1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית-משפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופט פ' שטארק) בתיק 4734/12 (הכרעת דין מיום 16.11.15 וגזר דין מיום 31.5.16).

2. בגדרי הכרעת הדין הורשעו הנאשמים בעבירה של השלכת פסולת בניין ברשות הרבים, לפי סעיף 2 לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד-1984 (להלן – "החוק").

3. בגדרי גזר הדין הוטל על מערערת 1 קנס בסך 7,000 ₪; על המערער 2 – קנס בסך 7,000 ₪, ועל המערער 3 – קנס בסך 6,000 ₪.

4. בפי ב"כ המערערים, עו"ד וינברג, שלל טענות, הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר הדין. כלפי הכרעת הדין נטען על ידו, כי התקיים למערערים סיכון כפול, משום שרישום הדו"ח אחה"צ מהווה למעשה הרשעה באותו מעשה, שכן המערערים קיבלו דו"ח באותו עניין בשעות הבוקר ולא ניתן היה לפיכך להרשיעם פעם נוספת. בנוסף טוענים המערערים, כי התקיימה הסכמה, או מעין הסכמה, אודות פינוי הפסולת עד סוף היום ללא הגדרת שעה, ולכן לא ניתן היה להרשיע את המערערים אשר פעלו לפי אותה הסכמה. לדבריו, קיימות סתירות עובדתיות בין קביעותיו של בית-משפט קמא באותו עניין בגוף הכרעת הדין. עוד נטען, כי לא התווספה כל פסולת באתר מאז שעות הבוקר, ולכן לכל היותר מדובר בעבירה נמשכת ביחס לאותה פסולת, זאת שעה שבית המשפט קבע כבר בהחלטה מיום 20.4.15, כי אין המדובר בטענה לעבירה נמשכת. עוד נטען, כי פינוי הפסולת בוצע באתר בניה מגודר, שאינו מזמין את הציבור להיכנס אליו, ולכן פעולת פינוי פסולת בתוך האתר – אינה יכולה להוות עבירה. בנוסף נטען, כי המערער 2 כלל לא זומן לחקירה ולא נבדקה אחריותו הישירה או העקיפה כנושא משרה בתאגיד, ובנוגע לאחריות העקיפה נטען כי המערער 2 הינו מנהל עבודה של המערער 3, העובד אצל המערערת 1 כבר 8 שנים, ולכן היה על בית המשפט לזכותו מכוח ההגנה המוקנית לו לפי סעיף 11ב לחוק. בנוסף נטען, כי בית המשפט התעלם מהראיות לפיהן המערער 3 הנחה את הנאשם 5 לנקות את הפסולת.

5. באשר לגזר הדין, טוענים המערערים, כי גזירת הקנס לאחר שהמערערים כבר נשאו בתשלום קנס בגין אותה פסולת בבוקרו של אותו יום, מלמדת על התעמרות של הרשות, ולכן אין זה מוצדק להטיל קנס על המערערים כלל; ולחלופין – יש להטיל עליהם קנס שגובהו שקל אחד בלבד. בנוסף נטען להסכמה שניתנה לפינוי הפסולת עד סוף היום ולעובדה שהמערערים פעלו בהתאם לאותה הסכמה. עוד נטען, כי עצם העובדה שלמערערים מיוחסת למעשה פעולה של פינוי פסולת על פי הוראת נציגי הרשות, מצדיקה הפחתה משמעותית עד כדי אפס בקנס שהוטל עליהם. עוד נטען, כי מדובר בעבודות שבוצעו באתר בנייה מגודר שאינו נגיש לציבור, וגם עובדה זו מצדיקה הקלה בעונש. והוסף, שפינוי הפסולת לא היה בו כדי לפגוע באיכות הסביבה, היא לא נערמה באתר ירוק או באתר ציבורי פתוח ולא נועדה לשם הפקת רווח כלכלי.

6. באות כוח המשיבה מבקשות לדחות את הערעור. לדבריהן, מהדו"ח נ/1 שהוא דו"ח הקנס שהונח בפני בית המשפט, עולה, כי הייתה התחייבות וולונטרית של המערערים לפנות את הפסולת ולא התחייבות מצד הרשות להסכים לכך. בנוסף נטען, כי בהכרעת הדין מצויה קביעה ברורה שלא הייתה הסכמה שהוכחה ובית המשפט מצא שלא היו ראיות כדי לבססה. בנוסף, בית המשפט התבסס על סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי המאפשר על בסיס הראיות שהובאו בפניו להרשיע גם על סעיפים שלא נטענו בכתב האישום, וקבע בסעיף 7 להכרעת הדין כי עצם השארת הפסולת במקום לזמן ממושך מהווה מעשה נפרד המקים עבירה נפרדת על החוק. עוד נטען, כי הזזת פסולת בתוך האתר אינה פינוי פסולת והמערערים לא פעלו לצורך פינוי הפסולת מן האתר.

7. לעניין העונש נטען על-ידי המשיבה, כי המערערים מעידים על עצמם כמי שמתעסקים בתחום הבנייה ואין מי שראוי יותר לבצע הרתעה לגביהם. בנוסף נטען, כי בנוגע לאחריות המנהלים של המערער 2, הובהר מפי המערער 3 שלא ניתנו לו כל הנחיות לעניין פינוי הפסולת.

דיון והכרעה

הערעור על הכרעת הדין

8. כלל הוא, שערכאת הערעור אינה מתערבת ברגיל בממצאים עובדתיים על יסוד קביעות מהימנות שקובעת הערכאה המבררת. לא מצאתי כי המערערים הניחו יסוד שיצדיק סטייה מכלל זה, לגבי ממצאי הכרעת הדין בכל הנוגע לעצם ביצועה של העבירה שבה הואשמו המערערים וכן לגבי אחריותה של המערערת 1 לביצועה.

9. בניגוד לטענת ב"כ המערערים, בסופו של יום לא קיבל בית המשפט קמא את טענתם בדבר קיומה של הסכמה מצד המשיבה לפינוי הפסולת בסוף יום העבודה שאין לו שעה מוגדרת. כל שניתן ללמוד מהדו"ח נ/1 שעליו מתבססים המערערים, הוא אמירתו של נציג המערערת 1, בסעיף שכותרתו "דברי החשוד", המיועד לתגובת מקבל הדו"ח, לפיה: "אני מנקה את הפסולת בסוף היום". בוודאי שאין בכך משום ביטוי של הסכמה מצד עורך הדו"ח לאמירה זו. יתר על כן, העד עוזי בונדק, מנהל מחלקת אכיפת הפסולת בעיריית ירושלים, אמר אמנם בדבריו את המשפט "אם היו מקיימים את ההתחייבות מהבוקר ולא הייתה פסולת בעת הביקור, לא הייתה עבירה פלילית מבחינתי" (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 20.4.15, שורות 21-22), אולם העד הבהיר מיד, כשהוצגו לו אותם דברים, כי הסכמה לכך שהפסולת תפונה עד סוף היום – לא זו הייתה כוונת דבריו וכי התכוון לכך שהפסולת תפונה לאחר הדו"ח שניתן והמערערים יפסיק לערום אותה (שם, שורות 26-28). בהמשך חזר העד וציין, "אני אומר שוב בצורה מאד ברורה. לא היה שום סיכום עם הקבלן, הפסולת הייתה מפונה בעת רישום הדו"ח, היה צריך להביא משאיות ולפנות. השעה שבה נקבתי היא על מנת להסביר לבית המשפט שגם בשעה 11:50 לא היה פינוי. הפסולת הייתה קיימת במקום בשעה 15:37, הפסולת הלכה וגדלה כתוצאה מכך שהבובקט הלך והערים על הפסולת עוד פסולת" (שם, בעמ' 4). באי כוח המערערים הסתמכו לפיכך בערעורם על ציטוט סלקטיבי של משפט אחד מתוך העדות, שאינו משקף את עדות העד כהווייתה. יתר על כן, בית המשפט קמא ציין, כי כאשר נאשם טוען למצב עובדתי מסוים, נטל ההוכחה עליו – לפחות במידת הספק הסביר – כי כך היה. אולם, המערערים נמנעו מלזמן את עורך הדו"ח, מר יהושע חיים, כאשר עדי המשיבה לא אישרו או זכרו את קיומו של אותו הסדר פינוי פסולת. צבר עובדות אלה מצדיק את קביעתו הסופית של בית המשפט לדחות את הטענה לקיומה של הסכמה.

10. באשר לטענה כי פינוי הפסולת בוצע בתוך אתר מגודר שאינו מזמין את הציבור להיכנס אליו, בית המשפט קמא קבע קביעות עובדתיות, בניגוד לעמדת המערערים, על סמך תמונות שהוצגו מטעם המשיבה ומטעם המערערים, כולל התמונה ת/3 ממנה התרשם שקיימים במקום מבנים מאוכלסים. זאת במובחן מעובדות הכרעת הדין בתיק (ים) 1732/12 מדינת ישראל נ' סובחי עיסא (9.11.14) (בהכרעת הדין קמא אוזכר בטעות כע"פ 1732/12). לא הוצגה כל עילה להתערבות ערכאת הערעור בקביעות אלה. בנוסף, מקובל עליי, בהקשר הנדון, ניתוחו של בית המשפט קמא בעניין סובחי לפיו הנטייה היא לפרש מקום ציבורי במובן הרחב ביותר, כדי להגן על הציבור, תוך הפניה להגדרה בסעיף 1 לחוק שמירת הניקיון "ברשות הרבים - כל מקום שהציבור רשאי להשתמש בו או לעבור בו או שהציבור משתמש בו או עובר בו למעשה". לפרשנות מרחיבה שיש לתת למונח בהקשר לחוק שמירת הניקיון ראו רע"פ 8478/10 אליאס נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) (24.10.11).

11. לאור האמור ומאחר שנקבע כי החומר שהושלך הינו פסולת בניין וכי מקום ביצוע העבירה בו הושלכה הפסולת הינו בגדר רשות הרבים במובנה בחוק שמירת הניקיון, די היה בכך כדי לקבוע כי יסודות העבירה התקיימו. מגן על הציבור העובר במקום והנגישות לפסולת היא הקובעת ולא הגדרת המקום כפרטי או ציבורי. לא מצאתי מקום להתערב בקביעה האמורה.

12. באשר לטענת הסיכון הכפול, בית המשפט קמא קבע כי עצם רישום הדו"ח לגבי הפסולת בשעות הבוקר אינו מהווה מיצוי של המעשה וכי העובדה שהפסולת הושארה ללא פינוי גם בשעה 15:30 יוצרת מעשה חדש ונפרד המקים עבירה נפרדת. מקובלת עליי עמדתו כי פרשנות אחרת תוביל לכך שעצם רישום הדו"ח יהפוך להסכמה להשארת הפסולת במקום ללא סיכון נוסף מצידו של משליך הפסולת. בנוסף, על אף שמעשה של הזזת פסולת מנקודה לנקודה בתוך המתחם יוצר שאלה לגבי קיום עבירה ברמה המהותית, אין ספק כי מדובר במצב היוצר עבירה ברמה הטכנית. אולם, ההשלכה בעניין זה היא בעיקרה לעניין העונש ולא לעניין ההרשעה (ראו ע"פ 54888-05-15 א.ב. סורחי עבודות עפר בע"מ נ' עיריית ירושלים (פורסם בנבו) (14.6.15).

13. לאור האמור, אין מקום להתערב בהרשעת המערערת 1 בהכרעת הדין.

14. שונים פני הדברים בנוגע לקביעת אחריותם הפלילית של המערערים 2 ו-3. אחריות זו נגזרת מסעיף 15 לחוק שמירת הניקיון המורה:

"(א) נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 13 על ידי התאגיד או על ידי עובד מעובדיו; המפר הוראה זו, דינו – קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין; לענין סעיף זה, "נושא משרה" – מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, או פקיד האחראי מטעם התאגיד על התחום שבו בוצעה העבירה.

(ב) נעברה עבירה לפי סעיף 13 על ידי תאגיד או על ידי עובד מעובדיו, חזקה היא כי נושא משרה בתאגיד הפר חובתו לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו."

15. לאחר שבחנתי את ההתייחסויות בהכרעת הדין לגבי המערערים 2 ו-3, לא מצאתי כי נערך דיון מספק בסוגיות הטעונות הכרעה. הפיסקה היחידה שבית משפט קמא ייחד להן כלולה בסעיף 27 להכרעת הדין ונאמר בה: "מנהל עבודה אחראי באופן מנחה את הפועלים, הוא אחראי עליהם ובהעדר פעולות פינוי הפוסלת במועד סביר, הנאשמים 2 ו-3 עצם פעילותן, אחד כמנהל החברה והשני כעובד בחברה ומנהל עבודה במתחם הם אחראים לביצוע העבירה והרמת הפסולת".

16. בסיכומי הצדדים הוקדש מקום נרחב לסוגיה ועלו טענות עובדתיות ומשפטיות שונות ומגוונות (ראו סעיפים 22-39 לסיכומי המאשימה בכתב וסעיפים 59-89 לסיכומי ההגנה). אולם, בהכרעת הדין לא נמצא כל דיון וניתוח של טענות אלה.

17. התלבטתי אם יש מקום להתייחס בעצמי לראיות ולטענות אלה ולהשלים את ההכרעה במסגרת פסק הדין. אולם, הגעתי לכלל דעה שאין זו הדרך הנכונה משני טעמים: ראשית, נדרשת בעניין גם קביעת ממצאי מהימנות וממצאי עובדה שאין זה מן הראוי שערכאת ערעור תקבע במקום הערכאה המבררת. שנית, אין זה ראוי לשלול מן הצדדים שלב של ערעור בזכות המוקנה להם על פסק דינו של בית משפט קמא, זאת שעה שעל פסק דינה של ערכאת הערעור ניתן להגיש רק בקשת רשות ערעור לבית משפט העליון.

18. התוצאה היא הינה שאני מבטל את הרשעתה של המערערים 2 ו-3 ואת חלק גזר הדין בעניינם שניתן בעקבותיה לשם השלמת הכרעת הדין בנוגע למערערים אלה. זאת, על סמך חומר הראיות הקיים וטיעוני הצדדים, כפי שהושמעו במסגרת סיכומיהם בכתב.

19. לאחר שבית המשפט קמא ישלים את הכרעת הדין, ובהתאם לתוצאתה, יושלם ההליך בעניינם כשזכות הערעור שמורה כמובן לשני הצדדים.

הערעור על גזר הדין

20. כאמור, בכל הנוגע למערערת 1, מצאתי כי אין כל יסוד להתערב בהכרעת הדין המרשיעה ולפיכך, יש לדחות את טענות ב"כ המערערת המתייחסות לתקיפת אותם ממצאים בהתייחס לעונש, כולל טענת ההתעמרות.

21. לגופו של העונש שנגזר על מערערת 1, גם בהתחשב בכך שמדובר בעבירה אחת וראשונה וכי לא הורשעה בעבר בעבירה דומה, עדיין מדובר בעבירה חמורה הפוגעת בשמירה על הניקיון והסדר הציבורי ונפוצה באתרי בניה. יתר על כן, יש חשיבות יתרה לפן ההרתעתי הן של המערערת והן של חברות בנייה אחרות ומניעת זלזול בהוראות חוק שמירת הניקיון.

22. הקנס שנגזר על המערערת 1 גם עומד ביחס נאות לקנס שנגזר בנפרד על הנאשמים 4 ו-5 בהעדרם בגזר הדין מיום 23.9.14 וגם ביחס לקנסות שהוטלו בפסק הדין ובערעור בעניין סורחי המאוזכרים בפיסקה 5 לגזר הדין.

23. מטעם זה, הערעור על העונש שהוטל על המערערת 1 נדחה.

24. סוף דבר – הערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין שהוטלו על המערערת 1 נדחים.

25. הערעור על הכרעת הדין וכנגזרת על חלק גזר הדין הנוגע רק למערערים 2 ו-3, מתקבל על פי המתווה שפורט בסעיפים 18 ו-19 לעיל.

26. בנסיבות אינני עושה צו להוצאות.

27. המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ד' אלול תשע"ו,07 בספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.