לפני בקשה לביטול הכרעת דין וגזר דין שניתנו, ביום 20.12.16, כנגד המבקש, אשר הורשע ונגזר דינו בהעדרו מכוח סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982. על הנאשם הוטל קנס בסך 500 ₪.

°

רקע ותמצית טענות הצדדים

1. כתב האישום בתיק זה הוגש נוכח בקשתו של המבקש להישפט בגין דו"ח חנייה עם שני גלגלים על מדרכה, בניגוד לסעיף 10(א)(3) לחוק העזר לרחובות (העמדת רכב וחנייתו) התשס"ח-2008.
2. המבקש לא התייצב לדיון שנקבע ליום 20.12.16 ועל כן נגזר דינו בהעדר התייצבות.
3. בחלוף כשנה, ביום 3.12.17 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין בטענה שלא קיבל כל זימון לדיון בעניינו, וכן טען שנודע לו לראשונה על גזר הדין בעת פגישה עם ב"כ המאשימה במסגרת דין ודברים בתיק אחר, בניסיון להגיע להסדר כולל בכל הדו"חות שניתנו לו ע"י המאשימה. לטענת המבקש, בהעדר נכונות המאשימה להגיע עימו להסדר כולל כאמור, נאלץ להגיש את הבקשה דנא. המבקש צירף לבקשתו העתקי אישורי המסירה שמסרה לידיו ב"כ המאשימה, של כתב האישום ושל גזר הדין, וטען כי אינו מזהה את שמו וחתימתו על גבי האישורים, וכי מכיוון שהינו גר בגפו אין אדם אחר שעשוי היה לקבל את המסמכים עבורו. לטענת המבקש, המסמכים האמורים מעולם לא הגיעו לידיו. לפיכך, טען המבקש, בהעדר מסירה כדין, יש להורות על ביטול הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בהעדרו. ראוי לציין, כי לעניין סיכויי הגנתו ולגופו של אישום לא טען המבקש דבר במסגרת בקשתו.
4. הבקשה הועברה לתגובת המשיבה. בתגובתה, טענה המשיבה כי כתב האישום וגזר הדין הומצאו כדין למבקש, זאת עפ"י אישורי מסירה שצורפו לבקשה עצמה. עוד נטען, כי לא ניתן ע"י המבקש כל הסבר להיעדרותו מן הדיון, וכי בקשתו אינו נתמכת בתצהיר. לגופו של עניין נטען, כי לא נגרם למבקש כל עיוות דין ממתן גזר הדין בהעדרו, שכן המבקש העמיד את רכבו עם שני גלגלים על המדרכה, במקום שאין היתר לעשות כן, בסמוך לצומת ותוך סיכון יתר משתמשי הדרך. לפיכך, טענה המשיבה, יש לדחות בקשתו של המבקש, שכן ניתן לו יומו בבית המשפט והוא ויתר עליו.
5. בתשובתו לתגובה, טען המבקש לראשונה לעניין סיכויי הגנתו. לטענתו, הינו בעל תו חניה באזור שיש בו מצוקת חניה, וכי במועד הרלוונטי העמיד את הרכב עם 2 גלגלים על המדרכה, במקום שבו היה "פס" על המדרכה, שנחזה – בפרט בשעת ערב מאוחרת – להיות סימון המתיר חניה באופן זה, בנוסף טען - אין חולק שהיום קיים סימון מוסדר כאמור. עוד טען, כי יש לדחות את טענת המשיבה לעניין קרבה לצומת וסיכון משתמשי הדרך. המבקש חזר על טענתו, כי כתבי בי-הדין לא הומצאו לידיו גם לו למי מטעמו.

דיון והכרעה:

1. סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי") מאפשר לדון נאשם בהיעדר התייצבות, וקובע חזקה כי אם הנאשם הוזמן ולא התייצב בבית המשפט יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום ובית המשפט רשאי לדון את הנאשם שלא בפניו.
2. בהתאם להוראת סעיף 130(ח) לחוק סדר הפלילי, רשאי בית משפט לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדר התייצבות "אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין".
3. לאחר שבחנתי טענות הצדדים, נחה דעתי כי בבקשתו ובתשובתו לא עמד המבקש בנטל לשכנע כי בעניינו מתקיים לפחות אחד משני התנאים הקבועים בדין לצורך ביטולו של פסק הדין.

ואלו נימוקיי:

1. אשר לתנאי הראשון, לפני בית המשפט מונח אישור המסירה, ממנו עולה כי כתב האישום וההזמנה לדיון נמסרו במסירה אישית, במענו של המבקש, בחודש אוגוסט 2016. כאמור, לטענת המבקש הוא אינו מזהה את שמו וחתימתו על גבי אישור המסירה.
2. עיינתי בטענות המבקש, ואני קובעת כי לשאלה האם המבקש זומן כדין לדיון בעניינו, לא עלה בידו לסתור את חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974:

"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן".

1. אין חולק, כי כתב האישום נשלח לכתובת מגוריו של המבקש. טענת המבקש, כי אינו מזהה את חתימתו וכי נודע לו לראשונה על ניהול ההליך כנגדו בפגישתו עם התובעת בחודש דצמבר 2017, נטענה בעלמא ולא נתמכה ולו בתצהירו. יש לציין כי תגובת המשיבה (במסגרתה טענה להיעדר תצהיר) הועברה לתשובת המבקש, כך שניתנה לו הזדמנות נוספת לתמוך טענותיו כדבעי, אולם מטעמים ששמורים עם המבקש נמנע מלתמוך טענותיו העובדתיות לעניין המסירה בתצהיר, גם במסגרת התשובה. הדברים תמוהים במיוחד, בשים לב לכך שהמבקש הינו עו"ד במקצועו, ואין מדובר בבעל דין הדיוט ובלתי מיוצג. מן הנימוקים האמורים, מצאתי כי לא עלה בידי המבקש לסתור את חזקת המסירה, ועל כן אני קובעת, כי המבקש זומן כדין לדיון בעניינו ולא התייצב.
2. בנקודה זו, אציין עוד, כי גם טענת המבקש שגזר הדין לא נמסר כדין לידיו, לא נתמכה בתצהיר. יוזכר, כי הוצג לבית המשפט אישור מסירה חתום של גזר הדין בכתובתו של המבקש, מיום 18.1.17. בנסיבות שבהן, לא סתר המבקש את חזקת המסירה, הרי שלמעשה גם לא ניתן הסבר המניח את הדעת לשיהוי בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין (כ – 11 חודשים לאחר מועד המסירה).
3. אשר לתנאי השני לביטול פסק דין שניתן בהעדר, הרי שאף הוא אינו מתקיים במקרה זה, שכן המבקש לא הוכיח כי ביטולו נדרש בכדי למנוע עיוות דין. ובמה דברים אמורים?
4. המבקש אינו מכחיש שהעמיד את רכבו כנטען - במועד ובמקום המפורטים בכתב האישום – עם שני גלגלים על המדרכה. לטענת המבקש, הוא אוחז בתו חניה אזורי וכן במקום קיימת מצוקת חניה. עוד טען, כי על המדרכה היה בשעתו "פס" הנחזה להיות סימון של המשיבה את החניה כמותרת.
5. היינו, מטענת המבקש עצמו עולה כי במועד הרלוונטי, העמדת רכב עם שני גלגלים על המדרכה, לא הייתה מותרת, אך לטענתו "נחזתה" להיות מותרת, בפרט בשעת חשיכה.
6. גם לעניין זה, נמנע המבקש לאמת טענותיו בתצהיר ולתמוך אותן באסמכתאות, כדוגמת צילום של מקום החניה במועד הרלוונטי או סמוך לו. למעשה, כל שנטען הוא שהמבקש סבר בטעות שהחניה מותרת.
7. הלכה היא, כי בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהעדר, בטענה לעיוות דין, צריכה להיות מלווה בתשתית ראייתית בעלת משקל המצביעה על פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה (ראו רע"פ 2474/18 יואל גולדברג נ' מדינת ישראל (26.7.18) וההפניות בפסקה 9).

ר' גם רע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793, 802).:

"הכלל הוא שעל המבקש להעלות בכתב, במסגרת בקשתו לביטול פסק-דין, את מכלול טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו ככל שהדבר נדרש... בית-המשפט לא ישעה לבקשה להיות נוכח בדיון מקום שבו המבקש לא טרח לפרט במסגרת בקשתו ובמסגרת התצהיר התומך בה את הפרטים המלאים הדרושים על-מנת להכריע בטענות ולהחליט בבקשה. הוא גם לא יאפשר למבקש להופיע לדיון רק על-מנת לאפשר לו להשלים בעל-פה את הדברים שלא טרח לפרט בכתב".

1. על בית המשפט לבחון האם ישנה הצדקה לביטול פסק הדין מטעמים שאינם פגם בהליך עצמו אלא באפשרות שטענותיו של המבקש לגופם עשויים להביא לשינוי התוצאה בתיק. לדידי, מן הנימוקים המפורטים לעיל, לא עלה בידי המבקש להראות כי בטענותיו יהיה בכדי להביא לשינוי התוצאה, שכן ממילא, אין לפניי גרסה שבכוחה לעורר חשש שמא נגרם לנאשם עיוות-דין בפסק-הדין שניתן בהעדרו. טעותו של המבקש באשר לקיומו של סימון המתיר חניה במקום, אינה מהווה הגנה אפשרית, והדברים יפים גם ביחס לטענת המבקש למצוקת חניה באזור ולכך שהינו אוחז בתו חניה אזורי.

סוף דבר:

1. בנסיבות שבהן לא עלה בידי המבקש לסתור את חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, לא הוכיח סיבה מוצדקת להיעדר התייצבותו לדיון ומשלא שוכנעתי כי יהיה בדחיית הבקשה בכדי לגרום למבקש עיוות דין, אני דוחה את הבקשה.
2. הכרעת הדין וגזר הדין יוותרו על כנם.
3. הואיל ולא ניתן עיכוב ביצוע של גזר הדין ומאחר שחלף פרק זמן משמעותי מאז הגשת הבקשה, אני קובעת כי ככל שתשית המשיבה על המבקש ריבית פיגורים, יהיה זאת בגין התקופה שעד למועד הגשת הבקשה לביטול פסק הדין בלבד.

ניתנה היום, ל' חשוון תשע"ט, 08 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.