1. הנאשם הורשע בעבירה של חנייה באיסור חנייה, עבירה לפי סעיף 10(ד) לחוק העזר לרחובות (העמדת רכב וחנייתו), תשס"ח 2008, לאחר ניהול הליך הוכחות.
2. במסגרת הכרעת הדין, נקבע כי התקיימו יסודות העבירה ונדחו טענות ההגנה להיעדר חוקיות התמרור וטענות להגנה מן הצדק.
3. בטיעוניה לעונש, טענה ב"כ המאשימה, כי הנאשם התעקש לנהל הליך הוכחות מיותר, אף שמצבו המשפטי היה ידוע לו עוד טרם דיון ההקראה. מלבד זאת, ציינה ב"כ המאשימה, כי מדובר בנאשם החוטא באופן סדרתי להוראות חוק העזר להעמדת רכב וחנייתו.
4. ב"כ המאשימה הפניתה בטיעוניה להוראת סעיף 254 לפקודת העיריות, לפיה שיעור הקנס המקסימאלי עומד ע"ס 3,600 ₪ וכן הפנתה לפסיקה לפיה מתחם הענישה נע בין 2,000 – 3,000 ₪. במקרה דנן עתרה להטלת קנס ששיעורו לא יפחת מ – 3,000 ₪.
5. מנגד, טען הנאשם לעונש, כי ניהל הליך בתום לב וזאת לשם בירור מחלוקת משפטית. הנאשם שב וטען במסגרת הטיעונים לעונש טענותיו לעניין עצם ההרשעה. עוד טען, כי השקיע מאמץ רב וביטל זמנו בניהול ההליך, וכי למעשה בכך כבר נענש. לפיכך עתר, כי בית המשפט יסתפק באזהרה בלבד וימנע מהטלת קנס.

דיון והכרעה:

1. מדובר בעבירה מסוג של ברירת משפט אשר הקנס הנקוב בצידה הינו 250 ₪.
2. בשלב זה של ההליך, בית המשפט אינו כבול בסכום הקנס המקורי והקנס המרבי הוא זה שקבוע בסעיף 254 לפקודת העיריות [נוסח חדש] והוא כיום עומד ע"ס 3,600 ₪.
3. סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב],תשמ"ב- 1982 קובע, כי "... הורשע אדם בבית המשפט על עבירה ונגזר דינו לקנס, לא יפחת הקנס מהסכום הנקוב בהודעות תשלום הקנס, אלא אם כן ראה בית המשפט נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו". הנאשם לא העלה בפניי נסיבות מיוחדות להן יש ליתן משקל בעת גזירת דינו. הנאשם אישר שהעמיד רכבו במקום ובמועד הרלוונטיים, אך כפר באשמה וטען טענות הגנה אשר נדחו, אחת לאחת, בהכרעת דין מנומקת, לאחר שנשמעו הראיות בתיק.
4. המדובר בנאשם בעל הרשעות קודמות בעבירות חנייה.
5. לא הוצגו בפני בית המשפט נסיבות כלכליות או אחרות, בהן עליו להתחשב לקולא בעת קביעת שיעור הקנס.
6. הנאשם טען, כאמור כי ניהל הליך בתום לב, לשם בירור מחלוקת משפטית וכי השקיע משאבי זמן ניכרים בניהול ההליך, כך שלשיטתו כבר נענש. על כן עתר, כי בית המשפט יסתפק באזהרה בלבד וימנע מהטלת קנס. אין בידי לקבל עתירת הנאשם. אף אם ניהל הנאשם הליך בתום לב, לא אוכל לראות בזמן שבחר להקדיש לניהול ההליך כתחליף לענישה ראויה, אשר יהא בה בכדי למלא את תכלית ההרתעה והשמירה על האינטרס הציבורי. יתרה מכך, לא ניתן להתעלם מן המשאבים שנדרשו למאשימה בכדי לנהלו וכן לזמן השיפוטי שהוקדש לעניין.
7. מנגד, מצאתי טעם בטענת הנאשם כי יש להתחשב בהתנהלות דיונית של המאשימה בהליך (ר' החלטה מיום 04.09.17, בקשה לתיקון כתב האישום על דרך הוספת עדים ערב דיון ההוכחות, אי זימון העד שצירופו לכתב האישום התבקש ע"י המאשימה, עובדה שתרמה לכך שיידרש דיון נוסף לשמיעת ראיות). כל אלו נשקלו כחלק ממכלול השיקולים בקביעת שיעור הקנס.
8. בנוסף, שקלתי את חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה, ואת התמשכות ההליך אשר אינה נובעת מהתנהלות הצדדים.
9. בנסיבות האמורות מצאתי לחרוג לקולא ממתחם הענישה שנקבע בפסיקה (עפ"א 2223-04-18 יונגר נ' מועצה מקומית גבעת שמואל).
10. אשר על כן, אני גוזרת על הנאשם קנס בסך 1,000 או 5 ימי מאסר תמורתם ₪. הקנס ישולם בשני תשלומים חודשיים שווים ורצופים, הראשון עד ליום 25.01.22 והשני עד ליום 25.02.22.

המזכירות תשלח את גזר הדין לצדדים.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ט"ז טבת תשפ"ב, 20 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.