בעניין: בקשה לביטול פסק דין

1. ביום 22/6/16 הגישו המשיבים כנגד המבקשת 1 (להלן: "הועדה") והמבקשת 2 (להלן: "המועצה") כנתבעת אחת תביעה בסדר דין מקוצר על סך 793,369 ₪ בגין יתרת פיצויים על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, אשר טרם שולמו למשיבים בהתאם להחלטת וועדת הערר וקביעת השמאי המכריע. התוכנית בעטיה נפסקו פיצויים היא תוכנית ג/ד 991/ג בעניין סלילת כביש עוקף קריות. לכתב התביעה צורפו בין היתר החלטת וועדת הערר המחוזית מיום 6/9/09 למנות את שלומי מערבי כשמאי מכריע, הכוללת הנחיות בנוגע להליך בפני השמאי המכריע. כמו-כן צורפה שומת השמאי המכריע מיום 28/4/11 לפיה הפיצוי למועד הקובע , 8/6/05 , בגין ירידת השווי של החלקות לפי סעיף 197 בגין חלקה 14 גוש 11596 הוא 138,625 ₪, בגין חלקה 15 גוש 11596 הוא 42,870 ₪, בגין חלקה 87 גוש 11596 הוא 126,070 ₪ ובגין חלקה 89 גוש 11596 הוא 51,590 ₪. נקבע כי אומדני שווי אלו אינם כוללים מע"מ. כמו-כן צורף לכתב התביעה הסכם מכר לפיו מכרה הגב' דינה אנגלר סטנגל למשיבים ביום 17/7/12 את חלקות 14, 15 ו – 87 בגוש 11596.

2. המשיבים טוענים בכתב התביעה על בסיס מסמכים כי חרף פרק הזמן הממושך שחלף מאז שומתו החלוטה של השמאי המכריע, שילמה להם הועדה ביום 11/5/16 סך של 141,203 ₪ במקום 922,547 ₪ לו הם זכאים בהתאם לשומת השמאי המכריע בצירוף שיערוך. המשיבים צירפו לכתב התביעה מכתבים מהם עולה כי ב"כ הוועדה, עו"ד רוזליס, סבורה כי על הוועדה לשלם רק 30 אחוז מהפיצוי הכולל, כאשר היתרה צריכה להיות משולמת על ידי חברת נתיבי ישראל. במכתבה מיום 20/3/16 לחברת נתיבי ישראל, מתארת עו"ד רוזליס מקרה שארע בעבר בו תובע מסוים התעקש על קבלת מלוא התשלום מהוועדה, הוועדה שילמה את מלוא התשלום כנגד התחייבות של חברת נתיבי ישראל (להלן: "חנ"י") לשיפוי של 70 אחוז, אך חנ"י לא עמדה בהתחייבותה וביצעה את השיפוי רק לאחר שהוועדה הגישה נגדה תביעה לבית המשפט.

3. אין למעשה מחלוקת כי הוועדה לא הגישה בקשת רשות להתגונן במועד בשל טעות של ב"כ הוועדה בחישוב המועד האחרון להגשת הבקשה ולכן ניתן ביום 19/9/16 פסק דין בהעדר המחייב את הוועדה לשלם לתובעים את מלוא סכום התביעה בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד.

4. ביום 22/9/16 הוגשה הבקשה שבפניי לביטול פסק הדין. המבקשות טוענות כי המועצה לא היתה צד להליך בפני וועדת הערר. עוד נטען כי אף אחד מהצדדים לבקשה זו וכן מע"צ , שהיא היום חנ"י, לא ידעו על שומת השמאי המכריע , שכן רק בתחילת שנת 2015 החלו המשיבים לנהל משא ומתן מול מע"צ והוועדה אשר הסתיים בהסכם פשרה חתום מיום 25/5/15. עוד נטען כי על פי סעיף 119ד לחוק התכנון והבנייה על מגיש התוכנית לשפות את הוועדה המקומית ב – 70 אחוז מסכום הפיצוי בו חוייבה הוועדה.

5. נטען כי היה על התובעים לצרף לתביעה את המועצה כנתבעת נפרדת וכן להגיש תביעה גם נגד מע"צ/חנ"י. עוד נטען כי הבקשה למתן פסק דין מעולם לא הומצאה למבקשות. באשר לסיכויי ההגנה, נטען כי בהסכם בין מע"צ לבין התובעים נכתב בנספח ה' סעיף 3 כי מע"צ תשלם לתובעים 70 אחוז מגובה הפיצוי במישרין. ב"כ הוועדה פנתה למע"צ כדי לברר מדוע חלקה של מע"צ בפיצוי טרם שולם ונאמר לה כי נעשות בדיקות בעניין זה, כאשר בטרם ניתנה תשובה כבר ניתן פסק דין. נטען כי התביעה נגד המועצה לא מגלה עילה. נטען כי התובעים פעלו בחוסר תום לב כאשר לא צירפו את מע"צ כנתבעת. עוד נטען כי התביעה לא כשרה להתברר בסדר דין מקוצר.

6. ביום 26/10/16 הוגשה תגובת התובעים. נטען כי התביעה הוגשה רק נגד הוועדה שכן רק הוועדה היא זו שאמורה לשלם פיצויים לתובעים. נטען כי המילים "מועצה אזורית זבולון" הוספו לשם הנתבעת שכן זהו חלק מהמען של הוועדה כפי שמופיע בנייר המכתבים שלה בטיוטת ההסכם הנזכר בבקשה ובכתב הערר. נטען כי הבקשה למתן פסק דין לא נשלחה למבקשת שכן המבקשת ראתה את הבקשה באתר והתובעים הסתמכו על חזקת הידיעה. נטען כי טענת הוועדה לפיה לא ידעה על כך שיצאה חוות דעת של שמאי מכריע היא תמוהה עד דמיונית בהתחשב בעובדה שהוועדה היתה צד להליך הפיצויים מראשיתו והשמאי הוגבל בפרק זמן של חצי שנה לסיום חוות הדעת. באשר להסכם המצורף לבקשה נטען כי מדובר בטיוטת הסכם שלא נחתמה על ידי הוועדה. עוד נטען כי אין חובה לצרף את חנ"י כנתבעת שכן בסעיף 197 לחוק התכנון והבנייה נקבע במפורש כי מי שנפגע על ידי תוכנית, זכאי לפיצויים על ידי הוועדה המקומית. ב"כ התובעים מקבל את ההסבר של ב"כ הוועדה באשר לסיבת המחדל , אך טוען כי אין בו כדי להועיל למבקשות שכן אין סיכויי הגנה. נטען כי הוועדה לא יכולה להסתמך על הסכם שהיא עצמה לא חתמה עליו. נטען כי מחובתה של הוועדה היה לדעת על חוות דעת השמאי המכריע ולכן עליה לשלם ריבית פיגורים. נטען כי התובעים לא חזרו בהם מהסכם הפשרה אלא הוועדה היא שלא הסכימה לחתום עליו. עקב כך החלו התובעים לבדוק את הערר וגילו כי מונה שמאי. נטען כי בהתאם להחלטת וועדת הערר מיום 6/9/09 , אין צורך באישור של חוות דעת השמאי המכריע על ידי וועדת הערר. נטען כי חובתה של הוועדה לשלם את מלוא הפיצוי הובהרה לה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה בהפ"ב 6102-02-13. כמו-כן מפנה ב"כ התובעים לבג"צ 481/08 בנוגע לחובת הוועדה המקומית לשלם את הפיצויים ללא דיחוי. באשר להתאמת התביעה לסדר דין מקוצר, מפנה ב"כ התובעים לבש"א (שלום תל-אביב) 128476/00 וכן להחלטתי בתא"ק 55694-11-15. לפיכך מבוקש לדחות את הבקשה ולחייב בהוצאות. ביום 30/10/16 התקבלה בקשת התובעים להוסיף תצהירים קצרים לתגובה.

7. ביום 31/10/16 הוגשה תשובת המבקשות לתגובת המשיבים. נטען כי עו"ד רוזליס לא ידעה על חוות הדעת של השמאי למרות שהיא מלווה את ההליכים מראשיתם. נטען כי בעלי המקרקעין הקודמים ניהלו משא ומתן כדי להימנע מהעברת התיק לחוות דעת שמאי מכריע. נטען כי אם היו יודעים הצדדים בדבר קיומה של חוות דעת שמאי מכריע , לא היה מקום לנהל משא ומתן. נטען כי לא ניתן לברר את התביעה ללא חנ"י ואין מקום לחייב את הוועדה בחלק הפיצוי שהוטל על חנ"י מכוח החוק. נטען כי הועבר לוועדה הסכם חתום על ידי חנ"י והתובעים. כיוון שבנוסח ההסכם נפלה טעות לעניין חיובי הפקעה שאינם רלבנטיים לוועדה, התבקש תיקון הנוסח, התיקון בוצע והוחזר לחתימת התובעים וחנ"י. בשלב זה, לפני שהאחרונים חתמו , התגלה קיומה של חוות דעת השמאי המכריע. נטען כי אין מקום לחיוב הועדה בתשלום ריבית פיגורים עבור תקופה בה הוטעתה על ידי התובעים כי אינם מקדמים הליכי תביעה. נטען כי חובת הידיעה בדבר קיומה של חוות דעת מכריע לא מוטלת על הוועדה, אלא על התובעים, שהם האחראים לניהול ההליך בו פתחו. עוד נטען כי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אליו מפנים התובעים , נתבעה חנ"י בצד הועדה המקומית וניתן לה יומה בבית המשפט, כפי שיש לעשות גם בתיק זה. נטען כי יש לבטל את פסק הדין על מנת שהצדק ייעשה ולא לאפשר לתובעים מחטף של פסק דין כנגד רשות ציבורית רק בשל טעות של ב"כ הוועדה בספירת הימים להגשת הגנה.

8. לאחר ששקלתי טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות מהטעמים שיפורטו להלן.

9. למרות שלא נטען במפורש כי יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק מצאתי לנכון לנמק בקצרה מדוע אין ממש בטענות שהועלו על ידי המבקשות בעניין ההליך שקדם למתן פסק הדין. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים לא שיניתי את עמדתי כפי שהובאה בתא"ק

55694-11-15 לפיה תביעה המבוססת על החלטות חלוטות של וועדת ערר ושמאי מכריע כשירה להתברר כתביעה בסדר דין מקוצר. הרציונל של חוק ההוצאה לפועל אמור היה לאפשר לתובעים להגיש לביצוע את שומת השמאי המכריע במישרין בלשכת ההוצאה לפועל, שכן מדובר בשומה חלוטה שהוכנה לכל הדעות בהתאם להנחיות וועדת הערר, בהחלטתה החלוטה מיום 6/9/09. כל עוד לא ניתן להגיש לביצוע החלטות שכאלו בלשכת ההוצאה לפועל, יש לאפשר לתובעים להגיש את התביעה במסלול הקצר ביותר האפשרי , שהוא המסלול של תביעה בסדר דין מקוצר. לא נסתרה טענת ב"כ התובעים לפיה ב"כ הוועדה צפתה בבקשה למתן פסק דין דרך מערכת נט המשפט ולכן אי המצאת הבקשה לב"כ הוועדה, אינה פגם המצדיק ביטול של פסק הדין מחובת הצדק. עוד יצוין כי בדרך כלל בקשות למתן פסק דין בהעדר מוכרעות במעמד צד אחד. אני דוחה את הטענה לפיה היתה חובה לצרף לרשימת הנתבעים את חנ"י. כפי שנקבע במפורש הן בסעיף 197 לחוק התכנון והבנייה , אליו מפנים התובעים והן בסעיף 119ד לחוק הנ"ל אליו מפנה ב"כ הוועדה, החובה לשלם פיצויים לפי סעיף 197 מוטלת על הוועדה המקומית. החובה של מגיש התוכנית, שהוא במקרה שלנו מע"צ/חנ"י , לשפות את הוועדה המקומית ב – 70 אחוז מסכום הפיצוי היא עניין למערכת היחסים שבין הוועדה לבין חנ"י ואין בה כדי לגרור לתוך התסבוכת הבירוקרטית את התובעים , הזכאים לקבלת הפיצוי שנפסק בהקדם האפשרי.

10. באשר לסיבת המחדל, אין מחלוקת כי מדובר בטעות במניין הימים, שלא מצדיקה סגירת שערי בית המשפט מבלי לבחון את טענות ההגנה.

11. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באשר לסיכויי ההגנה, הגעתי לכלל מסקנה כי אף אחת מהטענות שהועלו אינה מצדיקה ביטול של פסק הדין בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט ובירור המחלוקת בהליך משפטי מלא. כל זאת מנימוקי התובעים וכפי שיפורט להלן.

12. יש ממש בטענת ב"כ הוועדה שלא ידעה על חוות דעתו של השמאי המכריע. סביר להניח כי אם ב"כ הוועדה וב"כ התובעים הקודם היו יודעים על קיומה של שומה חלוטה של שמאי מכריע , הם לא היו מבזבזים את זמנם בניהול משא ומתן כדי לחתום על הסכם לגבי גובה הפיצוי ואופן תשלומו . עם זאת, אני מקבל את טענת ב"כ התובעים לפיה ב"כ הוועדה היתה צריכה לדעת על חוות דעתו של השמאי המכריע באופן המצדיק תוספת של ריבית פיגורים לסכום הפיצוי. גם כאשר מדובר בפרויקט גדול כדוגמת סלילת כביש עוקף קריות , בו הוגשו תביעות רבות לפיצויים, אין זה מוגזם לצפות מוועדה מקומית לדעת על חוות דעת של שמאי מכריע , אשר ניתנה בהליך לו היתה שותפה הוועדה המקומית מראשיתו ועד סופו. כאשר חובת ידיעה זו לא מתקיימת בפועל, קמה הצדקה לחיוב הוועדה המקומית בתשלום ריבית פיגורים, אשר מכוון בין היתר כדי להמריץ את הוועדה להפיק לקחים כדי לעשות כן שניתן שמחדל שכזה לא יחזור על עצמו בעתיד.

13. אני מקבל את טענת התובעים לפיה הוועדה המקומית לא יכולה להסתמך על הסכם פשרה שהנוסח הסופי שלו לא נחתם לכל הדעות על ידי כל הצדדים להסכם. ברור מאליו כי כאשר משא ומתן לא מסתיים בהסכם שנחתם על ידי כל הצדדים לו, אין הצדקה להסתמך על נוסח קודם של ההסכם כהצדקה לניהול הליך משפטי, העוקף למעשה את שומתו הסופית והחלוטה של השמאי המכריע.

14. פסקי הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה ושל בית המשפט העליון, אליהם הפנה ב"כ התובעים במסגרת התגובה וקיומו של הליך זה , מלמדים כי יש צורך לשוב ולהזכיר לוועדה המקומית את חובתה החוקית לשלם ללא דיחוי ובאופן מלא את הפיצויים שנפסקו בהחלטות חלוטות של וועדת ערר ושמאי מכריע. כמו-כן יש לשוב ולהזכיר לוועדה המקומית כי כאשר היא לא עושה כן תוך הסתמכות על חובת שיפוי של יוזם התוכנית, שאינה מעניינו של הנפגע, יהיה על הוועדה המקומית לשלם את הפיצוי בצירוף ריבית פיגורים ובצירוף הוצאות משפט.

15. אשר על כן, אני דוחה את הבקשה ומחייב את המבקשת 1 לשלם למשיבים הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪. בהתאם, אני מאפשר למבקשת 1 לשלם לתובעים את הסכום שנפסק בפסק הדין בתוך 30 יום מהיום, אחרת יחודשו הליכי הביצוע של פסק הדין ביום 4/12/16.

על החלטה זו ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 30 יום ממועד קבלתה.

ניתנה היום, א' חשוון תשע"ז, 02 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.

חתימה