1. הנתבע, שהוא עורך דין, ייצג את התובע (להלן –"צדיקפור"), בעניינים שונים שבין צדיקפור לבין קבלן בשם מוחמד אבו שהין (להלן – "הקבלן").

2. לטענת צדיקפור, הנתבע ייצג אותו במו"מ עם הקבלן, בהכנת ההסכם עם הקבלן וגם בהליכים המשפטיים שהתנהלו מאוחר יותר בין צדיקפור לבין הקבלן. לטענת צדיקפור, הנתבע התרשל בעריכת ההסכם מול הקבלן והתרשל גם בניהול התביעות ההדדיות שהוגשו על ידי הקבלן ועל ידי צדיקפור. התרשלותו של הנתבע, כך לטענת צדיקפור, הייתה בעיקר בכך שלא הציג ראיות שהיה עליו להציג, לא ביקש לערער על החלטות שניתנו בערכאה הדיונית, ולא העלה בכתבי הטענות טענות שהיה עליו להעלות, כגון: התיישנות והרחבת חזית.

3. לטענת צדיקפור, רשלנותו של הנתבע גרמה לו לנזקים כספיים. לטענתו, אילולא רשלנותו של הנתבע היתה תביעת הקבלן נדחית, ואילו תביעתו הוא כנגד הקבלן, היתה מתקבלת. לכן, טוען צדיקפור, שנגרם לו נזק בסכומן המצטבר של שתי התובענות, זו של הקבלן וזו שלו. בנוסף נגרם לו, לטענתו, גם נזק לא ממוני בסכום של 200,000 ₪. בסך הכל טען צדיקפור כי סכום כל הנזקים שנגרמו לו מגיע לסכום הגבוה מ- 2 מיליון שקלים, אלא שמשיקולי אגרה הוא העמיד את התביעה על סכום של 1,200,000 ₪ בלבד.

רשלנות מקצועית של עורך הדין

4. אחת החובות הבסיסיות המוטלות על עורך דין, היא החובה שנקבעה בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, ולפיה:

"במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות ויעזור לבית המשפט לעשות משפט".

5. הוראה דומה קבועה גם בסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986. יסודה של חובה זו, ביחסי האמון המיוחדים המאפיינים את הקשר בין עורך דין ללקוחו, ועל כך כתב בית המשפט העליון:

"היחס שבין עורך דין ללקוחו מיוסד על אמון בלי מצרים. הלקוח הוא לרוב הדיוט בענייני המקצוע, והוא סומך על עורך הדין כי יילחם לו באמונה וכי יגן על זכויותיו במיטב כשרונו ויכולתו (על"ע 9/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד י' 1720 (1956)".

6. חובת האמון החלה על עורך דין כלפי לקוחו, מצטרפת לחובת המיומנות והזהירות שיש לדרוש מעורך הדין כלפי לקוחו גם במישור עוולת הרשלנות הנזיקית (ע"א 7633/12 קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב לוי, (פורסם בנבו, מיום 16.09.2014, בפסקה 44) (להלן – עניין גיאות). עילת הרשלנות המרכזית בהקשר זה, היא זו הקבועה בהוראת סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפיה:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".

7. לצורך בחינת עוולת הרשלנות, יש לבחון שלושה יסודות מצטברים: האחד, קיומה של חובת הזהירות – האם קיימת חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק, השני, קיומה של התרשלות – האם המזיק הפר חובת זהירות זו, והשלישי, קיומו של קשר סיבתי – האם הפרת החובה היא שהביאה לנזק (ע"א 1167/11 פלוני נ' פלוני, (פורסם בנבו, מיום 18.11.2003).

8. באשר לחובת הזהירות, כלל ידוע הוא שעורך דין חב ללקוחו חובת זהירות. נקבע, כי על עורך דין להגן על ענייניו של הלקוח ולפעול עבורו במיומנות, מקצועיות ובנאמנות (ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 796, 783-784). (להלן – עניין שטיל).

9. באשר ליסוד השני, שהוא יסוד ההתרשלות, נקבע כי סטנדרט ההתנהגות המצופה מעורך דין, אינו כשל אדם סביר. נקבע, כי על מנת לבחון אם התנהגותו של עורך הדין היא בגדר התרשלות, יש לבחון מהו סטנדרט המיומנות והזהירות הנדרש מעורך הדין כלפי לקוחו (עניין שטיל בעמ' 783-784).

10. בפסק הדין שניתן בעניין גיאות, ציין כבוד השופט ס' ג'ובראן, כי סטנדרט המיומנות והזהירות נקבע לפי שני מקורות מרכזיים:

האחד, הוא הדין כפי שהתגבש בהלכה באשר לרמת המיומנות והזהירות הנדרשת מבעל מקצוע כלפי מי שהוא חב כלפיו.

השני, הוא הדין הספציפי הנוגע לעורך הדין, כפי שנקבע בחוק לשכת עורכי הדין והתקנות והכללים שהותקנו על פיו, בהם נקבעו נורמות התנהגות ראויות לעורך דין. (ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 461-462).

11. נקבע, כי סטנדרט המיומנות והזהירות הנדרש, נבדק בעיניו של עורך דין זהיר, על בסיס מידע שניתן לייחס לעורך דין בקיא ומיומן וכי רמת זהירות זו היא "רבה" וגבוהה יותר מאשר בעלי מקצוע מיומנים אחרים (עניין שטיל, בעמ' 784). יחד עם זאת, נקבע כי אחריות זו אינה מוחלטת:

"עם זאת, אחריותו של עורך הדין לפעול במיומנות ובזהירות כלפי לקוחו אינה אחריות מוחלטת, ולא כל טעות מהווה מעשה של רשלנות. עורך הדין אינו נדרש לחשב את כלל האפשרויות בכל תרחיש עובדתי והוא יוצא ידי חובתו כאשר הוא מפעיל שיקול דעת סביר, גם אם בדיעבד יתברר כי זה היה מוטעה (ראו: עניין שרמן, בעמ' 462; ע"א 5/63 זילברמן נ' תורי, פ"ד יז 1305, 1308 (1963))".

וכן:

"לא כל טעות היא מעשה של רשלנות. שיקול דעת אשר יתחוור בסוף היום כשגוי, אינו יוצר חזקה לרשלנות על דרך של "חיוג ישיר". בכל יום ויום שומא על עורכי הדין לקבל החלטות הנוגעות לנהול ענייניהם של לקוחותיהם. בכל רגע ורגע יכולה החלטה להתקבל כשגויה. לא ניתן לחייב את עורכי הדין לצפות מראש את שיידוע בדיעבד".

בר"ע 934/05 ארבץ נ' משרד המשפטים – האגף לסיוע משפטי (פורסם בנבו).

12. ועוד נקבע:

"אמור מעתה, עורך דין חב חובת זהירות והפעלת מיומנות סבירה בטפלו בענייני לקוחו בייעוץ, בייצוג ובכל דרך שהיא. מובן שמידתן של אלה רבה, אם לא החלטית, אך עם זאת לא כל כישלון של עורך דין ייתפס כהפרת החובה, שכן למרות הטלת חובות אלה, שהן רחבות למדי, מכירים עדיין בכך, שלא ניתנה עריכת הדין למלאכי השרת. גם הם עלולים לטעות בשיקול דעת. טעות כזו אין בה כדי לחייב עורך דין ברשלנות."

ע"א 37/86 לוי נ' שרמן , פד"י מ"ד(4) 446,464.

13. כך סוכמו ההלכות על ידי בית המשפט העליון:

" מהפסיקה לעיל עולה כי הגישה שאומצה שם, ובקרב דעות מלומדים, היא של הקניית שיקול דעת רחב לעורך הדין בהחלטות אותן הוא מקבל במהלך הייצוג המשפטי, על מנת ליתן לו מרחב תימרון וחופש פעולה בייצוג הלקוח. כל עוד הופעל שיקול דעת סביר על ידי עורך הדין בהחלטות השונות שהתקבלו על ידו בניהול התיק, מעשיו לא ייחשבו כרשלניים, אף אם בדיעבד יתברר כי שגה".

ע"א 1549/05 יוסף משעל עו"ד נ' גדעון דרורי (פורסם בנבו).

14. לאור הלכות אלה יש לבחון איפה את טענות צדיקפור.

הטענה לפיה הנתבע התרשל בכך שלא העלה טענה של התיישנות:

15. צדיקפור טוען כי בכתב הגנה המתוקן, שהוגש לאחר שהותר לקבלן להוסיף טענות בעניין תוספת בניה במרתף, היה הנתבע צריך לטעון טענת התיישנות, ומשלא טען טענה זו בכתב ההגנה, או בסיכומיו, התרשל.

16. את הטענה בדבר תוספות הבניה במרתף, ועלותן של תוספות אלה, העלה הקבלן לראשונה בבקשה השלישית שהגיש לתיקון התביעה בעכו (נספח 11 לכתב התביעה שלפני). הנתבע, בתגובה שהגיש מטעמו של צדיקפור לאותה בקשה (נספח 12 לתביעה שבפני), העלה טענת התיישנות, וטען כי יש לדחות את הבקשה לתיקון התביעה, וזאת, בין היתר, משום שלצדיקפור עומדת כנגד אותו תיקון טענת התיישנות. חרף התנגדות זו, בית משפט השלום בעכו החליט לקבל את הבקשה לתיקון התביעה, ובכך דחה, למעשה, את טענותיו של צדיקפור, כפי שהועלו על ידי הנתבע (עמ 21 ש' 7-9 לפסה"ד בערעור, נספח 22 לתצהיר צדיקפור).

17. טענת ההתיישנות נטענה איפה על ידי הנתבע, ובהזדמנות הראשונה – היינו כבר בתגובה שהגיש הנתבע בשמו של צדיקפור, ואשר בה התנגד לתיקון התביעה. מאחר שברור שהנתבע היה מודע לקיומה של טענת ההתיישנות, והעלה אותה, צדיקפור צריך היה להוכיח שהעובדה שטענה זו לא פורטה גם בכתב ההגנה ,מקורה ברשלנות.

נטל זה, לטעמי, עלה בידי צדיקפור להרים.

18. גם אם ניתן היה לקבל את טענת הנתבע, לפיה לפיה אי העלאתה של טענת ההתיישנות בכתב ההגנה, היתה תוצאה של שיקולים משפטיים ואסטרטגיים (עמ' 18 ש' 13, עמ' 19 ש' 5-8, 26, עמ' 23 ש' 33 ואילך), הדבר אינו מצדיק את העובדה שטענת בדבר התיישנות לא נטענה גם בסיכומים שהוגשו בבית משפט השלום בעכו, ובכך נזנחה למעשה על יד הנתבע.

19. חיזוק למסקנה זו אני מוצאת בכך שהנתבע בחר שלא לזמן את עורכת הדין חנין סמעאן- מויס, שטיפלה במשרד בעניינו של צדיקפור, אף שעדותה יכולה הייתה, אולי, לשפוך אור על הסיבה שבגינה לא נטענה טענת התיישנות בכתב ההגנה או בסיכומים.

20. הנתבע טען, אמנם, כי ההחלטה שלא להעלות שוב את טענת ההתישנות הייתה החלטה שנתקבלה לאחר שיקול דעת, אך כשל מלהוכיח טענה זו. הוא כלל לא הוכיח את טענתו, לפיה נגרם לו נזק ראייתי בכך שפתקי תרשומות ששודכו אל כריכת התיק נעלמו ( עמ'16 ש' 26-30, עמ' 25 ש' 1-19). הנתבע לא הביא איש מצוות משרדו על מנת שיעיד על אותו נוהל של פיתקיות, וגם לא הציג תיקים אחרים ממשרדו על מנת להוכיח את שיטת העבודה הנטענת הזו.

21. עדותו של הנתבע, בכל הנוגע לטענת ההתיישנות הייתה בעייתית ומתחמקת, ולא עלה בידי הנתבע לשכנע בעדות זו כי העובדה שטענת ההתישנות לא נטענה בכתב ההגנה, או בסיכומים, הייתה החלטה מושכלת, שהתקבלה לאחר שיקול דעת. מעבר לכך, גם לא עלה בידו להראות כי השיקולים שנשקלו היו אכן מקצועיים ורלוונטיים. הטענה, לפיה לא העלה את הטענה על מנת שלא להרגיז את השופט, רחוקה מלשמש שיקול טוב להמנעותו מלטעון התיישנות.

22. אני מקבלת לכן את טענתו של צדיקפור בעניין זה, וקובעת כי הנתבע התרשל בכך שלא העלה בכתב ההגנה, או בסיכומיו, טענת התיישנות כנגד התוספת שדרש הקבלן עבור המרתף.

הטענה לפיה הנתבע התרשל בכך שלא טען להרחבת חזית-

23. צדיקפור טוען בעניין זה כי הנתבע התרשל, בכך שלא טען כי טענותיו של הקבלן, בנוגע לתוספת העבודה במרתף והתשלום המגיע לו בגינה, הן בגדר הרחבת חזית, ובכך "הכשיר" את הדיון במחלוקת בעניין הזה.

אני דוחה טענה זו.

24. מפסק הדין בעירעור עולה כי הטענות בנוגע למרתף ולתוספת הבניה בו, עלו במסגרת הבקשה שהגיש הקבלן לתיקון כתב התביעה (ר' סעיף 30 לפסק הדין בערעור). משהותר התיקון, והוגש כתב התביעה הכולל אותן טענות – שוב אין בטענות אלה משום הרחבת חזית, והנתבע לא התרשל איפה בכך שלא טען טענה כזו בעניין הזה.

הטענות אודות רשלנות הנתבע בכל הקשור לעריכת ההסכם עם הקבלן

25. צדיקפור מפרט בתביעתו טענות שונות, כלפי התנהלותו של הנתבע בכל הקשור לניסוח ההסכם שבין צדיקפור לקבלן. לטענת צדיקפור הכשלים שבאופן ניסוחו של ההסכם הם שגרמו למחלוקות שהיו בין הצדדים לו (סעיף 12 לתביעה), והם שאפשרו לקבלן לנהל את הבניה באופן כושל ולהפר את ההסכם (סעיפים 13-14 לתביעה). הוא אף טען שהרשלנות שבעריכת ההסכם היא שהביאה לכך שהקבלן הוא שהגיש תביעה (סעיף 15 לתביעה).

אני דוחה את טענותיו שלצדיקפור בעניין זה.

26. שני בתי המשפט שדנו בעניינו של אותו הסכם (בית משפט השלום בעכו ובית המשפט המחוזי בחיפה), קבעו כי ההסכם היה "למראית עין יחסית" (עמ' 5 סעיף ב' ועמ' 18 סעיף ג' לפסק הדין בעירעור), וכי הצדדים לו, כולל צדיקפור, רצו לעקוף באמצעותו את הוראות החוק ואת דרישת החוק לכך שקבלן רשום יבצע את העבודות.

27. לנוכח ממצאים אלה, ולא בשל צורתו או תוכנו של ההסכם, נקבע שאין להסתמך על ההוראות שפורטו בהסכם, אלא יש להתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים, שאותה הסיקו בתי המשפט מראיות שהוצגו (ושלא הוצגו) ע"י הצדדים. צורת ההסכם, תוכנו, המחיקות שבו, ויתר טענות צדיקפור בעניין זה, לא הם שעמדו בבסיס פסקי הדין בהליך הקודם.

28. על הרקע הזה, יש לדחות את טענות צדיקפור בכל הקשור להסכם, וזאת אף מבלי שאדרש להכריע בשאלה אם יש לדחות טענות אלה מחמת התיישנות.

טענות צדיקפור לפיה הנתבע התרשל בכך שלא זימן את דנינו להעיד מטעמו –

29. בדיון בעניין שרמן, שהוא לעיל בפרק המשפטי, אכן נקבע כי לעיתים יחוייב עו"ד ברשלנות "אם בשל רשלנותו לא הופיע עד מרכזי בפרשת התביעה ובשל כך הפסיד הלקוח במשפט". (שם, בפיסקה 25 לפסק הדין). צדיקפור טוען בהקשר זה, כי הנתבע התרשל, בכך שלא זימן את המפקח דנינו להעיד מטעמו. לטענת צדיקפור, רשלנות זו של הנתבע גרמה לו לנזק כספי, שכן תביעת הקבלן נגדו התקבלה, ואילו תביעתו כנגד הקבלן נדחתה. לטענת צדיקפור, עדותו של דנינו היתה משנה את תוצאת פסק הדין – מביאה לדחיית תביעת הקבלן ולקבלת תביעתו הנגדית של צדיקפור.

אני דוחה טענה זו, שכן בנסיבות המקרה שבפני לא הוכח שאי זימונו של דנינו מקורו ברשלנות של הנתבע. למעשה, הוכח כי ההחלטה שלא לזמן את דנינו הייתה החלטה שהתקבלה לאחר שיקול דעת והתייעצות, כולל התייעצות עם צדיקפור ועם בנו של צדיקפור.

30. אני מאמינה לנתבע ולגירסתו, לפיה ההחלטה שלא לזמן את דנינו התקבלה לאחר שיקול דעת, לאחר התייעצות, ותוך שנלקחים בחשבון מגוון שיקולים. בנסיבות כאלה, לא ניתן לקבל את הטענה לפיה אי זימונו של דנינו מהווה התרשלות. למסקנה זו אני מגיעה מכמה טעמים:

א. התובע עצמו, כלל לא אישר בעדותו את הטענה לפיה הנתבע טעה בכך שלא זימן את דנינו. למעשה, צדיקפור העיד שהוא כלל אינו יודע בגין מה הוגשה התובענה שבפני.

ב. אמיר, בנו של צדיקפור ,שמהעדויות עולה כי הוא שהיה הרוח החיה בפרוייקט הבניה (עמ' 5 לפרוטוקול), אישר כי ההחלטה שלא לזמן את דנינו התקבלה לאחר התייעצות בינו ובין הנתבע (עמ' 9 שור' 18-32). בכך אישר אמיר את גירסת הנתבע בעניין זה.

ג. מקריאת כתב הערעור שהוגש מטעמו של צדיקפור בהליך הקודם, מתחזקת המסקנה, שההחלטה שלא להביא את דנינו לבית המשפט, היתה החלטה אסטרטגית (סעיפים 14 ,25, 33.2 לכתב הערעור נספח 21 לתביעה שבפני). בעירעור נטען מפי צדיקפור שהקבלן הוא שצריך היה להביא את דנינו, על מנת להוכיח באמצעותו את זכאותו לתוספות שדרש. יש בכך כדי לחזק את טענת הנתבע, לפיה ההחלטה שלא להביא את דנינו להעיד התקבלה לאחר שיקול דעת ומתוך מחשבה שכך ייטב.

ד. מעדותו של דנינו בפני, ומהמסמכים שהוגשו באמצעותו (נ/1, נ/3, ועמ' 11 לפרוטוקול), נראה שדנינו וצדיקפור לא ראו עין בעין את התנהלות הבניה , ודנינו מצא פגמים רבים בהתנהלות צדיקפור. נתון זה מחזק את גרסת הנתבע, לפיה אי הבאת דנינו להעיד, מקורה בהחלטה אסטרטגית ולא מרשלנות (עדות הנתבע בעמ' 15 ש' 8-22).

31. אכן, בסופו של דבר נזקף העדרו של דנינו דווקא לחובת צדיקפור. יחד עם זאת, אין די בעובדה זו לבדה, כדי לחייב את המסקנה שאי הבאתו מקורה ברשלנות, ושלא מדובר, כפי שטען הנתבע, בצעד אסטרטגי, שלא הניב את התוצאה המקווה.

הטענה לפיה הנתבע התרשל בכך שלא הגיש בר"ע על החלטה בית משפט השלום בעכו שהתיר את תיקון התביעה:

32. בעניין זה אני דוחה את טענותיו של צדיקפור שכן עדות הנתבע בעניין זה הייתה ברורה, ואני מאמינה לעדותו לפיה ההחלטה שלא להגיש בר"ע התקבלה לאחר שקילת כל האפשריות והמשמעויות:

"עניין הבר"ע זה היה צומת דרכים ברורה, קשה.. עניין הבר"ע אני זוכר כי זה ברור כשאתה טוען טענה ובית המשפט מנפנף אותך, גם בלי הרבה נימוקים, אז עולה השאלה של להגיש בקשת רשות עירעור ואת זה אני זוכר ששקלנו והתייעצנו ואמרנו שזה עוד יותר יחמיר את הבעיה כי כבר אז השופט גילה חוסר שביעות רצון, ואני אומר בלשון המעטה, מהעמדה של צדיקפור" (עמ' 17 ש' 8-12).

הטענה, לפיה העדר פירוט אודות הטעות בחישוב הסכום שבו תוקן כתב התביעה של הקבלן היא בגדר רשלנות:

33. צדיקפור טען בהקשר זה כי בחישוב הסכום של 200,000 ₪, שדרש הקבלן להוסיף לתביעתו בעת שתיקן אותה בפעם השלישית, נפלו שגיאות רבות וכי הנתבע התרשל בכך שלא חקר אודות חישובים שגויים אלה (סעיף 56 לסיכומי צדיקפור). לטענתו, לו היה הנתבע חוקר את עדי התביעה על החישובים האלה, היה יכול להראות כי הסכום הנוסף של 200,000 ₪, שביקש הקבלן להוסיף לתביעתו, אינו טעות סופר אלא טענה שהתיישנה.

34. הנתבע טען מפורשות, בתגובתו לבקשת הקבלן לתיקון התביעה, שכל הטענה אודות טעות סופר היא טענה בדויה. הוא אף דרש לחקור את מי שתצהירה הוגש בתמיכה לבקשה. העובדה שביהמ"ש החליט, חרף טענות אלה של הנתבע, לקבל את הבקשה מבלי לאפשר לנתבע לחקור את המצהירה – אין די בה כדי לחייב את המסקנה שהנתבע התרשל באותו שלב.

35. מעבר לכך, בית משפט השלום בפסק דין התייחס מפורשות לשאלת התוספת וסכומה, ובסופו של דבר, ובין היתר על סמך חקירת הקבלן, החליט שלא לקבל את טענות הקבלן במלואן. מכאן שאין לקבל את טענת צדיקפור כאילו הנתבע לא הצביע על כשלים שנפלו בדרישת הקבלן לסכום של 200,000 ₪.

36. לאור כל האמור, ולאור קביעתי, לפיה הנתבע התרשל בכך שלא העלה בכתב ההגנה, או בסיכומיו, את טענת ההתישנות, יש לבחון את הטענות לעניין הנזק.

הנזק:

עגמת נפש -

37. צדיקפור טען כי נגרמו לו עגמת נפש, מפח נפש, אכזבה וצער משום שהארועים עקב התנהלותו הפסולה של הנתבע הכניסו אותו למתח עצום וגרמו לו לתחושות קשות ביותר. נטען גם כי כתוצאה מפסקי הדין, שבעקבותיהם נאלץ צדיקפור להוציא כספי עתק, התערער האמון בינו לבין הסובבים אותו (סעיף 76 לסיכומי צדיקפור).

38. טענות אלה כלל לא הוכחו. למעשה, צדיקפור העיד שהוא בכלל אינו זוכר את מרבית הדברים, (עמ' 3 ש' 21 ואילך), ואף הודה שהוא כלל אינו יודע על מה ולמה הוגשה התביעה (עמ' 4 ש' 33-34). הוא גם הודה, שהוא עצמו אינו סבור שנפל פגם בהתנהלות הנתבע, ורק בנו אמיר סבור כך (עמ' 4 ש' 34-35).

39. על רקע עדות זו של צדיקפור עצמו, ברור שלא ניתן לקבוע שעלה בידו להוכיח שנגרמה לו עגמת נפש, או מועקה, או משבר אמון, בשל התנהלות הנתבע ,וכל שכן שאין מקום לפסוק לו פיצוי של 200,000 ₪, כפי שביקש.

40. צדיקפור, בסיכומיו, טוען כי מאחר שהטענות אודות עגמת הנפש נטענו בתצהירו ובתצהיר בנו אמיר, ואיש מהם לא נחקר על כך בחקירה נגדית, ממילא יש לקבל טענות אלה. אני דוחה טענה זו. כפי שכבר צויין, צדיקפור הודה שאינו יודע על מה ולמה הוגשה התביעה ואף אישר שאין לו טענות כלפי הנתבע. טענותיו של אמיר אודות עגמת הנפש שנגרמה, כביכול, לאביו, אין בהן כדי להוכיח קיומה של עגמת נפש כזו, וזאת לנוכח עדות צדיקפור עצמו.

האם נזקו של צדיקפור הוא בגובה מלוא סכומי התביעות שבהן ניתן פסק דין כנגדו?

41. צדיקפור טען בעניין הזה שאילולא רשלנותו של הנתבע לא היה ניתן פסק דין נגדו, אלא שבית המשפט בעכו היה דוחה את תביעת הקבלן, ומקבל את תביעתו כנגד הקבלן. לכן טען כי הנזק שגרם לו הנתבע, הוא בגובה שתי התביעות גם יחד.

לאור כל האמור לעיל, לא ניתן לקבל טענה זו.

42. כפי שנקבע לעיל, אני מקבלת את טענותיו של צדיקפור ביחס להתרשלותו של הנתבע, רק בכל הנוגע לטענת ההתישנות. טענה זו נוגעת אך ורק לסכומים שדרש הקבלן עבור תוספות הבניה במרתף, והסכום שהוא דרש בעניין זה היה כ - 200,000 ₪ בלבד. מתוך הסכום הזה פסק בית המשפט בעכו לחובת התובע סכום של 105,000 ₪ בלבד. יוצא, שנזקו של צדיקפור, אף אם היה מקום לקבל את הטענה לפיה התרשלותו של הנתבע, בכך שלא טען את טענת ההתישנות, היא שגרמה לפסיקת הסכום הזה, הוא לכל היותר בסכום של 105,000 ₪.

43. בנוסף, ההתרשלות עצמה לא די בה, ועדיין יש להוכיח קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק. במקרה שבפני יש להוכיח איפה שלו הייתה טענת ההתיישנות נטענת בכתב ההגנה, היה בית המשפט מקבל אותה, ודוחה על בסיסה את כל טענותיו של הקבלן בקשר לתוספות הבניה במרתף.

45. למעשה, מאחר שדחיית טענותיו של הקבלן תלויה בשאלה מה היה פוסק בית משפט השלום בעכו בשאלת ההתישנות, ממילא אין בפני אלא סיכוי מסוים שאבד לצדיקפור. נזק של אבדן סיכוי לזכות בפיצוי, ואפילו פגיעה בסיכוי, הוכרו על די בית המשפט העליון כנזק בר פיצוי (ת"א (מחוזי ת"א) 1927/99 ילין נ' עו"ד כהן, בסעיף 48 לפסק הדין).

46. על מנת שייפסק פיצוי בראש נזק זה של אובדן סיכויים, על התובע להוכיח, במאזן ההסתברויות האזרחי, כלומר יותר מ- 50%, שרשלנות הנתבע גרמה לאובדן סיכוי בעל ערך; בנוסף, עליו להוכיח את גובהו של סיכוי זה לפי מאזן ההסתברויות. (ת"א (רשל"צ) 34924-11-09 בוני נ' גבאי).

47. לצורך בחינת שאלה זו יש להתחשב בכך שאת העבודה סיים הקבלן כבר ביום 14.4.2000 (כפי שעולה מנספח 2 לכתב התביעה), ואילו את התיקון להוספת הסכום האמור ביקש רק ביום 20.12.2008, למעלה משבע שנים מאוחר יותר. מנגד, יש לקחת בחשבון את העובדה שאין לדעת אילו טענות היה הקבלן מעלה על מנת לדחות את טענת ההתישנות, לו הייתה זו נטענת בכתב ההגנה.

48. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפסק הדין ובחומר הראיות שהוצג בפניי, אני מעריכה את הסיכויים, לכך שטענת הקבלן בכל הנוגע לעבודות הנוספות במרתף הייתה נדחית כולה על בסיס טענת ההתישנות, כסיכוי של 60%.

סיכום:

49. התוצאה מכל האמור היא שאני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע 60% מתוך הסך שבסופו של דבר צדיקפור חויב בו בגין התוספות במרתף, היינו בסכום של 63,000 ₪.

לנוכח סכום פסק הדין, אל מול סכום התביעה, לא מצאתי מקום לחייב את הנתבע בהוצאות התביעה (אגרה), אך אני מחייבת אותו בשכ"ט עו"ד לתובע, בסכום של 7500 ₪.

המזכירות תשלח לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, ו' אדר ב' תשע"ט, 13 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.