מבוא:

1. לפניי תביעה נזיקית-כספית על סך 29,722 ₪ שעניינה נסוב סביב שאלת אחריותה של עירייה לנזקי רכוש שנגרמו לרכב אשר היה מבוטח אצל התובעת בעקבות נפילת עץ עליו.

טענות התובעת:

1. לגרסתה של התובעת כפי שעולה מכתב התביעה, היא ביטחה במועדים הרלוונטיים רכב מ.ר. 30-101-71 במסגרת ביטוח מקיף (להלן: "הרכב"). ביום 24.01.2016, עת חנה הרכב ברח' מעגלי יבנה מול בית מס' 113 בירושלים, נפל עליו עץ וגרם לו לנזקים באופן שהוכרז כ"אובדן להלכה". התובעת צירפה דוח שמאי לתביעתה בליווי תמונות הנזק. על-פי דוח השמאי נגרם לרכב התובע נזק בסך 27,654 ₪ – אותו שילמה התובעת למבוטחת, בצירוף שכ"ט השמאי בסך 468 ₪. מאחר ובעת האירוע היה העץ באחריותה ובחזקתה של הנתבעת (להלן: "העירייה"), טוענת התובעת בנסיבות אלה להחלת הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" באופן שיהא על הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה, ולחילופין טוענת התובעת, כי התאונה ארעה אך בשל רשלנותה של הנתבעת.

טענות הנתבעת:

1. הנתבעת מכחישה את טענות התובעת בכתב ההגנה אותו הגישה. לגרסתה, בעירייה אכן התקבלה קריאה על עץ שקרס ברח' מעגלי יבנה בתאריך הנטען, ואולם היא פעלה ופועלת כל העת לתחזוקה שוטפת של העצים שבתחומה על מנת למנוע נפילתם. עם זאת נטען, כי מזג האוויר הסוער ששרר באותו היום גרם לקריסת העץ באופן שלעירייה לא הייתה כל דרך לצפות את נפילתו. בנסיבות אלה של כוח עליון אשר לעירייה אין שליטה עליו, טוענת הנתבעת, כי לא נפל פגם או דופי בהתנהלותה. כן מכחישה הנתבעת את דוח השמאי שהוגש מטעם התובעת, על סכומיו ורכיביו.

מהלך הדיון:

1. ישיבת הוכחות התקיימה בפניי ביום 04.01.2018.
   1. מר ליאל כהן, מוקדן במוקד העירוני של הנתבעת, העיד בפניי. לגרסתו, לא זכר לומר איזה עץ נפל במועד הרלוונטי, אם כי העיד כי בכל חורף ישנן נפילות של עצים ויש מגוון נפילות.
   2. מר אשרף נסראללה, מנהל אזור קטמונים במחלקת הגננות באגף שפ"ע בנתבעת, העיד בפניי. לגרסתו, כמעט מדי שנה נתקל בבעיות כאלה, בעקבות מזג אוויר סוער. כן העיד, כי לאחר שעודכן על קריסת העץ, הגיע למקום אך לא ראה את גדם העץ שנפל. לגרסתו, יום-יומיים קודם המקרה היה מזג אוויר סוער כשצוותי העירייה היו בכוננות סערה. מר נסראללה אישר כי לא ירד שלג ביום המקרה ואין בידיו נתונים מטאורולוגיים מדויקים. עוד העיד, כי אינו יכול לומר מתי לאחרונה בדק את אזור נפילת העץ, ואולם טען, כי צוותו בודק עצים לפחות פעם בעשרה ימים, אך לא נעשה כל רישום על כך. לטענתו, במידה וישנו עץ ספציפי שהתקבלה לגביו תלונה, או אז מגיע אגרונום למקום ומטפל בבעיה. עוד העיד, כי טרם עונת החורף נערכת בעירייה תכנית טיפול מסודרת בעצים, ואולם התוכנית לא ברשותו.
   3. מר ערן לוי, בעלה של המבוטחת בעלת הרכב, העיד בפניי. לגרסתו, זכר שערב יום האירוע היה גשום במקצת. אשתו החנתה את הרכב בשעות הצהריים בחנייה שמול הבית. כן הוסיף, כי מאחר ואשתו הייתה ברכב עם הילדים, הניח כי לא הייתה לה כל בעיה לחנות במקום וכי הם נוהגים לחנות בחניה זו. לאחר המקרה העיד, כי הודיע לחברת הביטוח ולמוקד העירוני.

דיון והכרעה:

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את עדויות הצדדים, ולאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים הצריכים לעניין, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל. להלן נימוקיי.
2. אין חולק כי ביום 24.01.2016 נפל עץ הנמצא בתחום שיפוטה של הנתבעת על רכב שהיה מבוטח על ידי התובעת. עוד אין חולק, כי התובעת פיצתה את המבוטחת עבור נזקיה ובגין כך הגישה תביעת שיבוב כנגד העירייה – היא התביעה שלפניי. התובעת טוענת, כאמור, כי היות והנתבעת אחראית על מניעת מפגעים בשטח שיפוטה, לרבות גיזום עצים וענפים באופן שימנע קריסתם, ומאחר שהנזק נגרם בעת שהרכב היה במצב של עצירה מוחלטת בחניה ברחוב בעת שנפגע, יש להעביר את נטל ההוכחה על הנתבעת באופן שיהא עליה להוכיח כי לא התרשלה באופן הפיקוח הנדרש ממנה בנוגע לעצים שנטועים בתחומה, תוך הסתמכות על סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). לחילופין נטען, כי התאונה נגרמה בשל רשלנותה של העירייה אשר לא פעלה כדי למנוע קיומם של מפגעים כגון אלה, ולא נהגה כפי שרשות מקומית זהירה אמורה לפעול.
3. הפסיקה בעניין נפילת עץ קבעה, כי יש לדחות את הטענה בדבר היות עץ "דבר מסוכן" כהגדרתו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין. כמו כן לא מתקיימים במקרה הנדון התנאים להחלת הכלל בדבר "הדבר מעיד על עצמו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין. ראה ע"א (חי) 15084-02-11 המועצה המקומית פרדס חנה נגד שומרה חברה לביטוח (נבו 30.10.11) (להלן: "עניין פרדס חנה") וכן תא"מ 10595-02-14 בסט קאר חברה לשירותי רכב בע"מ נ' עירית ירושלים (נבו 13.12.15). בענייננו, לא ניתן לומר כי נפילת העץ מתיישבת יותר עם רשלנות הרשות המקומית.
4. סעיף 249(9) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות") קובע, כי סמכותה של עירייה "לנטוע עצים בכל רחוב או בכל מקום ציבורי, ולהקים סוככי עצים, ובלבד שהרחוב או המקום לא ייפגעו על ידי כך יותר מן הראוי". בנוסף מחיל סעיף 235(3) לפקודת העיריות, חובה על עירייה ש"תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב". על יסוד הוראות אלה קיימת לנתבעת חובה חוקית למנוע מכשולים המצויים בתחום שיפוטה. ודוק, הלכה היא כי חובה שמקורה בהוראה סטטוטורית יכולה ליצור חובת זהירות מושגית בדיני הנזיקין (ראו למשל: ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 763 (1983)). ודוק. הרשות המקומית אינה חייבת להשקיע משאבים כספיים בלתי מוגבלים למניעת התרחשות הנזקים בתחומה, אלא משאבים סבירים שיש ברשותה (ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה פד"י ל(1) 141).
5. אם כן, אין כל ספק, כי קיימת חובת זהירות מושגית של העירייה כלפי המשתמשים בתחומה. כך, חייבת העירייה לטפל בגנים שבתחום שיפוטה וככל שיש צורך, גם לדאוג לגיזום העצים הדורשים זאת. השאלה היא, אפוא, האם העירייה הייתה אמורה לצפות את אירוע קריסת העץ נשוא התביעה והאם הייתה התרשלות בטיפולה בו, עובר למקרה הביטוחי.
6. בנוגע לשאלה הראשונה שהועלתה באשר לצפיות האירוע לנוכח הסערה, יש להבהיר, כי יש לבחון מצד אחד את מידת נדירותה של תופעת הטבע, ומצד שני את מהות האמצעים שהנתבע נקט כדי למנוע מראש נזק מהסוג שנגרם (ע"א 750/70 אמזלג נ' סולל בונה פד"י כו (1) עמ' 7).
7. כאמור, הנתבעת לא חלקה על כך שמוטלת עליה חובה לדאוג לתחזוקת העצים בתחומה. אלא שטענתה היא, כי במקרה הנדון לא הפרה חובה זו, שכן די במנגנון הפיקוח שהיא מקיימת, כפי שהוצג בעדות העדים מטעמה. ואולם ייאמר כבר עתה, כי שוכנעתי, שאין בעדות העדים שהעידו מטעם הנתבעת כדי להוכיח, כי היא עמדה בחובה זו לדאוג למניעת סיכונים ומפגעים בתחומה בנסיבות המקרה הנדון, וזאת אף בנסיבות בהן נטל הראיה עודנו מוטל על התובעת להוכיח שהייתה התרשלות של מצד העירייה עובר למקרה (ראו למשל עניין פרדס חנה).
8. התובעת אומנם נושאת בנטל להוכיח את רשלנותה של העיריה, אולם ראוי לציין, כי המידע בדבר אופן ודרך טיפול הנתבעת בעצים בתחומה והיערכותה לחורף, הינם בידיעתה הבלעדית של הנתבעת. במקרה שכזה נטל הבאת הראיות מוטל על הנתבעת, אשר צריכה להביא ראיות לדרך הטיפול בעצים, ובפרט, העץ נשוא התביעה (מתי נבדק, על ידי מי וכו') וכן ראיות להיערכותה לחורף, מתוך ידיעה ברורה כי עצים נופלים במהלך החורף לנוכח הסופות (ראה עדות מר נסראללה עמ' 6 שורות 24-25). על הנתבעת להציג נוהל עבודה מסודר ומצופה כי יהיה בידי הרשות תיעוד כתוב של פעולות המניעה והביקורות שבוצעו (ראה: ע"א 2661-06-12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מועצה מקומית פרדס חנה (נבו מיום 30.1.13) וכן פסק הדין שניתן לאחרונה תאמ 22637-04-16 פאולה לואז גבע נ' קיבוץ גע"ש ואח' (נבו מיום 23.1.18) (להלן: "פסק הדין בעניין קיבוץ גע"ש").
9. במקרה הנדון, מגרסאות עדי הנתבעת, לא הוברר האם מתקיים מנגנון פיקוח ראוי, סביר ושוטף על העצים שבתחום שיפוטה של העירייה. יתר על כן, לא הוצגה בפניי כל ראיה, כי לפני קרות האירוע בוצע פיקוח ברחוב מגוריה של התובעת ואף התכנית אשר מר נסראללה טען כי נערכה במיוחד לשם טיפול בעצים, לא הייתה ברשותו במעמד הדיון ולא הוצגה לעיוני. זאת נוסף לעדותו, כי אינו נוהג לבצע כל רישום אודות בדיקות העצים השוטפות (עמ' 8 לפרו', ש' 18). הנתבעת לא הציגה כל דוח או מסמך המעיד על שימור עצים בעירייה באופן שוטף או על פעולות יזומות שנעשות למניעת קריסת עצים, לרבות גיזומם. אף לא הוכח בפניי כי הנתבעת נקטה מבעוד מועד בצעדים למניעת קריסת עצים המועדים לקריסה, עצים גבוהים, עצים נוטים, עצים חולים וכיו"ב, בין היתר על ידי ביצוע סקר עצים – אף שהיה ביכולתה לעשות כן (השוו: תא"מ 36166-04-15 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' עיריית פתח תקווה (פורסם בנבו, 07.02.2016)).
10. עדותו של מר נאסרללה מלמדת, כי כל ידיעתו הינה ברמה הכללית בלבד ולא ברמה הספציפית של האירוע מושא התובענה. כאשר נשאל מתי לאחרונה בדק את העץ נשוא התביעה – ענה "אני לא יכול להגיד לך מתי לאחרונה" (עמ' 7 שורות 17-18). לדבריו הוא נמצא באופן קבוע באזור ו"כל רחוב זוכה לבדיקה של פעם פעמיים כל שבוע שאני בודק את העצים". העד מוסיף כי ישנם שני ראשי צוות נוספים שעוזרים לו לבדוק את העצים (עמ' 7 שורות 18-21). מלבד העובדה, כי ראשי הצוותים, לא הגיעו להעיד במקרה הנדון, אודות בדיקותיהם את העצים ברחוב ובפרט העץ נשוא התביעה, הרי שהעד לא ידע בוודאות לומר האם העץ הנדון אכן נבדק. העד אף לא פירט מהי הבדיקה המבוצעת. האם רק מסתכלים על העץ? האם הבדיקות נעשות באמצעות כלים מיוחדים? ועוד.
11. כן יצוין, כי בעדותו, מר נאסרללה טען, כי אגרונום בודק את העצים, רק אם הוא מתבקש לכך, במקרה של התרעה או כאשר הצוות חושש מנפילת עץ מסויים. לבדיקת האגרונום יש תיעוד. העד לא ידע לומר, האם במקרה הנדון ובנוגע לעץ נשוא התביעה, יש תיעוד לבדיקת אגרונום ואף לא אמר, כי חיפש תיעוד שכזה (עמ' 9 שורות 15-19).
12. הלכה למעשה, הרשות לא הראתה תהליך עבודה מסודר שאכן מתבצע בפועל, מלבד עדות מר נאסרללה, אשר דבריו לא גובו בשום מסמך. כאמור – הוא לא ידע מתי העץ נבדק לאחרונה, הוא טען כי מידי שבוע שבועיים העצים נבדקים על ידי צוותים, אך אף אחד מחברי צוותים אלו לא הגיע להעיד. העד טען, כי הוא הכין תוכנית שנתית, אך תוכנית זו לא הוצגה והעד אף אמר כי אין בתוכנית התייחסות לכל עץ ועץ (עמ' 8 שורות 21-25). העד אף לא פירט מה תוכנה של התוכנית וכיצד היא מבוצעת בפועל. הלכה למעשה, מלבד אמירותיו של העד ולפיהן פעם בשבוע שבועיים בודקים את העצים – אין כל הוכחה לקיומו של פיקוח.
13. אכן כבר נקבע בעבר בפסיקה, כי היעדר תיעוד אינו מצביע בהכרח על רשלנות (ראה בעניין זה תאמ 19227-02-13 איי. איי. גי ישראל נ' עיריית ירושלים (מיום 30.4.15)). אולם, אין ספק כי יש בכך כדי להכביד על הנטל המוטל על כתפי הרשות. על הרשות במקרה כזה להביא ראיות אחרות מספיקות, אשר מהן ניתן ללמוד על הפעולות אותן היא מבצעת הן בנוגע לפעולות מניעה בעונת החורף, אשר יש ציפיה כי תגרום לנפילת עצים וכתוצאה מכך לנזק ברכוש (ולעיתים אף לנזק גוף), והן בנוגע לעץ הספציפי הנדון. ראיות כאלה היו יכולות להינתן באמצעות עדים נוספים וכן תוכנית העבודה שנטען כי קיימת אך לא הוצגה או קיומו של נוהל עבודה. ראו והשוו פסק הדין בעניין קיבוץ גע"ש.
14. הנתבעת צירפה פניות שבוצעו לעירייה בנוגע לסיכון שנגרם מעצים ברחוב בו אירע המקרה הביטוחי, וזאת כדי להראות כי בגין העץ נשוא התביעה, לא התקבלה כל פניה בטרם האירוע. אולם, מפניות אלו לא ניתן ללמוד, כי העץ הנדון נבדק בתקופה שלפני הסערה ולפני בוא החורף. אין בפניות אלה כדי ללמד על כך שהעירייה מנהלת פיקוח יזום ומקדים לגבי עצים המהווים סכנה. כפי שהוטעם לעיל, חובת הזהירות של העירייה למנוע מכשולים המצויים בתחום שיפוטה הינה סטטוטורית וקיומה אינו תלוי בפנייה או התרעה מקדימה מטעם מאן דהוא. יתרה מכך, ניתן ללמוד מכך, כמו גם כאמור, מעדותם של עדי הנתבעת, כי נפילת עצים הינה דבר שכיח ונפוץ בעונת החורף וכי עסקינן בתופעה שאינה זרה או חריגה (עמ' 3 שורה 28 וכן עמ' 6 שורה 25. הלכה למעשה שני עדי העיריה העידו כי נפילת עצים הינה עניין שגרתי בחורף בירושלים). במצב דברים זה חזקה על הנתבעת כי הכירה בסכנה ואף צפתה נפילת עצים במהלך החורף. בנסיבות אלה נחה דעתי, כי לא עלה בידי הנתבעת להצביע על קיומו של מנגנון פיקוח ובקרה הולמים, שיש בו לצאת ידי חובת הזהירות המוטלת עליה.
15. ביחס לנסיבות המקרה גופו מוסיפה הנתבעת וטוענת, להיעדר קשר סיבתי בין התרשלותה לבין הנזק וזאת בשל תנאי מזג אויר קשים שהינם בבחינת כוח עליון, דבר שהוביל לקריסת העץ. לטענת הנתבעת היא לא יכלה לצפותו מראש, ועל כן לא הייתה יכולה למונע תוצאותיו אף בזהירות סבירה.
16. אולם, לאחר שמיעת עדי הצדדים מתקבל הרושם, כי במקום לא שררו כלל תנאי מזג אוויר קשים או חריגים באופן קיצוני. כך אף לגרסתו של מר נסראללה אשר העיד, כי לא ירד שלג באותו יום וכי מזג אוויר חריג, לשיטתו, שרר רק יום או יומיים קודם למועד האירוע, כשהוא לא ידע לומר מה הייתה עוצמת הרוח ביום האירוע (עמ' 7 לפרו', ש' 2-3; 15-16). כמו כן הנתבעת, הטוענת למזג אוויר חריג, לא הציגה כל חוות דעת מטאורולוגית בדבר הוכחת קיומו של מזג אוויר סוער. למעשה הנתבעת לא הציגה כל ראיה לעניין זה, למעט דברי מר נאסרללה, שטען שיומיים לפני האירוע, העיריה הכינה צוותי כוננות (לא ברור לאיזה יום כוונו צוותים אלו) וכי הוא אינו עוסק במזג אוויר, ולכן כלל לא בדק את מזג האוויר ביום האירוע (עמ' 6 שורות 30-31 וכן עמ' 7 שורות 1-16). כבר נקבע, כי מקום שמדובר בתנאי מזג אויר שאינם חריגים בתחומיה של רשות מקומית, הרי שמדובר בדבר צפוי, ועליה להביאו בחשבון במסגרת טיפולה בעצים שבתחומה (ראו למשל: ת"א (מחוזי חיפה) 1108/01 ורה נפומניאשיץ נ' עיריית חיפה (פורסם בנבו, 22.7.04)). לפיכך, משלא הוכח כי במועד האירוע שררו תנאי מזג אוויר חריגים בעונת החורף בתחומה של הנתבעת, יש לדחות את הטענה בדבר קיומו של כח עליון. בעניין זה אפנה אף לפסק הדין בעניין קיבוץ גע"ש. באותו מקרה הוגשה חוות מטאורולוגית ולמרות זאת נקבע כי לא הוכח קיומו של מזג אוויר שלא ניתן היה לצפותו.
17. אשר על כן ועל יסוד המקובץ לעיל אני קובעת, כי הנתבעת אחראית לנזק שנגרם כתוצאה מקריסת העץ בתחומה.
18. לא נעלמה מעיני טענת הנתבעת ולפיה דין התביעה להידחות, בהינתן כי נהגת הרכב שהחנתה אותו לא העידה ובמקומה העיד בעלה. במקרה הנדון, לא היתה כל תועלת בעדות נהגת הרכב שהחנתה אותו, שכן הרכב הוחנה בחניה מסודרת מתחת לבית המבוטח. בעלה של הנהגת הבהיר כי הם נוהגים להחנות את רכבם במקום חניה זה וכי אשתו החנתה את הרכב כאשר ילדיהם הקטנים היו עימה. סביר, כי היא לא היתה מחנה את הרכב במקום שהיא סברה כי יסכן את ילדיה ואותה. קרי, בעת ביצוע החניה, לא נראה היה שהעץ עומד לקרוס ולהתמוטט (עמ' 5 שורות 1-12). כאמור, עדות הנהגת לא היתה תורמת במאום לנוכח העובדה כי העץ קרס לאחר שהיא החנתה את רכבה והיא לא היתה עדה לקריסה. מר לוי, אשר העיד, היה זה אשר גילה את העץ על גג הרכב, כאשר הגיע כעבור כשעה. הוא צילם את התמונות שהוצגו (ת/1) ובהם רואים את העץ אשר קרס על גג הרכב.
19. באשר לנזק, התובעת צירפה חוות דעת של שמאי אשר בדק את הרכב וערך שומתו לעניין נזקי הרכב. על בסיס חוות דעת זו נקבע סכום התביעה. מנגד, הנתבעת לא צירפה כל חוות דעת נגדית, ואף לא ביקשה לחקור את שמאי התובעת על חוות דעתו. כבר נפסק, כי אמצעי ההוכחה המקובל להוכחת הטענה כי הנזק הנטען אכן התרחש באירוע המזיק הוא באמצעות הגשת חוות דעת מומחה של שמאי רכב (ראו למשל: ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45 (1991)). במקרה דכאן, משחוות דעתו של שמאי התובעת לא נסתרה, נחה דעתי כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת נזקה הנטען ולביסוס תביעתה.

סוף דבר:

1. נוכח כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל.

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 29,722 ₪.

כן תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בסך של 1,050 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.

המזכירות תדאג לשלוח העתק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ה שבט תשע"ח, 10 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.