בפניי בקשה שהגישה הנתבעת למחיקת התובענה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית.

רקע

התובעת היא הבעלים של דירה מס' 4 בבניין המצוי ברח' יאנוש קורצ'אק 6א' בחיפה (הידועה גם כתת חלקה 4 בחלקה 87 גוש 10783), והנתבעת היא הבעלים של דירה מס' 5 באותו בניין. מנספחי כתב התביעה עולה כי הבית המשותף כולל שלושה בניינים, ובהם בסה"כ ישנן 7 דירות. בבניין מס' 2, המבנה האמצעי מבין שלושה מבנים, יש שתי דירות – דירת התובעת בקומה התחתונה ודירת הנתבעת מעליה.

מצו רישום הבית המשותף, וכן מ"תוספת להסכם המצוי" עולה כי, ככלל, החלקים בבית המשותף הסמוכים לכל אחד מהבניינים, לרבות שטחי הקרקע הסובבים כל בניין, הוצמדו לדירות המצויות באותו בניין. רק שביל צר לאורך כל החלקה וממנו גישה לכל בניין, נותר רכוש משותף שלא הוצמד לדירה ספציפית או לדירות בבניין ספציפי. בין השאר נקבע כי השטח הסובב את בניין מס' 2, וכן כל שאר חלקי הבניין שהם רכוש משותף (לרבות קירות חיצוניים, מסד, מקלט, וכו', ולמעט גג הבניין והמדרגות, שהוצמדו לדירת הנתבעת בלבד) - יהיו צמודים ליחידות מס' 4 ו- 5 יחד. כלומר צמידות משותפת לשתי דירות, ולהן בלבד, לדירות התובעת והנתבעת.

התובעת הגישה תובענה זו בה נרשם כי "מהות התביעה: חלוקת שימוש במקרקעין משותפים". נטען כי הנתבעת אינה מאפשרת לתובעת שימוש ראוי בקרקע המשותפת, תוך פגיעה קשה בזכויות התובעת כבעלים. נטען כי הוצעה לנתבעת חלוקה הוגנת של השטח, במטרה לייתר התדיינות, אך היא לא התייחסה אליה, ולתובעת לא נותרה ברירה אלא לפנות לבית המשפט על מנת שיקבע את חלוקת השימוש בקרקע המשותפת.

הנתבעת העלתה טענה בדבר העדר סמכות עניינית לבית משפט זה. נטען כי המדובר, למעשה, בתביעה לפירוק שיתוף של מקרקעין המהווים רכוש משותף, דבר שאינו אפשרי. נטען, כי המהות של התביעה היא בנסיון לכפות שינוי של הקבוע והמוסכם בתקנון המוסכם של הבית המשותף, באופן חד צדדי, ובלא הסכמת יתר השותפים. נטען כי מעבר לכך שאין אפשרות להורות כן, בכל מקרה הסמכות להידרש לנושאים מסוג זה אינה נתונה לבית משפט זה אלא למפקחת על הבתים המשותפים.

בתשובת התובעת נטען כי אין מדובר בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין, אלא "בתביעה לחלוקת שימוש במקרקעין", וכן כי המקרקעין אינם בבחינת רכוש משותף, שכן הוצאו מהרכוש המשותף והוצמדו לשתי הדירות, מס' 4 ו-5, ובהתאם לסעיף 55(ג) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 ("חוק המקרקעין") חלק מסויים מהרכוש המשותף שהוצמד, "דינו לכל דבר כדין הדירה שאליה הוצמד".

דיון והכרעה

על מנת להכריע בבקשת הסילוק על הסף, יש לבחון שתי שאלות: עובדתית, מהו הסעד הנתבע? משפטית, מה דינו של שטח החצר אשר הוצמד לדירות התובעת והנתבעת?

אשר לשאלה הראשונה - מעיון בכתבי הטענות עולה כי הצדק עם הנתבעת. הסעד המבוקש בכתב התביעה הלכה למעשה הוא "ליתן צו לתיקון רישום הבית המשותף על פי תוכנית החלוקה המצורפת" (סעיף 9), וכן "לצורך ביצוע החלוקה בפועל ביהמ"ש הנכבד מתבקש להורות על תיקון צו הבית המשותף בהתאם לתכנית המוצעת לעיל, ומינוי הח"מ [ב"כ התובעת – א.ד.] כנאמן מטעם ביהמ"ש לצורך תיקון צו הבית המשותף".

לאחר שהנתבעת חידדה את נושא הסמכות בכתב ההגנה, הגישה התובעת כתב תשובה, בו ניסתה לנסח באופן מעט שונה את טענותיה, מבלי לנקוב במלים פירוק שיתוף או צו לתיקון רישום הבית המשותף, ברם מבחינה מהותית הסעדים הנתבעים על ידה נותרו כשהיו (סעיף 18 לכתב התשובה, סעיף 28 לכתב התשובה), ומה גם שבכל מקרה לא התבקש היתר, וממילא לא ניתן היתר, לתיקון התביעה והסעדים הנתבעים.

אשר לשאלה השניה - המדובר בשאלה כללית יותר, במישור העקרוני: מה דינם של חלקים מן הבית המשותף אשר הוצאו מכלל הרכוש המשותף לכלל בעלי הדירות, והוצמדו ליותר מדירה אחת; האם חלקים אלה עודם מהווים "רכוש משותף", מן הטעם שהם עדיין משותפים למספר דירות, הגם שהוצמדו, שכן הוצמדו ליותר מדירה אחת? או שמא מדובר במקרקעין משותפים "רגילים" שכבר אינם עונים להגדרת רכוש משותף? וכפועל יוצא מכך, האם מדובר במקרקעין שלא ניתן לפרק את השיתוף בהם, כפי שקובע סעיף 56(א) לחוק המקרקעין, אם לאו?

בשאלה זו טרם נפסקה הלכה, ולכאורה ניתן לפסוק לכאן או לכאן. לאחר שנתתי דעתי לאופן ניסוחם של הסעיפים הרלבנטיים בחוק המקרקעין ולפרשנות שיש ליתן להם בהתאם לתכליתם, דעתי היא כי חלקי רכוש משותף שהוצמדו לחלק מן הדירות בבית משותף, עודם בבחינת "רכוש משותף". ובוודאי שכך הדבר כאשר מדובר במצב דברים של "בית מורכב", כמשמעותו בהוראת סעיף 59(א) לחוק המקרקעין, כלומר בית משותף אשר "מורכב ממבנים אחדים או מאגפים אחדים אשר לכל אחד מהם כניסה נפרדת או מיתקנים נפרדים". במצב דברים מעין זה, של חלוקה למבנים או אגפים, כאשר בעלי הדירות קבעו בתקנון כי הרכוש המשותף שבתחומי כל מבנה או אגף יהיה צמוד לדירות שבאותו מבנה או אגף, אזי ביחס לכל אחד ממבנים/אגפים אלה ולחלקו של הרכוש המשותף שהוצמד לכל אחד מהם, מתקיימים במלואם הרציונלים העומדים בבסיס ההוראה הקבועה בסעיף 56(א) השוללת אפשרות לכפות פירוק השיתוף בחלקים משותפים אלה.

אני מצרף דעתי בהקשר זה אל האמור בפסק דינה של חברתי כב' השופטת מעין צור בת.א. (חיפה) 19240-10-15 אליהו נ' אדר (3.9.2017), לרבות ההיקש לענייננו מן האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט אדמונד לוי ז"ל) בע"א (ת"א) 1483/94 הררי נ' סדן בית הוצאה לאור בע"מ, פ"מ תשנ"ה(2) 159. אכן, סעיף 55(ג) לחוק המקרקעין עניינו בהצמדה ל"דירה פלונית" בלבד.

ראו והשוו גם: ת.א. (ת"א) 4416-10-13 נילי נ' דוידוב (26.6.2014).

על מנת שלא להאריך, אסתפק בהפניה אל פסק דין שניתן לאחרונה ע"י כב' השופטת מוריה צ'רקה בת.א. (י-ם) 65594-11-15 א.ק. יפה נוף בע"מ נ' פאר (16.5.2018), ואל ההנמקה הסדורה והמפורטת שם, כאילו צוטטה כאן.

סוף דבר

דין טענות הנתבעת להתקבל.

מכיוון שבבקשת הסילוק על הסף התבקשה מחיקה, אני מורה על מחיקת התובענה.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,340 ₪.

ניתן היום, י"ד תמוז תשע"ח, 27 יוני 2018, בהעדר הצדדים.