1. המבקש הגיש "בקשה להישפט", ולמעשה עותר להארכת מועד להישפט בגין דו"ח חניה שנרשם לחובתו בתאריך 21.10.14, בגין חניה בניגוד לסעיף 10(ד) לחוק העזר לרחובות בדבר העמדת רכב וחנייתו.

בבקשה טוען המבקש, כי ביום 12.02.15 קיבל את הדו"ח וכי לאחר מכן סר אל משרדי המשיבה בבקשה לבטל את הדו"ח, אז נאמר לו כי עליו להגיש בקשה בקוונת. לטענת המבקש, נעזר באחיינו, מר יעקב נחמן למלא את הבקשה ושלח אותה, באופן מקוון, כנדרש. דא עקא, לטענת המבקש, בחלוף שלושה חודשים נמסרה לו הודעה על קנס מוגדל, ומבירור שערך התברר לו כי בקשתו להישפט מעולם לא התקבלה. לטענת המבקש, הנושא הועבר לבירור אצל המשיבה וביוני 2016, כאשר פנה לברר מה עלה בגורל פנייתו, נמסר לו ע"י הפקידה כי "אין יותר מה לעשות". לטענת המבקש, חנה במקום מותר, אולם על מנת לא להפריע לרכב השכנה לצאת מחניתה הפרטית, ביצע "גלישה לקו האדום הראשון" שהיא "קטנה מאוד".

על כן, טוען המבקש, אין למנוע ממנו את הזכות להישפט.

2. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, הדו"ח נרשם בתאריך 21.10.14. משלא הוגשה בקשה לביטולו או בקשה להישפט בגינו ומשלא שולם הקנס במועדו, נשלחה בתוך שנה מיום ביצוע העבירה, בתאריך 12.02.15, אל המבקש הודעת תשלום קנס, כמתחייב בחוק. בתום המועד לתשלום הודעת הקנס האמורה ומשלא הוגשה בקשה לביטול (בתוך 30 ימים) או בקשה להישפט (בתוך 90 ימים), הפך הקנס לחלוט, כמשמעו בסעיף 229(ח2) לחוק סדר הדין הפלילי. המשיבה טוענת, כי עפ"י רישומיה פנה המבקש לראשונה למשרדיה, בתאריך 25.08.15, היינו בחלוף המועדים הקבועים בחוק ועל כן בקשתו נדחתה. לטענת המשיבה, טענת המבקש כי מילא בקשה להישפט באופן מקוון באתר המשיבה, דינה להידחות, שכן כל בקשה שנשלחת באופן הזה מקבלת מספר פניה ואילו המבקש לא ציין כל מס' פנייה בבקשתו. יתרה מכך טוענת המשיבה, לגופו של עניין, אף המבקש טוען כי "גלש" לשפה האדומה ומשכך מודה בביצוע העבירה.

3. בתשובתו, טען המבקש, כי במועד מתן הדו"ח, לא מצא אותו על שמשת רכבו וכי הדו"ח התקבל באמצעות הדואר בלבד, בחודש פברואר 2015. לטענתו, כבר יומיים לאחר מכן פנה פיזית אל משרדי המשיבה והופנה למלא טופס מקוון, וכך עשה. המבקש צירף לבקשתו מסמך "תצהיר" על מילוי דו"ח מקוון, בו נכתב "אני יעקב נחמן ת.ז ... מצהיר בזאת כי בחודש מרץ/אפריל שנת 2015 עזרתי לאדון יהודה שפר ת.ז... למלא בקשה להישפט בגין דו"ח תעבורה מספר 77323053 שקיבל". מילאתי את הטופס על פי ההנחיות הכתובות על גביו דרך אתר אגף התנועה העירוני. שלחתי את הבקשה דרך האתר. אין בידי אסמכתא לפעולה". לטענת המבקש, בחודש אוגוסט 2015, כאשר קיבל הודעה על קנס מוגדל, פנה אל המשיבה לערוך בירור ובשל העובדה שהבירור ארך פרק זמן ממושך, איבד את מספר הפניה. לגופו של ענין, טוען המבקש, כי בנסיבות "הדרישה לחנות ללא גלישה היא קנטרנית".

דיון והכרעה

4. בהתאם לסעיף 229(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי, על מי שמבקש להישפט בגין עבירת קנס להודיע על כך תוך 90 יום מיום המצאת הודעת תשלום הקנס. כל דו"ח לגביו לא הוגשה בקשה להישפט, הופך לפסק דין, או כלשון סעיף 229(ח2) לחוק- כל דו"ח לגביו לא נמסרה הודעה יחשב לגבי המבקש "כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס".

סעיף 230 לחוק, מקנה לבית המשפט סמכות להאריך את המועד של 90 יום להגשת בקשה להישפט, מנימוקים מיוחדים.

הבקשה דנן, הינה להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט, כשנה ושמונה חודשים לאחר מתן הדו"ח.

עפ"י הוראות החוק והפסיקה, עליו להראות קיום נסיבות חריגות ויוצאות דופן שמנעו ממנו להגיש את הבקשה במועד. בנוסף, עליו להצביע על כך כי אי ביטול פסק הדין יגרום לו עיוות דין.

4. כבר נפסק, כי עיקר השימוש בסעיף זה ניתן לעשות במקום שבו המבקש לא ידע ולא יכול היה לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו (ראה רע"פ 2096/07 ציפורה כוכבי נ' מדינת ישראל). המבקש דנא, ידע על הדו"ח זה מכבר ואף פנה, לטענתו, למשיבה בעניינו יומיים לאחר קבלת הודעת הקנס בדואר.

5. בע"פ (מחוזי חי') 1067/00 חן רז נ' מדינת ישראל, 03.12.00, נדונה בקשה להישפט בחלוף שנתיים מביצוע העבירה. בית המשפט קבע כי נדרשים נימוקים כבדי משקל לצורך הארכת המועד למתן ההודעה. "ככל שמדובר במועד ארוך יותר, הנימוקים צריכים להיות משכנעים יותר". (פסקה 5 לפסק הדין).

6. לדידי, המבקש לא הביא נימוקים משכנעים איחור בהגשת בקשתו והסבריו נותרו ללא תימוכין מספקים. ואבהיר: המבקש טוען, כאמור כי שלח במועד בקשה מקוונת בעזרת אחר, מר יעקב נחמן. עוד טוען, כי פנה לערוך בירור בעניין, אצל המשיבה, כבר בחודש אוגוסט 2015, אך בשל השתהותה בעריכת הבירור איבד את מספר הפניה. דא עקא, שגם בפנייתו הכתובה אל המשיבה, כבר בחודש אוגוסט 2015, לא ציין המבקש את מספר הפניה. יתרה מכך, המסמך המתיימר להיות תצהירו של מר נחמן, לאו תצהיר הוא שכן לא אומת כדין, ותצהיר המבקש לא צורף, אף שניתנה לו הזדמנות להגיש תשובה מפורטת לתגובת המאשימה.

7. ביהמ"ש העליון (כב' השופט ג'ובראן) התייחס להוראת סעיף 230 בהאי לישנא:

"לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב 1982 - בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם הנאשם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שקיימים נימוקים מיוחדים שיפורטו בהחלטה. הדרישה לנימוקים מיוחדים אינה בגדר סרח עודף מילולי מיותר; היא באה להקנות להחלטה להתיר שפיטה באיחור, הצדקה מהותית. דרישה זו לנימוקים מיוחדים מצמצמת את שיקול דעת בית המשפט, וזאת על מנת לא לפגוע בתכליות המיוחדות העומדות בבסיס קיומם של סדרי הדין המיוחדים בעבירות מסוג "ברירת משפט". אכן לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם זכות זו אינה מוחלטת ומולה עומדים זכויות ואינטרסים נוגדים. מתן אפשרות במקרים מסוימים להרשיע אדם בהיעדרו או למנוע ממנו להישפט במקרים מסוימים משקפת את האיזון אותו קבע המחוקק בין זכותו של הנאשם לנכוח במשפטו לבין הצורך בניהול יעיל של ההליך המשפטי" (רע"פ 329/10 חיים סדגר נ' משטרת ישראל – מדינת ישראל).

8. מהאמור עולה כי אורכה להישפט תינתן, במשורה ובמקרים בהם הראה המבקש כי חלו נסיבות חריגות המצדיקות הארכת המועד. במקרה בו עסקינן, אני מוצאת כי לא עלה בידי המבקש להוכיח קיומן של הנסיבות המצדיקות את האורכה המבוקשת.

9. יתרה מן האמור, הואיל ואף לדברי המבקש עצמו, חלק של רכבו "גלש" לאזור השפה האדומה, הרי שגם החשש לעיוות דין בשל אי הארכת המועד בעניינו, הינו נמוך ביותר.

10. סוף דבר – הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ו אלול תשע"ו, 29 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.