על פי כתב התביעה, נסע התובע ברכבו ביום 3.9.15 בכביש הראשי בין כפר כנא למשהד.

התובע עצר מאחורי שיירה, והנתבע פגע ברכב אחר שהיה בעצירה אחרי רכב התובע, הדף אותו קדימה וזה פגע ברכב התובע.

לתובע נגרמו לטענתו נזקי רכוש ברכבו בסך 20,860 ₪, שכר טרחת שמאי בסך 1,750 ₪, ירידת ערך בסך 9,472 ₪ וטרחה ועוגמת נפש בסך 2,500 ₪.

הנתבע טוען להגנתו, שנסע במקום במהירות נמוכה בשל עומס התנועה.

רכב צד ג' שנסע לפני הנתבע עצר בפתאומיות, ועקב כך פגע בו הנתבע.

רכב צד ג' המשיך בנסיעה ופגע ברכב התובע.

התובע מוסיף שהפגיעה של רכבו ברכב צד ג' הייתה קלה, ולא היא שגרמה לכך שרכב צד ג' פגע ברכב התובע.

הנתבע שלח הודעת צד ג' להפניקס חברה לביטוח בע"מ, וההודעה נדחתה על הסף.

בבקשה לדחיית ההודעה לצד ג' על הסף, הופנה בית המשפט לפסק הדין בת"ק 6945-02-16 של בית המשפט בטבריה, שם נפסק בין השאר כלהלן:

לנתבע לא היה כיסוי ביטוחי מאחר ורישיונו הותלה עקב צבירת נקודות והנתבע ידע על כך לפני התאונה.

אשר לאחריות לתאונה, נקבע שם שהנתבע (נתבע 1 שם) פגע תחילה ברכב צד ג' (נתבע 3 שם) אשר פגע בהמשך ברכב צד ד' (התובעת שם) .

בית המשפט קבע שם עוד, שאין חשיבות לשאלה האם פגיעת רכב צד ג' ברכב צד ד', נבעה מכך שרכב צד ג' נהדף לרכב צד ד' או מכך שרכב צד ג' נבהל מפגיעת רכב הנתבע בו ואז לחץ על דוושת הגז במקום על הבלמים, שכן "בשני המקרים קיים קשר סיבתי משפטי שכן אין לבוא בטרוניה לנהג שנבהל מהמכה מהנהג שהיה מאחור".

בדיון כאן טען בא כוחו של הנתבע, כי מדובר בתאונת שרשרת.

הוא הוסיף שפסק הדין בטבריה אינו מהווה "מעשה בית דין" בענייננו.

הוא טען שרכב הנתבע היה הרכב האחרון בשיירה של כלי הרכב המעורבים בתאונה, בעוד רכב התובע היה הרכב הראשון באותה שיירה.

הוא טען שכאשר הגיע רכב הנתבע לזירת התאונה, כבר אירעה תאונה קודמת שבה היה מעורב רכב התובע.

הוא הוסיף שבפסק הדין בטבריה לא נקבעו עובדות באשר לפגיעה ברכב התובע בתאונה זו.

התובע שעדותו הייתה מהימנה, סיפר בדיון שעמד ב"פקק", כשלפתע הרגיש מכה מאחור ואז שמע "בום" וראה שהרכב שלו הוא שנפגע.

הוא סיפר שהנתבע אמר לו מיד לאחר התאונה, שפגע ברכב צד ג' אשר פגע ברכב התובע.

התובע ציין שהרכב של שירה (התובעת בטבריה) לא פגע בו, ורכב צד ג' פגע גם ברכב של שירה וגם ברכב של התובע כאן.

רכב צד ג' פגע תחילה ברכב של שירה והמשיך לנסוע ופגע ברכב התובע.

הוא מציין שהנתבע הבטיח מיד לאחר התאונה לשלם על נזקי הרכב של התובע.

התובע מכר את רכבו כשנה לאחר התאונה.

התובע מוסיף שהנתבע החל להתחמק מתיקון נזקי התובע, כאשר התברר לו שיש בעיה עם הרישיון שלו, וכנגזר מכך, עם ביטוח צד ג' שלו.

לנתבע הוצג דו"ח התאונה מחברת "הפניקס", דו"ח המבוסס לכאורה על גרסת הנתבע, והנתבע השיב שאינו חתום על הדו"ח, שהינו דיווח של סוכן הביטוח של הנתבע לחברת הביטוח הפניקס (ת/1).

הנתבע הוסיף, שדיווח לסוכן הביטוח על התאונה, יום אחרי שהתרחשה. הנתבע הסביר לסוכן מה היה והסוכן כתב.

הנתבע סיפר בעדותו שפגע ברכב צד ג', שנבהל ובמקום ללחוץ על הברקס לחץ על הגז, נסע ופגע ברכב של שרית וברכב התובע.

הינה כי כן, הנתבע מודה שפגע ברכב צד ג', אשר פגע בנסיבות זהות, ברכב של שרית וברכב של התובע.

כאשר פסק בית המשפט בטבריה, שבנסיבות אלה אחראי הנתבע לנזקיה של שרית, כי אז המסקנה היא שהנתבע אחראי גם לנזקיו של התובע.

טענותיו של הנתבע באמצעות בא כוחו, על כך שפסק הדין בטבריה אינו מהווה "מעשה בית דין", משום שהנתבע הצטרף לתאונה שהתרחשה קודם לכן בעניינו של התובע, הופרכו בעדות הנתבע עצמו, ויש להביא נסיבות אלה בחשבון לעניין קביעת ההוצאות.

אני מבהיר שטכנית צדק התובע בטענתו שבעניינו אין "מעשה בית דין", אך במישור המהותי, בהתחשב בגרסתו בפניי, אמור היה הנתבע להודות באחריותו לתאונה ביחס לתובע, בהתחשב בפסק הדין בטבריה, ולחסוך התדיינות בשאלת האחריות.

תמוהה עד מאוד טענת ב"כ התובע בתחילת הדיון, לפיה הצטרף הנתבע לתאונה קודמת, ותמוהה עד מאוד טענת התובע בסיכומיו, לפיה אינו אחראי לתאונה, הכל בניגוד לגרסתו בעדות והמסקנה ממנה לאור פסק הדין בעניין שירה.

מכאן ההצדקה לחיוב התובע בהוצאות לדוגמא.

באשר לשאלת הנזק, התובע ניתלה בחוות דעת שמאי כאמור לעיל, בעוד הנתבע טוען בכתב ההגנה טענה סתמית, לפיה הסכום הנתבע מופרז.

התובע סיפר שתיקן את מכוניתו לאחר התאונה, והציג חשבונית על התיקון בסך 12,768 ₪.

התובע מפרט בסיכומיו בכתב, כיצד הוציא סך כולל של 20,167 ₪ על תיקון הרכב, כולל הוצאות המגובות בחשבוניות ואשר חורגות מההוצאה של 12768 ₪ הנ"ל.

מקובלת עלי חוות דעת השמאי מטעם התובע שלא נסתרה, ומקובלת עלי עדות התובע על הוצאותיו בקשר לתיקון הרכב ועל כך שמכר את הרכב בסכום הנמוך בכ-10,000 ₪ מ"מחיר המחירון", בשל התאונה שעליה סיפר לקונה.

אני מקבל אפוא את טענת התובע, שהנזק לרכב מגיע לסך של 20,167 ₪, ועוד 9,472 ₪ בגין ירידת ערך.

התובע זכאי להחזר שכר טרחת שמאי בסך 1,170 ₪ (1,000 ₪ פלוס מע"מ) ולא מעבר לכך.

אשר על כל אלה, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע בתוך 30 יום, סך של 30,809 ₪ בצירוף הוצאות בסך 7500 ₪, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תעביר העתק מפסק דין זה לידי הצדדים, אשר רשאים לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי בנצרת בתוך 15 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיהם.

ניתן היום, ח' אייר תשע"ח, 23 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.