1. המבקשות הינן הנתבעות 6 ו-7 בכתב התביעה המתוקן.
2. התביעה נסבה על אירוע (תקיפה בחניון) שהוכר כתאונת עבודה. האירוע אירע ביום 18.7.10, לטענת המבקשות חלה התיישנות לאור מועד הגשת כתב התביעה המתוקן ביום 23.12.18.
3. התובעת מסתמכת על סעיף 6 לחוק ההתיישנות הקובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה, וכן על סעיף 89 לפקודת הנזיקין המגדיר מהו היום שבו נולדה עילת התביעה. סעיף 89 (2), קובע כי מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם ע"י מעשה או מחדל, יראו את היום שבו אירע האירוע כאירוע הנזק. אם לא נתגלה נזק ביום האירוע, יראו את היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה זה תתיישן התובענה לאחר 10 שנים.
4. התובעת הגישה את תגובתה וטענה כי לא יכלה לדעת על זהותה של נתבעת 6 חברת פ.י. אפק אחזקות בע"מ (להלן: "אפק"). התובעת הגישה תביעתה נגד נתבעת 5 חב' ג. יהל ניהול ואחזקה בע"מ (להלן: "יהל"), זהותה נודעה לה אך ורק עם הגשת תצהירי עדות ראשית ותיק מוצגים מטעם נתבע 5 ומיד לאחר מכן הוגשה הבקשה לתיקון כתב התביעה.
5. זאת ועוד, טוענת ב"כ התובעת כי הנתבעת 7 איילון ביטחה באותה הפוליסה אשכול חברות ביניהן את יהל ואת אפק. בשתי החברות מכהן מר גולן המצהיר מטעם הנתבעת 5 כדירקטור. על אף חובתה למסור לה את פוליסת הביטוח, לא מסרה נתבעת 7 את פוליסת הביטוח לב"כ התובעת, ולפיכך יש למנות את מועד ההתיישנות ממועד הגילוי היינו 19.12.18.
6. כמו כן, טוענת ב"כ התובעת כי מועד גילוי הנזק איננו מועד האירוע. התובעת סברה כי מדובר בבעיה נפשית של מה בכך, כפי שקבע מומחה ביהמ"ש ההפרעה הנפשית של פוסט טראומה התפרצה ו/או הוחמרה בשנת 2014 לאור אירוע "חטיפת הנערים". בסמוך לאירוע זה החלה התובעת לעבור טיפול נפשי והבינה את מצבה לאשורו, לפיכך אף הוגשה התביעה ביולי 2016 ולא בסמוך לאירוע. לאור העובדה כי אירוע "חטיפת הנערים" שאירע ביוני 2014, הוא אשר עורר אצל התובעת את התפרצות הפוסט טראומה שבעקבותיה פנתה לטיפול בחודש אוק' 2014, נכון יהיה לומר כי עד למועד זה לא היתה לתובעת ידיעה בדבר נכותה וזאת מסיבות שאינן תלויות בה.
7. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ואף שמעתי את טענותיהם בע"פ, אני קובעת כי נכון יהיה לדחות את הבקשה מהנימוקים הבאים:

ראשית, אני אכן סבורה כטענת ב"כ התובעת כי התנהלות המבקשות ונתבעת 5 "יהל" היתה חסרת תום לב מתחילת ההליך ועד סופו. "יהל" הגישה כתב הגנה מעורפל אשר כולל בעיקרו הכחשות של כתב התביעה מבלי למסור גרסה פוזיטיבית. "יהל" לא טענה בכתב ההגנה כי תפקידה הוא חברת ניקיון בלבד, אלא הסתפקה בהכחשה כללית. יתרה מכך, גם בתחשיב הנזק למעט בסעיף 7, בו כותבת הנתבעת 5 כי היא איננה אחראית על סידורי הביטחון בחניון לא נאמר מהו תפקידה. הנתבעת 5 אף התייחסה לשאלה האם היה ביכולתה למנוע את המקרה המצער נשוא התביעה. באופן מטעה ומכוון, סימנה "יהל" בסעיף 13 לתחשיב הנזק כי הנתבעת 3 בעלת המבנה הקשורה עמה בהסכם התקשרות שצורף כמוצג, היא היתה בכל הזמנים הרלבנטיים אחראית על החניון, והיה עליה לוודא כי רק אנשים מורשים יוכלו להיכנס אליו.

1. עם הגשת תצהירי עדות ראשית, הוברר כי "יהל" הינה חברת ניקיון, ותו לא. הסכם ההתקשרות עם בעלת המבנה היה בין נתבעת 3 לבין חברת "אפק". כאמור, יש קשר ישיר בין חברת "יהל" ל-"אפק" המבוטחות אף אצל אותה מבטחת. הסכם ההתקשרות מעיד כי "אפק" שכרה מנתבעת 3 את החניון לצורך הפעלתו תמורת אחוז מסוים מרווחי החניון. סעיף 8 מלמד כי "אפק" היתה אחראית על אחזקת החניון והתיקונים בו. סעיף 9 מלמד כי "אפק" היתה אחראית על ניקיונו של החניון ועל שמירתו ואבטחתו. סעיף קטן ב' מחייב את השוכר להחזיק איש אבטחה בחניון המינויים וכן בודק בטחוני וקופאי בחניון המזדמנים.
2. ניתן לומר כי נתבעת 5 ו-6 ,אכן הטעו בכתבי הטענות את ב"כ התובעת ואת ביהמ"ש והצדדים האחרים לסבור כי מי שהתקשר בהסכם עם נתבעת 3 בקשר לאותו חניון היתה נתבעת 5. בפרוטוקול הדיון מיום 10.7.18, טענה ב"כ הנתבעות 5 ו-6 כי אין בידיה את ההסכם עם בעלי המבנה ואשר כאמור קיים קשר בין שתי החברות ומדובר באותה מבוטחת.
3. ביום 5.9.19, צרפה המבקשת מכתב שהוצא ע"י חב' ביטוח מגדל ביום 31.3.16 המופנה אל ב"כ התובעת ובה צוין כי החניון הופעל ע"י "אפק" וכי חברה זו מבוטחת ע"י "איילון". מכתב זה מלמד כי המידע הנכון הומצא דווקא ע"י "מגדל" מבטחת פרטנר ולא ע"י המבקשות. אין במכתב זה כדי לאיין את התנהלותן הקלוקלת של המבקשות כפי שפורט לעיל.
4.  לחלופין, גם מן הטעם הנוסף של מועד גילוי הנזק, יש מקום לקבל את הבקשה. ד"ר נח גונן מומחה בימ"ש בתחום הפסיכיאטרי מציין בפרק ח' בחוות דעתו כי התובעת לא היתה ממוקדת טראומה בסמוך לאירוע, התובעת התקשתה ליצור קשר טיפולי ראוי והטיפול נפסק אחרי ארבעה מפגשים. התובעת חזרה לעבודתה לאותו תפקיד, ובמשך 4 שנים תמימות לא היתה בטיפול כלשהו. רק כעבור 4 שנים החלה התערבות טיפולית שנייה, ולאחר מכן אף התערבות שלישית. ההתערבות השנייה היתה ארוכה ונמשכה כשנה, וההתערבות השלישית החלה מספר חודשים לאחר סיום הטיפול הקודם כאשר אירוע בחיי התובעת היה הטריגר להמשך הטיפול.
5. סקירת הטיפולים של התובעת בחוות דעתו של מומחה ביהמ"ש תואמת את טענתה של התובעת, במשך 4 שנים ממועד האירוע לא היתה בטיפול ולא סברה כי היא סובלת מנכות כלשהי. רק לאחר שמצבה הנפשי התדרדר בעקבות אירוע "חטיפת הנערים" בשנת 2014 החלה את ההתערבות הטיפולית השנייה שהיתה רצופה ונמשכה כשנה, או אז התוודעה לכך כי היא סובלת מפוסט טראומה ולפיכך אף תביעתה הוגשה בסמוך לאחר מכן.
6. על פניו, ניתן לומר כי העובדות מלמדות שמועד התגלות הנזק או המועד בו התובעת היתה מודעת לנזק הנפשי ולתוצאת נכותה הנפשית הינו בשנת 2014, ולפיכך גם מטעם זה יש לדחות את בקשת ההתיישנות.
7. אני מורה אם כן על דחיית הבקשה ומחייבת את המבקשות בהוצאות בסך של 2,500 ₪ ללא קשר לתוצאות בתיק העיקרי.

המזכירות תשלח החלטתי זו לבאי כח הצדדים.

ניתנה היום, א' חשוון תש"פ, 30 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.