1. התובעת הגישה תביעה זו לתשלום 2,000,000 ₪, כמחצית הרווח הצפוי לטענתה בפרוייקט-מיזם לבניית 18 יחידות דיור בדימונה (להלן: "המיזם").
   לטענת התובעת, היתה הסכמה בין מנהל התובעת מר אליעזר שחם (להלן: "אליעזר") לבין הנתבע 2 מנהל הנתבעת 1 דוד שחל (להלן: "דוד"), הסכמה לפיה המיזם יבוצע בשותפות בין התובעת לנתבעת, ולכן לטענתה זכאית התובעת למחצית הרווח הצפוי במיזם.
2. הנתבעים טענו כי לא נכרת כל הסכם שותפות, והתובעת איננה זכאית לדבר, ובנוסף חלקו על הרווח הצפוי הנטען ע"י התובעת, וטענו כי בסופו של דבר הקרקע נמכרה במחיר הפסד.
3. עיקרי העובדות אינן במחלוקת:
   1. אליעזר ודוד מכירים מזה זמן רב, ודוד הודה כי הפציר באליעזר לשתף פעולה.
   2. התובעת רכשה את מסמכי המכרז, הוציאה הוצאות והתכוונה להגיש הצעה למכרז באמצעות קבוצת רכישה יחד עם איתי רביד, אלא שהעניין לא יצא לפועל.
   3. ימים ספורים לפני המועד הקבוע להגשת הצעות למכרז, כחמישה ימים לפי התובעת וכשבועיים לפי הנתבעים, נפגשו אליעזר ודוד ועלתה ההצעה כי הנתבעת היא שתגיש הצעה למכרז.
   4. הצדדים חלוקים בשאלה אם באותו מפגש סוכם על שותפות, כטענת התובעת, או שאליעזר סירב באותו שלב להצעת דוד לשותפות, כטענת הנתבעים.
   5. אין מחלוקת כי לא נערך כל הסכם בכתב בנוגע לעניין.
   6. הנתבעת רכשה את חוברת המכרז רק בסמוך למועד הסופי להצעות.
   7. הנתבעת הגישה את ההצעה למכרז בשמה, שילמה בעצמה את הערבות הנדרשת וזכתה במיזם לגבי אחד המתחמים שבמכרז.
   8. לאחר הודעת הזכייה נערכה פגישה של דוד עם משקיע בנוכחות אליעזר.
   9. הנתבעת הוציאה את כל ההוצאות הנוספות שנדרשו לאחר הזכיה, בעצמה או באמצעות משקיע שגייסה. התובעת לא שילמה דבר.

הסוגיה שבמחלוקת

1. הצדדים חלוקים אפוא, בסוגיה אחת מרכזית, שהיא אם הוסכם בפגישה בין אליעזר ודוד על שותפות במיזם, כטענת התובעת, או שלא הוחלט על שותפות במיזם, כטענת הנתבעים.
2. הפגישה נערכה בארבע עיניים. איש פרט לאליעזר ודוד לא יכול לדעת מה נאמר ומה הוסכם, אם הוסכם, באותה פגישה. מדובר אפוא בגרסה כנגד גרסה.
3. בנסיבות אלה, הציע בית המשפט לצדדים לנסות להגיע להסכמות, שכן פרט לאליעזר ולדוד, איש איננו יודע אל נכון מה בדיוק נאמר באותה פגישה, ואם היתה הסכמה על הגשת ההצעה למכרז בשותפות, אם לאו. אלא שהצדדים עמדו על הכרעה בתיק, לכאן או לכאן.
4. גרסתו של דוד, לפיה לא הוסכם על הגשת ההצעה למכרז בשותפות, נתמכת בכך שלמרות שמדובר במיזם ענק, לא נחתם כל מסמך, בכך שהנתבעת לבדה הגישה את ההצעה ושילמה את הערבות הנדרשת. גם לאחר מכן המשיכה במיזם לבדה, בלא שהתובעת נדרשה לדבר.
   גרסתו של אליעזר בדבר הסכמה על שותפות, נתמכת בעדויותיהם של הפקידה של דוד תרצה סרוסי (להלן: "סרוסי"), ושל השותף הקודם איתי רביד (להלן: "רביד"), אלא ששניהם העידו על הבנתם רק משברי דברים ששמעו מדוד או מאליעזר, ולא מידיעה אישית.
5. ייאמר כבר כאן בפתיח, כי בית המשפט התרשם שאיש מהצדדים לא שיקר במפגיע, לא אליעזר ולא דוד. מדובר בזוג חברים המכירים מזה שנים, אוהבים ומעריכים זה את זה. השיחה היתה אפוא שיחה חברית ולא פורמאלית. כנראה שבמהלך השיחה עלו עניינים לכאן ולכאן: דוד רצה שותפות. אליעזר התלבט. דברים לא נסגרו סופית.
   בית המשפט שמע בקשב רב את עדויותיהם של אליעזר ושל דוד, ושוכנע כי אליעזר האמין בלב שלם כי הוסכם על שותפות במיזם, ואילו דוד האמין בלב שלם כי לא נסגר דבר.
6. בנסיבות אלה, נראה כי חרף כל ההבנה למצוקתו של אליעזר, ולתחושתו הקשה כי רומה ע"י חברו דוד, לפחות לפי מאזן ההסתברויות, לא ניתן לקבוע כי נוצר מפגש רצונות שיש בו גמירות דעת ומסויימות, אשר נדרשים כדי לקבוע כי נכרת חוזה.

טענה מקדמית – מסמך בכתב

1. הנתבעת טענה כי כיוון שדובר ברכישת מקרקעין, היה הכרח בקיומו של מסמך בכתב, בהעדרו לא מתגבש הסכם לרכישת מקרקעין גם אם הסכימו הצדדים כטענת התובעת על שותפות.
   לא מצאתי מקום לקבל טענה זו.
2. סעיף 8 לחוק המקרקעין תשכ"ט 1969 קובע כי התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב. השאלה אם ההסכם לו טוענת התובעת הוא בגדר "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין".
   העסקה שלטענת אליעזר הוסכמה בפגישה עם דוד, היתה עסקה לשותפות במיזם, אשר כולל רכישת מקרקעין. העסקה בין השותפות הנטענת לגורמים האחרים, היא ודאי עסקה במקרקעין, אבל העסקה בין התובעת לנתבעת לגבי עצם יחסי השותפות, איננה בגדר "עסקה במקרקעין".
3. ההלכה הפסוקה פרשה באופן דומה את הביטוי: "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין". אם אין התחייבות להקניה של בעלות או של זכות אחרת במקרקעין, אין חובה של כתב. גם אם מדובר במיזם ביחס למקרקעין, אולם ההתקשרות היא למתן שירותים בנוגע למקרקעין כנגד תשלום תמורה כספית - התקשרות כזו אינה כפופה לדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין (ע"א 4933/17 מרדכי גרין נ' אריה פרידמן (11.10.2020)‏, פסקה 36 לפסה"ד).
4. הנתבעת נסמכת על תשובתו של אליעזר בחקירה הנגדית, לפיה טענתו היא כי היה "שותף בזכיה בקרקע" (ע' 14 ש' 24 לפרו'). אין בכך כדי לשנות. מדובר בניסוח שאיננו משפטי, שהרי גם אליעזר טוען, כי הכוונה היתה שרק הנתבעת תגיש את ההצעה למכרז, ואם תזכה, הוא יהיה שותף יחד עמה. היינו הוא עצמו איננו הרוכש, אלא שותף של הרוכש "מאחורי הקלעים".
5. אם ראובן ושמעון מחליטים בצוותא כי ראובן ירכוש בשמו ובבעלותו קרקע עבור שניהם – ההסכם בין שניהם איננו עסקה במקרקעין.
   הכוונה היתה, לפי הטענה, שהנתבעת היא שתגיש את ההצעה למכרז, והיא זו שתעמוד בחזית, מול רשות מקרקעי ישראל, משרד השיכון והרשות המקומית. ההסכם בנוגע למקרקעין צפוי היה להיות, גם לטענת התובעת, בין הנתבעת לרשויות, ולגבי הסכם זה קבע המחוקק את דרישת הכתב.
6. ההסכם הנטען, לפיו התובעת תהיה שותפה של הנתבעת במיזם, מאחורי הקלעים, הוא הסכם שותפות, שאף אם כרוכות בו זכויות במקרקעין, לא נטען כי התובעת ביקשה להרשם בעצמה כבעלת חלק מהזכויות במקרקעין.
7. אשר על כן יש לדחות את הטענה המקדמית שהעלו הנתבעים לגבי דרישת הכתב.

טענה חלופית – טיב העסקה מבחינה פרוצדוראלית מחייב מסמך בכתב

1. הנתבעת הסתמכה בסיכומיה גם על סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העות'מאנית, הקובע כי תביעות הנוגעות להתחייבויות וחוזים או לשותפות, שעל פי הרגיל והנהוג הם נעשים במסמך בכתב, והעולות על עשר לירות, צריך להוכיח במסמך בכתב.
2. ההלכה הפסוקה קבעה, כי מכוחו של סעיף 80, ישנו סוג של חוזים שלגביהם קיימת דרישת כתב אף שאין היא תנאי לעצם יצירתם הם אותם חוזים, זאת אם על פי הרגיל והנהוג הם נעשים במסמך בכתב.
   דרישה זו היא ראייתית - הכתב נדרש על מנת להוכיח את קיום החוזה. עם זאת, דרישה ראייתית זו פורשה בצמצום באופן שדי בראשיתו של מסמך כתוב כדי להגשימה. גם בהעדר מסמך המבטא את העסקה עצמה, די במסמכים אחרים בכתב, או אפילו ראשית ראיה בכתב הנתמכת בעדות על-פה, ובלבד שאלו יספקו הוכחה מהימנה לעסקה.
   ואולם, העדרו של הסכם כתוב עשוי להצביע על העדר גמירות דעת ועל העדר מסוימות הנדרשים להוכחת קיומו.
   אמנם ייתכנו מקרים שבהם יעלה בידי בעל-דין להוכיח כי בניגוד ל"רגיל והנהוג" הסכם כזה נקשר בעל פה, אך טענה בדבר כריתת הסכם בעל-פה, יש לבחון בזהירות יתרה כשמדובר בעסקה שעל פי טיבה אינה מתאימה להסדרה בעל-פה (ע"א 4921/12 איש חירם חברה קבלנית לבניה והשקעות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (16.12.2014), פסקה 11 – 12 לפסה"ד ; ע"א 7123/10 תחנת דלק ראש פינה נ' דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ (14.08.2012)‏, פסקה 9 לפסה"ד ; ע"א 4787/06 מאהל מנאע נ' חוסין סלים מנאע (26.05.2008), פסקה כ' לפסה"ד).
3. יודגש כי מעבר להסתמכות על הוראת חוק ארכאית מראשית המאה שעברה, גם מבחינת מדיניות משפטית, על בתי המשפט לעודד עריכת הסכמים בכתב.
   תפקידה של המערכת המשפטית להבהיר לאלה העורכים הסכמים בסדרי גודל ניכרים, כי ראוי ככל הניתן להימנע מהסכמים בעל פה, שמעצם טיבם וטבעם מובילים בדיעבד להתדיינויות משפטיות סבוכות ולקשיים ראייתיים משמעותיים.
   אין הכרח תמיד בנוכחות עו"ד ובניסוח דקדקני של ההסכם על פני עמודים רבים (אם כי לעיתים גם זה נדרש), אולם על הציבור לדעת ולהפנים היטב, כי העדר של כל ראיה בכתב, ולו סיכום פגישה או הודעת דוא"ל, יקשה בדיעבד על ההכרה בהסכם כזה.
4. בענייננו, אין כל מסמך בכתב בנוגע לעסקה, ולו ראשית ראייה.
   אכן, כפי שהעיד אליעזר, מדובר בחברים קרובים, כאשר ביניהם די לעיתים בלחיצת יד כדי להקים עסקה. ואולם, כאשר מדובר בהסכם לשותפות, שלטענת כתב התביעה הרווח הצפוי ממנה עומד על כארבעה מיליון ₪, צפוי היה כי יהיה ולו מסמך חלקי, ולו הודעת דוא"ל או ווטסאפ לאחר המפגש לגבי ההסכמה על שותפות.
   ואולם, אין כל ראשית ראיה כזו עד למועד הזכיה של הנתבעת במכרז, והדבר בלתי סביר, ומקשה עד מאד על קבלת גרסתו של אליעזר.
5. התובעת נסמכה ברשימת האסמכתאות שהגישה, על עניין ינוס (ת"א (שלום ת"א) 3515-03-12 גדעון ינוס נ' עמנואל מנור (31.10.2014)‏‏). דא עקא, בפסק הדין נקבע במפורש: "אף שלא נכרת הסכם בכתב המסדיר את יחסי התובע והנתבע בקשר עם הפרויקט, אין כלל מחלוקת על קיומה של שותפות שכזו" (פסקה 12 לפסה"ד), זאת בשונה מענייננו. דווקא בהמשך פסק הדין בעניין ינוס, נקבע כי יחסי שותפות מבלי שצד אחד משקיע דבר ואינו נוטל סיכון, אינם סבירים (שם, פסקה 16 לפסה"ד).
   התובע הוסיף ונסמך על עניין התכוף (ת"א (מחוזי חי') 642-08 חברת התכוף בע"מ נ' פנחס פיגומים ובניה (1988) בע"מ (24.06.2013)‏‏). בפרשה זו נפסק, כי ניתן לוותר על דרישת הכתב, אם מן הנסיבות הנוגעות והאופפות את העסקה, לרבות התנהגויות הצדדים ומסמכים שהחליפו ביניהם, ניתן ללמוד על העסקה ועל ההיגיון המסחרי שביסודה. עם זאת, נקבע שם כי כשמדובר בהסכם בעל פה, נטל ההוכחה רובץ על הטוען לקיומו ומדובר במשוכה ראייתית גבוהה למדי (שם, פסקה 54 - 55 לפסה"ד).
6. עוד נטען כי העדר תום לב יכול בנסיבות מסויימות לגבור על דרישת הכתב.
   ואולם, גם בעניין קלמר ((ע"א 986/93 יעקב קלמר נ' מאיר גיא פ"ד נ (1) 185 (1996)‏), עליו נסמכת התובעת, נקבע כי השימוש בעיקרון "המלכותי" של תום הלב להגמשת דרישת הכתב צריך להיעשות בזהירות רבה. רק במקרים מיוחדים ויוצאי דופן יש מקום להיזקק לעקרון תום הלב כדי להתגבר על עקרון הכתב. המאפיין מצבים אלה הוא שעולה מהם "זעקת ההגינות". בענייננו, כפי שיפורט להלן, לא מצאתי כי מתקיימות הנסיבות החריגות הללו.
   עוד נקבע כי נקודת המוצא ליישומה של הלכת קלמר, היא שבין הצדדים התגבשה הסכמה לקיומה של עסקה במקרקעין, שהצדדים לא העלו אותה על הכתב. הלכת קלמר מאפשרת בנסיבות חריגות לוותר על דרישת הכתב, אבל היא אינה מאפשרת לוותר על דרישת ההגעה להסכם. אם לא הוכח שהצדדים הגיעו לידי הסכמה, בוודאי לא בנוגע לתנאים מהותיים, לא הייתה גמירות דעת ולא מסויימות (ע"א 3137/15 עיריית חיפה נ' קהילת ציון אמריקאית (21.05.2018), פסקה 17 לפסה"ד).
7. הפסיקה הבחינה אפוא, בין השלמת פרטים חסרים, לבין העדר מוחלט של הסכם.
   כך למשל, נקבע כי במקרים שבהם קיים חוזה תיווך בכתב, אלא שהוא חסר פרט זה או אחר, יש לאפשר את השלמתו של הפרט החסר. לעומת זאת, במקרים שבהם כלל לא קיים חוזה תיווך כתוב, אין מקום ללמוד במישרין מפסקי הדין המאפשרים התגברות על דרישת הכתב בחוזה מקרקעין, וככלל יש מקום להחמרה רבה יותר (ע"א 3384/16 עמית מזרחי נ' אהוד מרקוביץ (05.07.2018), פסקה 51 לפסה"ד).
   בהיקש מעניין מזרחי, אם היתה ולו ראשית ראיה כלשהיא בכתב להסכם השותפות, ניתן היה להשלים פרטים חסרים, אולם בהעדר כל מסמך, קשה הדבר.
8. עוד נקבע כי על מנת שמשא ומתן יבשיל לכדי חוזה מחייב צריכה להתגבש בין הצדדים גמירות דעת להיקשר בעסקה, שתנאיה העיקריים ידועים ומוסכמים על פי מבחן אובייקטיבי. אין די בקיומה של הסכמה עקרונית להיקשר בחוזה, אם וכאשר יסוכמו הפרטים העיקריים של העסקה. דרישת גמירות הדעת מחייבת שהצדדים יגיעו למפגש רצונות להיקשר בעסקה לאלתר. לעיתים, יכול בית המשפט ללמוד על קיומה של גמירות דעת מדברים שאמרו הצדדים וממעשים שעשו לפני המועד הנטען לכריתה ולאחריו, אולם בכך בית המשפט אינו יוצר בדיעבד את גמירות הדעת, אלא לומד על התגבשותה בעת הכריתה מנתונים המעידים על כך במבט לאחור (ע"א 4933/17 מרדכי גרין נ' אריה פרידמן (11.10.2020), פסקה 41 לפסה"ד).
9. בענייננו, כאשר מדובר בעסקת ענק עם רווח צפוי נטען של כארבעה מליון שקל, וכאשר אין אפילו זנב ראיה בכתב, וכאשר לאחר אותה פגישה הגישה הנתבעת לבדה את ההצעה למכרז ושילמה לבדה את ערבות המכרז, הנטל המוטל על התובעת הוא נטל כבד למדי, ונטל זה, בכל הצער, לא הורם.

גרסאות הצדדים: אליעזר ודוד

1. כמתואר לעיל, מדובר על פגישה שנערכה זמן קצר לפני מועד הגשת ההצעות למכרז, שאין מחלוקת שבמסגרתה הציע אליעזר לדוד שהנתבעת תגיש הצעה למכרז, ואין מחלוקת שדוד רצה שאליעזר יהיה שותף שלו, או לפחות ינהל את הפרוייקט. הצדדים היו חלוקים רק בשאלה אם בסופו של דבר הושגה הסכמה על שותפות.
2. דוד העיד כי אם היתה הסכמה, הוא לא היה מפר אותה: "... זה דברים שאני לא עושה לאף אחד, בטח לא לאליעזר. היינו מאוד מאוד מאוד קרובים ואני עד היום מעריך אותו. באמת שלא היה עולה בדעתי לעשות לאליעזר דבר כזה וגם לא לאף אחד אחר. אם היה בינינו דיבור על שותפות, לא הייתי מתנער ככה. אני ביקשתי ממנו שותפות והוא לא רצה... ... זה היה שיח חברי, אנחנו היינו חברים. לא הייתה הצעה עסקית מצדו. אני הצעתי לו שילך איתי והוא אמר שהוא לא יכול, גם מבחינה כלכלית וגם מהבחינה שהחברה שלו לא יכולה לחזור להיות פעילה... ... הוא אמר שבגיל שלו הוא רוצה לעבוד בניהול פרויקטים ולעשות עם הראש שלו כסף ולא בעבודה שהוא שותף בה..." (ע' 19 ש' 7 – 21 לפרו').
   ובהמשך החקירה: "אמרתי לו אליעזר בוא תחזור עם הניסיון שלך ואני כל הזמן רציתי שבן אדם הזה יהיה לידי, מאוד רציתי. אני לא מכחיש. הערצתי אותו ומאוד רציתי והלוואי והוא היה הולך איתי והוא לא רצה..." (ע' 23 ש' 12 – 14 לפרו').
   דוד גם הודה בהגינותו שיכול להיות שלא היה מגיש הצעה למכרז, אם אליעזר לא היה בא אליו ומציע זאת (ע' 23 ש' 31 לפרו').
3. דבריו היוצאים מן הלב של דוד, שלא הסס לחזור שוב ושוב על הערכתו הגדולה לאליעזר ועל רצונו החזק לשיתופי פעולה איתו, מטים את הכף להעדיף את גרסתו, לפחות לפי מאזן ההסתברויות, לפיה עלו רעיונות של שותפות או של ניהול, אולם לא הוסכם דבר, לפחות מבחינת הבנתו הכנה של דוד.
4. כמתואר לעיל, דוד טען כי ביקש מאליעזר שיעבדו יחד, אולם אליעזר לא הסכים עקב מצבו באותה עת.
   בעדות אליעזר נמצאים חיזוקים לכך: אליעזר הודה כי עובר לפני האירועים, התובעת נקלעה התובעת לקשיים ואף עמדה בפני הליכי פירוק, ואף שהליכי הפירוק נפסקו, לדבריו מאז הוא עוסק ביזמות ובניהול פרוייקטים. אליעזר אישר כי באותה תקופה התובעת לא לקחה חלק באף מיזם (ע' 13 ש' 1 – 8 לפרו'), ובהמשך הוא הוסיף: "...באותה תקופה הייתי רגיש וקיבלתי אין ספור הצעות שדחיתי אותן מכל מיני קבלנים ויזמים..." (ע' 17 ש' 15 – 19 לפרו'). מצב זה משתלב היטב עם טענתו של דוד כי אליעזר סירב לבקשתו לקחת חלק במיזם, בין כשותף ובין כמנהל המיזם.
5. גם תרצה סרוסי, שהובאה לעדות כעדת תביעה (!) אשר העידה על כוונת הצדדים לשותפות, מחזקת עניין זה: בניגוד לטענתו של אליעזר, כי לא היתה לו בעיה לממן מכיסו את חלקו בעסקה, סרוסי הוסיפה בעדותה מיוזמתה, שדוד אמר לה שאין לאליעזר כסף "ללכת על זה", ולכן להבנתה דוד מימן את המיזם ואליעזר אמור היה לקבל תמלוגים. בהמשך החקירה היא אישרה שדובר על כך שאליעזר ינהל את המיזם עבור הנתבעת, היינו יעבוד במיזם כמנהל ולאו דווקא יהיה שותף בו (ע' 10 ש' 24 – 28 לפרו').
6. אליעזר נשאל כיצד עסקה כה משמעותית לא נערכה בכתב, והשיב כי הוא נוהג "לסגור" עסקאות עם אנשים בלחיצת יד (ע' 14 ש' 15 – 19 לפרו'). בהמשך הוא הסביר שפנה לדוד רק ארבעה ימים לפני הגשת המכרז, וכי לא נערך מסמך בכתב כי לא היה זמן (ע' 17 ש' 15 – 19 לפרו').
   מדובר בשני הסברים שונים: אם החברות בין השניים והאמונה ההדדית הביאו לכך שלא נערך הסכם, כי אז אין צורך בהסבר הזמן הדוחק. אם הזמן הדוחק היווה את הבעיה, ניתן היה לערוך מסמך קצר או לשלוח הודעת ווטסאפ או מייל כגון: "בהמשך לשיחתנו...". העדר של הודעה כזו הוא בעייתי.
   בעניין זה יצויין, כי הודעת הווטסאפ של אליעזר לאחר הזכיה, המנוסחת בלשון רבים, אינה מעלה ואינה מורידה. ראשית, כפי שצויין, בהחלט אפשרי כי למרות שדוד בכנות ובתום לב הבין כי לא נכרת הסכם שותפות, ואילו אליעזר הבין אחרת. שנית, העובדה שההודעה הגיעה רק לאחר הזכיה, ולא לאחר הפגישה, מקשה לקבל זאת כראייה מחזקת לאמיתות גרסתו של אליעזר.
7. אליעזר נשאל, אם מדובר בשותפות, מדוע רק הנתבעת נשאה בעלות הערבות שנדרשה למכרז, והשיב כי הערבות עלתה כמה אלפי שקלים וכי הוא הוציא עשרות אלפי שקלים קודם לכן, במסגרת העבודה עם רביד, כך שסבר שבהמשך תערך התחשבנות (ע' 15 ש' 34 – 35 לפרו'). יודגש כי גם התחשבנות עתידית כזו, צפוי היה שתעלה בשיחה ותועלה על הכתב, ולו בהודעת מייל או ווטסאפ, כחלק מדרישת המסויימות הקבועה בדין.
   יודגש כי לאחר הזכייה עשה אליעזר שימוש תדיר בהודעות ווטסאפ רבות לדוד ולעורך דינו, היינו עניין הקשר בהודעות ווטסאפ מקובל ונהוג ביניהם, ולמרות זאת, עד הזכייה – שתיקה.
8. יתרה מזו, לא הוכח במסמכי המכרז כי נאסר להגיש את ההצעה למכרז בשותפות בין שני גופים, שאחד מהם קבלן רשום. אם באמת מדובר בהסכם לשותפות, צפוי היה כי ההצעה תוגש בצוותא, כאשר הסיווג הקבלני של הנתבעת יהווה תנאי מספק להצעה, והשותפות של התובעת בהגשת ההצעה תרשם לצידה של הנתבעת. זאת לא נעשה.
9. אין מחלוקת כי בהתאם להסכם, היה על הזוכה לשלם בתוך זמן קצר עבור הקרקע. אין מחלוקת כי התובעת לא נדרשה לשלם ולא שילמה דבר.
10. תחת זאת, אין מחלוקת כי דוד, שהיה עליו לשלם כזוכה במכרז את עלות הקרקע, זימן את אליעזר בסמוך לאחר הזכיה למפגש עם משקיע.
    דוד נשאל ע"י בית המשפט, בהנחה שלא הוסכם על שותפות, מדוע זימן את אליעזר לפגישה עם המשקיע. דוד השיב כי אליעזר כל הזמן היה מייעץ לו ומלווה אותו, מכוח חברות ולא תמורת תשלום, ולכן הזמין אותו לפגישה עם המשקיע, אולם גם אז לא דובר על שותפות (ע' 22 ש' 12 – 18 לפרו').
11. התובעת טענה כי היה ביכולתה לממן את חלקה ברכישת המקרקעין, והיא צרפה אישור מהבנק בדבר יכולת כלכלית. עם זאת, לא ראינו פניה ישירה של אליעזר לדוד לתשלום חלקו. לדברי אליעזר, הוא לא הציע זאת בגלל שדוד "חתך" אותו מהמיזם, ולכן הוא לא חש שהוא צריך להפקיד כסף (ע' 18 ש' 8 – 13 לפרו'). מי שחש שהוא שותף אמיתי המעוניין להעביר את חלקו, יעשה יותר מאמצים להעברת הכסף.
    דווקא הפגישה עם המשקיע והעדר פניה של אליעזר לדוד להעברה כספית, מעלות שבין אם היה הסכם לשותפות ובין אם לאו – אליעזר לא התכוון להשקיע מהונו הפרטי.

העדים המחזקים את גרסת התובעת

1. חיזוק ממשי לגרסת התובעת נמצאת בעדות תרצה סרוסי. סרוסי היתה פקידה של דוד בעת קרות האירועים. בתצהיר שהגישה נטען כדלקמן: "דוד ביקש ממני לשלם עבור המכרז ואמר לי שאנחנו שותפים עם אליעזר במכרז... ...גם מחלקי השיחות ששמעתי הבנתי שדוד ואליעזר הם שותפים במכרז".
2. מדובר בעדה אובייקטיבית, שאין לה כל אינטרס לטעון לשותפות, ולכן עדותה עשויה להוות חיזוק ממשי לגרסתו של אליעזר כי באותה פגישה הוסכם על שותפות.
   עם זאת, בסופו של יום לא מצאתי כי עדותה של סרוסי איננה בעלת משקל כה משמעותי, עד כדי הטיית הכף לעבר גרסתו של אליעזר.
   מדובר בעדה שהיום כבר איננה עובדת אצל דוד, ונסיבות הפסקת עבודתה לא נתבררו. מוסכם כי אליעזר הוא זה שהביא לידיעת דוד את המיזם והציע לו להגיש הצעה למכרז. גם דוד העיד כי מאד רצה בשותפות, וכאשר אליעזר סירב, הציע לו לנהל את המיזם בשכר. גם העדה סרוסי דיברה בעדותה על "תמלוגים" שיכולים להתיישב עם שכר ניהול מיזם, לא פחות מאשר עם שותפות.
   סרוסי לא היתה בתוך חדר הישיבות בו לטענת אליעזר הוסכם על השותפות. לפיכך אפשר וסביר שאמירות הנוגעות למגעים אלה הגיעו לאוזניה של סרוסי, שהסיקה כי מדובר בשותפות, אף שהדברים לא נאמרו מפורשות.
3. עדותו של איתי רביד איננה מחזקת מי מהצדדים.
   אין מחלוקת כי אליעזר פעל לצידו של רביד, אשר איננו קבלן רשום, והוא עסק בעיקר בגיוס של חברי העמותה למיזם.
   במהלך הסיכומים טען ב"כ התובעת: "לשאלת ביהמ"ש איך איתי יכול להיות שותף אם הוא לא מוגדר כקבלן אני משיב שהוא היה יזם. יכול להיות שבמסגרת השותפות של איתי עם אליעזר הם היו צריכים למצוא קבלן שיבצע את העבודות". בעניין זה יש לזכור כי רביד פרש רק תקופה קצרה טרם המכרז, ולא הוצגו כל מסמכים או עדויות על חיפוש של קבלן.
4. העובדה שאליעזר אמר לרביד לאחר שפרש מהמיזם, שיש בכוונתו ללכת למכרז "יחד" עם דוד, איננה מעידה על הסכמות. אין מחלוקת כי אליעזר טען להסכמה על שותפות, ואולי הבין זאת מהשיחה עם דוד, למרות שלא היה מפגש רצונות. רביד לא העיד מתי אמר לו אליעזר כי מדובר בשותפות עם דוד ולכו עדות רביד איננה מסייעת.
5. נוכח האמור לעיל, עדויותיהם של סרוסי ורביד אינן יכולות להטות את הכף לעבר הכרעה כי הצדדים הגיעו באותה פגישה להסכמה שיש בה גמירות דעת ומסויימות.
6. כמתואר לעיל, מדובר בפגישה בארבע עיניים בין אליעזר ודוד, ובגרסאות סותרות. אף שאין מדובר בעסקה במקרקעין בה דרישת הכתב היא מהותית, הרי שמדובר בעסקה גדולה למדי, שמעצם טיבה צפוי היה למצוא לגביה מסמך בכתב, ולו מסמך חלקי, הודעה או מזכר. בהעדר ראשית ראיה בכתב, הנטל המוטל על התובעת להוכיח את קיומו של ההסכם הוא נטל כבד למדי, ונטל זה לא הורם.
7. כפי שצויין בתחילה, ברור כי במהלך הפגישה עלה עניין השותפות, נראה כי אליעזר התלבט, הוצע לו גם ניהול הפרוייקט בשכר. אולם בסופו של דבר, אף אם אליעזר האמין כי קיימת הסכמה, בית המשפט מצא כי לא היה מפגש רצונות אמיתי ולא נכרת הסכם שותפות.

פיצויי הסתמכות

1. מרגע שנקבע עובדתית כי לא נכרת חוזה, אין לבית המשפט צורך להתייחס למחלוקת בעניין הרווח הצפוי אם היה נכרת חוזה. למעלה מן הצורך יצויין, כי בהתאם להלכה הפסוקה, יש לתת משקל משמעותי לחוות דעתו של מומחה אובייקטיבי מטעם בית המשפט.
   המומחה אבי פרס העיד באופן חד וברור, עמד על חוות הדעת, ולמעט עניינים שוליים ומינוריים בנושא השיווק והפרסום, לא היתה כל מניעה לאמץ את חוות דעתו, אם היה צורך בכך, אלא שלא נכרת חוזה שותפות, והתובעת איננה זכאית לחלוק ברווחי הנתבעת, אם היו כאלה (ובנסיבות העניין הדבר לא מצאתי מקום להכרעה בסוגיה).
2. גם אם לא נכרת חוזה, ניתן לשקול פסיקת פיצויים לתובעת מכוח סעיף 12 לחוק החוזים תשל"ג 1973, או מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, שכן לטענת אליעזר, הוא השקיע סכומי כסף רבים ועבודה רבה בהכנה למכרז, ומעבודתו נהנתה הנתבעת.
3. כאמור לעיל, דוד אישר כי אלמלא פנייתו של אליעזר ימים ספורים טרם המכרז, אפשר כי לא היה מגיש הצעה למכרז. היינו הנתבעים נהנו מסיועו של אליעזר. אליעזר העיד כי עשה בדיקות רבות והוציא הוצאות ניכרות. הוא הגיע לדוד ימים ספורים טרם המועד הסופי להגשת הצעות למכרז, עם מלוא הנתונים מהם נהנו הנתבעים. אליעזר פנה לאדריכל לתכנון בית טיפוסי, בדק את האפשרויות לתוספת בניה בכל מגרש, ניתח את הנתונים וערך תמחור עלויות ואף בדק את היתכנות השיווק (ס' 8 לתצהיר אליעזר). בפגישה המדוברת הציג אליעזר בפני דוד את התחשיב שלו למיזם, כולל מחירים של ההצעה, ונתן לו העתק מהתחשיב (ע' 17 ש' 1 לפרו'). גם לאחר הזכיה, "ניצל" דוד את יכולותיו של אליעזר וזימן אותו לפגישה עם משקיע (ע' 18 ש' 1- 6 לפרו').
   גם דוד הודה כי נעזר רבות באליעזר, שוחח עם אליעזר על איך אפשר "להרים" את המיזם וזימן אותו לפגישות בנוגע למיזם (ע' 22 ש' 16 – 17 לפרו'). גם העדה תרצה סרוסי דיברה על תמורה שאליעזר אמור היה לקבל בגין עבודתו במיזם (ע' 10 ש' 26 לפרו').
4. חוזה שותפות אמנם לא נחתם בהעדר הסכמה, גמירות דעת ומסויימות. עם זאת, דוד והחברה בבעלותו נהנו מהידע והכישורים של אליעזר. לא היתה הסכמה על שותפות, אבל היתה ציפיה סבירה של אליעזר כי הנתבעות ישיבו לו לפחות את השקעתו במיזם, ודוד ניצל ציפיה זו ונהנה מכך.
5. בית המשפט העליון קבע כי גם אם טענה לכריתת חוזה נדחתה, רשאי בית המשפט לשקול פיצוי בהתאם לדיני עשיית עושר ולא במשפט. הפסיקה הכירה עקרונית באפשרותו של צד שביצע עבודה או נתן שירות כחלק מהתקשרות צפויה, מתוך אמונה כנה שהעסקה תצא לפועל, לקבל שכר מהצד הזוכה, כאשר המשא ומתן בין הצדדים לא הבשיל לכדי חוזה, שלא באשמת איש מהצדדים, ובנסיבות בהן אותו צד הניח כי התשלום על עבודתו ייכלל בחוזה העתידי (ע"א 1880/19 הליגה למניעת מחלות ריאה תל אביב נ' שיר משכנות וותיקים בע"מ (25.10.2020),‏‏ פסקה 44 לפסה"ד).
6. הנתבעים טענו כי עילה זו לא נטענה בכתבי בטענות. דא עקא, במקרים חריגים יכול בית המשפט להידרש לסעד שלא התבקש בכתבי הטענות.
   הפסיקה מנתה שלושה תנאים המצדיקים מתן סעד שלא נתבקש בכתב התביעה: ראשית, הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת. שנית, מדובר בסעד הנובע ישירות מן הסעד שהתבקש. שלישית, העובדות הדרושות להענקת הסעד נתבררו במשפט (ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה, (8.6.2005) פסקה 12 לפסק דינו של השופט לוי; ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ בע"מ נ' מליבו ישראל בע"מ (08.11.2009)‏‏, פסקה 35 לפסה"ד ; ע"א 8854/06 חיים קורפו, עו"ד נ' משה סורוצקין (20.03.2008), פסקה 22 לפסה"ד ; ע"א 3172/15 עופרה שלו נ' תמרה זיגר (15.06.2017), פסקה 23 לפסה"ד ; עע"מ 7734/18 שאול כהן נ' בועז תמיר (31.10.2021), פסקאות 51 – 52 לפסה"ד).
7. בענייננו מתקיימים שלושת התנאים שקבעה הפסיקה: ראשית, שיקולי צדק מחייבים לדון גם בטענה החלופית לפיה על הנתבעים לפצות את התובעת בגין הנאתם מפעילותו העניפה של אליעזר. שנית, הסעד של פיצויי הסתמכות נובע מהסעד העיקרי של פיצויי קיום. שלישית, כל העובדות נתבררו במהלך הדיון המשפטי בנושא.
8. אשר להוצאות - התובעת צרפה קבלות לחברת "גלית מדיה" שעסקה כנראה בשיווק והפצה, כאשר התכנון המקורי היה להגיש הצעה במסגרת קבוצת רכישה, וכן קבלות של פניה לאדריכל. לגבי חברת ההפצה, ברי כי אין מקום להשבה, שכן הנתבעים לא נהנו מפעילות השיווק. אשר לפניה לאדריכל, לא ברור אם תכניות אדריכליות הועברו לנתבעים ואם עשו בהן שימוש. לפיכך, למרות הלבטים בעניין, לא מצאתי מקום להשבה של הוצאות שהוציאה התובעת.
   עם זאת, מהראיות עלה כי אליעזר השקיע זמן עבודה ניכר בהכנות, תמחור ותחשיבים, ואף לאחר הזכיה במכרז השקיע ממרצו ומהידע שלו בפגישות, למשל עם המשקיע של הנתבעות. ניתן להעריך זאת ב- 20 שעות עבודה בשכר של 1,000 ₪ לשעה ובס"ה 20,000 ₪ כתמורה להשקעתו של אליעזר עובר להגשת ההצעה למכרז ומייד לאחר הזכיה, עד שהיחסים התערערו בין השניים.

סיכומו של דבר

1. בנסיבות אלה, אני קובע כי התובע לא הרים את הנטל לפי מאזן ההסתברויות להוכיח כי נחתם חוזה שותפות מחייב, ולכן נדחית טענה התובעת להסכם שותפות.
   עם זאת, מצאתי לנכון לחייב את הנתבעת בתשלום תמורה על עבודה שהשקיע אליעזר, ממנה נהנתה הנתבעת, כאשר היה צפי לתשלום עבור העבודה, בסכום כולל של 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.
2. כיוון שטענתה המרכזית של התובעת נדחתה, אולם טענה חלופית נתקבלה בסכום מינורי יחסית, לא יהיה צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור בתוך 60 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, כ"א כסלו תשפ"ב, 25 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.