17 ינואר 2017

1. לפנינו ערעור לפי סעיף 43 לחוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959, (להלן: "החוק") על החלטת ועדת הערר שליד שרות התעסוקה מיום 30.5.16 (להלן: "הוועדה").
2. הוועדה דחתה את עררו של המערער וקבעה, כי המערער, אשר הופנה לעבודה במאפיית אחדות, אמנם הגיע למקום העבודה אך זאת בהופעה לא ראויה (מכנסים קצרים וסנדלים), דבר אשר מלמד על כך שהמערער ניסה להכשיל את קבלתו לעבודה, שכן, באותו יום נקבע כי המערער יחל את עבודתו, אך בחר עם זאת להגיע עם חגורת גב, באופן המלמד כי יהיה לו קושי לבצע את עבודתו. עוד קבעה הועדה, כי התרשמה שהמערער התנהל עם המעסיק בווכחנות ובאופן העולה כדי הכשלה עצמית, דבר אשר מהווה סירוב מפורש לקבלת העבודה. הועדה אף דחתה את כל טענותיו המקדמיות של המערער וקבעה, כי לעניין אי הצגת טופס רישום הסירוב, הרי המערער ידע והבין היטב כי נרשם לו סירוב ואף הגיש ערר מפורט, וכי לעניין אי הצגת תיעוד השיחה עם המעסיק, הרי שגם זה נרפא לאחר שתיעוד השיחה במייל הוצג למערער במהלך הדיון, וזאת לשביעות רצונו.
3. תמצית טיעוני המערער:
4. רישום הסירוב למערער מהווה הפרה בוטה של החובה החוקית המוטלת על המשיב לאכוף את חוקי המגן של העובדים ולהגן על דורשי העבודה מפני הפרת זכויותיהם ע"י המעסיקים, ובמקרה דנן, רישום הסירוב מהווה אף שימוש בסמכויות המשיב כדי לכפות על עובדים לקבל הצעות עבודה הפוגעות בזכויותיהם.
5. דיוני ועדת הערר התנהלו תוך הפרת זכותו של המערער להליך הוגן, בכך שהתעלמו מהעובדות וההחלטות הסובייקטיביות, בטענה כי הדברים התנהלו לשביעות רצונו של המערער, וזאת תוך התעלמות מחוקי העבודה ובכך, נפגעה יכולתו של המערער להתגונן בפני החלטת הועדה.
6. למערער מגבלה רפואית שנקבעה ע"י ועדת הכושר וזאת לעבודה עם הרמה של עד 15 ק"ג ללא מאמץ חריג, ומגבלה זו מתירה למערער לסרב לעבודה, אך המערער בחר לא לסרב לה. עם זאת, הרי מלכתחילה אסור היה לשלוח את המערער לעבודה שיש בצידה מאמץ, ועל כן, החלטת המשיב לרשום למערער סירוב הינה בטלה בהיותה מנוגדת להוראות החוק.
7. במקרה דנן, המשיב החליט לרשום סירוב למערער וזאת על אף שלא סירב לקבל את העבודה, ומבלי לבדוק האם טענת המעסיק לכפות על המערער רכישת ציוד מגן מנוגדת להוראות החוק, והאם ההצעה כאמור היא בגדר עבודה מתאימה.
8. תמצית טיעוני המשיב :
9. המערער, שהינו יליד שנת 1962, רשום בלשכת התעסוקה במחלקת הבטחת הכנסה ברצף, החל משנת 2007.
10. המערער נשלח ביום 8.3.16 לעבודה כעובד ניקיון ב"מאפית אחדות 39 בע"מ"; ביום 10.3.16 החזיר המערער את ההפניה לידי המעסיק, כאשר בהפניה רשם המעסיק כי המערער לא מתאים לעבודה אצלו ועל כן נרשם לו סירוב.
11. ביום 10.3.16 התקבל אצל מתאמת ההשמה דואר אלקטרוני המפרט דברי המעסיק, בכך שקיבל את המערער לעבודה אך המערער הגיע לעבודה ביום למחרת בלבוש בלתי הולם - סנדלים ומכנסים קצרים - וכן חגר חגורת גב, ובפועל הוא לא היה מעוניין בעבודה.
12. בכתב הערר שהגיש המערער ביום 13.3.16, טען כי המעסיק אמר לו שאיננו מתאים לעבודה ואף כתב זאת בטופס ההפניה, וזאת לאחר שאילץ את המערער לחכות שעתיים מחוץ למפעל.
13. ביום 30.5.16 נערכה ועדת ערר שקבעה, כי רישום הסירוב מוצדק, כיוון שהמערער הכשיל את עצמו מלקבל את העבודה, שכן המערער הגיע בלבוש שאיננו הולם, עם חגורת גב, כאשר הוא עצמו הודה בפני הועדה כי אינו נוהג ללבוש את החגורה ואף התנהג עם המעסיק בווכחנות, וכן טען בפני הועדה, כי - "נראה לי הגיוני שאגיע למעסיק עם בגדים קצרים, כי המעסיק צריך לתת לי בגדים".
14. בערעורו לבית הדין חזר המערער על טענותיו ואף הוסיף כי העבודה אליה הופנה נמצאת לא מתאימה מסיבות רפואיות.
15. העבודה אליה הופנה המערער הינה עבודה התואמת את המגבלות הרפואיות של המערער, שנקבעו ע"י ועדת אי הכושר מיום 22.10.15, ואשר קבעה מגבלה קבועה המתירה "עבודה עם הרמה עד 15 ק"ג, ללא מאמץ חריג".
16. הופעתו הבלתי הולמת של המערער ביום הראיון וחגירת חגורת גב, מעידים על רצונו להכשיל את עצמו מלקבל את העבודה אליה הופנה, כאשר בודאי לא התנהג כאדם שרוצה באמת ובתמים להתקבל לעבודה, ובמיוחד דורש עבודה דוגמת המערער, אשר רשום בלשכת התעסוקה עוד משנת 2007 ברצף.

דיון והכרעה

1. חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 אינו מזכה מבוטח בגמלת הבטחת הכנסה מבלי שהתייצב בלשכת התעסוקה ויהיה מוכן לעבוד, ועל המבוטח לעשות מאמץ סביר, בתום לב, לעבוד (דב"ע נג / 91-3 מוחמד אבו ג'אמע נ' שירות התעסוקה פד"ע כג' 297), ונקבע כי "הסבירות של המאמץ תלויה, בין השאר, בסוג העבודה, בענף העבודה, במקום העבודה ובמצב של המופנה לעבודה." (דב"ע נז/91-7 משייב נ' שרות התעסוקה, עבודה ארצי, כרך ל(2) 38).

סעיף 2א(2) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א - 1980 קובע, כתנאי זכאות לגמלת הבטחת הכנסה, כי מבקש הגימלה:

"...רשום בלשכת שירות התעסוקה כמחוסר עבודה בהתאם לכללים שנקבעו לענין סעיף 163 לחוק הביטוח ולשכת שירות התעסוקה לא הציעה לו עבודה מתאימה; לענין פסקה זו, "עבודה מתאימה" - כל עבודה התואמת את מצב בריאותו וכשרו הגופני, או הכשרה, השתלמות או הסבה מקצועית לפי הפניה משירות התעסוקה או ממי שאישר לכך שירות התעסוקה (להלן בסעיף זה - הכשרה)".

וכן פסק בית הדין הארצי לעבודה בסוגיה זו כי :

"אין ליתן תשובה חד משמעית מהו הדיבור "סירוב" לקבל עבודה", הדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה, עת ברור שהוצעה עבודה מתאימה - יש לבחון באם המובטל אכן נהג כאדם המחפש עבודה ולא כמי שסומך על כך שבאין עבודה יקבל דמי אבטלה".

[ראה: דב"ע מא/91-3; דב"ע מא/91-4, מאיר אוזיאס נ' שירות התעסוקה, פד"ע יג 65].

נטל ההוכחה רובץ על המערער, להראות כי נהג "כאדם המחפש עבודה".

1. עוד נקבע בפסיקה כי אם דורש העבודה מודיע למעסיק הפוטנציאלי על תנאים מגבילים, אשר מעסיק סביר לא היה מסכים להם, אזי רואים אותו כמי שדחה את הצעת העבודה.  
2. על משקלו הראייתי של רישום המעסיק על גבי טופס ההפניה לעבודה כבר נפסק על ידי בית הדין הארצי לעבודה, כי הפרקטיקה הנוהגת בבתי הדין כי המשיב מביא את דברו של המשיב כפי שהוא מוצא את ביטויו בטופס ההפניה לעבודה וכי אין כל יסוד לפקפק בדברי המעסיק, אשר אין לו אינטרס מיוחד להציג תמונת מצב שאינה מדויקת (ע"ע 1081/02 סואעד פתחי נימר נ' שירות התעסוקה, ניתן ביום 3.10.02).
3. במקרה שבפנינו, ובשים לב להלכות אלו, ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים ועיון במסמכים בתיק, התרשמנו כי אין כל ספק כי המערער הוא זה שגרם לאי קבלתו לעבודה בכך שהעמיד קשיים ודרישות, וזאת בכל הקשור לאופן הופעתו ביום המיועד לקבלתו לעבודה.
4. בבואנו לבחון באם המערער נהג כאדם המחפש עבודה, למדים אנו כי התייצבותו של המערער בפני המעסיק בלבוש בלתי הולם - סנדלים ומכנסים קצרים, עם חגורת גב - אכן מלמדת כי המערער התייצב לעבודה אך לא מתוך רצון כן ואמיתי להתקבל לעבודה, ואין לו להלין במקרה זה אלא על עצמו.

טענתו של המערער בפני ועדת הערר, כי "נראה לי הגיוני שאגיע למעסיק עם בגדים קצרים, כי המעסיק צריך לתת לי בגדים" - מהווה ראיה לכך כי המערער חיפש כל דרך על מנת לחמוק מקבלתו לעבודה.

1. אין לקבל את טענת המערער, לפיה המעסיק הוא זה שהחליט שלא לקבלו לעבודה, שכן, יש צורך לראות את התמונה בכללותה ולהבין את הרקע להחלטת המעסיק, ובמיוחד התנהלותו של המערער, וכן אין גם לקבל את טענתו באשר לתכתובת המייל, שכן מדובר בתרשומת של שיחה שערך נציג המשיב עם המעסיק בזמן אמת.

תשומת הלב לעובדה, כי המערער אף הגיש תביעת שכר כנגד המעסיק, לבית דין זה, במסגרת תיק ד"מ 36355-04-16, תביעה אשר נדחתה בסופו של יום בהסכמת הצדדים, וזאת בהתאם לפסק הדין שניתן ביום 13.9.16.

יודגש, כי בסעיף 4 לכתב ההגנה בהליך הנ"ל, טענה המעסיקה כי -

"הנתבעת פנתה ללשכת התעסוקה לצורך גיוס עובדי ניקיון. בהמשך לכך, לשכת התעסוקה הפנתה אליה את התובע.

התובע הגיע לראיון עבודה, במהלכו הוסברה לו העבודה, אחראי הניקיון במאפיה הראה לו את המקום והסביר לו את הנדרש מהתפקיד.

לאחר מכן, מנהל אחזקה שאל את התובע האם העבודה מתאימה לו, והוא ענה שכן, שאין לו ברירה, היות והוא צריך לעבוד.

משכך, סוכם בין הצדדים כי התובע יגיע למחרת בשעה 06:30 בבוקר."

בסעיף 5 לכתב ההגנה אף נטען כי -

"התובע הגיע למחרת, ואולם היה ברור לכל שהוא לא באמת מתכוון לעבוד ושהוא הגיע בכוונה ברורה על מנת שהנתבעת תחתום ללשכת התעסוקה שהוא אינו מתאים לעבודה.

התובע הגיע - כזכור, לעבודת ניקיון(!) - עם מכנסים קצרים, כפכפי אצבע וחגורת גב תומכת. והדבר מדבר בעד עצמו.

התובע נשאל מדוע יש לו חגורת גב והוא ענה שהוא סובל מכאבי גב, טענה שלא הזכיר בראיון ביום קודם לכן.

זאת ועוד, למותר לציין כי חל איסור חמור להיכנס לאולם הייצור של המאפיה עם נעליים שאינן סגורות, הן מבחינה בטיחותית והן מבחינת משרד הבריאות.

כפועל יוצא, נמסר לעובד שהוא לא יכול להיכנס לאולם הייצור ושהוא לא יכול לעבוד בצורה כזו, קל וחומר כאשר טוען כי סובל מבעיות גב.

התובע המתין - על דעת עצמו - עד השעה 09:30, כאשר הגיע מנהל האחזקה. ודוק: בפועל כל שעשה התובע הוא לשבת מחוץ לאולם הייצור ולא עבד דקה בפועל! עובדה זו לא מונעת ממנו לתבוע שכר ו/או פיצויי הלנת שכר ו/או דמי נסיעות.

מנהל האחזקה חתם על טופס ההפניה לעבודה לפיו התובע אינו מתאים. תשומת ליבו של בית הדין הנכבד כי הנתבעת היתה יכולה לחתום על הטופס כי התובע מסוגל לעבוד לאור שהיה ברור כי לא הגיע עם כוונה לעבוד, אולם בחרה שלא לעשות כן."

1. אין לקבל את טענתו הנוספת של המערער בערעור בפנינו, לפיה העבודה נמצאה לא מתאימה מסיבות רפואיות, שכן, העבודה אליה הופנה המערער היתה בהתאם למגבלה שנקבעה ע"י ועדת הכושר בישיבתה מיום 22.10.15, והיה מצופה מהמערער להתחיל את עבודת הניקיון אליה הופנה, ורק לאחר מכן, וככל שאכן העבודה לא תתאים למגבלותיו, יכול היה לפנות לפקידת ההשמה בעניין זה.
2. מכל האמור לעיל עולה, כי הסירוב שנרשם למערער נרשם כדין מבלי שנפל בו פגם משפטי כלשהו, ומשכך דין הערעור להידחות, ללא צו להוצאות.  
3. לצדדים הזכות לפנות בערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

ניתן היום, י"ט טבת תשע"ז, (17 ינואר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.