1. ערעור על החלטתה של כב' הרשמת עינת רביד מיום 16.6.2016, אשר דחתה בקשה למתן צו עיקול זמני על נכסי המשיב.
2. מדובר בבקשה לסעד של עיקול עצמי שהגישה המערערת, במסגרת בקשה לסעד זמני בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, אשר סילק על הסף ביום 1.5.2016 את תביעתה של המערערת נגד המשיב, הן מחמת התיישנות והן מחמת מעשה בית דין.
3. בקצירת האומר, המערערת הגישה בשעתו תביעה כספית נגד המשיב בגין חוב שכר טרחה. התביעה התקבלה ביום 27.6.2013 והמשיב חוייב לשלם למערערת את סכום התביעה בסך של 161,171 ש"ח. המשיב ערער על פסק הדין וערעורו התקבל ביום 26.10.2015. בינתיים גבתה המערערת מהמשיב את סכום הפסק, ובפסק הדין בערעור היא חוייבה להשיבו למשיב.
4. המערערת הגישה תביעה חדשה נגד המשיב, וזו הפעם עילת התביעה נגדו היתה בגין מימון דק שהעמיד המשיב לחברה בשליטתו, אשר קיבלה שירותים משפטיים מאת המערערת. תביעה זו סולקה על הסף ביום 1.5.2016 מחמת מעשה בית דין והתיישנות. על כך הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, ובצידו בקשה לסעד זמני של עיקול עצמי, במעמד צד אחד. כב' הרשמת דחתה את הבקשה בנימוק שסיכויי ההצלחה בערעור אינם גבוהים, הן נוכח פסק דינה של ערכאת הערעור מיום 26.10.2015 והן נוכח פסק דינו של בית משפט השלום מיום 1.5.2016.
5. מכאן הערעור שבפניי.
6. המערערת טוענת כי סיכויי ההצלחה בערעור גבוהים שכן עילת התביעה החדשה נגד המשיב שונה מהעילה הקודמת ולכן אין מעשה בית דין או התיישנות לגביה. גם מאזן הנוחות נוטה לטובתה נוכח העדר יכולת כלכלית של המשיב.
7. לאחר שבחנתי את טענות המערערת, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות.
8. עסקינן בבקשה לסעד זמני במסגרת ערעור על פסק דין בו נדחתה תביעתה של המערערת. ממילא, הנטל המוטל עליה להראות סיכויי הצלחה גבוה יותר ממי שמבקש סעד זמני בערכאה הראשונה, וזאת משום שישנה כבר קביעה שיפוטית לפיה אין למערערת עילת תביעה נגד המשיב:

"כפי שמורה תקנה 471(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המבקש בשלב הערעור להשיב לתוקפו סעד זמני שבוטל בפסק הדין של הערכאה הדיונית, או המבקש סעד זמני בשלב זה, נדרש להראות כי נתקיימו "טעמים מיוחדים" אשר יצדיקו היענות לבקשתו. הטעם לדרישה זו הינו כי דחיית התובענה בערכאה הדיונית מטה את נקודת האיזון לטובת ה"זוכה" על פי פסק הדין, ועל כן יקשה על המבקש לשכנע את בית המשפט בצדקתו של הצו אותו הוא מבקש, או בצדקת החזרתו על כנו של הצו שניתן לו בערכאה הדיונית. במסגרת זו מוטל על המבקש הנטל שאיננו קל להראות כי סיכויו לזכות בערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן ברור".

(ע"א (חי') 805-08 בן שושן נ' סעיד עותמאן (פורסם בנבו, 22.12.2008)).

ראה גם ע"א 1356/09 בנק מזרחי-טפחות בע"מ נ' צוף יער בניין והשקעות בע"מ (פורסם בנבו, 25.03.2009):

"סעד זמני בערעור, ובכללו עיקול זמני לתקופת הערעור, אינו ניתן דרך שגרה. על המבקש סעד זה מוטל הנטל להוכיח כי סיכויי הערעור שהגיש טובים וכי במאזן הנוחות והנזק ידו על העליונה במובן זה שיקשה להחזיר את מצב הדברים לקדמותו אם יזכה בערעור בסופו של יום ועל כן יש להעדיף את עניינו על פני זה של המשיב שזכה בערכאה דלמטה ..."

בנטל מוגבר זה המערערת לא עמדה. יתר על כן, דומה, מבלי לקבוע מסמרות, כי סיכויי ההצלחה בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום הם נמוכים, מחמת הכלל בדבר מעשה בית דין. המערערת טוענת אמנם כי עילת המימון הדק שונה מעילת התביעה בגלגול הראשון של התביעה, אלא שמדובר בטענה דחוקה, שכן הכלל הוא שמעשה בית דין משתיק גם טענה שלא נטענה:

"התובע חייב לרכז בכתב התביעה את כל העובדות הנוגעות למעשה או לעיסקה שהולידו תובענתו, ומעשה בית דין משתיק גם טענה שלא נטענה. ... חובתו של התובע לרכז בכתב התביעה את כל הפרטים ... היא הנותנת, שפסק הדין משתיק תביעה חדשה הנובעת מהמעשה או מהעיסקה ששימשו יסוד לתביעה הראשונה. עילה לענין מעשה בית דין רחבה יותר מאשר עילה לענין הדיון בתובענה" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית ע' 347).

על הרציונל העומד בבסיס הכלל, ועל החובה המוטלת על בעל דין לרכז את טענותיו בהליך אחד, עמד בית המשפט בע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח' פ"ד נז(5), 166 ,עמ' 183-184:

"הרציונל לכלל השתק העילה טמון באינטרס למנוע הטרדתו של בעל דין להתדיין שוב בענין שכבר נדון והוכרע או שניתנה הזדמנות לבעל הדין להעמידו לדיון ולהכרעה במסגרת התובענה הראשונה וכן באינטרס הציבור למנוע עומס יתר על מערכת השיפוט בהתדיינות בענינים שכבר נדונו ... אמת המבחן לשאלה אם קיימת זהות עילות בין שתי תובענות איננה בבחינה פרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה האם מדובר בשתי התדיינויות באותו ענין עצמו, ומקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות - ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה - במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות." (הדגשה אינה במקור).

לעניננו, דומה כי המערערת יכולה היתה וצריכה היתה להעלות את הטענה בדבר "מימון דק" כבר במסגרת התביעה הראשונה, ומשלא עשתה כן, לכאורה תביעתה הנוכחית חסומה מחמת הכלל בדבר מעשה בית דין.

1. נוכח סיכויי ההצלחה הנמוכים בערעור, בדין דחתה כב' הרשמת את הבקשה לסעד זמני בעיקול, ולפיכך הערעור נדחה.
2. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ו תמוז תשע"ו, 21 יולי 2016, בהעדר הצדדים.