1. בפני תביעה המבוססת על חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן – החוק), להחזר דמי ביטול שנגבו מהתובעים, לפיצוי לדוגמא בשל סירוב הנתבעת לבטל את דמי הביטול ולפיצוי בגין עגמת נפש והוצאות התובעים.
2. ביום 29.6.16 הזמינו התובעים זוג כרטיסי טיסה לברצלונה, ושילמו עבור ההזמנה סך של 5,523.15 ₪. מועד הטיסה לברצלונה נקבע ליום 17.7.16 ומועד הטיסה ארצה נקבע ליום 21.7.16.
3. לטענת התובעים, ביום 8.7.16 התברר להם שעקב התדרדרות במצבו הרפואי של קרוב משפחתם לא יהיה להם מנוס מלבטל את הטיסה.
4. עוד באותו היום, בשעה 11:33, התקשרה התובעת למוקד ההזמנות של הנתבעת וביקשה לבטל את הטיסה תוך שהיא מפרטת את הסיבה לביטול.
5. לטענת התובעים, נציג הנתבעת מסר לתובעת כי לא ניתן לבטל את הטיסה ללא תשלום דמי ביטול של 255$ לאדם הואיל וחלף המועד הקבוע בחוק לביטול העסקה. למחרת, ביום 9.7.16 נשלח לנתבעת מייל ובו בקשה לביטול העסקה. ביום 10.7.16 השיבה נציגת הנתבעת לתובעת במייל חוזר, לפיו התובעים איחרו את המועד לביטול העסקה בהתאם לחוק.
6. הנתבעת אף הוסיפה בהמשך, כי כל עוד לא יאשרו התובעים את תשלום דמי הביטול, הזמנתם לא תבוטל. התובעים הסכימו לתשלום דמי הביטול תחת מחאה ואז נמסר להם כי חשבונם יזוכה תוך 45 יום מיום ביטול ההזמנה.
7. לטענת התובעים הנתבעת פעלה בניגוד להוראות החוק, המאפשר ביטול העסקה בתוך פרק זמן של 7 ימים, שאינם ימי מנוחה, קודם למועד שבו אמור להנתן השירות.
8. לטענת התובעים הודעת הביטול שנמסרה על ידם ביום 8.7.16 נמסרה שבעה ימים, שאינם ימי מנוחה, לפני מועד מתן השירות (17.7.16), כאשר במנין הימים לא נכללים ימי שבת אולם נכלל יום שישי שאינו מוגדר כיום מנוחה.
9. עוד טוענים התובעים, שבסירובה לביטול העסקה הפרה הנתבעת גם את חובתה לקיים בתום לב את החוזה ולחלופין עמדה בחוסר תום לב על קיום זכות הנובעת מהחוזה. בנוסף טוענים התובעים כי הנתבעת הפרה את חובתה להשיב להם את הכספים בתוך 14 ולא 45 יום בניגוד לסעיף 14ה(ב)(1) לחוק. התובעים טוענים גם, כי הנתבעת התעשרה ולא במשפט ואף ביצעה כלפיהם עוולה של הפרת חובה חקוקה ותרמית.
10. לפיכך עותרים התובעים לחייב את הנתבעת להשיב להם סכום של 2,100 ₪ שנגבה מהם שלא כדין בגין ביטול העסקה, חלף גביה של 200₪ בלבד מכח הוראות החוק, וכן לחייב את הנתבעת לפצותם בסכום של 10,000 ש"ח כפיצוי לדוגמה בהתאם לסעיף 31א(א)(4) לחוק, מאחר שהנתבעת סירבה לבטל את דמי הביטול. עוד עותרים התובעים לפצותם בגין עגמת נפש והוצאותיהם בתביעה.
11. לטענת הנתבעת, הודעת הביטול לא נשלחה בתוך שבעת הימים שאינם ימי מנוחה, טרם צאת החופשה אל הפועל. מועד יציאת התובעים נקבע ליום 17.7.16 בשעה 09:05. לטענת הנתבעת לא בכדי בחר המחוקק להשתמש במילה "בתוך" (within) שבעת הימים, ומשכך מנין שבעת הימים שאינם ימי מנוחה מתחיל ביום 8.7.16 בשעה 09:05. משהודיעו התובעים על ביטול העסקה בשעה 11:33, איחרו את המועד.
12. לגרסת הנתבעת אין לראות ביום היציאה לחופשה כ"יום שלם" הנספר במלואו במנין שבעת הימים, שכן יש בכך כדי לצמצם את שבעת הימים לפרק קצר יותר. לגרסת הנתבעת התובעים מתעלמים מהמילה "קודם" ומבקשים לספור את יום היציאה אל החופשה כיממה שלמה ופרשנות זו היא פרשנות מעוותת. הנתבעת טוענת כי היא מאמצת בענין את שיטת חישוב "מעגלי השעות" המיטיבה עם הצרכן, בניגוד לפרשנות ה"מחמירה" לפיה יום היציאה לחופשה כלל לא אמור להיספר במנין שבעת הימים.
13. ביחס לטענת התובעים כי יום שישי אינו יום מנוחה, טוענת הנתבעת כי הדבר אינו ודאי אף כי היא הסכימה לבסס טיעוניה על הנחה זו. לטענת הנתבעת משרדיה אינם עובדים במתכונת מלאה ביום שישי, אלא לכל היותר מחצית מן הזמן ומשכך, נוכח פרשנות תכליתית ונכונה ראוי לספור את יום שישי לכל היותר כ"חצי יממה" בספירת מנין הימים.
14. בדיון שהתקיים חזרו הצדדים על טענותיהם. הנתבעת מצידה הדגישה, כי על מנת לעמוד בהוראות החוק היה על התובעים לבטל את העסקה עד ליום 8.7.16 בשעה 09:05. לגרסתה, הדבר תואם את הנהלים של אל על, המחייבת את הנתבעת בדמי הביטול וגובה אותם ממנה. בהקשר זה ביקשה הנתבעת לקיים דיון נוסף בענין על מנת לשלוח הודעת צד ג' לאל על. כמו כן ביקשה הנתבעת להגיש עוד מסמכים. התובעים התנגדו לבקשות הנתבעת.
15. כפי שקבעתי בהחלטתי בסיום הדיון, לא מצאתי לנכון לדחות את הדיון בתביעה וגם לא להיעתר לבקשת הנתבעת, בשלב זה, לשלוח הודעת צד ג'. יחד עם זאת אפשרתי לנתבעת להגיש לבית המשפט, תוך 14 יום כל מסמך שלדעתה תומך בגרסתה בדבר חישוב שעתי של ימי הביטול. משחלף המועד והנתבעת לא הגישה דבר, הגיעה העת להכריע בתביעה על יסוד הטיעונים והמסמכים המצויים בה.
16. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעים הודיעו על ביטול הזמנתם לטיסה שהיתה קבועה ליום 17.7.16 (יום א' בשבוע) בשעה 09:05, ביום 8.7.16 (יום שישי) בשעה 11:33. הנתבעת לא עמדה בענין זה על הודעה בכתב.
17. סעיף 14 ג. (ג) לחוק קובע, כי בעסקת מכר מרחוק רשאי הצרכן לבטל בכתב את העסקה:

"(2) בשירות – בתוך ארבעה עשר ימים מיום עשיית העסקה או מיום קבלת המסמך המכיל את הפרטים האמורים בסעיף קטן (ב), לפי המאוחר, כמפורט להלן: בעסקה מתמשכת – בין אם הוחל במתן השירות ובין אם לאו, ובעסקה שאינה עסקה מתמשכת – בתנאי שביטול כאמור ייעשה לפחות שני ימים, שאינם ימי מנוחה, קודם למועד שבו אמור השירות להינתן".

1. סעיף 14 ג. (ד) לחוק קובע, כי הוראות סעיף קטן (ג) לא יחולו על עסקת מכר מרחוק של:

"(2) שירותי הארחה, נסיעה, חופש או בילוי, אם מועד ביטול העסקה חל בתוך שבעה ימים שאינם ימי מנוחה, קודם למועד שבו אמור השירות להינתן".

1. במילים אחרות, ניתן לבטל הזמנת כרטיסים לחו"ל, עד שבעה ימים שאינם ימי מנוחה, קודם למועד שבו אמור השירות להינתן.
2. יצוין תחילה, כי הדין הכללי לענין חישוב מנין ימים מורה לנו כי אין להביא במנין הימים את היום ממנו נספרת תקופה הקצובה במספר ימים. סעיף 10(א) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן – חוק הפרשנות), קובע, כי "מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים או שבועות מיום פלוני, אותו יום לא יבוא במנין". לפיכך, אין מקום למנות את יום הטיסה במנין הימים והיום הראשון הנמנה (אמנם אחורנית) הוא היום שלפני יום הטיסה. כך עשתה גם הנתבעת. עוד מורה לנו חוק הפרשנות (סעיף 10(ג), כי "במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה". אלא שבענין זה קיימת בעניננו הוראה מיוחדת לפיה לא ימנו במנין הימים ימי מנוחה כלל.
3. אף שהשמיעה השגות בענין, היתה הנתבעת מוכנה להניח כי יום שישי אינו יום מנוחה. יום שישי אכן אינו מוגדר כיום מנוחה בפקודת סדרי השלטון והמשפט, התשי"ח-1948. יום שישי מוגדר כ"יום פגרה" (לא יום מנוחה) בתקנה 4 לתקנות בתי המשפט (פגרות), התשמ"ג-1983, לפיה "במנין ימי תקופה שנקבעה בחיקוק, או שנקבעה בידי בית המשפט, בידי רשם, יראו את יום ו' בשבוע כיום פגרה, אם הוא היום האחרון לפתיחת הליך או לביצועה של פעולה במהלך הליך בבית משפט", אלא שתקנה זו אינה רלבנטית ואינה חלה בעניננו.
4. מכל מקום, בהתאם לגרסת הנתבעת, התובעים איחרו את מועד ההודעה על ביטול העסקה גם אם יחושבו במנין הימים ימי שישי כימים שאינם ימי מנוחה. מכאן ששאלה זו אינה זקוקה להכרעה בתביעה זו.
5. השאלה העומדת להכרעה בתביעה זו היא האם מדובר בשבעה ימים "מלאים", בני 24 שעות כל אחד, הנספרים אחורה משעת הטיסה ועד שעת הביטול, כטענת הנתבעת, שאז יוצא שהתובעים הודיעו על ביטול העסקה באיחור של כשעתיים וחצי, או שמא מדובר בשבעה ימים, הנספרים אחורה מיום הטיסה ועד יום הודעת הביטול, ללא קשר לשעת הטיסה או לשעת ההודעה על הביטול.
6. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושקלתי את הטיעונים שנשמעו על ידם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי.
7. במחלוקת הפרשנית שנפלה בין התובעים לנתבעת, עדיפה בעיני עמדת התובעים.
8. קריאת סעיפי החוק שצוטטו לעיל, כפשוטם, מעלה כי ניתן לבטל הזמנת כרטיסי טיסה עד שבעה ימים (שאינם ימי מנוחה), קודם למועד הטיסה. הסעיף אינו קובע כי על ימים אלה להיות יממות מלאות וממילא אין בהם גם כל איזכור לשעות.
9. פרשנות פשוטה של הביטוי "תוך מספר ימים" אינה כוללת התייחסות לשעות ההתחלה או הסוף של התקופה הנדונה.
10. כך למשל, כאשר מורה לנו תקנה 19 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כי על נתבע להגיש כתב הגנה "תוך 30 ימים לאחר המצאת ההזמנה" מובן לכל הוא כי הגשת כתב ההגנה אינה מוגבלת ליום השלושים באותה שעה בה הומצאה ההזמנה, אלא שלרשותו של הנתבע עומד היום השלושים עד סופו. כך הוא גם בכל החלטה של בית משפט לפיה על בעל דין להגיש דבר מה תוך מספר ימים. גם כאן לא קיימת הגבלה לשעה מסוימת, אלא אם זו נקבעת במפורש על ידי בית המשפט.
11. יצוין בהקשר זה כי יכול שתהיה מגבלה הנובעת משעות קבל הקהל של מזכירות בית המשפט (ר' תקנה 4 לתקנות בתי המשפט (מזכירות בבתי משפט ובבתי דין לעבודה), תשס"ה-2004), או משעות שנקבעו ביחס למשלוח בפקס או להגשה מרחוק (ר' תקנות 497א(א)(1) ו-497ג(ו) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).
12. ללא מגבלות מפורשות אלה, יום מוגדר בחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, כ"תקופה תקופה מחצות הלילה עד חצות הלילה שלאחריו". במילים אחרות, ככל שלא קיימת מגבלה מפורשת על שעות היום בו נקבע שיש לבצע דבר מה, יום נמשך עד חצות.
13. בהקשר זה לא מצאתי לייחס משמעות לאבחנה שבין המילה "תוך" למילה "בתוך" מספר ימים (המונח הכתוב בסעיף החוק), שכן אינני סבורה שקיימת אבחנה עניינית בין שתי צורות הביטוי, או כי המחוקק ביקש לערוך אבחנה שכזו במקרה זה דווקא.
14. מעבר לאמור לעיל, דומה שפרשנות הנתבעת עלולה ליצור קשיים לא מעטים ביישומה. כך למשל, שעת הטיסה משתנה לעיתים גם ללא כל הודעה מוקדמת. בנוסף, טענה התובעת כי בבואה להודיע על ביטול הטיסה המתינה על הקו עד לקבלת מענה של נציג הנתבעת כעשרים דקות. במקרה זה אין בעשרים דקות אלה כדי להעלות או להוריד אולם בהחלט יתכנו מקרים בהם עלול הדבר להיות בעל משמעות ניכרת.
15. מענין לציין, כי בתנאים הכלליים של ההזמנה (שצורפו הן לכתב התביעה והן לכתב ההגנה) בפסקה שכותרתה "מנין הימים" נכתב כי "במניין הימים לצורך הנסיעה מחושבים יום היציאה מישראל ויום החזרה אליה שניצולם חלקי בלבד". במילים אחרות, הנתבעת עצמה רואה למנות לצורך הנסיעה את הימים החלקיים כימים מלאים אף שהם אינם כאלה.
16. לסיום אזכיר, כי ביחס לדין ההתיישנות, קיימת הלכה מפורשת לפיה אין מתחשבים ב"שברי ימים" במנין הימים (ר' ע"א 611/77 שיוביץ נ' רחמן, פ"ד לב(2) 70, 75-73 (1978) וכן ספרו של טל חבקין, התיישנות (2014), בעמ' 127-128). בפסק הדין הנזכר (בעמ' 74) גם מפנה בית המשפט לכלל פרשנות שאומץ בפסיקה קודמת, לפיה "כלל פרשנות הוגן נראה להיות שמקום שחישוב הזמן מיטיב עם האדם הנוגע בדבר יש לקצוב מירב הזמן, ככל שהנוסח מאפשר, ומקום שהוא לרעתו יש לפרש את הנוסח באופן דווקני ככל האפשר". דומה שכלל זה מתאים במיוחד בעניננו, משעסקינן בפרשנות חוק צרכני שכל כולו נועד להיטיב עם הצרכן.
17. העולה מהאמור לעיל הוא, כי התובעים זכאים לביטול דמי הביטול שחויבו בהם ולהשבת הסכומים שנגבו מהם כדמי ביטול, בהתאם להוראות החוק.
18. מעבר לביטול דמי הביטול בהם חויבו ולהשבת הסכומים שנגבו מהם, עותרים התובעים גם לפסיקת פיצויים לדוגמא מכח סעיף 31א(א)(4) לחוק, נוכח העובדה שהנתבעת סירבה לבטל את החיוב האמור.
19. בהתחשב, בכל הנסיבות כפי שפורטו לעיל, לרבות העובדה כי מדובר במחלוקת פרשנית, שלא מצאתי הכרעה מפורשת בה במקרה אחר, לא מצאתי לנכון לפסוק לתובעים פיצויים לדוגמא במקרה זה.
20. סיכומם של דברים, אני מחייבת את הנתבעת להשיב לתובעים את דמי הביטול שגבו מהם בניגוד להוראות החוק. סכום התביעה עומד בענין זה על 2,100 ₪ אף שלטענת התובעים, נכון למועד הגשת התביעה נגבה מהם סך של 1,841 ₪ בלבד. לפיכך על הנתבעת להשיב להם סכום זה וכל סכום נוסף שנגבה מהם כדמי ביטול לאחר הגשת התביעה, עד לסך כולל של 2,100 ₪, כפי שנתבע.
21. הנתבעת תישא גם בהוצאות התובעים ובאגרת התביעה בסך כולל של 750 ₪.
22. הנתבעת תשלם לתובעים את הסכומים הנ"ל תוך 30 יום מיום שיומצא לנתבעת פסק הדין.
23. אפשר להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים, תוך 15 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ח' תשרי תשע"ז, 10 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.