בפני תביעה בגין גביית כספים עבור שירותים משפטיים.

טענות הצדדים:

לטענת התובעים, הצטרפו בשנת 2010 לקבוצת רכישה ואז נדרשו לשלם שכר טרחה לנתבע, בשיעורים המפורטים בהסכם השיתוף (להלן: "ההסכם") ובתביעה.

כאשר ביקשו למכור את הדירה, נדרשו על ידי הנתבע לשלם שכר טרחה נוסף בשיעור של 1% (+מע"מ) ממחיר הדירה, כתנאי לחתימה על מסמכים ואישורים. מדובר בסכום של 30,090 ש"ח והתובעים שילמו אותו תחת מחאה, כשלטענתם סכום זה נגבה מהם בניגוד להוראות סעיפים 8.3.9 ו-16.3.6 להסכם.

לטענת התובעים, כיוון שהחזיקו בדירה למעלה מ-12 חודשים, הרי שהם נכנסים במסגרתו של סעיף 16.3.6 להסכם ולפיכך, פטורים מתשלום שכ"ט כלשהו לנתבע.

לטענת הנתבע, גבה שכ"ט כדין, שכן המסמך היוצר את היחסים החוזיים שבין התובעים לנתבע הוא נספח ה' להסכם, שכותרתו: "הזמנת שירותים משפטיים – התחייבות לתשלום שכ"ט" (להלן: "הנספח").

על פי תנאיו של הנספח, מחוייבים התובעים בתשלום שכ"ט לנתבע כל עוד מכרו את הדירה לפני סיום הפרוייקט. לפיכך, כך על פי הנתבע, גבה את שכר הטרחה כדין.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים, שמעתי את טענותיהם כפי שפורטו בפני בדיונים שהתקיימו ביום 24.1.17 וביום 27.7.17, קראתי היטב את הסעיפים הנוגעים לעניין בהסכם השיתוף, את הוראותיו של נספח ה' להסכם, ואת סיכומי טענות הצדדים ולאחר ששמתי לבי להנחיותיו של בית המשפט המחוזי בפסק הדין שנתן במסגרת בר"ע שהגישו התובעים, מצאתי לדחות את התביעה, וכפי שאפרט להלן:

כפי שפירטו הצדדים בכתבי טענותיהם, שני סעיפים מבין עשרים וארבעה סעיפים שמחזיק ההסכם משמעותיים לעניינה של תובענה זו: הסעיף הראשון הוא סעיף 8.3.9 והאחר הוא סעיף 16.3.36.

אדון בהם כסדרם.

1. קביעותיו של סעיף 8.3.9 להסכם:

סעיף 8.3.9 מצוי בפרק שכותרתו "יועצים משפטיים".

על פי הוראותיו של פרק זה, ממנים הצדדים להסכם השיתוף את הנתבע ומשרדו "כיועצים משפטיים בכל הקשור בהסכם זה ולביצוע הפרוייקט".

סעיף 8.3.3 להסכם קובע: "הצדדים מתחייבים לחתום במעמד החתימה על הסכם זה ... על הסכם שכר טרחה לייצוג משפטי בנוסח המצ"ב, כחלק בלתי נפרד של ההסכם ומסומן נספח ה'..."

סעיף 8.3.6 להסכם קובע: "הפעולות שיידרשו עוה"ד לבצע במסגרת השירותים המשפטיים יהיו בהתאם לאמור בהסכם שכר הטרחה (נספח ה') ושכר טרחתם ישולם על ידי השותפים, בהתאם להוראות הסכם שכר הטרחה (נספח ה') במלואם ובמועדם.

סעיף 8.3.9 קובע:

הנה, כי התובעים, החתומים על ההסכם, מאשרים בחתימתם כי תנאי תשלום שכר הטרחה לנתבע (ומשרדו) הם אלה המפורטים בנספח ה' להסכם, הוא הסכם שכר הטרחה שבינם לבין הנתבע.

המסקנה היא כי אין בסיס לטענת התובעים כאילו יש לחייבם בשכר טרחה על פי הנקוב בהסכם ולא על פי המפורט בנספח ועל כן, ומטעם זה, דין תביעתם להידחות.

2. קביעותיו של סעיף 16.3.6 להסכם:

סעיף 16.3.6 להסכם מצוי בפרק שכותרתו "מכירה והעברת זכויות בטרם רישום היחידות".

סעיף 16.3 להסכם, דן במקרה בו יחפוץ אחד מן השותפים להסכם למכור את זכויותיו כל עוד לא נרשמו זכויותיו כיחידה רישומית נפרדת בלשכת רישום המקרקעין. במקרה כזה – כך על פי הסעיף - יהא על השותף לעמוד בכל תנאי ההסכם ולקבל את הסכמת הוועד לביצוע ההעברה וכן עליהם להמציא "את כל המסמכים והאישורים המפורטים להלן".

בין יתר המסמכים והאישורים, תשלום שכר הטרחה לעוה"ד של הפרוייקט, כמפורט בסעיף 16.3.6 להסכם.

המחלוקת שבין הצדדים נעוצה בסיפא לסעיף 16.3.6 ולפיו "תוקפו של סעיף זה עד תום 12 חודשים ממועד מסירת היחידות לשותפים או עד קיום כל התנאים המצטברים הנזכרים בס"ק 16.4, לפי המוקדם (ההדגשה לא במקור, ל.ש).

לטענת הנתבע, המילים "לפי המוקדם" נובעות מטעות סופר, שכן "כוונת הצדדים היא כפי שפירטו בסעיף 8.3.9 אשר ממנו עולה בבירור שהכוונה היא לפי המאוחר..." (סעיף 31 לסיכומי הנתבע).

לטענת התובעים, אין מדובר בטעות סופר, שכן תניות אלה מופיעות פעמיים בהסכם השיתוף, מה גם שיש לפרש את ההסכם כנגד מנסחו, כקביעותיו של כב' הנשיא בדימוס שמגר, ברש"א 3577/93 (סעיף 28 לסיכומי התובעים).

אלא, שהתניות אינן מופיעות פעמיים בהסכם השיתוף והמילים "לפי המוקדם" מופיעות רק בסעיף 16.3.6.

השיטה המקובלת לפרשנות חוזים גורסת כי כאשר לשון החוזה אינה ברורה או שהיא כוללת הוראות סותרות, יש לקרוא לתכלית ההוראה (ר' דניאל יעקבזון "פרוש יעיל למסמכים (הערות לאור פסקי דין חדשים)" הפרקליט 8 42–45 (1951); איל זמיר פירוש והשלמה של חוזים 81 (1996).

בענייננו, הפרשנות המשרתת את תכלית ההוראה ואת תכליתו של ההסכם, היא זו הגורסת כי אכן הסעיף בתוקפו עד תום 12 חודשים ממועד מסירת היחידות לשותפים או קיום כל התנאים המצטברים שבסעיף 16.4 לפי המאוחר. ואסביר:

ההסכם אינו נסוב סביב שכר טרחתו של הנתבע כי אם סביב הקמתה של קבוצת הרכישה והבטחת התנאים להצלחתה עד לסיום הפרוייקט, קרי בניית כל הדירות והעברתן לשותפים.

כדי להבטיח את הצלחתו של הפרוייקט, לא מאפשר ההסכם את יציאתו של מי מן השותפים, אלא בתנאים הקבועים בו. תנאים אלה תכליתם לוודא כי מי שקונה את זכויותיו של השותף (הנעבר) מסכים לתנאים שבהסכם השיתוף ויכול לעמוד בהם, מבחינה כלכלית ומבחינות אחרות, וכי הנעבר ייקח על עצמו את התחייבויותיו של השותף היוצא (המוכר).

בהתאם, ועל פי המפורט בסעיף 16.3 להסכם, יש להביא מסמכים המלמדים כי תנאי הסכם השיתוף הוכללו בהסכם המכר שבין השותף לנעבר (16.3.3), כי הנעבר אישר בכתב קבלת כל ההתחייבויות שהיו על השותף ביחס לקבוצת הרכישה (16.3.4), כי הנעבר יחתום על כל המסמכים והאישורים הקשורים לפרוייקט (16.3.5), כי בידי הנעבר היכולת הכלכלית לעמוד בתנאי ההסכם (16.3.7), כי הוא שילם את המיסים הכרוכים בהעברה (16.3.8), כי חתם על הטפסים הנדרשים על מנת שקבוצת הרכישה תוכל להמשיך בהליכי הרישום (16.3.9).

סעיף 16.4 להסכם, פוטר את השותפים והנעברים מהסכמת הוועד לביצוע מכירת הזכויות, לאחר שהושלמו כל ההליכים הקשורים בבניית הפרוייקט, ברישומו בפנקס הבתים המשותפים וברישום הדירות על שמם של השותפים.

קביעותיו מסתברות, משום שבשלב זה, אין צורך בהסכמות של מאן דהו ואין איש היכול לעכב את הפרוייקט (אשר כבר הושלם).

מתוכן הדברים וממיקומו של סעיף 16.3.6 עולה – לפיכך – כי הפרשנות הנכונה היא כי התניות המופיעות בסעיף אינן נדרשות עוד לאחר תום 12 חודשים ממועד מסירת היחידות לשותפים או עד קיום התנאים המצטברים הנזכרים בסעיף 16.4 לפי המאוחר.

הנה, כי גם מטעם זה, יש לדחות את התביעה.

על אף שקבעתי את שקבעתי, ולמעלה מן הצורך, אוסיף ואפרט:

3. פרשנות ההסכם

איני מקבלת את טענות התובעים כי סעיף 16.3.6 וסעיף 8.3.9 הם סעיפים ספציפיים ביחס לנספח ה' להסכם המהווה הצהרה כללית, ועל כן גוברים על תניותיו.

בידוע כי, בהתקיימם של שני חוקים סותרים שדנים באותו נושא והאחד כללי והשני ספציפי – הדין הספציפי גובר (ר' אהרן ברק פרשנות במשפט - תורת הפרשנות הכללית 551 (1992); ע"פ 946/94 מדינת ישראל נ' עובד, פ"ד נח(6) 951, 959 (2004).

כלל זה מחייב גם בקיומם של שני הסכמים סותרים.

הסכם השיתוף מהווה "חוק כללי" בנוגע לדרך ניהול קבוצת הרכישה וביצוע הפרויקט, לרבות זהותם של היועצים המשפטיים ותנאי ההתקשרות עמם. נספח שכר טרחה הוא חוק ספציפי,Lex specialis, שעיקרו הסדרת היחסים שבין היועצים המשפטיים (הנתבע ומשרדו) לבין השותפים, קביעת השירותים שיספקו עוה"ד והתמורה שתשלום להם. במסגרת זו, נקבע גם מנגנון להבטחת חיובי הצדדים ופתרון מחלוקות (סעיפים 14-15 לנספח). הנה כי מדובר בחוזה ספציפי ובו מוסדר בפרוטרוט מה שנקבע באופן כללי בהסכם השיתוף ועליו חתומים הצדדים.

משכך, גוברות הוראותיו של הנספח על הוראותיו של ההסכם, בכל הנוגע לשכר טרחתו של הנתבע.

הדברים נכונים שבעתיים מקום בו הנתבע אינו צד להסכם השיתוף (הגם שערך אותו) ומקום בו הסעיפים בהסכם השיתוף העוסקים בהסדרת היחסים שבין התובעים לנתבע מפנים באופן מובהק וישיר לאמור בנספח ה' להסכם (סעיפים 8.3.3, 8.3.6) וקובעים, הלכה כמעשה, את יתרונו בפרשנות כל הוראה הנוגעת לשיעורי שכר טרחתו של הנתבע.

הנה, כי גם מטעם זה מצאתי לדחות את התביעה.

4. התנהלות התובעים

התובעים חזרו וטענו כנגד תניותיו של סעיף 10 לנספח.

סעיף 10 לנספח השירותים המשפטיים הוא זה מכוחו גבה הנתבע את שכר טרחתו (העודף, לטענת התובעים) והוא זה בגינו הוגשה התביעה דנן.

על פי הוראות הסעיף, בכל מקרה בו יחפוץ שותף למכור את זכויותיו קודם לסיום הפרוייקט, יהא מחוייב בתשלום שכ"ט בשיעור של 1% + מע"מ לידי הנתבע.

התנהגותם של התובעים – כפי שהם מעידים עליה - עובר להצטרפותם לקבוצת הרכישה וקודם לחתימתם על ההסכם ועל הנספח, מלמדת כי גם הם סברו כי הוראותיו של הנספח גוברות על הוראותיו של ההסכם.

ור': עמ' 3 לפרוטוקול הדיון, שורות 29-30; עמ' 5, שורות 11-12; עמ' 7, שורות 16-17 וכן סעיפים 5-7 לסיכומי טענות התובעים.

לו סברו התובעים כי הסכם השיתוף הוא הגובר והוא זה שמחייב את הצדדים, מדוע נלחמו בכל מאודם בנוסחו של סעיף 10 לנספח ומדוע פנו לנתבע מספר פעמים בדרישה לשנות את סעיף 10 לנספח?

אין זאת אלא, כי גם הם הבינו את משמעותו של הנספח ותניותיו וטענותיהם בפני הן בחינת חוכמה שלאחר מעשה.

סוף דבר

התביעה נדחית.

הפכתי והפכתי בשאלת ההוצאות שיש להטיל על התובעים בגין ניהול ההליך. מחד, לבי עם התובעים, אשר – בראייתם – הפסידו ממון רב שלא כדין.

מאידך, נצרך הנתבע להידרש לטענות התובעים חזור והידרש וכתבי טענותיו מלמדים על הרצינות שייחס לטענות ועל הזמן הרב שהושקע בהדיפתן.

לא נעלם ממני שיעור ההוצאות שנפסקו לחובת התובעים קודם לתיקון כתב התביעה, וגם העובדה כי התובע מס' 1 והנתבע הם עורכי דין.

בשים לב לכל אלה, מצאתי לחייב את התובעים בהוצאות הנתבע בסך כולל של 3,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד לתשלום בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, ט"ז ניסן תשע"ח, 01 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.