1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' הרשמת הבכירה שרונה צור גינור) במסגרת ת.א. 40241-02-16, החלטה אשר ניתנה ביום 5.7.16.
2. המשיבה 1 שכרה את שירותי המבקשת לביצוע עבודות במסגרת פרויקט בניה ברחוב התשבי בחיפה. חלק מן התמורה שולמה למבקשת באמצעות המחאות של המשיבה 1, אשר סורבו מחמת היות חשבון המשיבה 1 מוגבל. פניות המבקשת אל המשיבה 1 לא הועילו ועל כן הוגשה התביעה.

המשיב 2 הוא בעליה הרשום של המשיבה 1, חברה אשר אינה פעילה עוד.

המשיב 4, אחיו של משיב 2 הוא בעליה הרשום של החברה המשיבה 3. לטענת המבקשת המדובר ברישום שהוא פיקטיבי שכן משיב 2 ואביו, משיב 5, הם הבעלים בפועל. בני המשפחה עובדים יחדיו לאורך שנים והחלפת שמות החברות נועדה, לטענת המבקשת, להטעות את הנושים. מכאן, הוגשה התביעה גם נגד ארבעת המשיבים הנוספים, משיבים 2-5, בטענה כי בפועל, עסקינן ב"כיס אחד".

1. עם הגשת התביעה, הוגשה בקשה להטלת עיקולים זמניים על נכסי המשיבים כולם.

המשיבים 3-4 עתרו לביטול צו העיקול ולאחר דיון במעמד הצדדים, נעתר בית משפט השלום ביום 9.3.16 לבקשתם והורה על ביטול צו העיקול ככל שהוא נוגע למשיבים אלו. בקשת רשות ערעור אשר הוגשה על החלטת בית המשפט קמא, נדחתה ביום 18.3.16. בית המשפט המחוזי אישר את החלטת בית משפט השלום וציין כי אין ראיות לכאורה במידה המצדיקה הטלת עיקול על נכסיהם של המשיבים.

בית המשפט המחוזי הוסיף כי אין בדבריו כדי להשליך על תוצאת ההליך נגד המשיבים, אלא לומר כי בעת שבה בחן את הראיות שהונחו בפני בית המשפט, לא היו ראיות מספקות לחיובם.

1. ביום 27.6.16 שבה המבקשת ועתרה להטלת צו עיקול זמני על נכסי משיבים 1-5. המבקשת ביקשה להסתמך על כל טענותיה בבקשה הקודמת ולהוסיף עובדות וראיות חדשות אשר יש בהן, לשיטתה, כדי להביא למתן הצווים המבוקשים. המבקשת צירפה דו"ח של חברת חקירות אשר לטעמה מצביעה על זהות מוחלטות בין משיבה 1, החייבת, לבין משיבה 3 וטענה כי יש בכך כדי להצדיק הרמת מסך ההתאגדות בין המשיבים. כך, למשל, הפנתה לאמור בדו"ח החקירה בכל הנוגע לרישום אצל רשם הקבלנים, באשר לטענת המבקשת, משיבה 3 כלל לא נרשמה ולא סווגה במרשם, אלא מסתמכת בהתקשרויותיה העסקיות על רישומה וסיווגה של משיבה 1. עובד משיבה 1 לשעבר, אשר הגיש אף הוא תביעה כנגד משיבה 1, תביעה שהסתיימה בפשרה, מסר כי העובדים הפכו באופן אוטומטי להיות עובדי המשיבה 3, אף מבלי לקבל את רשותם. לדבריו, לא חל שינוי כלשהו בתנאי עבודתם או בנהלים ובהוראות העבודה במעבר בין החברות. גם מדבריו, שהוקלטו, ביקשה המבקשת ללמוד על הזהות שבין החברות.

אשר למאזן הנוחות, טענה המבקשת כי נגד המשיבה 3 מתנהלים הליכים משפטיים שונים, בעיקרם הליכים אשר ננקטו על ידי עובדיה, עניין המטיל צל כבד על יכולת המשיבה 3 לשלם בסופו של יום, אם תתקבל התביעה.

1. ביום 3.7.16 קיים בית המשפט קמא דיון בבקשה הנוספת.

בדיון העיד החוקר שערך, לבקשת המבקשת, חקירה כלכלית בעניינם של המשיבים וכן עו"ד זועבי.

לאחר הדיון, נתן בית המשפט קמא את החלטתו במסגרתה הורה על דחיית הבקשה.

בתמצית, נימוקיו העיקריים של בית המשפט קמא לדחיית הבקשה הם כי דו"ח החוקר אינו מצביע על זהות בין החברות המשיבות 1 ו- 3, זולת על קשרי המשפחה בין המשיבים 2, 4 ו- 5, עניין אשר אינו במחלוקת. כך גם, אין למשיבות 1 ו- 3 נכסים זהים, מכל סוג שהוא ולא הוצגה כל ראיה המצביעה על העברת נכסים כלשהם מחברה לחברה. יצוין בהקשר זה, כי נוסף על הפירוט שהובא בהחלטת בית המשפט קמא, גם חשבון הבנק של משיבה 3 אינו מתנהל באחד הסניפים בהם ניהלה משיבה 1 את חשבונותיה. מכאן, קבע בית המשפט קמא, כי אין די בראיות שהוצגו כדי לשנות מהחלטת בית המשפט מיום 9.3.16 והחלטת בית המשפט המחוזי בבקשת רשות הערעור עליה.

בית משפט קמא הוסיף כי גם ביחס למצבם הכלכלי של המשיבים, לא הונחה התשתית הראייתית הדרושה על מנת ללמד כי מי מהם מצוי בקשיים אשר לא יאפשרו לו לשלם חוב פסוק, ככל שיחוייב.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור.

1. לאחר עיון בבקשה ובהחלטת בית המשפט וכן בהחלטות קודמות הנוגעות לבקשת המבקשת להטלת עיקולים זמניים, ולאחר שבחנתי את טיעוני המבקשת, הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור המונחת כעת בפניי, גם היא, להידחות.

אשר למשיבה 1, עילת התביעה ברורה ואף ראיות לכאורה לקיומו של חוב, יש בנמצא, די בשביל לעמוד בנטל ככל שהדבר נדרש ומתייחס למשיבה זו.

אשר ליתר המשיבים, מסכימה אני עם בית המשפט קמא כי אין, גם בראיות החדשות, די כדי להטיל עיקולים כמבוקש.

1. אוסיף ואומר, בקצרה, כי תביעת המבקשת נגד משיבה 3 מבוססת על הטענה לזהות בין החברות, עניין אשר נכון לעת הזו, אין ראיות מספקות לגביו, זולת קשרי המשפחה בין המשיבים 2, 4, ו- 5. לא מצאתי כל טעם המצדיק דחיית הנמקתו של בית המשפט קמא ביחס להעדר ראיות. בהמשך, הטענה היא להרמת מסך ההתאגדות בין המשיבה 3 לבעל המניות בה משיב 4 וכן למנהליה משיבים 2 ו- 5.

"הרמת מסך" היא במהותה, התעלמות מן ההפרדה הקיימת בין בעלי המניות לבין החברה. סעיף החוק הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 6 לחוק החברות, הקובע כי הרמת מסך תיעשה במקרים חריגים בלבד, מה גם שהמבקשת לא טענה, קל וחומר לא הביאה ראיות המצביעות על כך שמוצו הליכי הפרעון מול משיבה 3 באופן המצדיק הרמת המסך בינה לבין בעל המניות בה (ראו בספרה של אירית חביב סגל, דיני חברות, פרק 2ג. השלב השלישי, סעיף 5). כך גם לא מצאתי בטענות המבקשת או בראיות שהוצגו די כדי לבסס עילות תביעה אחרות מתחום הנזיקין, החוזים או כל תחום אחר- שיש בהן כדי להטיל אחריות אישית על יתר המשיבים.

בנוסף, כידוע, על מבקש העיקול להוכיח חשש סביר כי אי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין. מסכימה אני עם הנמקת בית המשפט קמא כי חשש שכזה לא הוכח ביחס למי מן המשיבים, זולת משיבה 1 כמובן, זאת גם במסגרת הבקשה המאוחרת להטלת עיקולים.

בית המשפט קמא לא התייחס לסוגיית השיהוי בהגשת הבקשה, סוגייה אשר נדונה עוד בהחלטתה של כב' השופטת נדאף מיום 9.3.16, אשר בקשת רשות ערעור עליה נדחתה כאמור.

להנמקה האמורה בהחלטה זו של בית המשפט קמא, יש להוסיף את השיהוי הנוסף גם בהגשתה של בקשה זו, מושא ההליך שבפני.

1. נוכח האמור, מסקנתי היא כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

משלא נתבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, ד' אב תשע"ו, 08 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.