ניתנה ביום 06 דצמבר 2017

השופט אילן סופר

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב – יפו (השופטת חנה טרכטנגוט; בל 32457-07-16), אשר דן בערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 18.4.16 (להלן – הוועדה). בית הדין קיבל את הערעור והשיב עניינו של המבקש לוועדה הרפואית לעררים בהרכב חדש על מנת שתדון בתביעה להחמרת מצב.

רקע עובדתי

1. להלן הרקע העובדתי כפי שנקבע על ידי בית הדין האזורי. המבקש, יליד 1950, נפגע ביום 4.11.1992 בברך שמאל, ופגיעתו הוכרה על ידי המשיב כפגיעה בעבודה.

1. ועדה רפואית לעררים שהתכנסה ביום 1.11.1997 (להלן: "הוועדה הראשונה") קבעה למבקש נכות צמיתה בשיעור 15% בגין אי יציבות צדדית קלה לפי פריט 35(1)(ב)-(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות").
2. המבקש הגיש בשנת 2014 תביעה להחמרת מצב בהתאם לתקנה 36 לתקנות. ועדה מדרג ראשון מצאה כי לא חלה החמרה במצבו של המבקש, אך ועדה לעררים שהתכנסה ביום 11.5.2015 מצאה כי חלה החמרה, וקבעה למבקש דרגת נכות בשיעור 10% בגין אי יציבות קדמית-אחורית קלה של הברך לפי פריט 48(2)(ב), ו- 10% נוספים בגין מ"א כריתת מיניסקוס פנימי לפי סעיף 48(2)(ז)(4), ובסה"כ 19% (להלן: "הוועדה השנייה").
3. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית הדין האזורי, בו הוסכם, ביום 21.2.2016, כי עניינו של המבקש יוחזר אל הוועדה, על מנת שתשקול אם יש בקביעה החלוטה של הוועדה הראשונה, בדבר אי יציבות קלה צדדית של הברך, כדי לשנות את החלטתה. זאת, בשים לב לכך שפריטי הליקוי שלפיהם נקבעה הנכות למערער אינם מבטאים אי יציבות צדדית, חרף קביעתה החלוטה של הוועדה הראשונה (בל 4671-08-15).

6. בהתאם להוראות פסק הדין המחזיר התכנסה הוועדה מושא הליך זה ושבה על קביעתה, כי יש להותיר את נכותו של המערער על 19% (10% + 10%, בהתאם לקביעתה הקודמת).

טענות הצדדים ופסק הדין

7. המבקש ערער על החלטת הוועדה וטען כי שגתה מאחר שמצאה שני ממצאים חדשים מעבר לאלה שנמצאו על ידי הוועדה הראשונה (אי יציבות קדמית ואחורית וכריתה של המיניסקוס), אך לא הוסיפה להם את קביעתה החלוטה של הוועדה הראשונה בדבר אי יציבות צדדית. עוד טען המבקש כי הוועדה לא פעלה בהתאם להוראות פסק הדין המחזיר ולא נימקה כהלכה מדוע התעלמה מקביעתה של הוועדה הראשונה. הסברה היחיד של הוועדה היה , כי סעיף 35(1), שלפיו הותאמה הנכות הקודמת, הוא סעיף סל שהוועדה רשאית לפצלו או לבטלו כראות עיניה. הוועדה לא היתה רשאית לבטל את הנכות בגין אי היציבות הצדדית, בהיותה החלטה חלוטה של הוועדה הראשונה.

המשיב טען, כי הוועדה היתה רשאית לדון בתביעת המבקש להחמרת מצב ואין חולק, כי מצאה שחלה החמרה במצב הברך, שכן בעבר נקבעה נכות כוללת בשיעור של 15% ואילו הוועדה הכירה ב-19% נכות. משמעות הדבר, כי לא היה מקום להזהיר את המבקש. עוד טען המשיב כי לא מדובר בהפחתת שיעורי הנכות, אלא בהעלאתם. הוועדה נימקה היטב את קביעתה, הסבירה את שיקול דעתה הרפואי והבהירה מדוע פיצלה את סעיף הסל שנקבע למבקש בעבר, לשני סעיפים נפרדים, המבטאים את מצב הברך. מדובר בקביעה רפואית – מקצועית מובהקת שאינה מצדיקה את התערבותו של בית הדין.

8. בית הדין האזורי קיבל כאמור את הערעור. קביעת הוועדה הראשונה, לפיה למבקש נכות בשיעור 15% בגין אי יציבות קלה של הברך ללא התמוטטות תחת משקל הגוף, הינה חלוטה משלא הוגש ערעור עליה. על כן לא ניתן לשנות ממנה. העובדה שכתוצאה מההחזרה נוסף ליקוי גם במיניסקוס, לא מאפשר שינוי דרגת נכות חלוטה בקשר לברך.

בית הדין מצא שאינו יכול לקבוע את הנכות בעצמו ועל כן החזיר את העניין לוועדה בהרכב אחר אשר תדון מחדש בבקשת המבקש להחמרת מצב.

טענות המבקש בבקשת רשות ערעור

9. בקשת רשות הערעור מכוונת רק כלפי החלטת בית הדין האזורי שלא לקבוע בעצמו את דרגת הנכות. משאין מחלוקת בקשר לממצאים הרפואיים, ולאחר שנקבע שממצאי הוועדה הראשונה חלוטים, הרי שאין יכולת לוודא כי הוועדה שתדון בהרכב חדש, תמצא לנכון להעלות דרגת הנכות מעבר ל-15%.

לחלופין, עתר המבקש כי יקבע כי על הוועדה לדון בעניין המבקש לפי הוראות פסק הדין המחזיר, תוך הבהרה כי איננה רשאית לשנות את ההחלטה החלוטה בדבר קיומה של דרגת נכות בגין אי יציבות בשיעור 15% ותוך הפנייתה לממצאים החדשים העולים מהחומר הרפואי ומבדיקת הוועדה הקודמת, המצדיקה קביעת דרגת נכות נוספת עבור כריתת המיניסקוס ואי יציבות קדמית ואחורית.

הכרעה

10. לאחר שקראתי הבקשה, נספחיה וכן עיינתי בתיק בית הדין האזורי, נחה דעתי כי אין מקום ליתן רשות ערעור.

11. כאמור, הבקשה מופנית לקביעת בית הדין האזורי לפיה העניין יוחזר לוועדה בהרכב אחר, שכן לדעת המבקש יכול בית הדין לקבוע את דרגת הנכות בעצמו. אין בידי לקבל טענה זו, שכן דרך המלך בכל הקשור לקביעת דרגות נכות היא באמצעות דיון בוועדה הרפואית. במקרים נדירים וחריגים יכול בית הדין לקבוע את דרגת הנכות, כאשר מדובר בקביעה שאינה מצריכה ידע רפואי, שכן בית הדין לא ישים עצמו מומחה לרפואה ולא ייקבע דרגת נכות (דב"ע(ארצי) ל/0-6 רוחי אלחטיב – הוועדה הרפואית לעררים והמוסד, פד"ע א 157).

בית הדין האזורי צדק כאשר לא מצא כי מקרה זה מצדיק קביעת דרגת נכות בעצמו.

12. אשר לבקשתו החילופית של המבקש, לא מצאתי לקבלה, שעה שבית הדין האזורי החזיר את הדיון לוועדה בהרכב חדש לדון בבקשה להחמרת מצב, כאשר פרוטוקולים של וועדות קודמות לא יהיו מונחים לפניה. קביעה זו מקפלת בתוכה את הקווים המנחים לפיהם תפעל הוועדה ואין מקום להוסיף על כך או לכבול את שיקול דעתה.

סוף דבר

13. הבקשה נדחית ללא צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ח כסלו תשע"ח (06 דצמבר 2017) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.