1. לפניי תביעת תחלוף בגין תגמולי ביטוח ששילמה התובעת למבוטחה על רקע נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים.

תאונת הדרכים ארעה ביום 22.02.2016, בין כלי רכב, מ"ר 38-252-53 שבעת התאונה היה מבוטח על ידי התובעת (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 87-786-63 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע 1 ובבעלותו ומבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

תמצית טענות הצדדים

2. התובעת טוענת כי רכבה נכנס לצומת בחסות אור ירוק ברמזור שבכיוון נסיעתו, כאשר לפתע רכב הנתבעים שהגיח מהכיוון הנגדי, נכנס לצומת בניגוד לאור אדום ברמזור שבכיוון נסיעתו, פנה שמאלה בצומת והתנגש בו. התובעת טוענת כי לטענת הנתבעים 1 ו-2 כניסתו של רכבם לצומת באור אדום ברמזור שבכיוון נסיעתו הייתה בהוראת שוטר שהכווין את התנועה (להלן: "השוטר") והורה לנהג רכב הנתבעים לעשות כן. משכך, התביעה הוגשה גם כנגד הנתבעת 3.

התובעת טוענת כי בשל רשלנותם של הנתבעים, ביחד או לחוד, נגרמה התאונה ומשכך עליהם לשאת בהפסד הכספי שנגרם לה.

3. מנגד, טוענים הנתבעים 1 ו-2 כי בעת שרכבם הגיע בסמוך לכניסה לצומת, כשבכוונת הנהג לפנות שמאלה בצומת, הבחין הנהג כי בצומת עומד שוטר המכוון את התנועה וזה הורה לו לפנות שמאלה חרף האור האדום ברמזור שבכיוון נסיעתו, אלא שאז הגיח רכב התובעת מהכיוון הנגדי בנסיעה ישרה והרכבים התנגשו זה בזה. כמו כן, מכחישים הנתבעים 1 ו-2 את היקף הנזק הנטען שנגרם לרכב התובעת כתוצאה מהתאונה.

4. הנתבעת 3, מדינת ישראל – משטרת ישראל (להלן: "המדינה"), טוענת כי השוטר שהיה בצומת כלל לא עסק בהכוונת התנועה בעת התאונה, אלא הוצב באזור כחלק מפעילות פיקוח על עומס תנועה הצפוי ועסק באותה העת בהצבת מחסום תנועה. לטענת המדינה, זיקתו היחידה של השוטר לתאונה היא היותו עד לקיומה. לטענת המדינה בזמן אמת לא הושמעה כל טענה מצד נהגי הרכבים המעורבים בתאונה לעניין מעורבותו של השוטר בקרות התאונה. כמו כן, טוענת המדינה כי טענה זו אף לא הושמעה בסמוך לאחר התאונה, אלא הועלתה לראשונה בדרישת הפיצוי שהגישה הנתבעת 2 למשטרת ישראל, אשר הועברה רק ביום 24.05.2016. עוד טוענת המדינה כי מאחר ששני כלי הרכב ניזוקו במידה שאיבדו את ערכם, רכב התובעת הוכרז כאבדן להלכה ואילו רכב הנתבעים הוכרז כאבדן מוחלט, הרי שיש לנהגת רכב התובעת אשם תורם בקרות התאונה או לאשמה בלעדית של נהג רכב הנתבעים. המדינה העלתה טענות סף נוספות כגון מחיקת התביעה על הסף מטעמי היעדר יריבות והיעדר עילה. יתירה מזאת, מכחישה המדינה את היקף הנזק הנטען שנגרם לרכב התובעת כתוצאה מהתאונה.

בד בבד עם הגשת כתב הגנתה, שלחה המדינה הודעת צד שלישי כנגד הנתבעים 1 ו-2. שם היא טוענת כי ככל שייקבע כי על המדינה לשאת בתשלום בגין נזקי התובעת בעקבות התאונה, הרי שעל הנתבעים 1 ו-2 לשפותה מאחר שהתאונה נגרמה ברשלנותו של נהג רכב הנתבעים.

5. בכתב ההגנה להודעת צד שלישי, מעלים הצדדים השלישיים את אותן הטענות שהועלו במסגרת כתב ההגנה לתביעת התובעת.

6. למעשה, על פי כתבי הטענות, אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה, אלא שהצדדים חלוקים באשר לאחריות לקרות התאונה, ובאשר לשיעור הנזק הנטען שנגרם לרכב התובעת בעקבות התאונה.

7. נערכו לפניי שתי ישיבות הוכחות, כאשר בישיבה הראשונה מיום 22.06.2017 נשמעה עדותה של נהגת רכב התובעת בלבד, לנוכח מצבו הרפואי של נהג רכב הנתבעים, ומשכך בהסמכת ב"כ הצדדים, נקבעה ישיבת הוכחות נוספת לשמיעת עדי הנתבעים, כאשר עד לסיום ישיבת ההוכחות השנייה, נותר פרוטוקול ישיבת ההוכחות הראשונה חסוי לצדדים ולבאי כוחם. ישיבת ההוכחות השנייה התקיימה ביום 22.10.2017 (לאחר דחייה) במסגרתה נשמעו נהג רכב הנתבעים, גיסתו שישבה עמו ברכב בעת התאונה, והשוטר.

כמו כן, במסגרת ישיבת ההוכחות הראשונה הוצגו ראיות הצדדים ובכלל זה, טופס ההודעה על התאונה מטעם התובעת (ת/1), תמונות הנזק לרכב התובעת (ת/2), טופס ההודעה מוקלד על התאונה מטעם הנתבעת 2 (נ/1 ונ/2) טופס הודעה על התאונה בכתב ידו של נהג רכב הנתבעים (נ/3) ותמונות הנזק לרכב הנתבעים (נ/3, סומן בכפילות בטעות), ומזכר שמילא השוטר לגבי טענות הנתבעים 1 ו-2 בקשר למעורבותו בתאונה (במ/1).

8. בגמר חקירת העדים, סיכמו ב"כ הצדים את טענותיהם בעל פה.

עתה נותר לדון ולהכריע בתובענה.

דיון והכרעה

9. על יסוד מכלול החומר המונח לפניי, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, כך שאחריותו של נהג רכב הנתבעים לקרות התאונה תעמוד על שיעור של 65%, ואילו אחריותו של נהג רכב התובעת לתאונה תעמוד על שיעור של 35%, הכל כפי המפורט להלן:

טענות מקדמיות של המדינה

9.1. כבר עתה אומר כי לא מצאתי להידרש לטענות המקדמיות של המדינה בדבר מחיקת התביעה על הסף, מאחר שכתבי טענות הצדדים גילו מחלוקות לגיטימיות הדורשות בירור עובדתי מעמיק, לרבות ביחס לפשר מעורבותו של השוטר בתאונה, ולמידת אשמו בקרות התאונה. מוטב כי דיון זה ייעשה באופן ענייני ומקיף ולא על הסף.

גרסאות העדים

9.2. נהגת רכב התובעת העידה כי הסיעה את רכבה על הנתיב הימיני, מבין שניים, וכאשר התקרבה לצומת הבחינה כי הרמזור בכיוון נסיעתה מורה ירוק. עוד מעידה נהגת רכב התובעת כי המשיכה בנסיעתה לתוך הצומת בנסיעה רציפה ללא האטת מהירות הנסיעה, אולי במהירות של 60 קמ"ש, לאחר שנכנסה לצומת, והייתה באמצע הצומת, הרגישה פתאום מכה מהצד (עמ' 2, שורות 28-22 לפרוטוקול).

נהגת רכב התובעת שבה ומתארת כי לא הבחינה ברכב הנתבעים אלא בתאונה עצמה (עמ' 3, שורות 4-2 לפרוטוקול). נהגת רכב התובעת מעידה כי נהג רכב הנתבעים אמר לה לאחר התאונה כי הוא נכנס לצומת מכיוון נסיעתו כאשר אור אדום דולק ברמזור שבכיוון נסיעתו (עמ' 3, שורות 5-4 לפרוטוקול).

נהגת רכב התובעת מאשרת כי נכנסה עם רכבה לצומת בנסיעה רציפה על סמך האור הירוק ברמזור שבכיוון נסיעתה, ו"על אוטומט", קרי מבלי לבדוק אם הצומת פנויה לפני כניסתה לצומת (עמ' 4, שורות 4-3 לפרוטוקול).

נהגת רכב התובעת מעידה כי לא ראתה שוטר המכוון את התנועה בזמן אמת לפני התאונה, אך מאשרת שניגש אליה שוטר לאחר התאונה שהציע את עזרתו ושאל לשלום המעורבים בתאונה (עמ' 3, שורות 24-17 ועמ' 4, שורה 8 לפרוטוקול). כמו כן, מעידה נהגת רכב התובעת כי גם לאחר התאונה, ואף לאחר שהשוטר ניגש אליהם לבדוק לשלומם, לא שמעה מנהג רכב הנתבעים על טענתו ביחס לתרומתה של הכוונת השוטר לתאונה, ואף לא טענה כי השוטר בכלל הכווין את התנועה (עמ' 4, שורות 12-9 לפרוטוקול).

9.3. נהג רכב הנתבעים מעיד כי טרם כניסתו לצומת הסיע את רכבו בנתיב השמאלי ביותר לפנייה שמאלה בלבד, מבין שלושה נתיבי נסיעה, במטרה לפנות שמאלה בצומת, כאשר שני הנתיבים שמימינו מאפשרים נסיעה ישרה בצומת. נהג רכב הנתבעים מתאר כי באותו העת לאור אירוע משחק כדורגל שהיה באצטדיון הסמוך, המשטרה סגרה נתיב נסיעה אחד לכיוון נסיעה ישרה, ובמקום היה עומס תנועה בכביש (עמ' 7, שורות 22-17 לפרוטוקול).

נהג רכב הנתבעים מעיד כי מרוב עומס תנועה נעשה מעין "צוואר בקבוק" והשוטר שהכווין את התנועה סימן לו עם היד להתקדם חרף האור האדום ברמזור שבכיוון נסיעתו, ונהג רכב הנתבעים פנה שמאלה, ואז הגיח רכב התובעת מהכיוון הנגדי בנסיעה ישרה והרכבים התנגשו כאשר רכב הנתבעים נפגע בחלקו האחורי הימיני (עמ' 8, שורות 9-1 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט האם לא חשב נהג רכב הנתבעים להסתכל אם הצומת פנוי על אף הוראת השוטר, מסביר נהג רכב הנתבעים כי לא יכול היה לוודא זאת מאחר והצומת היה מלא ברכבים, והוא בסך הכל נשמע להוראות השוטר (עמ' 8, שורות 5-3 לפרוטוקול).

נהג רכב הנתבעים מעיד כי בעת שהוא נכנס עם רכבו לצומת, הצומת היה עמוס ברכבים וכי רכב התובעת הגיח במהירות נסיעה מופרזת (עמ' 9, שורות 13-12 לפרוטוקול). נהג רכב הנתבעים לא ידע להסביר הכיצד רכב התובעת הגיח במהירות מופרזת אם לפני שנייה העיד כי הצומת היה עמוס ברכבים.

נהג רכב הנתבעים מעיד עוד כי לאחר התאונה ולאחר שהתעשת הוא זה שניגש לשוטר לקחת ממנו פרטים, והשוטר לא ניגש אל המעורבים בתאונה (עמ' 9, שורות 27-24 לפרוטוקול).

נהג רכב הנתבעים מעיד כי הפעם הראשונה שהוא העלה את הטענה בדבר מעורבותו של השוטר בתאונה הייתה בסמוך לאחר התאונה (עמ' 10, שורות 4-1 לפרוטוקול). תמיכה לכך ניתן למצוא בהודעתו למשטרה של נהג רכב הנתבעים לגבי התאונה (מצורף לתיק המשטרה).

9.4. גיסתו של נהג רכב הנתבעים שישבה עמו ברכב בעת התאונה העידה כי לפני שנכנסו לצומת הבחינו באור אדום ברמזור שבכיוון נסיעתם וראו את השוטר שנותן סימני יד להתקדם, ואז מיד אומרת העדה מטעם הנתבעים "אני אומרת לגיסי אבל הרמזור אדום אז הוא אמר לי אבל השוטר אמר לנו לפנות שמאלה, אבל אמרתי לו הרמזור אדום, ואז כשפנינו אז מישהי התנגשה בצד האחורי של הרכב..." (עמ' 10, שורות 25-22 לפרוטוקול).

העדה מטעם הנתבעים מעידה כי כאשר רכבם היה לקראת סיום הפנייה שמאלה פגע רכב התובעת ברכבם (עמ' 10, שורות 27-26 לפרוטוקול).

עוד מעידה כי כאשר נכנסו לצומת לפנייה שמאלה, הצומת היה פנוי (עמ' 11, שורות 13-12 לפרוטוקול).

9.5. השוטר, העד מטעם המדינה, מעיד כי בעת התאונה הוא לא הכווין את התנועה, אלא רק עמד במחסום ליד הרמזור. השוטר מעיד באותו היום ביצע הכוונה של תנועה מתי שהיה צורך בכך (עמ' 11, שורות 28-25 לפרוטוקול). השוטר מעיד כי בעת התאונה היה עם הגב לאירוע (עמ' 12, שורה 1 לפרוטוקול). השוטר שולל שנתן כל סימני יד לנהגי רכבים לפני כניסת רכב הנתבעים לצומת (עמ' 12, שורות 2-1 לפרוטוקול).

השוטר מעיד כי אם היה לאור הכוונתו הייתה נגרמת התאונה היה מדווח על כך כנדרש, וממילא ישנה חברת ביטוח המכסה אחריות המשטרה, כך שלא הייתה כביכול כל סיבה שיסתיר את אחריותו (עמ' 13, שורות 3-1 לפרוטוקול).

הגם שבמזכר (במ/1) כתב השוטר את הביטוי "כנראה" ביחס לשלילת הכוונתו את התנועה בעת התאונה, במעמד עדותו אומר כי בוודאות לא ביצע הכוונה שכזו (עמ' 13, שורות 10-9 לפרוטוקול).

השוטר מעיד כי היה שוטר נוסף שנכח במקום והוא לא יכול לאשר וגם לא לשלול אם השוטר הנוסף ביצע הכוונה של תנועה או לאו (עמ' 13, שורות 16-14 לפרוטוקול).

השוטר לא ידע לומר כי אם אכן היה מתברר כי הכוונתו גרמה לתאונה, איזו סנקציה, אם בכלל, הייתה מוטלת עליו, אלא שהוא יודע לומר כי יש כיסוי ביטוחי למקרים כגון אלו, ואין לו כל סיבה מבחינתו לדווח שקר בנוגע לאחריותו בתאונה (עמ' 13, שורה 24 ועד עמ' 14, שורה 2 לפרוטוקול).

9.6. ממכלול העדויות שנשמעו בפניי, אני סבור כי כל העדויות היו בעייתיות במידה כזו או אחרת. כל העדויות הציגו תהיות. עם זאת, פגם זה אינו שולל את עמידתה של התובעת בנטל הראיה על מנת להראות את רשלנותו של נהג רכב הנתבעים בקרות התאונה.

9.7. באשר לשאלה האם בסמוך לפני התאונה השוטר הכווין את התנועה, אני סבור כי התשובה לשאלה זו היא חיובית.

לא האמנתי לגרסתו של השוטר לפיה כל מה שעשה בסמוך לפני התאונה הוא לעמוד במחסום מבלי לכוון את התנועה, זאת אזכיר חרף עומסי התנועה שהיו במקום, הן לדברי נהג רכב הנתבעים והעדה מטעמו, והן לדברי נהגת רכב התובעת.

כמו כן, השוטר מעיד כי באותו היום, והכוונה היא לאותו אירוע משחק כדורגל באצטדיון, הוא ביצע הכוונות של תנועה, אלא שבאותו מקרה ספציפי של התאונה הוא לא ביצע הכוונה. מלבד העובדה כי איני מאמין לגרסה זו של השוטר. אומר כי אין כל היגיון בכך שהשוטר שנשלח למשימת הכוונת תנועה, לא יכווין את התנועה בנסיבות כביש עמוס, כפי שתיארו העדים האחרים.

יתירה מזאת, במזכר שמילא השוטר בכתב ידו, כחמישה חודשים לאחר התאונה, הוא כתב "...באותו היום אכן הייתי בצומת אך כנראה שבאותו הזמן לא ביצעתי הכוונה..." (ההדגשה שלי – נ.ס.). ללמדך, כי גם השוטר לא היה החלטי בדעתו אם הכווין את התנועה בעת התאונה או אם לאו. ניסיונו של השוטר להראות כי הוא כן החלטי בגרסתו זו במעמד הדיון ולהסביר את פשר הביטוי "כנראה", עלה בתוהו.

9.8. אני סבור כי השוטר ניסה להרחיק עצמו מהאחריות לקרות התאונה ומשכך הכחיש כי ביצע הכוונת תנועה בסמוך לפני כניסת רכב הנתבעים לצומת, ואיני מוצא כל רלוונטיות בכך שפעילות המשטרה מכוסה מבחינה ביטוחית.

9.9. עם זאת, משמיעת עדותם של עדי הנתבעים 1 ו-2, אני סבור כי ההכוונה של התנועה שבוצעה בידי השוטר לא הייתה לכיוון נסיעתו של רכב הנתבעים אלא לכיוון הנסיעה הישרה לרכבים שנסעו בנתיבים שמימין לרכב הנתבעים.

אני סבור כי נהג רכב הנתבעים פשוט טעה וסבר כי השוטר הורה לו להתקדם בעוד שהוראתו של השוטר להתקדם הייתה ביחס לרכבים שנסעו בנתיבים מימינו, לאור עומס התנועה שהיה בנתיבים אלו, ולאור חסימת נתיב נסיעה אחד מבניהם בהמשך. מה עוד, שאין כל היגיון שהשוטר יכווין את התנועה לפנייה שמאלה, מכיוון נסיעתו של רכב הנתבעים, שהרי עומס התנועה היה בנתיבים שמימינו של רכב הנתבעים הנוסעים ישר לכיוון האצטדיון. סביר להניח כי לו היה מתכוון השוטר להכווין את הרכבים העומדים בנתיב נסיעתו של רכב הנתבעים, הרי שהיה עומד שלא מתחת לרמזור שממולם, אלא באופן החוסם את כניסת הרכבים מכיוון נסיעתו של רכב התובעת. סביר להניח כי אם השוטר היה מורה לרכבים שבנתיב נסיעתו של רכב הנתבעים להתקדם הרי שהיה עוצר את התנועה מכיוון נסיעתו של רכב התובעת.

לא בכדי, גיסתו של נהג רכב הנתבעים שנסע ברכב הנתבעים בעת התאונה מתארת שיח שהיה ביניהם בנוגע להכוונתו של השוטר לעומת אור האדום שברמזור שבכיוון נסיעתם, דבר המלמד שגם אצלם נוצר קונפליקט ביחס לאפשרות הכניסה לצומת.

משכך, לא מצאתי להטיל על השוטר כל אחריות לקרות התאונה.

9.10. לכל היותר, גם אם השוטר היה מורה לנהג רכב הנתבעים להתקדם בנסיעתו לצומת, דבר שלא מצאתי לו כל אחיזה בראיות, היה על נהג רכב הנתבעים להיזהר בעת כניסתו לצומת, במיוחד לאור הסכנה הטמונה בכניסה לצומת בניגוד לאור אדום, שמא נהג רכב המגיע מכיוון הנגדי לא שם ליבו. בנסיבות העניין, אני סבור כי נהג רכב הנתבעים לא נקט כל זהירות, אלא נשמע כביכול להוראת השוטר מבלי לוודא כי הצומת פנוי או לאו.

איני מקבל את גרסתו של נהג רכב הנתבעים כי לא יכול היה לוודא אם הצומת פנוי, מאחר שהצומת היה עמוס. סבורני, כי הצומת היה עמוס בכיוון הנסיעה הישרה ולא לפנייה שמאלה, אחרת גם הפנייה שמאלה הייתה נעשית באופן איטי יותר ורכב התובעת לא יכול היה להרשות לעצמו להמשיך בכיוון נסיעתו הנגדי בנסיעה רציפה.

9.11. משכך, אני סבור כי נהג רכב הנתבעים לא ציית לאור אדום ברמזור שבכיוון נסיעתו, מאחר שבטעות סבר כי השוטר מורה לו אחרת, לא נתן דעתו למצב זה, ולא וידא כי הצומת פנוי טרם כניסתו לצומת.

לכן, נושא נהג רכב הנתבעים בעיקר האחריות לקרות התאונה.

9.12. עם זאת, איני פוטר את נהגת רכב התובעת מכלל אחריות לקרות התאונה. שוכנעתי כי נהגת רכב התובעת נכנסה לצומת, אמנם בחסות אור ירוק ברמזור שבכיוון נסיעתה, אולם מבלי לוודא טרם כניסתו כי הצומת פנוי, מבלי לתת דעתה לעומס התנועה הקיים בכיוון הנגדי, ובכלל זה מבלי להאט את מהירות נסיעתה בעת התקרבותה לצומת, בנסיעה רציפה ובמהירות בלתי סבירה לאור כל התנאים האלו.

יתירה מזאת, על פי מוקדי הנזק ברכבים, עולה כי רכב התובעת נפגע בפינה הימינית הקדמית באופן מאסיבי ואילו רכב הנתבעים נפגע בדופן הימינית האחורית. אין חולק כי רכב הנתבעים פנה שמאלה ואילו רכב התובעת שהגיח מהכיוון הנגדי המשיך בנסיעה ישרה. בנסיבות אלו, ברור הוא כי רכב הנתבעים נפגע על ידי רכב התובעת, כאשר רכב הנתבעים היה לקראת סיומה של הפנייה שמאלה, ובכל מקרה בעת שהוא מצוי במרכז הצומת בפנייה שמאלה. הווי אומר כי בעת שרכב התובעת נכנס לצומת, רכב הנתבעים כבר היה במרכזו, ומשכך עולה כי נהגת רכב התובעת לא נתנה דעתה למצב הצומת, ובכלל זה אם הוא פנוי או אם לאו.

עוד באותו עניין אומר כי איני מקבל את תיאורה של נהגת רכב התובעת לכך שלא הבחינה ברכב הנתבעים אלא בהתנגשות הרכבים. על פי תיאור זה של נהגת רכב התובעת עולה כי רכב הנתבעים הגיע לפתע לצומת יש מאין. ברור כי תיאור זה הינו אבסורדי, שהרי רכב לא יכול להופיע יש מאין. ההופעה המידית המיוחסת לרכב היא תולדה של חוסר זהירות של נהג הרכב השני, אשר לא נתן דעתו לכביש.

מכאן, אחריותה של נהגת רכב התובעת לקרות התאונה.

9.13. באשר למחלוקת בעניין שיעור הנזק הנטען, אומר שמאחר שהנזק הנטען שנגרם לרכב התובעת נתמך בחוות דעת שמאית ובאסמכתאות המתאימות ומאחר שהצד שכנגד לא הגיש שומה נגדית שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את גובה הנזק, ומאחר שהצד שכנגד אף לא ביקש לחקור את שמאי מטעם התובעת על חוות דעתו, הרי שסכום התביעה בדין יסודו.

לפיכך, דין התביעה להתקבל חלקית, כנגד הנתבעים 1 ו-2 ודינה להידחות כנגד הנתבעת 3, ולכן, דין הודעת צד שלישי להידחות גם היא.

סוף דבר

10. הנתבעים 1 ו-2, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:

10.1. סך של 68,999 ₪, שהינו 65% מסכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד תשלום המלא בפועל.

10.2. הוצאות משפט (ובכלל זה אגרת בית המשפט כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד) בסך של 14,000 ₪.

10.3. שכר עדת התובעת כפי שנפסק בדיון.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

11. לא מצאתי לחייב את התובעת או את צדדי ג' בהוצאות המדינה בגין ניהול ההליך.

12. הנתבעת 2 תישא בשכר עדיה כפי שנפסק בדיון.

13. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, ו' חשוון תשע"ח, 26 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.