26 מרץ 2017

לפני:

כב' הרשמת קארין ליבר-לוין

החלטה

1. לפני בקשת הנתבעת 3 לחייב את התובעת בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאותיה.
2. לאחר שעיינתי בחומר המצוי בתיק ובטענות הצדדים בדיון המוקדם שהתקיים ביום 16.3.2017, אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל. להלן אפרט טעמיי.
3. ביום 2.9.2016 נכנסה לתוקפה הוראת תקנה116 א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות" הקובעת בזו הלשון:

                                    (א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר,

לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של

נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת

המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954

(סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין

או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום

הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה

להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע

את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט

בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים

שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא

הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת

אם הורשה התובע להפסיקה."

1. בהתאם להוראה זו שעה שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיובו בהפקדת ערובה, למעט בחלופות המנויות בסעיף קטן (ב) - המצאת ראשית ראייה; הוכחת יכולת פירעון; טעמים מיוחדים.
2. ההלכה הפסוקה קבעה כי זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד מן המעלה הראשונה, אולם אינה מוחלטת ויש לאזנה אל מול הזכות של הנתבעים. כך שבמסגרת ההכרעה בבקשה להפקדת ערובה, יש לאזן בין זכות הגישה של התובעת לערכאות לבין זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו במידה והוא נגרר להליכי סרק ו/או אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.
3. התובעת אינה תושבת ישראל אם כי נתינת אריתריאה - מדינה אשר אמנת האג אינה חלה עליה. על כן, יש להורות על הפקדת ערובה בהתאם לתקנה 116א לעיל, אלא אם תביעתה עומדת באחת החלופות המנויות בסעיף קטן (ב) לתקנה האמורה כמפורט לעיל. עוד יצוין כי התובעת עזבה את ישראל זה מכבר לאחר שנגבתה עדותה המוקדמת אשר במהלכה לא ידעה למסור את הכתובת בה תשהה לאחר עזיבתה את הארץ.
4. בדברי ההסבר לתיקון התקנות^[1][1] האמור נקבע כי תכלית התיקון הוא הצורך הגובר להבטיח שהנתבעים יוכלו להיפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל מאחר שבדרך כלל אינם בעלי נכסים בישראל ועלול להיווצר קושי באיתורם ואכיפת פסק הדין כלפיהם ככל שיפסידו בתביעתם וייפסקו הוצאות לטובת הנתבעים. עוד נקבע שם כי :

"על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע להביא "ראשית ראיה" להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתאות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לנתבע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו." (ההדגשה אינה במקור).

1. טענות התובעת בכתב התביעה כלפי הנתבעת 3, מזמינת השירות, בית המלון בו הוצבה התובעת לבצע את עבודתה, היא טענה למעסיקים במשותף, ואף מתוקף היותה מזמינת שירות והן מכוח החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה. לא מצאתי כי התובעת הניחה "ראשית ראיה" לגבי תביעתה כנגד הנתבעת 3. כדי להשתחרר מהחבות שקובעת התקנה להפקדת ערובה על התובעת היה להראות אסמכתה כלשהי המוכיחה את קיומם של יחסי עבודה בינה לבין הנתבעת 3 ו/או אסמכתה אחרת המוכיחה את תביעתה כנגד הנתבעת 3. בנוסף לכך היה על התובעת להראות שהנתבעת 3 לא שילמה את שכרה או לא קיימה חבות אחרת שלה. התובעת אכן הניחה ראשית ראיה בעניינים אלה באשר לנתבעות 1-2 אשר שילמו את שכרה והנפיקו את תלושי השכר עבור עבודתה, אולם לא עשתה כן באשר לנתבעת 3. גם עיון בעדותה המוקדמת לא מעלה ראשית ראיה כאמור בנוגע לנתבעת 3.
2. האמור לעיל נשען על המסמכים המצויים בתיק בשלב זה וטענות הצדדים ועל כן מדובר בקביעה לכאורית, אולם בית הדין מחויב לבצעה בשלב זה לאור הוראות התקנה האמורה.
3. למעלה מן הדרוש, על אף שדי בכך כדי לקבל את הבקשה שכן מדובר בחלופות ולא בתנאים מצטברים, הרי שהתובעת לא עמדה אף בחלופה השניה של סעיף 116א(ב) ולא הוכיחה כי ניתן יהיה להיפרע ממנה.
4. אף בטרם התיקון לתקנות נקבע כי ככלל אין להטיל ערובה על עובד זר רק בשל היותו עובד זר וכי יש לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו. נפסק^[2][2] כי כדי להטיל ערובה על עובד זר שהמדינה שהוא תושב בה אינה חברה באמנת האג יהיה על המעסיק להוכיח אחד מאלה : התביעה מופרכת על פניה, ייגרם למעסיק נזק כתוצאה מהגשת התביעה, העובד לא שילם הוצאות בהליך שהתקיים בעבר בבית הדין.

התקנה החדשה שינתה את המצב המפורט לעיל והעבירה את נטל ההוכחה בדבר ראשית הראיה ויכולת הפירעון לכתפי התובעת, נטל שהתובעת כאמור – לא עמדה בו.

1.  בהתאם להוראות התקנה האמורה, התובעת לא טענה לכך במפורש ואף לא מצאתי טעם מיוחד המצדיק מתן פטור מהפקדת ערובה שכן בנסיבות העניין לתובעת קיימת זכות מלאה להוכיח את תביעתה אף כלפי הנתבעת 3 בכפוף להפקדת ערובה בהתאם לתקנות.
2. מכל הטעמים שמניתי לעיל, אני סבורה כי יש מקום להטיל ערובה על התובעת לצורך הבטחת הוצאות הנתבעת 3 בהליך זה.
3. באשר לסכום הערובה -  לאחר שנתתי דעתי מחד לזכות התובע לגישה לערכאות שהיא זכות יסוד, ומנגד לזכות הנתבעת 3 שלא לצאת בחיסרון כיס, ולהוצאות הנפסקות בבית דין זה, מצאתי לנכון, לחייב את התובעת בהפקדת ערובה בסך של 1,500 ₪.
4. לאור האמור, אני מורה כי התובעת תפקיד סך 1,500 ₪ בקופת בית הדין כערובה לתשלום הוצאות הנתבעת 3 וזאת  בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן תימחק תביעתו כנגדה ללא התראה נוספת.
5. הוצאות הבקשה יילקחו בחשבון בתום ההליך.

ניתנה היום, כ"ח אדר תשע"ז, (26 מרץ 2017), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. [1] ראה: http://www.justice.gov.il/Units/YeutzVehakika/NosimMishpatim/Pages/LaborCourtRegulationsPublication.aspx ↑

2. [2] ע"ע 1424/02 אבו נאסר נ' Saint Peter in Gallicantu (6.7.2003). ↑