1. התביעה בתיק זה עניינה בזכאותו של התובע לזכויות בגין סיום עבודתו.

רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים בתיק

1. התובע הועסק על ידי נתבעת מס' 1, החברה הכלכלית לבית שאן (להלן: החברה הכלכלית) החל מחודש 12/2003 ועד לחודש 9/2009. על פי הנטען, תפקידו של התובע הוגדר כמנהל פרויקטים ומנהל נכסים, ושכרו עמד על 16,500 ₪. אין חולק כי במהלך תקופת עבודתו בחברה הכלכלית, לא בוצעו בגין התובע הפרשות לקרן פנסיה או לקרן השתלמות, וזאת בניגוד להוראות הדין.
2. בשל קשיים כלכליים אליהם נקלעה החברה הכלכלית, הוחלט על סגירתה. נתבעת מס' 2, עיריית בית שאן (להלן: העירייה), בתיאום עם משרד הפנים, לקחה על עצמה לשלם את חובות החברה הכלכלית.
3. ביום 24/6/2009 הודיע לתובע נתבע מס' 4, מנכ"ל החברה הכלכלית, על הפסקת העסקתו בחודש 9/2009 בשל הקפאת פעילות החברה. בחודשים 10-12/2009 המשיך התובע לבצע את עבודתו
4. בחודש 01/2010 החל התובע לעבוד בעירייה בתפקיד ממונה נכסים ומנהל פרויקטים. בין הצדדים קיימת מחלוקת האם שולם לו שכר בגין שלושה חודשים אלו.
5. בשנת 2012, חתמו התובע, העירייה והחברה הכלכלית על הסכם לפיו התובע זכאי לסך של 213,497 ₪ בגין הפרשות לפיצויים ולתגמולים, הפרשות לקרן השתלמות ודמי הסתגלות, בקיזוז חוב ארנונה וכן בקיזוז סך של 10,000 ₪ אשר שולם לתובע קודם לכן (להלן: ההסכם). עוד קבעו הצדדים שהסכום ישולם בשלושה תשלומים בחודשים 11/2012, 12/2012 ו- 1/2013, וכי העירייה זכאית למשוך את הכספים שהצטברו בחברת הביטוח וקרן ההשתלמות. המסמך הוסיף וקבע כי אם העירייה לא תעמוד בתשלומים, כל צד רשאי לעמוד על מלוא טענותיו ביחס לזכויות של התובע.
6. העירייה שילמה לתובע את שני התשלומים הראשונים, בהתאם למוסכם, אך לא את התשלום השלישי, בסך 71,165, ₪ וזאת בשל נסיבות אשר הצדדים חלוקים בגינן.
7. בחודש 11/2013 שלח התובע מכתב לעירייה ולחברה הכלכלית ודרש לפרוע את מלוא החוב בגין זכויותיו, אשר לטענתו עמד על סך של כ- 190,000 ₪ וזאת מאחר והעירייה הפרה את ההסכם הפרה יסודית עת לא שילמה את התשלום השלישי. בתגובה, הודיעה העירייה כי התשלום השלישי לא בוצע מאחר והתובע לא חתם על אישור המאפשר לה למשוך את הכספים שהצטברו בקופות ולא מסר אישור רשות המיסים על גובה התשלום המתחייב. במענה, השיב התובע כי לא הופרשו בגינו כל סכומים לקופות ולכן הוא אינו מחויב לחתום על אישור כלשהו, וכי הסכומים הנקובים בהסכם הינם בערכי נטו, ולכן אין כל הצדקה לעיכוב התשלום השלישי.
8. משנוכח התובע כי העירייה והחברה הכלכלית אינן נענות לדרישותיו, הוגש כתב התביעה בתיק זה, במסגרתו טען התובע כי הוא זכאי להפרשות שהיה על החברה הכלכלית לבצע בגין פיצויים ותגמולים, הפרשות לקרן השתלמות ושלושה חודשי הסתגלות בסך 210,270 ₪. עוד נטען בכתב התביעה כי נתבעת מס' 5 (להלן: המדינה או משרד הפנים) אחראית לחובות העירייה והחברה הכלכלית, וכי גם נתבעת מס' 6 (להלן: הפניקס) חבה בתשלום מלוא כספי התגמולים והפיצויים שעה שהפרה את הוראות הדין ולא דיווחה לתובע כנדרש על מחדלי העירייה והחברה הכלכלית.
9. החברה הכלכלית, העירייה ונתבע מס' 4 (להלן: המנכ"ל או מר בן חיים) הגישו כתב הגנה וטענו בין היתר כי לא התקיימו יחסי עבודה בין התובע לבין העירייה, אלא רק בין התובע לבין החברה הכלכלית. עוד נטען כי רוב התביעה התיישנה, כי התובע הוא שהפר הפרה יסודית את ההסכם עם החברה הכלכלית והעירייה בכך שנמנע מלהמציא את האישורים כפי שנקבע בהסכם, וכי נותר לזכות התובע רק התשלום השלישי לפי ההסכם. עוד נטען כי אין עילה לחיוב אישי של מר בן חיים.
10. המדינה הגישה כתב הגנה וטענה כי חוזה העסקת התובע בחברה הכלכלית לא אושר על ידי הממונה על השכר במשרד האוצר או על ידי משרד הפנים, לא ניתן אישור להסכם העדר התביעות, ולכאורה שולמו לתובע חריגות שכר. עוד נטען כי העירייה לא היתה רשאית להתחייב לתשלום הסתגלות שכן בגין אותם חודשים שולם לתובע שכר.
11. חברת הפניקס הגישה כתב הגנה וטענה כי הוקמה פוליסה עבור התובע בהתאם להצעת ביטוח משנת 2004, אולם בפועל הפוליסה לא שולמה מראשיתה ולא הועברו פרמיות כלל, ולכן בוטלה ולמעשה לא היתה בעלת תוקף כלשהו. עוד נטען כי נשלחו לחברה הכלכלית מכתבי התראה בגין אי תשלום הפרמיות וכן מכתב בדבר ביטול הפוליסה, ולכן אין חבות כלשהי מטעם הפניקס כלפי התובע.
12. יצוין כי במסגרת כתב התביעה נתבע גם גזבר העירייה, מר עטאללה סבאג, אולם התביעה כנגדו נמחקה.
13. בחודש 3/2017 הודיעה המדינה כי הממונה על השכר במשרד האוצר החל בבדיקה בנוגע לתשלומים חורגים אשר שולמו לכאורה לתובע בתקופת העסקתו על ידי החברה הכלכלית.
14. ביום 12/3/2017 התקיים דיון מוקדם בתיק, ולאחריו ניתנה החלטה על הגשת תצהירי עדות ראשית. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. מטעם העירייה, החברה הכלכלית ומר בן חיים הוגש תצהיר של מר סבאג, גזבר העירייה. מטעם המדינה הוגש תצהיר של מר סער אלימלך, ראש ענף במשרד האוצר, ומטעם הפניקס הוגש תצהיר של גב' חדווה שיר, מנהלת צוות תפעול.
15. בחודש 5/2018 הוגשה הודעה מטעם המדינה לפיה ביום 21/11/2017 ניתנה החלטת הממונה על השכר בעניינו של התובע, לפיה שולמו לו תשלומים חורגים רבים לאורך השנים, הן במסגרת עבודתו בחברה הכלכלית והן במסגרת עבודתו בעירייה (להלן: החלטת הממונה על השכר). בהחלטה נקבע כי שכרו של התובע היה אמור להיות משולם לפי חוזרי מנכ"ל אשר קבעו את תנאי העסקתם של עובדים בחברות כלכליות, על פי דירוג ודרגה התואמים לתפקידו והשכלתו. עוד נקבע בהחלטה כי אין לחייב את התובע בהשבת התשלומים החורגים ששולמו לו בתקופת עבודתו, אולם על העירייה לחשב את זכויותיו בגין הפרשות אשר לא הועברו בתקופת העבודה בחברה הכלכלית, בהתאם לשכר שהיה אמור להשתלם לו לפי דירוג ודרגה של אחראי נכסים (אחראי נושא) במחלקת הנדסה, 7-9 בדירוג המנהלי.
16. ביום 22/05/2018 הגישה העירייה חוות דעת המיישמת את החלטת הממונה על השכר. על פי חוות הדעת, נותרה יתרה לזכות התובע בסך 40,794 ₪.
17. ביום 07/06/2018 התקיים דיון מוקדם נוסף (במקום ישיבת הוכחות שהייתה קבועה לאותו מועד) על מנת לנסות ולקדם הבנות בין הצדדים. בסיומו של הדיון, הוצע לתובע לקבל את החישוב שערכה העירייה, אשר קיבל גם את אישור המדינה. לחילופין, הוסכם כי ככל שהתובע לא יקבל הצעה זו, הצדדים יהיו רשאים לטעון טענותיהם ביחס להחלטת הממונה על השכר וחוות דעת העירייה, ותינתן שהות לתובע ולמדינה להגיב לחוות דעת העירייה וכן שהות לתובע ולעירייה להמציא טיעונים נוספים ביחס להחלטת הממונה על השכר.
18. התובע הודיע ביום 24/06/2018 כי הוא אינו מסכים לקבל את חישוב העירייה וכי הוא חולק על חוות הדעת, על תוכנה ועל הנתונים שהיוו בסיס לעריכתה. הצדדים לא הגישו תגובות נוספות, תצהירים משלימים או חוות דעת כלשהי.
19. ביום 15/09/2019 התקיימה ישיבת ההוכחות, במסגרתה נחקרו המצהירים על תצהיריהם. בסיומה של הישיבה ניתנה החלטה על הגשת סיכומים בכתב. לאחר שהוגשו הסיכומים, עבר התיק למתן פסק דין.

השאלות שבמחלוקת וטענות הצדדים בתמצית

1. האם הועסק התובע על ידי העירייה?

התובע טוען כי אף כי מעסיקתו הפורמלית הייתה החברה הכלכלית, העירייה הייתה מעסיקה במשותף שעה שהחברה הכלכלית שימשה אך צינור להעברת כספים להעסקתו. על כן, העירייה נושאת בחובות החברה הכלכלית כלפיו, כפי שניתן ללמוד מהסכם היעדר התביעות שנחתם בין הצדדים.

לטענת החברה הכלכלית והעירייה, התובע היה עובד של החברה הכלכלית אשר הינה גוף משפטי נפרד מהעירייה ובין העירייה לתובע לא התקיימו יחסי עבודה בתקופה הנדונה.

1. מהו בסיס השכר של התובע לחישוב זכויותיו?

התובע טוען כי את חישוב זכויותיו השונות יש לעשות על פי שכר של 16,500 ₪ ברוטו אותו קיבל בעבודתו בחברה הכלכלית. לגישת התובע הוא היה זכאי לשכר זה היות ומילא תפקיד של סמנכ"ל בחברה הכלכלית ושכרו אושר בפועל על ידי המדינה באמצעות החשב המלווה בחברה הכלכלית אשר אישר את שכרו.

לטענת המדינה, השכר אותו קיבל התובע מהחברה הכלכלית לא אושר כנדרש וכולל חריגות שכר, וגם הסכם היעדר התביעות לא אושר כנדרש. לגישת המדינה, תפקידו של התובע בחברה הכלכלית היה של אחראי נכסים (אחראי נושא) ולא של סמנכ"ל, על השכר השונה הנגזר מכך, ובתקופה הרלוונטית לתביעה לא היה חשב מלווה לחברה הכלכלית. החברה הכלכלית והעירייה מאמצות את טענות המדינה בהקשר זה.

1. האם קמה אחריות אישית למנכ"ל החברה הכלכלית?

התובע טוען כי יש להטיל אחריות אישית על מר בן חיים בגין אי העברת הסכומים שהופרשו משכרו של התובע לפניקס. את האחריות מבסס התובע על עילות מתחום המשפט המנהלי, עילות מתחום דיני הנזיקין ועל הפרת חובות תום-הלב וההגינות.

מר בן חיים טוען מנגד כי לא היה מעסיקו של התובע, ולכן שאלת אחריותו האישית אינה נמצאת בסמכותו של בית הדין לעבודה.

1. האם אחראית הפניקס לתשלום זכויותיו של התובע?

התובע טוען כי יש להטיל על הפניקס אחריות לתשלום מלוא כספי התגמולים והפיצויים אשר היו אמורים לעמוד לזכותו לו היו משולמים במועד, בשל מחדלה לדווח לתובע על אי העברתם.

מנגד, טוענת הפניקס כי הפוליסה לא שולמה מעולם ועל כן בוטלה מתחילתה, כפי שאף דיווחה לחברה הכלכלית. בנוסף טוענת הפניקס כי תביעת התובע התיישנה היות ועברו יותר משלוש שנים ממועד מקרה הביטוח להגשתה וכי התובע הגיע להסכם על זכויותיו בלא לערב את הפניקס היות וסבר בעצמו כי אין לו עילת תביעה כנגדה.

1. נדון בשאלות אלו כסדרן.

דיון והכרעה

זהות מעסיקתו של התובע

1. העירייה הודיעה כאמור כי היא לוקחת על עצמה את תשלום זכויותיו של התובע, אולם לשאלת זהות המעסיקה ישנה השלכה על בירור זכויותיו של התובע. נקדים ונאמר כבר כעת כי מבחינת חומר הראיות עולה כי התובע הועסק במשותף על ידי החברה הכלכלית ועל ידי העירייה.
2. בהתאם להלכה הפסוקה, הקביעה מיהם הצדדים ליחסי העבודה לא תעשה על בסיס האופן בו מגדירים הצדדים את יחסיהם בלבד, אלא יש לבחון מהותית את הסממנים העובדתיים של ההעסקה,^[1] ואת האותנטיות והלגיטימיות של תבנית ההעסקה.^[2]
3. אין חולק כי לאורך התקופה הרלוונטית לתביעה היה התובע עובד של החברה הכלכלית מבחינה פורמלית וקיבל ממנה את שכרו. עם זאת, תיאור התובע את מסגרת ואופי עבודתו, תיאור אשר לא נסתר על ידי הנתבעות, מעלה תמונה של העסקה בפועל אשר בחלקה הגדול נעשתה על ידי העירייה. יצוין כבר בשלב זה כי התובע הציג בתצהירו מסכת עובדתית רחבה בנוגע לאופן ביצוע עבודתו, ואילו העירייה והחברה הכלכלית בחרו להגיש תצהיר מטעם גזבר העירייה, ולא מטעם גורם כלשהו אשר היה בקשרי עבודה שוטפים עם התובע. זאת ועוד, העירייה והחברה הכלכלית בחרו שלא לטעון בתצהיריהן טענה עובדתית כלשהי בנוגע למתכונת עבודתו של התובע בפועל, אלא נטען בכלליות בתצהירו של הגזבר כי יחסי העבודה התקיימו רק בין התובע לבין החברה הכלכלית. התובע גם לא נחקר במסגרת החקירה הנגדית לעניין אופי העבודה היומיומי, למעט לעניין הגדרת תפקידו הפורמלי. במצב דברים זה, למעשה לא נסתרו טענותיו של התובע בנוגע למהות עבודתו בפועל.
4. התובע תיאר כי עבד בפועל בבניין העירייה וכי עבודתו השוטפת נעשתה מול עובדי העירייה ובהתאם להנחיות ראש העיר ומהנדסת העיר, וכי שימש איש קשר בין העירייה לבין גורמים שונים אשר ביצעו פרויקטים של העירייה. כמו כן, ציין התובע כי חופשות, ימי מחלה, השתלמויות ולימודים היו מתואמים מול מהנדסת העיר. עוד תיאר התובע בתצהירו כי שימש כחבר בוועדת ההקצאות של העירייה אשר תפקידה להקצות או לחדש חוזים מול הגורמים השונים אשר שכרו את נכסי העירייה, כי השתתף בפעילויות רווחה של עובדי העירייה, והחתים כרטיס נוכחות ככל עובדי העירייה. התובע גם פירט טענות אלו במסגרת חקירתו הנגדית: "עבדנו בחברה הכלכלית, אבל היא שמה אותנו בתוך העירייה, וניהלתי את על העבודה מול ראש העיר ומול מהנדס העיר...",^[3] "...אבל לאחר חצי שנה שעריית בית שאן עברה לתוכנית הבראה, קיבלתי מכתב לעבוד תחת מחלקת פרויקטים ועבדתי מול מהנדסת העיר, ומול ראש העיר".^[4]
5. התובע הוסיף וטען כי התקבל לעבודה על ידי העירייה ועמה סיכם את תנאי העסקתו. התובע אומנם לא ציין את זהות הגורם אשר נפגש וסיכם עמו את נושא השכר, אולם מקובלת עלינו טענתו כי תחילת עבודתו בחברה הכלכלית נעשתה בשל פניית ראש העיר אליו: "...ראש העיר פנה אלי וביקש שאעבוד שם...".^[5] על כך ניתן ללמוד אף ממכתב משרד הפנים בנושא העסקת התובע,^[6] אשר מתייחס לתובע כעובד החברה הכלכלית אך מופנה לראש העיר.
6. עדותו של התובע בנושא זה הייתה עקבית והשתכנענו כי עבד לאורך רוב התקופה הנדונה במשרדי העירייה בפועל, מול עובדי העירייה ובניהולם הישיר. כאמור, העירייה והחברה הכלכלית כלל לא טענו למאפייני העסקה שונים מהמתוארים על ידי התובע.
7. במסגרת עבודתו בחברה הכלכלית טיפל התובע בנושאים הנמצאים בליבת תפקודה של העירייה: "החברה הכלכלית הייתה זרועה ביצוע של העירייה, באותה תקופה העירייה הייתה חדלת פירעון שום גוף לא רצה לעבוד איתה... ואז בעצם היינו צינור, היינו עירייה בעצם, כל הפעולות של המדינה, עברו דרך החברה הכלכלית שזה טיפול ב-106 יחידה לאיכות סביבה, מכרזים, שכירת מתכננים, שכירת מודדים, טיפול במערכת החינוך, הזנת יום, קרן קרב, מנקות של בית הספר. אני טיפלתי בכל זה...".^[7] לאחר סיום עבודתו בחברה הכלכלית עבר התובע לעבוד בעירייה, שם המשיך לבצע תפקידים זהים או דומים לעבודתו בחברה הכלכלית. התובע המשיך לטפל במסגרת עבודתו בעירייה בפרויקטים בהם טיפל במסגרת עבודתו בחברה הכלכלית ולא הסתיימו: "לא הפסקתי לעבוד אף פעם, התפקיד שלי היה בתוך עיריית בית שאן...",^[8] "הוא עבר לעירייה, יש פרויקטים שהיה מנהל, אי אפשר לבוא באמצע פרויקטים, עבר לעירייה כמנהל פרויקטים."^[9] "...הוא ניהל רק את הפרויקטים שנוהלו על ידי החברה הכלכלית, הוא עבר לעירייה כדי להשלים את הפרויקטים של העירייה...".^[10]
8. כאמור, התובע כלל לא נחקר נגדית על מאפייני העסקתו, למעט לעניין הגדרת תפקידו הנטענת כסמנכ"ל. השתכנענו כי התובע ידע והבין שהוא מקבל את שכרו מהחברה הכלכלית, אך ראה, ובצדק, את העירייה כמעסיקה משותפת שלו. עבודת התובע הייתה בליבת הפעילות של העירייה ונוהלה באופן יומיומי על ידי העירייה, וזאת כפי שניתן ללמוד גם מהמשך עבודתו של התובע בעירייה עם פיטוריו מהחברה הכלכלית.
9. כאמור לעיל העירייה הודיעה כי היא נושאת בחובות החברה הכלכלית לתובע, תוצאה אליה גם אנו מגיעים הואיל ומצאנו כי העירייה הייתה מעסיקתו במשותף של התובע.

מהו בסיס השכר לחישוב של התובע

1. המחלוקת המרכזית בתיק עניינה כאמור בקביעת שכרו של התובע לצורך חישוב זכויותיו. התובע עבד בחברה הכלכלית, וכפי שקבענו לעיל העירייה הייתה מעסיקתו במשותף, ושתי המעסיקות כפופות לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985, אשר אוסר על גוף מתוקצב או נתמך להעניק שכר, על כלל רכיביו, בניגוד למוסכם או מונהג לעובדי המדינה, אלא באישורו של שר האוצר: "(א) גוף מתוקצב או גוף נתמך לא יסכים על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגימלאות, או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, ולא ינהיג שינויים או הטבות כאמור, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר...".
2. הוראות סעיפים 29א-29ב לחוק יסודות התקציב מאפשרות לשר האוצר (ובענייננו לממונה על השכר במשרד האוצר) לבחון הסכמי והסדרי שכר החורגים מהוראות סעיף 29 ואף להורות הוראות שונות בעניינם. הואיל והחברה הכלכלית והעירייה כפופות להוראות סעיף 29, עצם בחינת המדינה את תנאי שכרו של התובע, בחברה הכלכלית ולאחר מכן בעירייה, הינה כדין.
3. התובע טען לשיהוי מצד המדינה בהעלאת טענותיה כנגד גובה שכרו, אולם איננו מקבלים טענה זו. לממונה על השכר נודע על חריגות השכר במהלך שנת 2013, ולאחר חקירה ובדיקה פנה הממונה לעירייה ולתובע ביום 05/03/17 במכתב הזמנה לשימוע בנושא. ביום 09/04/17 הגיב התובע בכתב לטענות המדינה וביום 21/11/17 התקבלה החלטת הממונה. אף שהיה רצוי כי הליכים שכאלה יתמשכו זמן קצר יותר, הרי בהתחשב במגבלות כוח האדם של הממונה על השכר ובכמות העובדים והסכמי השכר עליהם הוא אחראי, אין לראות את הממונה על השכר כמי שהשתהה בענייננו. בעניין זה נפסק על ידי בית הדין הארצי כי "הסדרי שכר המונהגים ברשויות מקומיות נעשות, לעיתים - כמו בענייננו - בהסדרים אישיים שקשה לחשוף אותם ולהתחקות אל נכון על כל פרטיהם. לטעמי, אין לבוא חשבון עם הממונה אם – במסגרת פעולתו השגרתית – הוא מגלה חריגות שכר באיחור ונוקט צעדים לביטולן."^[11]
4. התובע טוען כי טענות המדינה בעניין השכר החורג התיישנו היות והן מתייחסות לתקופת העבודה בחברה הכלכלית אשר הסתיימה בשנת 2009 והועלו לראשונה במכתב הזימון לשימוע מיום 05/03/17. מנגד, טוענת המדינה כי נודע לממונה על השכר על החריגה בשכרו של התובע רק בשנת 2013 ומשכך לא חלפה תקופת ההתיישנות, כי טענת ההתיישנות אינה יכולה לשמש כטענת הגנה ובפועל הממונה הביא בחשבון בהחלטתו את נושא ההתיישנות.
5. במחלוקת זו, הדין עם המדינה. הוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, חלות על הגשת תובענות אך בענייננו מדובר בהליך מנהלי בו מורה הממונה על השכר, בהתאם לסמכותו בחוק, לרשות שלא לשלם שכר חורג. על פעולות מנהליות מסוג זה יש להחיל את כללי השיהוי המנהלי ולא את הוראות חוק ההתיישנות. עם זאת, ובבחינת למעלה מן הצורך, נדון בטענת ההתיישנות אשר אנו מוצאים כי יש לדחותה גם לגופה.
6. צודקת המדינה בטענתה כי טענת ההתיישנות הינה טענת הגנה, 'מגן ולא חרב'. טענת המדינה כי לממונה על השכר נודע על חריגות השכר של התובע רק בשנת 2013 מקובלת עלינו. כפי שעולה מגרסתו של מר אלימלך,^[12] התקיימה הבדיקה לגבי שכרו של התובע בעירייה בשנת 2013 שאז עלה חשד לחריגות שכר, ורק בעקבות התביעה שהגיש התובע עלו החשדות לחריגות שכר גם בתקופת עבודתו בחברה הכלכלית. עובדות אלו אושרו גם בהחלטת הממונה,^[13] והן לא נסתרו.
7. היות ולממונה על השכר נודעו חריגות השכר רק בשנת 2013 הרי שבענייננו גם לא הייתה התיישנות גם לפי הוראות חוק ההתיישנות. כל עוד לא יודע הממונה על השכר, שהוא הגוף המוסמך לפעול ביחס אליהן ולהורות על השבה או שינוי שלהן, על חריגות שכר, הרי שלא מתחיל "מרוץ ההתיישנות": "אין כל הוכחה שהממונה על השכר ידע על קיומם של ההסדרים עם המערער עוד בשנת 1990. כל שהוכח הוא שהממונה על השכר ידע על קיומו של הסדר חריג המבוסס על הסכם המודל במועצה המקומית מבשרת ציון (נספח ד' לסיכומי המערער). ידיעה זו אינה מלמדת, בהכרח, על ידיעתו של הממונה אודות עניינו של המערער דווקא. מן התשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי עולה בבירור כי עניינו של המערער הגיע לידיעת הממונה על השכר לכל המוקדם לקראת סוף שנת 1996, לאחר שהמערער העלה דרישה לעדכן את גמלתו בעקבות עדכון שכר ראש העיר (סעיף 6 לעיל). לפי זה, אין בענייננו מצב של התיישנות גם לגופם של דברים".^[14]
8. בהתאם לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, העירייה או החברה הכלכלית אינן רשאיות להנהיג שכר בניגוד להוראות החוק. הסכמת החברה הכלכלית בעבר לשלם לתובע את השכר ששולם לו בפועל בעת עבודתו, אינה גורעת מסמכות הממונה להורות לעירייה, הנושאת בחובות החברה הכלכלית, שלא להנהיג כעת תשלום שכר בניגוד לדין. לכך כיוון המחוקק כאשר קבע בלשון החוק "לא יסכים... ולא ינהיג", כלומר שגם אם הוסכם על רכיב שכר כזה או אחר, אין לתת בפועל את אותו רכיב שכר אם אינו תואם להוראות החוק.
9. החלטת הממונה במקרה של התובע הייתה שלא לתבוע השבה אלא להורות שאין לשלם לתובע סכומים נוספים שהינם בניגוד לחוק. החלטה זו התקבלה בסמכות, ללא שיהוי או התיישנות ואף מבטאת התחשבות סבירה ומידתית בזמן שעבר מעבודת התובע וקבלת השכר בפועל עד להחלטת הממונה.
10. לאחר שבחנו את הטענות המקדמיות שהעלה התובע ביחס להחלטת הממונה, נעבור לבחון את ההחלטה לגופה.
11. התובע טוען כאמור כי הוסכם בינו לבין החברה הכלכלית כי ישמש כסמנכ"ל, וכך עשה בפועל, וכן סוכם על שכר של 16,500 ₪ כפי ששולם בפועל, ואין בכך חריגה מהוראות הדין שכן שכרו תאם את הגדרת תפקידו ונקבע בחוזה אישי כשכר בכירים. מנגד, טוענת המדינה כי על יסוד הראיות שהוצגו בפני הממונה על השכר, התובע היה זכאי לשכר המבוסס על מתח דרגות 7-9 בדירוג המנהלי.
12. לאחר שמיעת העדויות ובחינת הראיות אנו קובעים כי התובע עבד בחברה הכלכלית כאחראי נכסים, היינו כאחראי נושא, ולא כסמנכ"ל.
13. חוזה העבודה של התובע בחברה הכלכלית לא אותר ואין אנו יכולים לקבוע כיצד הוגדר תפקידו. מכתב משרד הפנים לראש העירייה מיום 27/09/04,^[15] היינו מספר חודשים לאחר התחלת עבודתו בחברה הכלכלית, מנחה כי יש להחתים את התובע על חוזה אישי ומגדיר את תפקידו כ"ממונה נכסים ומנהל פרויקטים". זהו המסמך היחיד שהוצג בפנינו מאותה תקופה וככזה משקלו הראייתי גבוה.
14. התובע תיאר את תפקידו בעת עבודתו בחברה הכלכלית כתפקיד שבוצע בכפיפות למהנדסת העירייה ועל פי הוראותיה. בתיאוריו אין זכר לניהול עובדים שהיו כפופים לו. אין זה תיאור של סמנכ"ל, אלא תיאור של אחראי נכסים ומנהל פרויקטים, העובד בכפיפות לבעל תפקיד בעירייה אשר בעצמו אינו סמנכ"ל.
15. העירייה הייתה כאמור מעסיקתו של התובע במשותף עם החברה הכלכלית, וכאשר נקלט התובע בעירייה בשנת 2010, המשיך את תפקידו ברצף, ובאותה עת הוגדר כמנהל פרויקטים: "לא הפסקתי לעבוד אף פעם, התפקיד שלי היה בתוך עיריית בית שאן...",^[16] "הוא עבר לעירייה, יש פרויקטים שהיה מנהל, אי אפשר לבוא באמצע פרויקטים, עבר לעירייה כמנהל פרויקטים."^[17] מכאן מובן כי הגדרת תפקיד התובע בעירייה הייתה של מנהל פרויקטים, הגדרה שהיוותה המשך ישיר של תפקידו בחברה הכלכלית.
16. תפקידו של התובע בחברה הכלכלית ובעירייה היה תפקיד דומה, אף אם לא זהה. תוכן תפקידו, כפי שתואר על ידי התובע, היה בדיוק כפי שהוגדר במכתב משרד הפנים – אחראי נכסים וממונה פרויקטים. התובע עבד בכפיפות למהנדסת העיר ולא ניהל עובדים אחרים. התובע לא הציג ראייה כלשהי המלמדת על סמכויות כסמנכ"ל החברה הכלכלית. על כן, אנו קובעים כי תפקידו של התובע בתקופה הרלוונטית היה של אחראי נכסים ומנהל פרויקטים, כנטען על ידי המדינה, ולא של סמנכ"ל. לפיכך, שכרו של התובע צריך היה להיות בדרגה התואמת לתפקיד זה וכך גם לגבי זכויותיו הנגזרות מהשכר אשר שולמו בעבר או שיש לשלמן עתה.
17. התוצאה היא כי שכרו הקובע של התובע צריך להיות מחושב לפי החלטת הממונה על השכר מיום 21/11/2017,^[18] ואת זכויותיו יש לחשב בהתאם לכך, כפי שהורה הממונה על השכר לעירייה לעשות.

חישוב זכויות התובע

1. העירייה בחנה את זכויותיו של התובע בהתאם להנחיות הממונה על השכר, והגישה חוות דעת של רו"ח מטעמה המפרטת את הסכומים להם זכאי התובע לשיטתה. חוות הדעת הוגשה ביום 22/05/18.

למען הסדר הטוב יצוין כי חוות הדעת שהוגשה לא נוסחה כתצהיר, דבר אשר תוקן כאשר הוגשה מחדש ביום 06/06/18. בדיון מיום 17/06/18 הציעו הנתבעים לקבל את חוות הדעת כהצעת פשרה ולשלם לתובע את יתרת זכאותו על פי המפורט בחוות הדעת. התובע סירב להצעה זו וטען כי חוות הדעת אינה משקפת את זכויותיו.

1. בחוות הדעת חושבו ההפרשות שלא בוצעו אך היו צריכות להיות מבוצעות, לפי דירוג הדרגה בהנחיות הממונה על השכר והשכר הנגזר מהן. כלומר תחילת עבודה בדרגה 7, והתקדמות לאורך השנים עד לדרגה 9 לפי הכללים. בנוסף ריכז רואה החשבון את הניכויים שבוצעו בפועל משכר התובע ויש להשיבם לו, שכן לא הועברו לקופה.

את צירוף סכומי הפרשות המעסיק שהיו צריכות להיות מבוצעות וניכויי העובד שבוצעו, הצמיד רואה החשבון לריבית מוצמדת מיום שבו הייתה צריכה להיות כל הפרשה ועד לחודש 11/2017. תוצאת החישוב הינה סכום של 183,126 ₪, להם היה זכאי העובד. הכל כמפורט בחוות הדעת. יצוין, כי בפתח כתב התביעה טען התובע כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים אולם בגוף התביעה וגם בכתבי הטענות מטעמו נטען כי חישוב זכויותיו נעשה בגין הפרשות שהיה לבצע לפיצויים. משכך, אין אנו נדרשים ליתן את הדעת האם התובע זכאי לפיצויי פיטורים, שעה שהמשיך לעבוד ברצף בעירייה

1. מתח הדרגות על-פיו חישב רואה החשבון את השכר נקבע על ידי הממונה על השכר בהחלטתו בעניינו של התובע מיום 21.11.17. בהחלטתו קבע הממונה כך: "כאמור, חוזה העסקתו של מר כנפו בחברה הכלכלית לא אושר על ידי משרד הפנים, לכן שכרו אמור היה להשתלם על פי דירוג ודרגה התואמים לתפקידו והשכלתו. ... על פי חוברת מסלולי הקידום המשותפים להסתדרות ולמרכז השלטון המקומי מתח הדרגות שהתאים לתפקידו של מר כנפו, אחראי נכסים (אחראי נושא) במחלקת הנדסה, הינו 7-9 בדירוג המנהלי."^[19]
2. חוזר מנכ"ל משרד הפנים 3/2003 המתייחס לחברות עירוניות קובע בסעיף 6: "כאמור, החוזים מחייבים אישור מוקדם ובכתב של אגף כ"א ושכר ברשויות מקומיות במשרד הפנים".

חוזר מנכ"ל משרד הפנים 4/2003 עוסק במינוי בעלי תפקידים בחברות עירוניות. לשון סעיף 5 לחוזר:

"5. תנאי העסקת עובדים בחברה הכלכלית.

5.1 עובדים בכירים בחברה הכלכלית:

5.1.1 "עובד בכיר" הוא עובד שמשרד הפנים אישר בכתב את העסקתו בחוזר לפי דירוג "בכירים" בשכר מלא או חלקי.

5.1.2 תנאי העסקת עובדים בכירים בחברה כלכלית יקבעו בחוזר מנכ"ל.

5.1.3 עד לקביעת אמות מידה מחייבות, יש להעסיקם בתנאים המקובלים בשירות הציבורי. בכל מקרה, לא יחרוג שכרו הכולל של העובד הבכיר מ- 70% משכר מנכ"ל החברה.

5.2 שאר עובדי החברה:

5.2.1 יקבע נוהל קבלת עובדים ותנאי שכרם ויפרסמו בחוזר מנכ"ל. עד אז, לא יחרוג שכרו של עובד שאיננו בכיר מהתנאים המאושרים ברשות המקומית לה שייכת החברה."

1. חוזה העבודה של התובע לא הוצג בפני בית הדין, גם אישור משרד הפנים לחוזה שכזה לא הוצג. בהתאם לכך הרי שהחלטת הממונה, כי לתובע לא אושר הסכם שכר בכירים ומשכורתו הייתה צריכה להיות על פי מתח הדרגות בו נקב הממונה, מבוססת על הוראות משרד הפנים התואמות לתקופה הנדונה ודינה להתקבל.
2. התובע טען כי שכרו, בסך 16,500 ₪, נקבע בחוזה אישי וכן נקבע כי זכויותיו הפנסיוניות ייגזרו משכרו הכולל. כאמור, חוזה כזה לא הוצג בפנינו ולא הוכח כי אכן כך סוכם. בתלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע ניתן לראות כי בפועל לא בוצעו הניכויים משכר התובע לפי שכרו הכולל, כטענתו, אלא משכר היסוד. יתרה מכך, בכל תלושי השכר לא מצאנו חודשים בהם היה שכרו של התובע 16,500 ₪, ובחלק ניכר מהחודשים היה השכר אף רחוק מכך. בהתאם לכך, אין בידינו לקבל את טענת התובע לעניין גובה שכרו ושיעור ההפרשות להן הוא זכאי, וממילא קבענו כי יש לקבל את טענות המדינה לעניין קביעת שכרו של התובע בהתאם לדירוג המנהלי.
3. התובע טען כי המדינה ידעה ואישרה, באמצעות חשב מלווה, את שכרו בחברה הכלכלית, וכי חתימת החשב המלווה של העירייה על שני הצ'קים ששולמו לו בהתאם להסכם היעדר התביעות בשנת 2012 מהווה אישור בפועל להסכם העדר התביעות ולתוכנו, כלומר אישור למשכורת התובע על פיה נערכו החישובים בהסכם.

לעירייה אכן מונה חשב מלווה בשנת 2004,^[20] אך לחברה הכלכלית מונה חשב מלווה רק בשנת 2009, לאחר סיום עבודת התובע בה.^[21] ברי כי החשב המלווה שמונה לחברה הכלכלית לאחר סיום עבודת התובע לא יכול היה לאשר את משכורת התובע, וכי החשב המלווה של העירייה, אף שהיה בתפקידו בתקופה הרלוונטית, מונה לתפקידו ביחס לעירייה אשר הינה גוף משפטי נפרד. יוער כי בתקופה המדוברת עוד לא לקחה על עצמה העירייה את תשלום חובות החברה הכלכלית ולכן ניתן להניח כי החשב שמונה לעירייה לא עסק בחובות החברה הכלכלית באותה התקופה.

1. מקובל עלינו כי עם לקיחת העירייה את חובות החברה הכלכלית על עצמה וחתימת הסכם העדר התביעות מול התובע, אכן היה החשב המלווה של העירייה מעורב בפרטי ההסכם. עם זאת, היות ומדובר היה בהסכם פשרה,^[22] יש לראות בחתימת החשב על הצ'קים הסכמה לסיומו של הסכסוך ולא אישור לתקינות שכרו של התובע בתקופת עבודתו בחברה הכלכלית. בלשונו של התובע: "...הגענו לפשרה, חלק מרצון טוב וכוונה לסיים את התיק".^[23] יתרה מכך, גם אם נראה בחתימת החשב המלווה של העירייה על שני הצ'קים שנמסרו לתובע אישור מטעם המדינה לתוכן ההסכם, הרי שיש לראות בחתימתו אישור לשני הצ'קים הללו בלבד – צ'קים אשר לא נתבעה כל השבה בגינם. משכך אין אנו מקבלים את טענת התובע כי המדינה ידעה ואישרה, דרך החשבים המלווים, את משכורתו בתקופת העבודה בחברה הכלכלית.
2. התובע חלק באופן גורף על תוכן חוות הדעת של רואה החשבון אך לא הציג תחשיב חלופי מטעמו, פרט לטענה הכללית כי אין בין חוות הדעת לבין שכרו וזכויותיו ולא כלום. התובע לא הצביע על טעות כלשהי בחוות הדעת או על נתונים שהיה על העירייה לקחת בחשבון בעת עריכת חישוביה. התובע לא עשה זאת בתגובתו לחוות הדעת ואף לא בסיכומיו. היות ולא הוגש מטעם התובע תחשיב חלופי פרט לטענה כי זכויותיו נובעות משכרו כפי ששולם לו בפועל, והיות וקבענו כי התובע לא היה זכאי לשכר סמנכ"ל אלא לשכר של אחראי נושא בלבד, בהתאם להחלטת הממונה על השכר, אנו מקבלים את תחשיב זכויותיו של התובע כפי שבוצע בחוות הדעת שהגישה העירייה.
3. בהתאם לעמדת המדינה, לא נדרשת השבה של סכומים אשר שולמו לתובע בטרם הסכם היעדר התביעות משנת 2012. על כן זכאי היה התובע בגין ההפרשות והניכויים שלא הועברו לתשלום של 183,126 ₪, ולאחר ניכוי הסכומים ששולמו לו על ידי העירייה בהתאם להסכם, נותר לזכות התובע הפרש בסך של 40,794 ₪.

תשלום דמי הסתגלות

1. התובע טען כי הוא זכאי לתשלום דמי הסתגלות בעבור שלושה חודשים בהתאם לתנאי חוזה העסקתו.^[24] בהודעה לתובע על סיום העסקתו מיום 24.06.09 נכתב כך: "הנני להודיעך על הפסקת עבודתך בחברה החל מתאריך 25/9/09... בהתאם לחוזה העסקתך מוקנים לך בזאת 3 חודשי הסתגלות, החל ממועד מכתב זה ועד תאריך 25/9/09 כאמור."
2. אין מחלוקת כי בשלושת החודשים מיום ההודעה על הפסקת העבודה ועד ליום הפסקת העבודה, עבד התובע בפועל:

"ש: עבדת בחודשים אלה, יולי, אוגוסט, ספטמבר?

ת: עבדנו בחברה הכלכלית, אבל היא שמה אותנו בתוך העירייה, וניהלתי את כל העבודה מול ראש העיר ומול מהנדס העיר, מאחר והודיעו לי סוגרים את החברה הכלכלית ואני צריך ללכת הביתה, ב-3 חודשי הסתגלות אני יכול להמשיך לעבוד, נותנים לי הסתגלות ומצד שני אני יכול ללכת הביתה, מאחר והיה דין ודברים והם רצו שאמשיך לעבוד, יצא שלא קיבלתי שלושה חודשי הסתגלות ולא קיבלתי עבודה, לא קלטו אותי. אין תלושים ואין כלום."^[25]

1. חוזה העבודה של התובע בחברה הכלכלית לא הוצג בפני בית הדין. מההודעה על סיום העבודה מובן כי מה שניתן לתובע הלכה למעשה הם בעצם שלושה חודשי הודעה מוקדמת, גם אם הם נקראו 'חודשי הסתגלות'. התובע עבד באותם חודשים, ועל פי עדותו גם קיבל תלושי שכר בגינם. עבודת התובע בחברה הכלכלית נמשכה עד לתאריך 25.09.09, על כן עד לתאריך זה לא יכולה הייתה לקום לתובע זכאות לתקופת הסתגלות. אין גם מחלוקת, כאמור לעיל, כי בפועל המשיך התובע לעבוד בעירייה מייד עם תום עבודתו בחברה הכלכלית, כך שלא נוצר נתק ברצף עבודתו.
2. התובע העלה בחקירתו הנגדית טענה כי לא קיבל בפועל את השכר בגין עבודתו בחודשים 07-09/2009: "תיאורטית קיבלתי, בפועל לא קיבלתי כסף, החברה עמדה לסגור, זה שמעיד מוציא תלוש ולא מעביר כסף זה משהו אחר, החברה הייתה תחת פשיטת רגל."^[26] טענה זו לא נזכרה בכתב התביעה ולכן מהווה הרחבת חזית. הצדדים לא טענו בפנינו לגביה ומטבע הדברים גם לא הוכיחו או הפריכו אותו.
3. החל מחודש 01/2010 קיבל התובע תלושי שכר מהעירייה. לפי עדותו של התובע הוא עבד כאמור גם בחודשים 10-12/2009, כלומר בין תקופת עבודתו בחברה הכלכלית לבין תחילת עבודתו הפורמלית בעירייה:

"ש: מתי התחלת לעבוד בעירייה?

ת: לא הפסקתי לעבוד אף פעם, התפקיד שלי היה בתוך עיריית בית שאן, והעירייה נקלעה לקשיים חמורים מאוד, היינו בהפגנות, לא היה חשמל, המשכנו לנהל את העירייה, הייתי חלק מהצוות של ראש העיר.

ש: סיימת עבודה בחב' הכלכלית ומיד המשכת לעבוד בעירייה?

ת: לא, 4 שנים אחרונות, אני עובד מתוך העיריה. לא הייתה הפסקה. מבחינה חוקית, כעובד עירייה לא היה לי כרטיס, לא מילאתי דו"ח."^[27]

1. בגין חודשים 10-12/2009 קיבל התובע תשלום אשר בוצע בתלושי השכר עבור חודשים 4/2010 ו- 8/2010. בתלוש השכר בגין 04/2010 קיבל התובע תשלום "משכורת חודש קודם" ע"ס 10,300 ₪ ו-8,600 ₪, בתלוש השכר בגין חודש 08/2010 קיבל תשלום בגין "משכורת כוללת" ע"ס 10,300 ₪.^[28] תשלומים אלו מהווים שכר בגין חודשים קודמים בהם עבד התובע אך לא הוצאו לו תלושי שכר, לטענת העירייה והמדינה. טענה זו אושרה על ידי הגזבר בחקירתו:

"ש: אתה השבת לממונה שבחברה הכלכלית הוא קיבל עד 9/09 ומהעירייה מ-1/2010, אך שולמו הפרשים עבור חודשים אוקטובר, נוב', דצמבר 2009, בגינם לא הוצאו תלושים?

ת: אני מבקש לראות את התשובה שלי לממונה, לאחר שאני מקבל את התשובה שלי, אני משיב, שהיה רצף תעסוקתי, עבר לעבוד בעירייה, החברה נסגרה, בתלוש של העירייה שולמו לו על חודשים שעבד בפועל ואף צד לא הוציא לו תלוש."^[29]

1. התובע טוען כי לא קיבל תשלום בגין חודשי ההסתגלות,^[30] ומסביר כי התשלומים הנוספים בחודשים 04/2010 ו- 08/2010 הינם בגין שכר עבודתו בעירייה בחודשים 02-04/2010. זאת טוען התובע בהסתמך על דברי הגזבר בפרוטוקול.

אין בידינו לקבל את הישענות התובע על דברי הגזבר בפרוטוקול כיוון שהם מהווים אך חלק מדבריו ומנותקים מהקשרם. בשורות עליהן נסמך התובע העיד הגזבר: "כנראה שבמרץ לא שולמה לו משכורת, וגם בפב' לא..."^[31]. לאחר מכן המשיך הגזבר ואמר: "אולי זה חודשי הסתגלות מה ששילמנו לו...",^[32] ולאחר מכן המשיך והעיד, כמצוטט לעיל: "...היה רצף תעסוקתי... בתלוש של העירייה שולמו לו על חודשים שעבד בפועל ואף צד לא הוציא לו תלוש."^[33] ממכלול דברי הגזבר מובן כי לא היה בטוח בדבריו בתחילתם ולכן סייגם, ולאחר שהיה בטוח בתשובתו העיד כי התשלומים הנוספים היו בגין חודשי המעבר בין החברה הכלכלית לעירייה.

1. אנו קובעים כי התובע קיבל תשלום, גם אם במעוכב, על כל חודשי עבודתו, היינו על חודשים 07-09/2009 מהחברה הכלכלית במסגרת ההודעה המוקדמת ועל חודשים 10-12/2009 במסגרת תלושי השכר של חודשים 04/2010 ו- 08/2010 שהוצאו לו לאחר תחילת עבודתו בעירייה בחודש 01/2010.
2. נוסיף כי גם אם היינו מוצאים כי התובע לא עבד ברציפות אלא חלה הפסקה בעבודתו בין החברה הכלכלית לעירייה, הרי שאין הוא זכאי לתשלום חודשי הסתגלות. זאת היות והסכם העבודה שלו לא אושר על ידי משרד הפנים כלל, ועל כן בוודאי שגם לא אושר תשלום דמי הסתגלות, אשר מהווה שכר חורג.
3. בהתאם לאמור לעיל אנו קובעים כי התובע אינו זכאי לתשלום דמי הסתגלות.

אחריותו האישית של מנכ"ל העירייה

1. סמכותו של בית הדין לעבודה קבועה בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969. הסעיפים הרלוונטיים לעניינו הם:

"(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש];

...

(1ב) תובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה;"

1. הכלל המנחה בעניין סמכותו של בית הדין נקבע בעניין רוחם: "מחד גיסא, עניינים המסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה יידונו אך ורק בבית הדין לעבודה, ומאידך גיסא, לא יידונו בבית הדין לעבודה אלא עניינים אלה".^[34]

בעניין רוחם נקבע כי את ההבחנה בין סמכויות בית הדין לעבודה לבין סמכויות הערכאות האזרחיות יש לבסס על מבחן תלת-שלבי: א) מבחן זהות הצדדים – האם עסקינן בתביעה שבין עובד למעסיקו ב) מבחן העילה – האם עילת התביעה נובעת מיחסי עבודה ג) מבחן העילה שהוחרגה – האם מבוססת התביעה על עילות נזיקיות שהוחרגו מסמכות בית הדין לעבודה.^[35]

1. במבחן זהות הצדדים עלינו לבדוק האם התביעה מוגשת כנגד מעסיק או חליפו. מר בן חיים לא שימש כמעסיקו או כחליף מעסיקו של התובע, אלא כמנכ"ל המעסיקה, החברה הכלכלית. התובע גם לא טען כי מר בן חיים שימש כמעסיקו או כמעסיקו במשותף, אלא לאחריותו האישית כנושא משרה. בהתאם לכך הרי שבמבחן זהות הצדדים לא נמצאת התביעה כנגד מר בן חיים בסמכותו של בית הדין. מעבר לכך, הטענות שנטענו כלפי מר בן חיים, שעניינן במישור הנזיקי, אינן בסמכותו של בית הדין.
2. התובע טען להטלת חיוב אישי על מר בן חיים מכוח אחריותו האישית לאי העברת הכספים שהופרשו. אמנם בפסיקה מוקדמת ניתן היה לברר טענות אלו זה בבית הדין לעבודה,^[36] אך בפסיקה מאוחרת נקבע כי טענה לאחריות אישית של אורגן תוכל לדון בבית הדין רק אם עילתה נמצאת בגדרי סמכותו של בית הדין.^[37] כך נקבע בעניין אוסלרנה: "הבסיס להטלת אחריות על מנהל בחברה הוא הדין הכללי, קרי אחריותו האישית של המנהל, ועל מנת שבית הדין לעבודה ירכוש סמכות עניינית לדון בתובענה נדרש כי העילה מכוחו של הדין הכללי באה בגדרי סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה... אשר לעילת האחריות האישית הנוספת הנטענת, היא ההטעיה בנוגע למצבה של החברה, הרי שאף זו אינה באה בגדרי סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה".

התובע לא הבהיר כיצד, לטעמו, נכנס מר בן חיים בגדרי "מעסיק או חליפו", על כן לא מתקיים מבחן זהות הצדדים ביחס לכלל עילות התביעה כנגד מנכ"ל החברה הכלכלית.

1. לאור כל האמור לעיל אנו קובעים כי התביעה כנגד מר בן חיים נדחית בשל היעדר סמכות עניינית.

אחריות הפניקס לתשלום זכויות התובע

1. הוראות סעיף 19א לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, הרלוונטיות לעניינו, הן:

"(א) יראו כשכר מולן גם סכום שמעביד חייב לקופת גמל, בין שהסכום מגיע ממנו במישרין ובין שהמעביד חייב לנכותו משכר העובד, ובלבד שהסכום אשר חייב המעביד לנכות לא שולם לקופה תוך 21 ימים מהיום שבו רואים כמולן את השכר שממנו היה עליו לנכות או שהסכום שהמעביד נתחייב לשלמו שלא בדרך ניכוי לא שולם תוך 21 ימים מהיום שבו היו רואים כמולן את השכר שלגביו קיימת החבות; והוא בין שהשכר הולן ובין שלא הולן.

(ב) .....

(ג) קופת גמל תנהל לכל עובד המבוטח בה כרטיס אישי ובו הפרטים שנקבעו בתקנות; מעביד ימסור לקופת גמל פרטים לגבי עובדו, כפי שיקבע שר העבודה בתקנות.

(ד) סכום שמעביד חייב לקופת גמל כאמור בסעיף קטן (א), יראו לענין זכויות העובד או חליפו כלפי קופת הגמל כאילו שולם במועדו.

....

(י)(1) עובד שחל עליו הסכם קיבוצי כללי או צו הרחבה כמשמעותם בחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, המחייב מעביד לשלם בעדו סכום לקופת גמל, כאמור בסעיף קטן (א), והמעביד לא מסר לקופת גמל פרטים שנקבעו בתקנות לגבי העובד ולא שילם סכום כלשהו בשל העובד, לא יחולו על העובד סעיפים קטנים (ד) עד (ט), ואולם מששולם חובו של המעביד בשל העובד לקופת גמל כאמור תוך שלוש שנים מהמועד האמור בסעיף קטן (א) ולפני שאירע מקרה המזכה את העובד או חליפו בקבלת תשלום או שירות בעין מקופת הגמל – יראו לענין זכויות העובד או חליפו כלפי קופת הגמל כאילו שולם החוב במועד;"

1. נוסיף כי הוראות סעיף 3 לתקנות הגנת השכר (פרטים ומסירת הודעות), התשל"ו-1976 מחייבות קופת גמל להודיע בדואר רשום לעובד ולמעסיקו על פיגור בתשלום פרמיית הביטוח ועל תוצאותיו האפשריות:

"3(א) קופת גמל תודיע על פיגור בתשלום ועל תקופת הפיגור במכתב בדואר רשום לעובד; העתק מן ההודעה תשלח הקופה בדואר רשום למעבידו.

(ב) ההודעה לפי תקנת משנה (א) תביא לידיעת העובד והמעביד כי זכויותיו של העובד בקופת הגמל עלולות להיפגע באם החוב של המעביד לא ישולם תוך ששה חודשים מיום מסירת ההודעה. "

1. סעיף 19א(ד) לחוק הגנת השכר קובע כאמור כי סכומים שהיה צריך המעסיק להעביר לקופת גמל ולא העביר במועדם יראו, לעניין זכויות העובד, כאילו הועברו במועדם. המשמעות היא כי קופת הגמל תהיה אחראית לזכויות העובד בקופה אף אם לא קיבלה את הפרמיה בגין הביטוח. הוראה זו באה להגן על העובד, אשר פעמים רבות אינו יודע מעבר לעיון בתלושי שכרו האם המעסיק אכן העביר בפועל את הפרמיה בגין העובד.

על מנת למנוע מצב בו הקופה אחראית למבוטחים שמעסיקם הבטיח להם כיסוי ביטוחי, אך הקופה כלל אינה יודעת על קיומם של אותם מבוטחים, נחקק סעיף 19א(י)(1) לחוק הפוטר קופת גמל מאחריותה לפי סעיף 19א(ד) לחוק. כלומר, אם לא העביר המעסיק פרטים על העובד המבוטח ולא שילם סכום כלשהו בשל העובד, הרי שהקופה לא יודעת על קיומו ובהתאמה לא תהיה חייבת בזכויות העובד שהובטחו על ידי המעביד. ^[38]

1. הפניקס בכתב הגנתה מודה כי הקימה פוליסה על שם התובע ביום 01/01/2004,^[39] אך טוענת כי הפוליסה לא שולמה מעולם, טענה שהצדדים כאמור לא חלקו עליה.^[40] "כתב העדר התביעות"^[41] שנחתם בין התובע לעירייה כלל הסכמה של העירייה לשלם לתובע את כספי הפיצויים והתגמולים להם היה זכאי בגין תקופת עבודתו בחברה הכלכלית. הסכמה זו מעידה כי החברה הכלכלית והעירייה מכירות באי העברת הכספים שהופרשו ושנוכו משכר התובע לחברת הפניקס. הצדדים גם לא הציגו כל אסמכתה לכך כי תשלומים שולמו לקרן הפנסיה בגין התובע, ולכן אנו קובעים כי הלכה למעשה לא הופרשו כספים כלשהם בגין התובע על ידי החברה הכלכלית או על ידי העירייה.
2. מהעתק ההצעה להקמת הפוליסה, ניתן ללמוד כי בין שאר תנאי הפוליסה קיימת גם ההתניה כי חוזה הביטוח ייכנס לתוקפו רק לאחר הוצאת מכתב מטעם המבטחת על קבלת המועמד ולאחר תשלום הפרמיה הראשונה. מלשון התנאי ובהתאם לקביעתנו כי תשלום הפרמיה הראשונה לא בוצע, ניתן היה לראות את הפוליסה ככזאת שלא נכנסה לתוקפה מתחילתה, כטענת הפניקס. אולם, כפי שנראה מייד, הלכה למעשה התנהגותה של קרן הפנסיה מלמדת כי היא ראתה עצמה כמי שמחויבת לפי סעיף 19א לחוק הגנת השכר.
3. הפניקס טוענת כי דיווחה לחברה הכלכלית בזמן אמת על אי תשלום הפוליסה. לתצהירה צורפו העתקי מכתבים שהוצאו על ידה ומוענו לחברה הכלכלית בגין אי התשלום של הפוליסה ע"ש התובע. המכתבים הוצאו בחודשים 04-09/2004. על המכתבים מצוין כי נשלחו בדואר רשום, אך אישורי המסירה לא צורפו ונטען כי אבדו בשל משך הזמן שעבר.^[42] העתקי מכתבי דיווח על אי תשלום הפרמיה שנשלחו לתובע, ככל ונשלחו, לא צורפו. בחקירתו הנגדית נשאל התובע על קבלת מכתבים מהחברה:

"ש: אתה מסכים איתי שלא קיבלת מהנתבעת ומהפניקס שום דו"ח שנתי או דו"ח רבעוני?

ת: לא, הייתי בקשר עם היועץ ביטוח של הפניקס והוא מעולם לא אמר לי מילה אחת שלא הופרש לי כסף."^[43]

1. אנו מקבלים את טענת הפניקס כי שלחה לחברה הכלכלית את המכתבים בנושא הפוליסה ע"ש התובע, אולם את הטענה בדבר שליחת הודעה לתובע על אי תשלום הפוליסה, או על בטלותה, אנו דוחים בהיעדר הוכחה ובהתאם לעדותו של התובע.
2. התובע וחברת הפניקס התייחסו בסיכומיהם לנושא תחולת סעיף 19א לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, על מקרה זה. כפי שנקבע בהלכת טלמור ואושר בעניין זוהיר, כאשר קופת הגמל לא מקבלת פרטים על עובד וכל תשלום פרמיה בגינו הרי שמתקיימים תנאי סעיף 19א(י)(1) לחוק הגנת השכר ולא מתקיימים תנאי סעיף 19א(ד). עם זאת תנאים אלו הינם מצטברים ולא חלופיים (כגישת הנתבעת 6). כפי שנאמר בעניין זוהיר: "...אין להחיל את סעיף 19א(ד) לחוק בהיעדר כל דיווח ותשלום בגין העובד..." (ההדגשה במקור).
3. בענייננו אנו מוצאים כי הפניקס ידעה על המבוטח (התובע) ויכלה לפעול בהתאם להוראות החוק, כלומר ליידע את המבוטח על אי התשלום על ידי המעסיק ולתבוע את המעסיק בגין הפרמיה שלא שולמה. ידיעת הפניקס מובנת מההצעה לביטוח חיים עליה הוחתם התובע ובעיקר ממכתבי ההתראה ששלחה הפניקס לחברה הכלכלית, המעידים על ידיעתה על התובע בשמו ותעודת הזהות שלו ועל סכומי הפרמיה המדויקים המגיעים לקופה ומופיעים במכתביה.
4. אין חולק כי הפניקס לא קיבלה תשלום פרמיה בגין התובע, אך גם אין חולק כי היא קיבלה דיווח על התובע ועל פרטיו. כתובתו של התובע הייתה ידועה לה, סכומי הפרמיה היו ידועים לה והיא אף שלחה מספר מכתבים למעסיקתו באותה העת, בעניינו. יתרה מכך, הפניקס אף טוענת כי שלחה לתובע מכתב בנושא אי תשלום הפוליסה.^[44] משכך לא יכולה הפניקס לטעון כי לא הועבר אליה כל דיווח. זאת ועוד, במכתביה השוטפים לחברה הכלכלית, התייחסה הפניקס לסכומים שלא הופקדו בגין התובע כחוב שכר מולן במשמעותו לפי סעיף 19א לחוק הגנת השכר, ולא טענה כי הפוליסה למעשה בטלה. הודעה על בטלותה של הפוליסה נמסרה רק לאחר פניית העירייה אל חברת הפניקס בשנת 2009 עת נסגרה החברה הכלכלית. במילים אחרות, גם חברת הפניקס ראתה עצמה אחראית למילוי חובותיה לפי סעיף 19א לחוק הגנת השכר.
5. עם זאת, הואיל ואת ההפרשות שלא בוצעו בגין התובע לא ניתן בשלב זה להפקיד לקופה, כך שלמעשה הסכום אשר נפסק לטובתו של התובע כמפורט לעיל מהווה פיצוי בגין העדר הפרשות פנסיוניות, פיצוי אשר העירייה לקחה על עצמה במלואו, מצאנו כי אין לחייב את הפניקס באחריות לתשלום פיצוי זה. בהתחשב בתוצאה אליה הגענו, מתייתר הצורך לדון בטענות ההתיישנות של הצדדים לעניין חבותה של הפניקס.

בטרם סיום

1. התובע והעירייה טענו להפרת הסכם העדר התביעות, כל צד על ידי משנהו. ההסכם לא אושר כאמור על ידי משרד הפנים ו/או הממונה על השכר והוא מתבסס על שכר חורג. מעבר לכך, לא נתבע כל סעד בגין ההפרה הנטענת עצמה. בהתאם לכך אין אנו מוצאים צורך לדון ולהכריע בטענות ההפרה השונות.
2. בכל הנוגע לתביעה כנגד המדינה - אנו מוצאים כי המדינה פעלה על פי הוראות הדין במהלך עבודתו של התובע בחברה הכלכלית ובמהלך בירור טענותיו ביחס לתקופת עבודה זו. לא מצאנו ממש בטענות התובע ביחס לאחריות המדינה לשכרו ו/או לזכויותיו שלא שולמו. היות והעירייה נושאת בתשלום זכויותיו של התובע בגין תקופת העבודה בחברה הכלכלית, אנו קובעים שאין לחייב את המדינה בתשלום זכויות אלו ביחד ולחוד. מעבר לכך, אין מקום לדון בטענת התרשלות המדינה במינוי חשב מלווה שלא פיקח לכאורה כראוי על פעולותיהן של החברה הכלכלית והעירייה, שכן טענות אלו אינן בסמכותו של בית הדין לעבודה. ממילא, וכפי שפורט לעיל, החשב המלווה שמונה לחברה הכלכלית נכנס לתפקידו רק לאחר שיחסי העבודה בין התובע לבין החברה הכלכלית באו לסיומם.

סיכום

1. על יסוד כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה , והעירייה תשלם לתובע סך של 40,794 ₪ - תשלום יתרת זכויותיו כפי שקבענו לעיל. הואיל ועל פי חוות הדעת, חישוב זכויותיו של התובע נעשה תוך הצמדה לריבית ממועד בו היה לבצע את ההפרשות בפועל ועד לחודש נובמבר 2017, יתווספו לסכום האמור הפרשי ריבית והצמדה מיום 01/01/2017 ועד למועד התשלום בפועל.
2. לעניין ההוצאות, בשל הפער בין הסכום הנתבע לסכום שנפסק ובהתחשב במכלול ההליכים בתיק וברצונה של העירייה לסיים את ההליכים בשלב מוקדם יותר, מצאנו כי יש לפסוק הוצאות לזכות התובע ברף הנמוך, ולכן תשלם העירייה לתובע הוצאות משפט בסכום של 5,000 ₪. לעניין התביעה כלפי המדינה וחברת הפניקס, כל צד יישא בהוצאותיו.
3. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ג תמוז תש"פ (05 יולי 2020) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. ע"ע (ארצי) 33542-11-12 אוניברסיטת בן-גוריון נ' פרופ' דינה פלפל (ניתן ביום 24.12.14) (להלן: "עניין פלפל"). ↑

2. ע"ע 16612-10-11‏ פדוא נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 20.08.15) (להלן: "עניין פדוא"). וראו לעניין זה גם את ע"ע 24256-06-17 מנרב נ' GOITOM TELDE ואח' (ניתן ביום 09.06.20). ↑

3. עמוד 15 לפרוטוקול, שורות 17-18. ↑

4. עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 15-17. ראו לעניין זה את פירוט התובע בסעיפים 17-18 לתצהירו ובסעיף 25.6 לסיכומיו. ↑

5. עמוד 17 לפרוטוקול, שורה 18. ↑

6. מוצג נ/1. ↑

7. עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 6-12. ↑

8. עמוד 20 לפרוטוקול, שורה 23. ↑

9. עמוד 37 לפרוטוקול, שורות 27-28. ↑

10. עמוד 38 לפרוטוקול, שורות 9-11. ↑

11. עע (ארצי) 1420/04 מדינת ישראל-הממונה על השכר במשרד האוצר נ' אירית אורון (ניתן ביום 02.01.06). ↑

12. סעיפים 4-5 לתצהיר מר אלימלך מיום 19.09.17. ↑

13. סעיף 2(ב) להחלטת הממונה מיום 21.11.17, צורפה להודעת המדינה מיום 14.05.18. ↑

14. ע"ב (נצ') 1710/04 עיריית מגדל העמק נ' שטוב רפאל, עו"ד (ניתן ביום 11.01.10). ראו לעניין זה ע"ע (ארצי) 1445/02 אמריק (יהודה) פרידמן נ' עיריית מגדל העמק (ניתן ביום 19.12.04). ↑

15. מוצג נ/1. ↑

16. ה"ש 8 לעיל. ↑

17. ה"ש 9 לעיל. ↑

18. סעיפים 2(ג) + 4 להחלטת הממונה מיום 21.11.17, צורפה להודעת המדינה מיום 14.05.18. ↑

19. סעיף 2(ג) להחלטת הממונה על השכר. ↑

20. עמוד 27 לפרוטוקול, שורות 4-5. ↑

21. סעיף 69 לסיכומי הנתבעת 5. ↑

22. עמוד 17 לפרוטוקול, שורות 9-12. ↑

23. עמוד 17 לפרוטוקול, שורות 11-12. ↑

24. סעיף 3.3 לכתב התביעה. ↑

25. עמוד15 לפרוטוקול, שורות 16-22. ↑

26. עמוד 15 לפרוטוקול, שורות 24-26. ↑

27. עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 22-28. ↑

28. צורפו כנספח א' לכתב ההגנה של הנתבעת 5. ↑

29. עמוד 37 לפרוטוקול, שורות 19-25. ↑

30. סעיף 27 לסיכומי התובע. ↑

31. עמוד 36 לפרוטוקול, שורות 22-23. ↑

32. עמוד 36 לפרוטוקול, שורה 29. ↑

33. עמוד 37 לפרוטוקול, שורות 23-25. ↑

34. רע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ (ניתן ביום 14.10.15) (להלן: עניין רוחם). ↑

35. ראו גם בר"ע (ארצי) 67197-01-17‏ ‏רותם גיספאן נ' בסט שרותי קירור בע"מ (ניתן ביום 03.04.17). ↑

36. ראו למשל ע"ע (ארצי) 1017/04 אהוד ענבר נ' אפרים בן מנשה (ניתן ביום 27.10.05). ↑

37. בר"ע (ארצי) 49125-06-18 פנחס אוסלרנה נ' רן מלכה (ניתן ביום 04.10.18) (להלן: עניין אוסלרנה); בר"ע (ארצי) 23184-06-19 מועצה מקומית רמת חובב נ' קרצ'מר נויה (ניתן ביום 10.10.19). ↑

38. ע"ע (ארצי) 812-06 זוהיר יחיא נ' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (ניתן ביום 04.06.10) (להלן: עניין זוהיר); דיון נג/8-6 (ארצי) אהוד טלמור נ' מדינת ישראל נ' משרד הבטחון, פ"ד כו 535 (להלן: עניין טלמור). ↑

39. סעיף 1(ג) לכתב ההגנה של הפניקס. העתק הצעה להקמת פוליסת ביטוח חיים צורף לתצהיר הפניקס. ↑

40. זאת תוך שימת לב כי העירייה דרשה מהתובע להעביר לידה מכתב אישור למשיכת כספים מחברות הביטוח והקרנות השונות, דרישה המעידה כי העירייה לא ידעה או לא הייתה בטוחה לכאורה כי אכן לא הופרשו כספים בגין התובע לקרנות. ↑

41. צורף כנספח א' לתצהיר התובע. ↑

42. עמוד 50 לפרוטוקול שורה 11 עד עמוד 51 לפרוטוקול שורה 7. ↑

43. עמוד 23 לפרוטוקול, שורות 20-23. ↑

44. סעיף 11 לתצהיר הפניקס. ↑