1. בתוך מגרש השייך לתובע עוברת זכות מעבר ברוחב של כ-4 מטר, המובילה אל המגרש השייך לנתבעים.

במסגרת הליכים שהתקיימו בין הצדדים בביהמ"ש המחוזי בחיפה בתיק 14167-08-14, הגיעו הצדדים לכדי הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין. בהסכם הפשרה (בסעיף 5) נקבע בין השאר כי הדרך הנ"ל מיועדת ל"מעבר בלבד", כי שני הצדדים ו/או מי מטעמם "יהיו מנועים מלהחנות ו/או להניח רכבים בה וכן להניח כל חפץ אחר בה". בסעיף 6 להסכם הפשרה נקבע כי מי שיפר את האמור בסעיף 5 יהיה חייב לשלם לצד הנפגע פיצוי מוסכם בסך של 10,000 ₪ עבור כל הפרה.

1. התובע טוען כי הנתבעים הפרו את הסכם הפשרה עשרות רבות של פעמים, במשך תקופה של מספר שנים ולא חדלו ממעשיהם אלה על אף שפנה אליהם וביקש מהם לחדול מכך. לטענת התובע הפרות הסכם הפשרה מתבטאות בחניית רכבים למשך זמנים ארוכים וכן בהנחת פח אשפה למשך זמנים ארוכים. בגין הפרות אלו הגיש התובע שלוש תביעות בסדר דין מהיר, על סך של 50,000 ₪ כל אחת. התביעה הראשונה הוגשה בחודש אוגוסט 2015, השנייה בחודש מרץ 2016 והתביעה השלישית הוגשה בחודש יולי 2016.
2. הנתבעים טענו כי זכות המעבר מהווה גישה לחלקה שלהם בלבד וכי לא חסמו אותה. הם לא החנו מכוניות שלהם בזכות המעבר ופחי אשפה הונחו על יד הכניסה לביתם על מנת לאפשר פינויים, באופן שלא מפריע למעבר בזכות המעבר.
3. הדיון בשלושת התביעות אוחד וראיות הצדדים נשמעו יחדיו.

מטעם התובע העיד התובע בעצמו וכן הוצגו תמונות סטילס וסרטוני וידאו של מצלמת וידאו המותקנת בביתו של התובע ואשר מצלמת את זכות המעבר. סרטוני הוידאו הוצגו במהלך ישיבת ההוכחות כאשר לכל הצדדים הייתה אפשרות להתבונן בהם.

עולה מסרטוני הוידאו כי במספר לא קטן של מקרים, שישה מקרים לפחות, חנו מכוניות על זכות המעבר למשך זמן של מספר שעות. עוד עלה מאותם סרטונים כי פח אשפה הונח על גבי זכות המעבר, במקומות שונים לאורכה, מפעם לפעם.

הנתבעים טענו כי לא מדובר במכוניות השייכות להם או למי מטעמם, וכי אין להם שליטה על מי שהשאיר את המכוניות במקום. לגבי פח האשפה, טענו כי זכותם להשאיר אותו שם על מנת לאפשר פינויו על ידי לשכת התברואה וכי הנחתו במקום איננה מהווה הפרה של הסכם הפשרה. עוד טענו הנתבעים, כי התובע בעצמו הפר את הסכם הפשרה וכי אנשים מטעמו החנו מכוניות באופן החוסם את דרך הגישה.

דיון והכרעה

1. כל אחד מבעלי הדין והעדים שהעידו בפניי טען כי הבעלות והשימוש במכוניות שנראו חונות על זכות המעבר מתאים לשיטתו. על כן, לא הסתמכתי על דברי הצדדים והעדי מטעמם בעניין זהות המשתמשים במכוניות, ככל שהעדות הייתה לטובת הצד המעיד.

המכוניות החונות שהוצגו בסרטוני הוידאו שהוצגו בפני חנו על זכות המעבר, בקרבת השער של בית הנתבעים, באופן המצביע על כך שמי שהשאיר אותם שם הגיע לבית הנתבעים ולא למקום אחר. לא הוצגה בפני כל סיבה סבירה מדוע אדם המגיע למקום אחר בשכונה ולא לביתם של הנתבעים, ישאיר את המכוניות דווקא במקום זה. די בכך כדי להרים את נטל הראייה הנדרש במשפט האזרחי, של מאזן סבירות, כדי להוכיח את טענת התובע, כי מי שהגיעו במכוניות שחנו על זכות המעבר עשו זאת מטעם הנתבעים. על כן, הנטל לסתור את ראיות התובע בעניין זה מוטל על הנתבעים, ולא עלה בידיהם לעשות כן.

זאת ועוד, בחלק מסרטוני הווידאו שהוצגו בפניי רואים את המכוניות מגיעות למקום וכן אנשים אשר יוצאים מהמכוניות ונכנסים לביתם של הנתבעים.

לא זו בלבד, ואולי אף חזק מכל אלה, הנתבע 3 מסר בעדותו בביהמ"ש, כי המשתמש באחת המכוניות שנראתה חונה על זכות המעבר, בכל אחד מששת המקרים הנ"ל, הינו בן דודם של הנתבעים 2 ו-3, אנואר, אשר הגיע למקום על מנת לבקר את הנתבעים (עמ' 16 לפרוטוקול שורה 30 עד עמ' 17 שורה 5). כמו כן זיהה הנתבע 3 בעצמו את הנהג של מכונית אחרת אשר נראתה חונה במקום באחד הסרטונים כאח אחר של הנתבעים 2 ו-3.

נתבע זה אף זיהה את פח האשפה שנראה בסרטוני הווידאו שהוצגו בביהמ"ש, אשר הונח לאורך זכות המעבר, כפח אשפה של הנתבעים עצמם (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 18-25).

אשר על כן, אני קובע שהוכח בפני במידה הנדרשת, שהנתבעים או מי מטעמם החנו רכבים על זכות המעבר, למשך שעות ארוכות, במספר לא מועט של פעמים וכן הניחו על זכות המעבר פח אשפה, אף זאת לזמנים ארוכים, לעיתים למשך ימים שלמים.

1. שלושת הנתבעים שהעידו בפני העידו כי אין באפשרותם למנוע ממי שמגיע אליהם להחנות את מכוניתו על גבי זכות המעבר וכי לא ידעו על כך, בין אם משום שאינם גרים במקום (הנתבעת1) בין אם משום שלא נמצא במקום רוב הזמן בגין שירות בצה"ל (הנתבע 2) ובין אם משום שהיה בעבודה או שביקש מאותם אחרים לא לעשות כן והם לא הקשיבו לו (הנתבע 3).

אינני מקבל טענות אלה. לאחר שהנתבעים חתמו על הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, בו נרשם במפורש שגם מי מטעמם יהיה מנוע מלהחנות או להניח רכבים על זכות המעבר, היה עליהם לפעול בצורה נחרצת על מנת למנוע חניית רכבים על זכות המעבר של מי שבא לבקר אותם. לא שוכנעתי שהנתבעים פעלו כנדרש וכי עשו את אשר היה עליהם לעשות כדי למנוע מהבאים מטעמם לחנות על זכות המעבר. הנתבעים לא הביאו כל ראייה להוכיח שפעלו כנדרש.

1. אין בידי לקבל גם את טענת הנתבעים כי פח אשפה איננו "חפץ" מסוג החפצים אשר הסכם הפשרה התייחס אליהם. כפי שראיתי בתמונות ובסרטונים שהוצגו בפני, במספר לא מועט של מקרים, הניחו הנתבעים פח אשפה גדול לאורך זכות המעבר באופן שמגביל את השימוש בה ועלול להפריע לו. על כן, אני מוצא שפח האשפה כן בא בגדר המונח "חפץ".

אדגיש כי לו היה מדובר בהשארת פח האשפה בפינה הדרום מערבית של זכות המעבר, בצמוד לשער הכניסה לביתם של הנתבעים, למשך שעות הלילה, על מנת לאפשר ללשכת התברואה לפנות את הפח, בימים בו הפינוי מתבצע, ובדרך שלא מפריעה לשימוש בזכות המעבר, הייתי קובע אחרת. עם זאת, כאשר הפח הושאר לאורך זכות המעבר ולא בפינה הנ"ל, במקום שכן יכול להפריע בשימוש בזכות המעבר, ולמשך זמנים ארוכים וימים ארוכים, ולא רק בלילה שלפני יום הפינוי, אני קובע כי השארת הפח בדרך זו כן מהווה הפרה של הסכם הפשרה.

1. התובע עתר לחייב את הנתבעים לשלם לו סך של 10,000 ₪ בגין כל הפרה של ההסכם בין הצדדים, כפיצוי מוסכם אשר נקבע בסעיף 6 להסכם הפשרה.

בנסיבות המקרה שלפני מצאתי כי אין כל פרופורציה סבירה בין הפיצוי המוסכם שנקבע לבין הנזקים שניתן היה לצפות בעת כריתת הסכם הפשרה, בגין כל הפרה. הצדדים לא הביאו ראיות לעניין זה ואף לא טענו טענות עובדתיות לגביו. עם זאת, נוכח הראיות שהוצגו בפני, כולל סרטוני הווידאו והתמונות, ועדויות העדים ששמעתי, הגעתי למסקנה, כי הפגיעה שניתן לצפות שתיגרם לתובע על ידי הנחת חפצים ומכוניות עליה איננה פגיעה של קבע, היא ניתנת לריפוי על ידי הזזת המפגע. היא, בעיקרה, פגיעה בנוחיות השימוש של התובע בזכות המעבר הגורמת מטרד ועוגמת נפש, ולא ניתן היה לצפות בעת החתימה על החוזה שתגרום לנזקים כספיים כבדים לתובע, אם בכלל. סביר בהרבה, שסכום הפיצוי שנקבע לכל הפרה נועד להוות גורם מרתיע בפני הפרת הסכם הפשרה ולא ביטוי של הנזק הצפוי.

אשר על כן אני קובע, כי מתקיימים בענייננו התנאים שנקבעו בסעיף 15 סיפא לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, המאפשרים לבית המשפט להפחית פיצויים מוסכמים שנקבעו, "אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".

1. לאחר שמצאתי ראיות של ממש להפרה של הסכם הפשרה, בדמות סרטוני ווידאו המוכיחים את משך ההפרה, בשישה מקרים של חניית מכוניות ועוד שלושה מקרים של הנחת פח אשפה לאורך זכות המעבר והכל למשך זמנים ארוכים, אני קובע כי הפיצוי הראוי עבור הפרת הסכם הפשרה בגין מקרים אילו, בהערכה גלובאלית של הטרדה, חוסר הנוחות ועוגמת הנפש שנגרמו לתובע, ומתוך ראיית הפיצוי כגורם מרתיע בפני הפרות עתידיות, הינו בסך של 20,000 ₪.
2. מובהר, כי אם ימשיכו הנתבעים להפר את הסכם הפשרה בעתיד, ניתן יהיה לראות בכך גורם משמעותי יותר של טרדה, חוסר נוחיות ועוגמת נפש, יתכן אף שיגרמו נזקים ספציפיים בשל הפרות עתידיות, והפיצוי שניתן יהיה לפסוק בגין הפרות נוספות עשוי בהחלט להיות גבוה הרבה יותר.
3. סיכומו של דבר, אני מחייב את שלושת הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 20,000₪, בתוספת הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 45 יום מהיום, אחרת יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים

ניתן היום, י"ח סיוון תשע"ז, 12 יוני 2017, בהעדר הצדדים.