לפני תביעה כספית בסדר דין מהיר לתשלום סך של 58,287.73 ₪ בגין אי-השבת הלוואה בסכום של 56,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על הקרן (2,216.93 ₪) והוצאות (70.80 ₪). לחלופין הועמד סכום התביעה על סך של 27,600 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.2.2012 עד יום התשלום.

א. טענות הצדדים ומהלך הבירור

1. אלו טענות התביעה בתמצית:

א. בין התובע לבין נתבע 1 (להלן רונן) נוצרו יחסי חברות על-רקע היכרות במקום עבודתם. לבקשתו של רונן, נטל התובע עבורו הלוואה בשוק האפור ביום 14.2.2012 או סמוך לכך (להלן ההלוואה). ההלוואה ניטלה על סך 27,600 ₪ לפירעון תוך שלושה חודשים, עד יום 14.5.2012, בחיוב בריבית בשיעור 15% שתיפרע מדי חודש בחודשו. רונן אישר את תנאי ההלוואה טרם נטילתה והתחייב לסלקה בהתאם לתנאים הללו.

ב. להבטחת פירעון ההלוואה מסר רונן לתובע שיק שמספרו 50394 ז"פ 14.5.2012 על סך 27,600 ₪, משוך על חשבון הוריו של רונן בבנק יהב (להלן השיק); רונן אמר לתובע כי השיק נחתם על-ידי הוריו: אביו שהינו נתבע 2 (להלן האב) ואמו גב' רחל משה שאינה בעלת-דין בהליך זה (להלן האם).

ג. לאחר שרונן לא פרע את ההלוואה במועד על-פי תנאיה פנה התובע לאב, סיפר לו על דבר מתן ההלוואה ואזי התחייב האב בפני התובע כי הוא ישלם לו, אך לא נעשה דבר.

ד. התובע הציג את השיק לפירעון בבנק אך הוא חולל בשל אי התאמה בין הסכום שנרשם במילים לבין הסכום שנרשם בספרות, וכן משום שחתימת המושך לא הייתה תקינה. מאחר שההלוואה לא הוחזרה היה התובע חשוף לאיומים על חייו מצד המלווה; או אז גובש הסדר פשרה בינו לבין המלווה לפיו תסולק ההלוואה עד יום 10.9.2012 כנגד תשלום 56,000 ₪ אשר כולל את הריבית שהצטברה על קרן ההלוואה. לשם ביצוע התשלום נטל התובע הלוואה מבנק הפועלים בסך 56,000 ₪, בתנאי החזר בשלושים וחמישה תשלומים חודשיים ובריבית בשיעור 4% לשנה (להלן ההלוואה מהבנק).

ה. לאחר שפניות התובע לנתבעים בבקשה לפרוע את החוב לא נענו, הוגשה התביעה בעילה מדיני חוזים ומדיני עשיית עושר ולא במשפט; נטען שעל האב לסלק את החוב בשל התחייבותו והמצג שיצר כלפי התובע כי יעשה כן, זאת בנפרד מהתחייבותו העצמאית של רונן לפרוע את ההלוואה שניטלה עבורו לבקשתו. כטענה חלופית התבקש חיוב הנתבעים לשלם לתובע סך של 27,600 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.2.2012.

2. הנתבעים התגוננו מפני התביעה וביקשו לדחותה. אלו טענותיהם בתמצית:

א. רונן לא כפר בחברותו עם התובע כמתואר בכתב-התביעה אך טען כי לא פנה לתובע ולא ביקשו להלוות לו סכום כסף או ליטול עבורו הלוואה בשוק האפור.

ב. רונן לא מסר לתובע את השיק; נטען כי ככל הנראה נלקח השיק על-ידי התובע ללא רשות באחד מביקוריו עם רונן בבית הוריו. נטען גם שהחתימה על השיק נחזית כחתימת האם, אך אין מדובר בחתימתה אלא במעשה זיוף. הנתבעים הסתמכו בעניין זה על חוות-דעת מומחית לכתב-יד, גב' פנינה אריאלי (להלן מומחית הנתבעים), לפיה קיימת סבירות גבוהה שהשיק לא נכתב ולא נחתם על-ידי רונן, האב או האם (להלן חוו"ד אריאלי).

ג. האב הכחיש שיחה בינו לבין התובע, בה יִדֵע אותו התובע כי נטל את ההלוואה עבור רונן וקיבל את השיק להבטחת החזרתה, וכן הכחיש מתן התחייבות לתובע לשלם לו את החוב.

ד. לנתבעים נודע דבר החזקתו של התובע בשיק רק לאחר שניסה להפקידו לפירעון, השיק חולל בשל אי-התאמה בחתימת המושך ופקידת הבנק התקשרה לאם וידעה אותה על הניסיון להפקידו. כשנודע הדבר לרונן מפי אמו התעמת עם התובע אשר התנצל בפניו, הבטיח שיקרע את השיק והתחנן שלא יגיש נגדו תלונה במשטרה אשר תסבכו בשים לב לעברו הפלילי העשיר. על-רקע הדברים הללו כינו הנתבעים את התביעה 'הזויה ומופרכת' וייחסו לתובע עזות מצח וחוצפה בהגשתה [שם, בסע' 8].

3. השיק הוגש במקורו וסומן כראיה [ת/2; החלטה בעמ' 5 ועמ' 10 ש' 26-25]. אלו הן המוסכמות והפלוגתות לגביו:

א. התובע הודה כי הוא כתב את תוכנו של השיק, אך עמד על דעתו כי לא חתם עליו; השיק נמסר לו על-ידי רונן כשהוא חתום על החלק.

ב. זהות החותם על השיק שנויה במחלוקת [הצהרת בא-כוח התובע בעמ' 3 ש' 12-11].

ג. לגרסת התובע, כשמילא את הפרטים בשיק, לא כלל בסכום שרשם בו את הריבית על ההלוואה לשלושה חודשים אלא רשם רק את סכום הקרן – 27,600 ₪; כמו כן טעה ברישום הסכום במילים, וזה נכתב "עשרים ושבע אלף ארבע מאות" [סע' 4 ו-9 ב-ת/1 וסע' 4 סיפא בכתב-התביעה].

4. מינוי מומחה מטעם בית-המשפט:

א. בקדם-משפט ראשון שהתקיים על-בסיס כתבי-הטענות באו בעלי-הדין לידי הסכמה כי ימונה מומחה מטעם בית-המשפט במחלוקת שעניינה זהות החותם על השיק. כך תועד הדבר בפרוטוקול: "אין לנו התנגדות כי ימונה כבר כעת מומחה מטעם ביהמ"ש, כאשר בשלב זה יינתנו הוראות לקיום הליכים מקדמיים ולאחר שתונח לפני ביהמ"ש והצדדים חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש, אזי תינתן לצדדים הזדמנות להודיע אם הם מבקשים לתקן את כתבי הטענות על פי זכותם הקבועה בתקנות לעשות כן. לאור זאת, בשלב זה לא יגישו הצדדים את ראיותיהם בתצהירים. המתווה שהציג ביהמ"ש מקובל עלינו" [עמ' 3 ש' 6-2]. בתוך כך הוסכם כי מומחה בית-המשפט ידרש גם לכתבי היד של התובע, הנתבעים והאם [עמ' 3 ש' 16-14].

ב. בהחלטה שניתנה בתום הדיון נקבע בין השאר כך [בעמ' 3 ש' 25-24]:

עיינתי בטענות הצדדים בכתבי הטענות ובבקשת התובע שנסבה על קיום הליכים מקדמיים, לה הוגש מענה על ידי הנתבעים. עוד שמעתי את טענות הצדדים בדיון היום אשר הוביל לגיבוש הסכמות דיוניות.

בשלב זה ימונה מומחה מטעם ביהמ"ש בעניינים השנויים במחלוקת, עליהם ניתנה גם חוות דעת מטעם הנתבעים בתחום כתבי יד.

על הנתבעים למסור לפקיד העזר מחוץ ללשכתי את מלוא המסמכים אשר הונחו לפני המומחית מטעמם לצרכי חוות הדעת, ומובהר בזאת כי מדובר במסמכים עצמם שהיו ברשותה של נותנת חוות הדעת ולא בצילומים שלהם. בתוך כך ימסר בלשכתי השיק המקורי שנזכר בכתבי הטענות.

ג. ביום 1.11.2017 מונה מר אמנון בצלאלי כמומחה מטעם בית-המשפט בתחום השוואת כתבי-יד (להלן מומחה בימ"ש או המומחה). בהחלטת המינוי נקבע כי "המומחה יחווה את דעתו בעניינים שעליהם נסבה חוות-דעתה של מומחית הנתבעים, גב' פנינה אריאלי, אשר צורפה לכתב-ההגנה - ובכל עניין ששנוי בין הצדדים במחלוקת בהליך דנן ואשר מצוי בתחום מומחיותו של המומחה. [...] המומחה רשאי לבקש מהצדדים מסמכים נוספים - לרבות מסמכי השוואה ומתן דוגמות חתימה וכתב, ככל שיסבור שהדבר דרוש לשם מתן חוות-הדעת. ככל שבקשה כזו תופנה בידי המומחה, יהא על בעלי-הדין לקיימה תוך עשרים ואחד יום" [שם, בסעיפים 2 ו-5].

5. חוות-דעתו של מומחה בימ"ש הוגשה ביום 20.4.2018 [מ/1]. כך נקבע בה:

א. המומחה לא מצא התאמה בין חתימת המושך על-גבי השיק (להלן החתימה במחלוקת) לבין דוגמות כתב של התובע, האב או האם; המומחה מצא הבדלים בין החתימה במחלוקת לבין הדוגמות הללו.

ב. המומחה מצא דמיון במספר תכונות כתיבה בין החתימה במחלוקת לבין דוגמות כתב יד של רונן. המומחה קבע שאינו יכול להוציא מכלל אפשרות שהחתימה במחלוקת נכתבה בידי רונן. הקביעה נומקה בכך שהחתימה במחלוקת נכתבה בצורה שוטפת ותכונותיה אופייניות לחיקוי חופשי או מתוך זיכרון אשר נעשו לפי חתימותיה של האם.

ג. לפיכך סבר המומחה כי החתימה במחלוקת מתאימה לרונן יותר מאשר לשאר הנבדקים, קרי התובע, האב והאם. חוות-הדעת סוכמה כך: "דרגת המסקנה הינה חיובית אך נמוכה. משמעות המסקנה במקרה זה הינה שעל סמך הדוגמאות שקיבלתי לבדיקה החתימה במחלוקת מתאימה לרונן משה יותר מאשר ליתר שלושת הנבדקים, ועם זאת עשויים להיות גם כותבים נוספים שלהם אפשרויות כתיבה דומות".

ד. בעלי-הדין לא העמידו את מומחה בימ"ש לחקירה על חוות-דעתו.

6. לתמיכת התביעה העיד התובע [תצהירו סומן ת/1]. מן העבר השני של המתרס נשמעו רונן, האב והאם [תצהיריהם סומנו נ/2 עד נ/4 בהתאמה]; עוד נשמעה מומחית הנתבעים [חוות-דעתה סומנה נ/1]. בתום הבירור הוגשו סיכומי טענות בכתב.

7. דין התביעה נגד רונן להתקבל בחלקה; דין התביעה נגד האב להידחות. להלן יובאו הטעמים לכך. ההפניות הן לפרוטוקול, אלא אם צוין אחרת.

ב. חוות-דעת המומחים

1. העדפתי באורח מובהק את חוות-דעתו של מומחה בימ"ש ומסקנותיה על-פני חוו"ד אריאלי מטעם הנתבעים. ראשית, מומחה בימ"ש לא נחקר על חוות-דעתו. תוכנה לא נסתר ולא נגרע. מדובר במומחה אובייקטיבי, חסר עניין בהליך, שמשמש כידו הארוכה של בית-המשפט בעניין שבמומחיות מקצועית שאין עליו ידיעה שיפוטית [רע"א 337/02 מזרחי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(4) 673 (2002); רע"א 5611/07 פישר-לינצקי נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י (2007); רע"א 10895/08 גולן נ' דלאל (2009)]. חוות-דעתו נהנית מעדיפות ראייתית על-פני חוות-דעתה של מומחית הנתבעים, שהינה מומחית מטעם בעל-דין.

2. שנית, מומחית הנתבעים נחקרה באריכות. מצאתי בחוות-דעתה ובתהליך העבודה אשר הניב אותה פגמים מרובים, מהותיים, שאינם מאפשרים לקבוע כל ממצא על-יסודה דרך כלל, ובכל הנוגע להיעדר זיקה בין רונן לבין החתימה במחלוקת בפרט. להלן הביטויים הבולטים לכך.

מומחית הנתבעים ציינה בחוות-דעתה, כחלק מהנמקתה, כי ביצעה תצלומי הגדלה ותצלומי מיקרו לביסוס מסקנותיה [נ/1 בסע' א.5]. מבין כל התצלומים צרפה אריאלי רק הגדלה אחת של חתימת האם, לגביה כלל אין טענה בכתב-התביעה כי היא שחתמה על השיק. בכל הנוגע לחתימות רונן והאב, לא צורפו תצלומים שנעשו ולא ניתנה לבית-המשפט הזדמנות להתרשם מהם באופן בלתי-אמצעי ולבחון אותם אל-מול מסקנותיה של אריאלי. לא עלה בידי מומחית הנתבעים ליתן לכך הסבר ועדותה על כך, בנסותה להסביר את החֶסֶר, הייתה מתפתלת ולא אמינה במובהק [עמ' 22 ש' 24-2; עמ' 22 ש' 26 עד עמ' 23 ש' 8]. ניכר כי היא ביקשה לאחוז בחבל משני קצותיו: מצד אחד לעגן את קביעותיה בתצלומים אלו, ומצד שני להימנע מהצגתם כחלק מחוות-הדעת, למרות שהנמקותיה נסמכו עליהם ועל הנחזה בהם.

אני דוחה את מבוקשה של מומחית הנתבעים לטעון כי התצלומים לא נדרשו לביסוס חוות-הדעת וזו הושתתה אך ורק על הבדל מהותי בצורניות החתימות שנבדקו. משבחרה המומחית להזכיר את התצלומים בתיאור תהליך העבודה והבדיקה שניצב ביסוד קביעותיה, היא עצמה עשתה אותם לחלק מהותי של חוות-הדעת, כך שחסרונם פוגם במסקנותיה. אריאלי לא קבעה בגוף חוות-הדעת כי הבדלי הצורניות בחתימות הם מובהקים וניכרים לעין עד כדי כך שאין צורך לבססם גם על תצלומי הגדלה ותצלומי מיקרו שערכה [עמ' 22 ש' 28-22]. היא לא ציינה בחוות-הדעת שערכה את התצלומים רק כאמצעי שכנוע עצמי, עבורה בלבד, ועל-יסודם מצאה שבמקרה דנן אין צורך להציג כחלק מחוות-הדעת דוגמות מומחשות לשם הוכחת המסקנה [עמ' 23 ש' 3-1, 13-12]. אמירות אלו, שנשזרו בעדותה של מומחית הנתבעים בחקירה נגדית, הן חיצוניות לחוות-הדעת, זרות למהלך הבדיקה שניצב ביסודה ונועדו לתרץ – ללא הצלחה, את המחדל התמוה שבאי-צירוף כל התצלומים שביצעה אריאלי לחוות-הדעת. בשל אי צירוף התצלומים מנעה מומחית הנתבעים אפשרות לעמתה בחקירה נגדית באורח רציני, ממשי, עם מסקנותיה [עמ' 23 ש' 28 עד עמ' 24 ש' 6] די בכך להוביל לדחיית חוות-דעתה וקביעותיה.

להצהרתה של אריאלי כי ניתן לקבל את מסקנותיה בהיעדר התצלומים משום שבית-המשפט סומך על חוות-דעתה ודאי שאין כל יסוד, וצריך היה להימנע ממנה [עמ' 22 ש' 27-26]; היפוכו של דבר הוא הנכון, ולא ניתן לסמוך על חוות-הדעת שעה שתצלומים שנזכרו בה הוסתרו מעיני בית-המשפט ללא כל טעם מבורר שנושא עמו כוח שכנוע ממשי.

מומחית הנתבעים לא ביקשה מרונן (או מהוריו) לחקות, במסגרת ההכתבה שערכה להם, את החתימה במחלוקת – זאת בניגוד למומחה בימ"ש שעשה כן [עמ' 25 ש' 30 עד עמ' 26 ש' 6]. אריאלי לא סיפקה לכך הסבר שמעוגן בתחום מומחיותה המקצועי, ופטרה עצמה באמירה כי אינה יכולה לבקש כתיבה של חתימה במחלוקת כחלק מתהליך ההכתבה. איני מקבלת הסבר זה, שלא נסמך על מאום. לא הייתה מניעה כי תהליך ההכתבה יכלול גם דרישה לחקות את החתימה על-גבי השיק, ובמקרה דנן – ראוי היה שכך יעשה.

אריאלי מסרה כי בדקה בעיקר את חתימת האם. כאשר נשאלה אם החתימות של האב ורונן לא עניינו אותה, ענתה: "עניין אותי החתימה בעיקר של רחל, הדגם הבסיסי, כדי לראות אם בוצע זיוף איך בוצע הזיוף" [עמ' 27 ש' 35-31]. מומחית הנתבעים התעלמה מכך שאין בכתב-התביעה טענה כי האב או האם חתמו על השיק וכי האם עצמה כלל לא נתבעה. ניכר כי נמנעה מבדיקה אמיתית של היתכנות כתיבת החתימה במחלוקת על-ידי רונן, ובשל כך גם לא ביקשה ממנו למסור לה דוגמות חתימה לא מכוונות והסתמכה לשם השוואה רק על ההכתבה שערכה היא לו [עמ' 27 ש' 24-22].

בכל הנוגע לשלילת היותו של רונן כותב החתימה במחלוקת הייתה עדותה של אריאלי דלה, סתמית וחסרה. לטענתה, "[...] גם לעין של הדיוט ברור שאין כל קשר בין הדגם של החתימות של רונן לבין החתימה במחלוקת" [עמ' 28 ש' 13-12]. אם אלו פני הדברים, אזי אין צורך בחוות-דעתה כמומחית, ודי בהתרשמות בלתי-אמצעית של בית-המשפט. מומחית הנתבעים הודתה שלא נימקה בחוות-דעתה באופן מפורט את שלילתו את רונן כמי שחתם על השיק תוך ניסיון לזייף את חתימת האם. זהו חֶסֶר מהותי שאינו תואם אמות-מידה בסיסיות שחלות על חוות-דעת בעניין שבמומחיות מקצועית; לא ניתן לתרצו בטענה שהשוני ניכר לעין כך שאינו טעון הנמקה, כפי שעשתה מומחית הנתבעים בעדותה לפני [עמ' 28 ש' 18-7].

שוב ושוב ניכר כי עדותה של מומחית הנתבעים היא עדות מובהקת 'מטעם'. כך, למשל, טענה אריאלי כי אין בידה לקבוע אם רושם הפרטים על-גבי השיק ורושם החתימה במחלוקת הם אותו אדם או שניים שונים [עמ' 27 ש' 15-1]. מדובר בעניין מובהק שמצוי בתחום מומחיותה והתעקשותה לא להתייחס אליו אומרת דרשני.

3. קיים פגם מהותי בכך שמומחית הנתבעים לא טרחה להציג לאב את השיק לצרכי מתן חוות-דעתה. הלה הצהיר כי לא ראה את השיק מעולם וגם בהיותו אצל מומחית הנתבעים, הוא לא הוצג לו [עמ' 40 ש' 34-32, עמ' 41 ש' 4-3]. הדבר מראה על היעדר רצינות מינימלית בעריכת חוות-הדעת ומשליך על מבוקשו של האב להצהיר בעדותו הראשית כי החתימה על-גבי השיק היא ניסיון זיוף של חתימת האם [נ/3 בסע' 9]. מאחר שמומחה בימ"ש שלל את האב כחותם אפשרי על-גבי השיק, אין לייחס לו את החתימה במחלוקת.

4. האב מסר בתצהירו כי רעייתו ניהלה במשך כל השנים את חשבון הבנק המשותף שלהם, בעוד שהוא לא חתם על שיקים מעולם; הוא הטעים כי חתימת המושך על-גבי השיק איננה חתימתו [נ/3 בסע' 4, 5 ו-8]. נוכח קביעתו של מומחה בימ"ש, אני מקבלת אמירה זו כנכונה. יש לשים אל לב שהתביעה הוגשה נגד האב לא בשל טענה להיותו החותם על השיק אלא משום שעל-פי גרסת התובע, הוא התחייב כלפיו לפרוע את חובו של רונן בגין ההלוואה [סע' 5 סיפא ב-ת/1].

5. בעדותה הראשית ציינה האם כי החתימה במחלוקת נחזית כחתימתה, אך היא מעשה זיוף – והיא לא חתמה עליו. עוד ציינה כי בכל השנים ניהלה היא את חשבון הבנק שלה ושל בעלה, האב לא חתם על שיקים מעולם, ואילו היא עשתה שימוש בשיקים רק באופן חריג, כגון לשם תשלום מסי ועד בית [סע' 9-4 ב-נ/4]. מומחה בימ"ש שלל את היותה של האם מי שחתמה על-גבי השיק, ויש לאמץ את מסקנתו. בה בעת, עדותה של האם יוצרת קרבה בין זהות החותם על השיק לבינה, שכן דובר במי שנחשף לחתימתה והכיר אותה. הדברים ידונו בהמשך.

6. לטענת התובע, לאור מינוי מומחה מטעם בית-משפט בהסכמה, אין מעמד של ראיה לחוות-דעתה של מומחית הנתבעים והם מנועים מלהסתמך עליה [דברי ב"כ התובע בעמ' 6 ש' 27-25 ועמ' 7 ש' 4-1 והחלטה שם; ר' גם סע' 10 ב-ת/1 ועמ' 19 בפרוטוקול ש' 33-31]. נקבע כי הטענה תוכרע בפסק-הדין ומומחית הנתבעים נחקרה בכפוף לטענה ומבלי לגרוע מהתנגדות התובע. נוכח האמור לעיל, התייתר הצורך להכריע בטענה זו. על-סמך ההנמקה לעיל נדחתה חוות-דעתה של מומחית הנתבעים לגופה ואומצנו מסקנותיו של מומחה בימ"ש. כפי שיובהר מיד, מסקנותיו של מומחה בימ"ש בדבר היותו של רונן חותם החתימה במחלוקת עולות בקנה אחד עם מכלול הראיות העובדתיות.

ג. אחריות רונן לפירעון ההלוואה

הוכח במידה הדרושה לצלוח את רף מאזן ההסתברויות כי רונן פנה לתובע לשם קבלת הלוואה עבורו בשוק האפור, קיבל מהתובע בפועל את סכום ההלוואה בסך 27,600 ₪ וכנגדו מסר לתובע את השיק להבטחת פירעון ההלוואה. בתוך כך העדפתי, במונחי אמינות, את עדות התובע בעניינים הללו על-פני עדותו של רונן, שהייתה לא אמינה באופן בולט וגורף. הדברים יפורטו להלן.

1. התובע חזר בתצהירו על טענות כתב-התביעה והטעים שנטל הלוואה מהשוק האפור לבקשתו של רונן; ההלוואה ניטלה בשוק האפור לאחר שרונן אישר את תנאיה. התובע הצהיר כי רונן מסר לו את השיק כנגד מתן סכום ההלוואה לידיו, תוך טענה כי השיק נחתם על-ידי הוריו. התובע כפר בטענה כי השיק נלקח על-ידו ללא רשות מבית הוריו של רונן והדגיש כי לא ביקר במקום מעולם, בין לבדו ובין יחד עם רונן. התובע ציין שקיבל את השיק חתום ואינו יודע מי חתם עליו [סע' 4 ו-9 ב-ת/1].

2. התובע מסר כי לא הציג את השיק לפירעון מיד אלא ביום 25.5.2012, תוך שהמתין עד שחלפו שלושת החודשים שנקצבו לפירעון ההלוואה ותשלום הריבית שחלה בגינה [סע' 5 ב-ת/1].

3. התובע גרס כי טענת הנתבעים, כאילו לאחר הפקדת השיק הוא התנצל בפני רונן והבטיח לקרוע את השיק, איננה אמת; התובע טען כי הוא שהתקשר לרונן ביום הפקדת השיק וכך גם בתאריכים 17, 28, 29 במאי 2012 ואף לאחר מכן, תוך הצגת תדפיס שיחות של מכשירו הנייד שמעיד על כך. התובע ציין כי רונן טען בפניו שהפקדת השיק 'עשתה לו בלגן במשפחה' ושב והבטיח לשלם את החוב [סע' 7 ב-ת/1].

4. התובע הצביע על כך שהבנק חייב את חשבון האם עם הצגת השיק לפירעון בסך 27,400 ₪, לפי הסכום שנרשם בו במילים; לפיכך גרסת הנתבעים בדבר תלונה כלפי התובע על הצגת שיק לפירעון על סך 26,700 ₪ אינה יכולה להיות אמת [שם, בסע' 8].

5. התובע נחקר ארוכות. ניכר כי מדובר באדם פשוט, לא משכיל ולא מתוחכם. הוא סיפר שרונן ביקשו, על-רקע החברות ביניהם, ליטול עבורו הלוואה בשוק האפור, שכן את התובע מכירים בשוק האפור ואת רונן לא מכירים. התובע ציין כי הוא מכיר אנשים שמלווים בשוק האפור, למרות שהוא עצמו לא נטל הלוואות כאלה [עמ' 11 ש' 27-26, 33-32; עמ' 12 ש' 8-6; עמ' 15 ש' 8-7]. רונן ידע על גישתו של התובע לשוק האפור לאחר שהדברים היו נושא לשיחה ביניהם, על-רקע חברותם [עמ' 12 ש' 14-11]. התובע לא חקר את רונן באשר לסיבה שבגינה הוא נדרש לכסף [עמ' 11 ש' 21-18; עמ' 12 ש' 21-19].

6. התובע תיאר את מהלך הדברים באשר לפנייתו של רונן אליו לקבלת הלוואה בשוק האפור, פניית התובע עבור רונן למלווה בשוק האפור, בירור תנאי ההלוואה שם והבאתם לאישורו של רונן לאחר מכן. את השיק קיבל מרונן במעמד מסירת סכום ההלוואה לידיו [עמ' 13 ש' 3-1, 8-7, 19-18, 24-23, 31-30; עמ' 16 ש' 29-14]. נתתי אמון בעדות התובע על כך, גם אם הוא סיפק את המידע והפרטים שנוגעים בדבר לשיעורין, בהתאם לשאלות שנשאל. עדותו הותירה רושם ישיר ואותנטי. היא אינה נפגמת בשל כך שהוא סירב לנקוב בפרטיו של מי שהעמיד לו את ההלוואה בשוק האפור, והסתפק בכך שתיאר אותו כמכר מאור עקיבא שידוע כי הוא נותן הלוואות בריבית [עמ' 15 ש' 36-30; עמ' 16 ש' 4].

7. כנגד סכום ההלוואה נתן רונן לתובע שיק חתום של אמו [עמ' 11 ש' 8-3; עמ' 14 ש' 12-11]. רונן אף התחייב כלפי התובע להחזיר לו את סכום ההלוואה – והתובע נתן בו אמון שכן סמך עליו כמו אח ולא חשש [עמ' 11 ש' 13, 24-23; עמ' 12 ש' 5]. בשל מתן השיק, התובע לא החתים את רונן על הסכם או התחייבות לגבי ההלוואה; הוא הטעים שמעבר לקבלת השיק סמך על רונן [עמ' 13 ש' 35 עד עמ' 14 ש' 4]. בלשונו: "אני לא צריך להחתים אותו, הבן אדם אומר לי אני נותן לך שיק ערבון. יש לי שיק של אמא שלי חתום, תהיה רגוע, בסדר" [עמ' 14 ש' 10-9]. התובע נקב במקום שבו מסר לו רונן את השיק, בקרבת מקום מגוריו [עמ' 14 ש' 16-15].

8. התובע הוכיח שפנה אל רונן בפניות טלפוניות תכופות, עובר להפקדת השיק ובתקופה שלאחר מכן; לשם כך הציג פירוט שיחות מהמכשיר הנייד שלו [נספח ג' ב-ת/1; עמ' 18 ש' 17-16, 21-20; עמ' 18 ש' 35 עד עמ' 19 ש' 3]. לטענתו, שב ודרש מרונן לפרוע את ההלוואה כפי שהתחייב ונענה כך: "קשה לי המצב שלי על הפנים, תהיה רגוע וגם אבא שלו אמר שאנחנו נסיים עם זה" [עמ' 19 ש' 3].

לא הובאה על-ידי רונן כל ראיה לסתור את הנחזה מתוך התיעוד והעדות שגולל התובע על כך. כאשר נשאל בחקירה נגדית מדוע לא התייחס לכך בתצהירו, פטר עצמו באמירה תמוהה זו: "בוא אני אגיד לך, אני לא הייתי מוכן לכל הדבר הזה. כל מה שקרה פה, קרה בהפתעה מוחלטת", ושב ונתלה בטענה כי התובע התחייב לקרוע את השיק לאחר שהניסיון להפקידו לא צלח. בכך אין משום מענה להיעדר כל התמודדות של רונן עם הוכחת שיחותיו התכופות של התובע אליו, לפני הפקדת השיק ואחרי הפקדתו, באופן שאינו תואם את גרסתו זו.

9. זאת ועוד. משעה שהתחוור לרונן שלא עלה בידי התובע להיפרע על-פי השיק בשל פגמיו, אין לראות מה טעם נדרש התובע להתחייב בפניו כי יקרע את השיק. דווקא בגרסתו זו חשף רונן את רצונו כי השיק – ראיה חזקה שעשויה להצביע על מעורבותו במסירתו לתובע, יושמד ולא יהא בר-הצגה. במענה לשאלת בית-המשפט הודה רונן שאין בפיו הסבר להיעדר כל התייחסות בתצהירו לגרסת התובע ולתיעוד שהציג על-אודות ריבוי שיחותיו אליו [עמ' 36 ש' 9-3]. בנוסף, רונן טען כי לא התובע התקשר אליו לאחר הפקדת השיק, אלא הוא היה זה שהתקשר לתובע; הוא לא הביא בדל ראיה להוכחת טענתו [עמ' 36 ש' 23]. בשלב מוקדם יותר של עדותו סיפר רונן כי לאחר הפקדת השיק היה זה התובע שהתקשר אליו [עמ' 34 ש' 5-4]. שוב ושוב ניכר כי עדותו של רונן אינה ראויה לכל אמון.

10. האם סיפרה בתצהירה כי שמעה מפי רונן, אחרי ניסיון ההפקדה של השיק שלא צלח, כי רונן התקשר לתובע והאשימו בזיוף החתימה על השיק, ואזי התובע התנצל והתחייב לקרוע את השיק [סע' 10 ב-נ/4]. האב שמע על כך מפי האם [סע' 10 ב-נ/3]. הן ביחס לאם והן ביחס לאב, זו עדות מובהקת מפי השמועה שאינה ראיה לנכונות תוכנה. הם לא נכחו בשיחה בין רונן לבין התובע ולא ידעו עליה דבר מכלי ראשון. ברי כי כאשר האם דיווחה לרונן על ניסיון של התובע, חברו של רונן, לפרוע שיק בחשבון הבנק של הוריו, נדרש רונן להסביר להוריו כיצד הגיע שיק מחשבונם, נושא חתימה דומה לזו של האם, לידי התובע-חברו. נחה דעתי, לאור כל האמור לעיל ולהלן, כי השיחה לה טען רונן לא התקיימה; הסיפור שבדה על-אודותיה נועד לתרץ בפני הוריו את הימצאות השיק בידי התובע ואת הפקדתו, ולא שיקף דברים שאמר לו התובע.

11. קיומן של שיחות תכופות של התובע אל רונן, לפני הפקדת השיק ולאחריה, תומך בגרסתו של התובע בכל הנוגע למתן ההלוואה, התחייבותו של רונן לסלקה ומתן השיק כבטוחה לפירעונה. השיחות הללו אינן מתיישבות עם גרסת הנתבעים כי התובע התנצל על הפקדת השיק והבטיח לקרוע אותו.

12. בתצהירו כפר רונן בקבלת הלוואה מהתובע, בין דרך כלל ובין מהשוק האפור, וכן הכחיש כי פנה לתובע בבקשה כי יעמיד לו הלוואה כזו; את טענותיו של התובע בכל הנוגע להלוואה כינה רונן מופרכות, שקריות והזויות, וגרס שמטרתן ניסיון נואל של התובע להתעשר שלא כדין על חשבונו [סע' 11-9 ב-נ/2]. רונן לא הכחיש את חברותו עם התובע – בדרגה שכינה מצוינת, ובה הודה גם בעדותו לפני [סע' 7-3 ב-נ/2; עמ' 29 ש' 26-25, עמ' 30 ש' 6-5]; בתוך כך הקפיד רונן להזכיר שהתובע ריצה עונש מאסר בכלא אך הוא לא שפט אותו על מעשיו והתמיד בקשר עמו. ודוק: בעברו הפלילי של התובע, לו היה רונן מודע, יש דווקא לבאר מדוע סבר רונן כי התובע עשוי להשיג הלוואה עבורו בשוק האפור, באופן שמספק תימוכין לגרסת התובע.

13. התובע מחזיק בָּשיק – שיק שנמשך על חשבון הוריו של רונן בבנק. עצם קיומו של השיק בידיו של התובע מספק חיזוק לגרסת התובע בכל הנוגע למתן ההלוואה, ובכך עומד לרונן לרועץ. קיומו של השיק בידיו של התובע מתיישב היטב עם גרסתו על-אודות מתן ההלוואה לרונן. לא-זו-אף-זו: מומחית הנתבעים לא קבעה כי התובע הוא שחתם על השיק, תוך ניסיון לזייף את חתימת האם. גם מומחה בימ"ש לא קבע כן. אין אפוא ראשית ראיה לכך שהחתימה על-גבי השיק נכתבה בידי התובע. במצב דברים זה נדרש רונן לא רק לבאר את עצם החזקתו של התובע בשיק שנמשך מחשבון הבנק של הוריו, אלא את החזקתו בשיק שנחזה כחתום על-ידי אחר שאיננו התובע – אחר שהכיר את חתימת האם באופן שאפשר לו לנסות להעתיקה. זהו נטל שאינו של מה בכך.

14. רונן היה מודע לנטל שחל עליו לסתור את המשמעות שנודעת לדבר החזקתו של התובע בשיק. זו הגרסה שגולל בתצהירו: "אין לי מושג איך השיק של ההורים שלי הגיע לידי התובע אבל אני מעריך שבאחת הפעמים שהיה אצל הוריי בבית ניצל הזדמנות שלא הייתי לידו ולקח ללא רשות את השיק של הוריי. על כל פנים, כאמור, אני מצהיר שאני מעולם לא מסרתי לו את השיק ולא טענתי בפניו שהשיק נחתם ע"י הוריי" [סע' 12 ב-נ/2]. בכל הנוגע לאופן בו הגיע השיק לידיו של התובע, הסתמך רונן על עדות סברה מובהקת ולא על ידיעה מבוררת מכלי ראשון. הוכח כדבעי כי בסברה זו אין ולא כלום. הטעמים לכך ימנו להלן.

15. בעת שרונן הכיר את התובע ויצר עמו קשרי חברות, כבר היה רונן נשוי והתגורר בדירה שכורה משלו, לא בבית הוריו [עמ' 29 ש' 26-25]. רונן אישר כי דירות שכורות שונות שבהן גר במהלך התקופה היו רחוקות באופן יחסי מבית הוריו [עמ' 30 ש' 2-1]. רונן ביקש להישמע בטענה כי פגש בתובע בעיקר בבית הוריו, אך לא הצליח לנקוב ולו בתאריך אחד או באירוע אחד שבו נמצא עם התובע בדירתם [עמ' 30 ש' 24-19]. אף לא עלה בידי רונן להסביר מדוע, בהיותו אדם בוגר בעל משפחה ודירה משלו, נדרש להיפגש עם התובע דווקא בבית הוריו ולא בדירתו-שלו [עמ' 30 ש' 34 עד עמ' 31 ש' 7]. עדותו של רונן על כך – כעדותו כולה, לא עוררה אמון ונמסרה באופן דל, נוקשה ומצמצם.

הוטח ברונן כי התובע לא נכח מעולם בבית הוריו ופגש בהוריו רק פעמיים – בשני אירועים נקובים וידועים שהתרחשו מחוץ לביתם (האחד, במסעדה בה נערכה ברית לתאומים שנולדו לרונן והשני – במימונה); רונן כפר בכך והצהיר: "אני אומר שזה לא נכון, כל מה שאמר לך לא נכון, הוא נפגש אצל ההורים שלי, הוא ראה את ההורים שלי, והוא יודע מי הם. זה שהם לא התחברו איתו ולא דיברו איתו מעבר לשלם ומה עניינים, זה דבר אחר" [עמ' 31 ש' 21-8; ההדגשה הוספה]. משמע, גרסתו של רונן הייתה כי התובע נכח בבית הוריו בתדירות כזו שהוריו פגשו בו, הכירו אותו, היו מודעים לנוכחותו בביתם ואף החליפו עמו דברי ברכה. גרסתו זו נסתרה על-ידי האב והאם, כל אחד מהם בנפרד, באופן שהעיד כי עדותו חטאה לאמת.

16. בתצהירו לא טען האב כי פגש בתובע אי פעם בדירתו; הוא לא טען כי היה לתובע מידע על חתימת האם, או היכרות עמה, שאפשרו לו לנסות לחקות את חתימתה על-גבי השיק. בעדותו לפני אישר האב כי לא פגש בתובע בביתו מעולם ואישר את גרסת התובע כי ראה אותו רק מחוץ לבית, בשני האירועים המזוהים שבהם נקב התובע [עמ' 39 ש' 17-5]. בכך סתר האב את עדותו של רונן כי הוריו פגשו בתובע בדירתם לא אחת. גם האם אישרה כי במשך כל תקופת חברותם של רונן והתובע, לא פגשה בתובע בביתה אלא רק מחוץ לו, באירועים שעליהם העיד התובע [עמ' 42 ש' 7-6; עמד 43 ש' 6-3]. סתירת גרסתו של רונן על-ידי הוריו מתיישבת עם הרושם השלילי מאוד שהותירה עדותו, במונחי אמינות.

17. אם ביקש רונן להראות שהתובע נכח בדירת הוריו כשהם נמצאו במקום עבודתם, היה עליו להתכבד ולהוכיח זאת בעדות מבוררת, איתנה וספציפית. הוא לא עשה כן, ולא ידע לנקוב ולו בתאריך או מאורע אחד בהם הזדמן התובע לדירת הוריו. לא-זו-אף-זו, רונן מסר שפגישותיו החבריות עם התובע היו אחרי העבודה [עמ' 31 ש' 1]. שעות עבודתה של האם הן 9:30 עד 18:00 במהלך השבוע ועד שעה 15:00 בימי שישי [עמ' 42 ש' 5]. משמע, אם הגיע התובע לבית הוריו של רונן, הדבר היה אחרי שעות העבודה, בשעות שבהן גם ההורים נכחו בבית לאחר שסיימו את עבודתם, האב בשב"ס והאם – כמנהלת חנות ורדינון בנתניה [עמ' 39 ש' 9-7, עמ' 42 ש' 3-1]. בנסיבות הללו, היעדר מפגש – ולו גם יחיד, בין ההורים לבין התובע בדירתם נזקף לחובת גרסתו של רונן ועומד לו לרועץ.

18. על-מנת לספק הסבר לאחיזתו של התובע בשיק שנחזה כחתום על-ידי האם טען רונן כי התובע נטל שיק כזה, חתום, כשהזדמן לבית הוריו – זאת במסגרת עדות הסברה עליה נשענה גרסתו. עוד טען כי האם מחזיקה פנקסי שיקים בתוך התיק שלה שמונח בדירתם של ההורים על-גבי הדלפק במטבח, ואף סבר כי יתכן שבתקופה המדוברת נמצאו הפנקסים מחוץ לתיק [עמ' 32 ש' 33-30]. עדותו על כך הייתה בגדר השערה; תעיד על כך לשון 'אולי' שבה השתמש, והודאתו כי למעשה אין לא מושג מה היה בפועל [עמ' 36 ש' 32-24].

עדותו של רונן על כך נסתרה גם היא. הוא אישר שהאם השתמשה בשקים רק לעתים נדירות; בשנים 2010 עד 2012 לא עשתה שימוש בשיקים בכלל [עמ' 32 ש' 36 עד עמ' 33 ש' 7]. לפיכך, ומאחר ואין בנמצא חוות-דעת מומחה שלפיה התובע הוא שחתם את חתימת המושך על-גבי השיק תוך ניסיון לזייף את חתימת האם, לא הצביע רונן על היתכנות לכך שהתובע נטל בדרך-לא-דרך שיק חתום על-ידי האם מפנקס שיקים שלה שנמצא בבית הוריו.

19. רונן ביקש לייחס לתובע ניסיון זיוף של החתימה במחלוקת. עדותו על-אודות האופן שבו ניסה מאן דהוא לחתום על השיק במקום האם, תוך חיקוי חתימתה הרגילה, מתיישבת היטב עם ניסיון שלו – של רונן, לזייף את החתימה. כך אמר: "אני חושב שהוא ניסה לחקות את החתימה שכמה שאפשר תהיה דומה. [...] הוא ניסה לחקות את החתימה ולהצליח תמיד במאה אחוז אין דבר כזה, אז מה שיצא לו [...]" [עמ' 37 ש' 7-5]. גם הוריו של רונן גרסו כי מי שחתם את חתימת המושך על השיק ניסה לזייף את חתימת האם [סע' 9 ב-נ/3 וסע' 9 ב-נ/4].

20. ראיות הנתבעים לא הצביעו על כך שהתובע הוא שעשה כן. חוות-דעתה של המומחית מטעמם לא הפנתה לתובע כמי שחתם על השיק והסתפקה בקביעה כי החתימה במחלוקת לא נעשתה על-ידי רונן, האב או האם. לעיל דחיתי מסקנה זו תוך העדפת חוות-דעתו של מומחה בימ"ש, לפיה דווקא ניתן לייחס את החתימה לרונן. רונן לא הצביע ולו על אירוע אחד בו נחשף התובע לדוגמת חתימה של האם, באופן שמניח בסיס עובדתי לסברה כי היה ביכולתו להעתיק אותה על השיק. כאשר הוצגה לאב אפשרות כזו, הוא שלל אותה והגיב בצחוק – ובכך גילה דעתו על טיבה של התיזה שעל-יסודה ביקש רונן להדוף את התביעה [עמ' 41 ש' 19-18, 23-22]. גם האם מסרה שלא היה אירוע בו חתימתה הוצגה לתובע ולא הצביעה על אפשרות סבירה לכך שהוא נחשף לדוגמת חתימה שלה במועד רלוונטי לשיק [עמ' 43 ש' 24-20; עמ' 44 ש' 8-1]. על טיב הקשר שלה לתובע אמרה: "[...] לא היה לי שום עניין לדבר איתו, שום קשר. שום דבר איתו" [עמ' 44 ש' 16].

21. האב מסר כי רעייתו ניהלה במהלך כל השנים את חשבון הבנק המשותף שלהם ואילו הוא לא חתם על שיקים מעולם [נ/3 בסע' 4, 5 ו-8]. האם הותירה רושם של אישה אחראית ומסודרת, כפי שהעידה על עצמה [עמ' 41 ש' 35-32]. כאמור, בשנים 2010 עד 2012 היא כלל לא השתמשה בשיקים, באופן גורף. בתקופה שבה עשתה שימוש בהם, הוא הוגבל לתשלום לוועד הבית [עמ' 42 ש' 25-19; עמ' 43 ש' 2-1]. במציאות זו לא יתכן כי בפנקס שיקים שלה, יהא מקומו בביתה אשר יהא, נמצא שיק פתוח שנחתם על-ידה ונשאר שם כך סתם, ללא כל תכלית מעשית. רונן השליך את יהבו על אפשרות זו, אך היא נמצאה רחוקה ותלושה מהמציאות. האב מסר שהאם אינה משאירה שיקים חתומים בבית בשום פנים ואופן [עמ' 41 ש' 10-9].

22. התובע הציג תדפיסי חשבון בנק שלפיהם לא משכה האם שום שיק מן הפנקס שבו נכלל השיק דנן, זולת שיק יחיד זה; לא עלה בידי האם ליתן לכך הסבר, והיא שבה וטענה כי עשתה שימוש בשיקים רק לתשלום דמי ועד בית ולא לכל מטרה אחרת. בתוך כך הצהירה כי לא נתנה שיק לתובע; בשום שלב לא באה מפיה הצהרה כי לא התירה גישה של רונן לשיקים שלה [עמ' 45 ש' 29-12].

23. רונן לא התמודד עם הקושי בגרסתו ופטר את עצמו באמירה סתמית שאינה מלמדת דבר וחצי דבר על הדרך בה הגיע השיק החתום לידי התובע; כך אמר: "[...] היא יכולה לשים איפה שהיא רוצה ומתי שהיא רוצה את השיקים או את התיק שלה או כל דבר אחר, זה בית זה לא חוץ" [עמ' 33 ש' 12-8]. הוטח בו כי במציאות שבה לאורך שנים אמו אינה משתמשת בשיקים, היא אינה זקוקה להם זמינים בביתה, בתיק או מחוץ לו; על כך ענה: "מה זה משנה, אם זה מונח בארון או מונח בדלפק, מה זה משנה?". רונן לא סיפק תימוכין מינימליים לניסיונו לייחס לתובע נטילה של השיק החתום כשהזדמן במועד עלום, לא ידוע, לבית הוריו [עמ' 33 ש' 16-14]. ניכר היטב כי עדותו של רונן בכל הנוגע לאופן הגעת השיק לתובע הייתה ניסיון לחלץ את עצמו מן המסקנה הבלתי-נמנעת כי הוא שמסר את השיק החתום לתובע; לשם כך הסתבך רונן במה שאין מנוס מלכנות גרסת בדים.

24. בניגוד לתובע, רונן מוחזק כמי שמכיר היטב את חתימת אמו, באופן שאפשר לו לחקות אותה ולחתום במקומה על השיק בטרם מסרו לתובע. במובן זה, 'כל הדרכים מובילות לרומא', ומלוא האינדיקציות הראייתיות מצביעות על רונן כמי שרשם את חתימת האם על-גבי השיק. ודוק: בעדותה בחקירה נגדית מסרה מומחית הנתבעים כי אינה יודעת אם מי שניסה לזייף את חתימת האם על-גבי השיק עשה זאת על-בסיס דוגמת חתימה שעמדה לפניו או על-סמך זיכרון חתימתה, והוסיפה: "לשאלת ביהמ"ש אני מאשרת שבשני המקרים יש הכרות קודמת של המזייף עם החתימה של רחל, שהוא ראה משהו" [עמ' 24 ש' 33-29]. נוכח מכלול העדויות שנמנו לעיל ולהלן, הדברים מצביעים על רונן כָּגורם המזייף – ואין בסיס ראייתי, אף לא היתכנות סבירה, לכך שהתובע אחראי לזיוף החתימה במחלוקת.

25. כאמור, עדותו של רונן הייתה מפגן מתמשך של חוסר אמינות. הוא התקשה להשיב על שאלות עובדתיות פשוטות, נתלה בהיעדר זיכרון והשיב לא אחת על שאלה בשאלה [ר' למשל עמ' 30 ש' 30-29, עמ' 31 ש' 27-26, עמ' 35 ש' 8-7]. רונן התקשה לאשר כי הוא עצמו ידע היטב היכן אמו מחזיקה פנקסי שיקים שלה, באופן שאפשר לו ליטול את השיק מתוכם ולהעבירו לתובע. בתוך כך סתר את עצמו, התחמק מלהשיב, במענה לשאלת בית-המשפט טען שאיננו זוכר אם ידע בשנת 2012 היכן מוחזקים שיקים של האם, ולבסוף אמר: "אם אני ידעתי איפה השיקים? אני לא ידעתי, אני יודע שהם היו או על הדלפק או בסלון, זה לא משנה" [עמ' 33 ש' 23-14]. גישתו של רונן לפנקסי שיקים של האם, יהא מקום הימצאם בבית הוריו אשר יהא, ברורה וטבעית, זאת בשונה מגישת התובע אליהם. הדברים יפים ביתר שאת נוכח הקביעה לעיל כי רונן כשל בהוכחת נוכחותו של התובע בבית הוריו, ובעניין זה העדפתי את גרסת התובע כי לא ביקר בדירת ההורים מעולם.

26. מומחה בימ"ש הצביע על רונן כמי שסביר כי חתם את החתימה במחלוקת. בה בעת ביאר כי החתימה במחלוקת מתאימה לרונן יותר מאשר להוריו או לתובע, אך לא שלל אפשרות כי צד שלישי שזהותו אינה ידועה אחראי לה. נוכח הקביעות לעיל ולהלן שמעוגנות במכלול העדויות והראיות, עבר לפתחו של רונן הנטל להראות מי הוא אותו צד שלישי שחתם על השיק – ושאינו הוא עצמו, או למצער להצביע על היתכנות כי לצד שלישי הייתה אפשרות לעשות כן. רונן כלל לא ניסה להרים את הנטל. לפיכך נותרה בעינה המסקנה כי רונן אחראי לחתימה במחלוקת; ניסיונו להרחיק עצמו מהשיק ולייחס לתובע נטילה לא מורשית שלו כשל כישלון מהדהד.

27. בין השיטין מסר רונן עדות שחיזקה את גרסת התובע לגבי מתן ההלוואה וקבלת השיק כנגדה. ודוק: רונן כפר בקיומו של אירוע בו קיבל מהתובע את סכום ההלוואה ומסר עבורה את השיק החתום. מאחר שרונן יחס לתובע נטילה של השיק מדירת הוריו ללא רשות ובדרך-לא-דרך, במועד לא ידוע, לא היה רונן עשוי להתייחס לאירוע כלשהו שבינו לבין הפקדת השיק על-ידי התובע חלף פרק זמן ידוע ונקוב. עוד טען כי עד ליום הפקדת השיק בבנק כלל לא ידע שהתובע מחזיק בו; הוא למד על כך מפנייתה של פקידת הבנק לאמו, שעליה שמע מן האם [עמ' 34 ש' 20-12]. אלא שרונן כשל בלשונו ואמר כך: "זה היה לפני שלוש שנים, אני לא ייחסתי לזה חשיבות של כל הדבר הזה, שאחרי שנתיים הוא התקשר אלי ואמר לי יש לך שיק אצלי והתחייב לקרוע אותו" [עמ' 34 ש' 5-4]. הביטוי 'אחרי שנתיים' בו עשה רונן שימוש הציב את השיחה בינו לבין התובע על ציר של זמן ביחס לאירוע קודם שהיה ביניהם. הדברים מתיישבים עם קיומה של התרחשות קודמת בין רונן לבין התובע ביחס לשיק המדובר. בהיעדר כל הסבר אחר מפי רונן לדברים שעליהם הצהיר, יש לייחס זאת לאירוע שבו הוא נתן לתובע את השיק.

28. ניתנה לרונן הזדמנות לחזור בו מהדברים הללו ולמצער לבארם, באופן שיצוק בהם משמעות שונה חֶלֶף זו האמורה לעיל. אלא שרונן מסר עדות שתאמה דווקא משמעות זו. הוא נשאל אם רק ביום השיחה של פקידת הבנק לאמו בעקבות הפקדת השיק למד לראשונה על החזקתו של התובע בשיק, וענה: "אבל זה לאחר שנתיים, הסברתי". הוא נשאל "מה לאחר שנתיים?" ואמר: "שאמא שלי הרימה אליי את הטלפון שבישרה לי על הדבר הזה, זה היה לאחר שנתיים. [...] שהוא החזיק את השיק אצלו, לאחר שנתיים הוא הפקיד אותו [...]" [עמ' 34 ש' 30-23].

משמע, רונן נקב בפרק זמן מסוים, ידוע, שבו החזיק התובע את השיק ברשותו טרם הפקדתו. רונן חזר על כך בכמה הזדמנויות [ר' גם עמ' 34 ש' 22-20]. לא עלה בידו לבאר מדוע אין לגרסה זו כל זכר בתצהירו [עמ' 34 ש' 33-31]. נובע מכך שרונן ידע יָדוֹע היטב מתי נמסר השיק לתובע ביחס למועד שבו הפקיד אותו בבנק, והדברים מתיישבים עם גרסת התובע כי השיק נמסר לו על-ידי רונן; הם אינם תואמים בשום אופן את גרסתו של רונן כי לא ידע מתי וכיצד הגיע השיק לידיו של התובע וכי דבר החזקתו בו נודע לו לראשונה רק בתכוף לאחר הפקדתו בבנק.

29. כאשר נתפס רונן בקלקלתו והבין שכשל בלשונו, ניסה לייחס לתובע את האמירה כי השיק מוחזק על-ידו שנתיים טרם הפקדתו [עמ' 34 ש' 34 עד עמ' 35 ש' 4]. אני דוחה גרסה זו שאינה אמת. ראשית, בכל הפעמים שבהן הזכיר רונן קודם לכן פרק זמן בן שנתיים בו החזיק התובע בשיק, הוא העיד על כך בביטחון, מידיעה אישית ולא על-סמך דברים ששמע מהתובע. שנית, התובע לא טען בשום שלב כי חלף פרק זמן בן שנתיים בין קבלת השיק לבין הפקדתו; גרסתו הייתה שונה ולפיה בין שני האירועים חלפו שלושה חודשים: סכום ההלוואה ניתן לרונן ביום 14.2.2012 והשיק הופקד ביום 14.5.2012, בתאריך הפירעון שהתובע רשם בו. שלישית, רונן תיאר בתצהירו את תוכן שיחתו עם התובע לאחר הפקדת השיק, ואין שם זכר לאמירה של התובע כי החזיק בשיק שנתיים טרם הפקדתו; רונן לא ידע לבאר זאת [סע' 13 ב-נ/2; עמ' 35 ש' 6-5]. לבסוף, בגרסתו של רונן לפיה למד מפי התובע כי הוא מחזיק בשיק שנתיים אין שמץ היגיון; אילו ביקש התובע להתעשר שלא כדין על-חשבונו של רונן באמצעות שיק שנטל ללא רשות מבית הוריו, לא היה ממתין שנתיים עד הפקדתו אלא היה מנסה לפרוע אותו באופן מיידי. אני קובעת אפוא כי לרונן היה ידוע שהתובע מחזיק בשיק ובתוך כך היה ידוע לו המועד המדויק שבו קיבל התובע את השיק לידיו, באופן שמתיישב עם הקביעה לעיל כי הגנתו מפני התביעה נסמכה על גרסת בדים.

30. בכך לא תמו קשיי עדותו של רונן. לטענתו, למד על דבר קיומו של השיק שסכומו 27,600 ₪ רק לאחר שהתובע ניסה להפקידו בבנק – לאחר שפקידת הבנק פנתה לאם ודיווחה על הניסיון להפקידו, ואמו של רונן ידעה אותו על כך [סע' 13 ב-נ/2, עמ' 35 ש' 15-14, 25-21]. אלא שבעת הפקדת השיק תועד בדף החשבון של האם ניסיון למשוך 27,400 ₪ – בהתאם לסכום שנרשם בשיק במילים. התובע הציג את דף החשבון הרלוונטי [נספח ד' ב-ת/1]. ידיעתו של רונן על כך שסכום השיק הוא 27,600 ₪ עשויה להיות מוסברת, במצב דברים זה, רק על-סמך ידיעתו כי זה סכום ההלוואה שקיבל מהתובע, ובגינו מסר לו את השיק כבטוחה. לרונן ניתנה הזדמנות לספק לכך הסבר סביר אחר אך הוא לא עשה כן [עמ' 35 ש' 28-26].

31. רונן לא הביא כל ראיה לכך שמצבו הכלכלי בתקופה שקדמה לחודש פברואר 2012 – זמן מתן ההלוואה על-פי עדות התובע, היה איתן, באופן ששלל צורך שלו להסתמך על הלוואות. כאשר רונן נשאל על כך בחקירה נגדית, הייתה עדותו דלה ומתחמקת בגלוי; הוא טען כי בשעת צורך יכול היה להיעזר בהוריו ובאֶחיו, אך לא זימן את אחיו להעיד על כך [עמ' 31 ש' 34-26]. רונן לא ידע לבאר מדוע לא צירף דפי חשבון בנק לתקופה הרלוונטית כדי להראות שמצבו הכלכלי היה שפיר [עמ' 32 ש' 4-1]. מדובר בראיה רלוונטית שלא היה כל קושי להציגה; הימנעותו של רונן מהבאתה – ומזימון אֶחיו לעדות, מקימה נגדו חזקה כי היה באלה לעמוד לו לרועץ ולצדד דווקא בגרסת התובע [ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)].

32. הוכח כי בתקופה הרלוונטית למתן ההלוואה לא היה בידו של רונן לקבל סיוע כספי מהוריו. אביו עומת עם דבר היות הוריו של רונן בחריגה של יתרה שלילית בחשבון הבנק שלהם; האב לא כפר בכך ומסר: "אנחנו במינוסים בגלל הילדים שאני עוזר להם, עד היום הזה אני עוזר להם". הוא עומת עם חזרתם של שיקים בחשבון שלו ושל רעייתו, ואזי טען כי אינו יודע על כך והיפנה לאם כמי שמטפלת בשיקים [עמ' 40 ש' 22-17]. בדברים הללו יש כדי להפריך את טענת האב כי אם היה רונן זקוק לכסף, היה פונה לעזרת הוריו ולא נזקק לתובע שילווה עבורו כסף.

33. לבסוף, התרשמתי כי להוריו של רונן ולמצער לאם היה נהיר כי מי שחתם על השיק היה רונן. כאשר נדרשה האם להסביר את פשר הצהרתה בעדותה הראשית כי החתימה על-גבי השיק נחזית להיות שלה, היא נמנעה מלהתמודד עם המשמעות העמוקה של הדברים, קרי, כי אדם קרוב לה שמכיר את חתימתה עשה כן – והכול בשים לב לכך שהיא עצמה לא חתמה על השיק ואין טענה שעשתה כן [עמ' 44 ש' 12-11, 28-27]. האם ביקשה לטעון כי כלל אינה יודעת מאיזה פנקס ניטל השיק, אך היא הודתה – מבלי משים ובין השיטין – כי ידעה מאיזה פנקס נלקח השיק והקפידה לקרוע אותו אחרי שהשיק הופקד [עמ' 45 ש' 3-1]. קריעת פנקסי השיקים על-ידי האם מעידה על ידיעתה כי גורם קרוב לה, ולא זר כתובע, היה מעורב במתן השיק ובזיוף חתימתה עליו. זאת ועוד: האם העידה כי במשיכת שיק היא רושמת בספח שלו שנשאר בפנקס את הפרטים שנוגעים לו – ומדובר רק בתשלום לוועד הבית. היא אישרה כי לא טרחה לבדוק אם בפנקס השיקים שממנו ניטל השיק נכלל שיק שלא נמשך על-ידה [עמ' 45 ש' 35-30]. היעדר הבדיקה מתיישב עם ידיעתה של האם כי השיק ניטל על-ידי רונן, באופן שלא הצריך עריכת בירור בנושא [ור' גם עמ' 46 ש' 3-1].

34. לפיכך נושא רונן בחובה לשלם לתובע את חוב ההלוואה, זאת בסכום שייקבע להלן בחלק ה'.

ד. אחריות האב לפירעון ההלוואה

יש לדחות את התביעה נגד האב בשל אי-הוכחתה.

1. האב מסר שלא הבטיח לתובע דבר לגבי ההלוואה ולא התחייב כלפיו שהוא ישלם לו את חובו של רונן [סע' 7 ב-נ/3]. האב הודה, בעדותו לפני, כי שוחח עם התובע בטלפון פעמיים, כאשר הלה התקשר אליו, אך טען שהשיחה התמצתה בדברי התובע כי הוא מתקשר לרונן אשר אינו עונה לו ובבקשה שרונן יתקשר אליו, ולא נסבה על השיק [עמ' 39 ש' 34-26]. הוא עמד על דעתו שלא הבטיח לתובע דבר בנוגע לתשלום ההלוואה; בלשונו: "בחיים שלי לא אמרתי, רק אמרתי לו שאני אקשר ביניהם זה הכל. לא ידעתי בכלל על הכסף". האב טען שגם לאחר שהשיק הופקד, לא שוחח עם התובע עליו [עמ' 40 ש' 6-2].

2. לגרסת התובע, לאחר שרונן לא פרע את ההלוואה ודחה אותו בלך ושוב, הוא פנה לאב וסיפר לו על ההלוואה ועל השיק שניתן לו כנגדה; האב אמר לתובע שאין לו מה לדאוג, והוא – האב, ישלם [סע' 5 ב-ת/1]. בעדותו לפני מסר התובע כי סיפר לרונן ולאב על היותו נתון לאיומים של המלווה בשל אי-פירעון ההלוואה, הלין בפניהם כי הדבר גרם לו להסתבך וביקש 'לגמור את זה' [עמ' 17 ש' 4-3].

3. האמנתי לתובע כי סיפר לאב על ההלוואה והשיק, ובעניין זה אני מעדיפה את עדותו על-פני עדות האב. יחד עם זאת, גרסת התובע אינה סוללת את הדרך לקבלת התביעה נגד האב. לדברי התובע בעדותו לפני, שמע מפי אביו של רונן את האמירה 'אנחנו נסיים את זה' [עמ' 19 ש' 3]. אין באמירה זו – אפילו נאמרה, כדי לכונן התחייבות משפטית עצמאית של האב כלפי התובע לסלק את חוב ההלוואה שבו חב רונן. היא נעדרת באופן מובהק את היסודות ההכרחיים של מסוימות וגמירות-דעת שאין-בלתם על-מנת לכונן התחייבות חוזית תקפה [ע"א 4956/90 פזגז חברת לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מו(4) 35, 41 (1992); גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי 431, ור' גם שם בעמ' 440-430 (מהדורה שניה, 1995)]. התביעה נגד האב נדחית אפוא במלואה.

ה. כימות חובו של רונן

את התביעה נגד רונן יש לקבל על סך של 27,600 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן ההלוואה לרונן – 15.2.2012, עד יום התשלום בפועל, לא מעבר לכך – והכול עד לתקרת הסך של

58,287.73 ₪ שבגינו שילם התובע אגרה.

1. לטענת התובע, בשל אי-פירעון ההלוואה היה חשוף לאיומים תכופים תוך שחוב ההלוואה גדל ותפח מדי חודש בחודשו בשל תנאי ההלוואה; על-רקע זה גובש הסדר בין התובע לבין המלווה לפיו ישלם לו התובע לסילוק ההלוואה סך של 56,000 ₪. התובע שילם את הסכום באמצעות ההלוואה מהבנק, לאחר שהנתבעים לא נענו לדרישתו לסלק את החוב [סע' 6 ו-11 ב-ת/1]. צורפו מכתבי הדרישה לנתבעים ולוח סילוקין של ההלוואה מהבנק. הסכומים שנתבעו פורטו, לצד עילות התביעה, בתצהיר התובע [שם, בסע' 14-11].

2. התובע עמד על כך שרונן התחייב לשלם לו את הריבית שחלה על ההלוואה – 15% על סך של 27,600 ₪, מדי חודש, במשך שלושה חודשים. רונן לא עשה כן, אף לא פרע את קרן ההלוואה בתום התקופה, באופן שהוביל להסתבכותו של התובע [עמ' 11 ש' 36-35; עמ' 12 ש' 29-24, 35-32]. בשל כך, פעל התובע להפקדת השיק בבנק תוך מילוי הפרטים בו, זאת בחלוף שלושת החודשים שנקבעו לפירעון ההלוואה. כאשר מילא התובע את הפרטים בשיק לצרכי הפקדתו, רשם רק את קרן ההלוואה – 27,600 ₪, ללא הריבית שחלה בגינה. אין על כך מחלוקת.

3. התובע נשאל מדוע לא כלל בסכום שמילא בשיק את הריבית אלא ציין רק את קרן ההלוואה; לדבריו, במועד מילוי הפרטים בשיק לשם הגשתו לפירעון ביקש לקבל רק את סכום ההלוואה שלקח עבור רונן, ללא הריבית. רק אחרי שהסתבך עם השוק האפור בשל אי-פירעון ההלוואה על-ידי רונן, חשב על סכום הריבית [עמ' 14 ש' 32-17]. כך תיאר זאת התובע, כשהסביר מדוע לא כלל את הריבית בסך שמילא בשיק עובר להפקדתו בבנק: "נכון, אני לא צירפתי את זה, מה שלקחתי זה מה שתחזיר אבל אחרי כמה חודשים שהסתבכתי עשיתי את כל החשבון שלי, לקחתי הלוואה וסגרתי כולל הריביות כולל הכל" [עמ' 14 ש' 35-34]. התובע מסר שבמהלך התקופה עד הפקדת השיק גם הוא לא פרע את החוב לשוק האפור, ועשה כן רק לאחר תקופה: "אני גם לא שילמתי לשוק האפור. הוא לא שילם לי ואני לא שילמתי. אחרי שהסתבכתי לקחתי הלוואה של 56,000 ₪ וסגרתי הכול" [עמ' 15 ש' 2-1].

4. התובע אישר שבמועד הפקדת השיק, הוא היה נכון לשאת בסכום הריבית על קרן ההלוואה ולהסתפק בכך שיקבל מרונן, באמצעות השיק, את הסכום הנומינלי שנתן לו בסך 27,600 ₪ [עמ' 15 ש' 15-6]. התובע טען כי שינה את טעמו, ועמד על כך שרונן ישלם לו גם את הריבית על הקרן, רק אחרי שהוא עצמו הסתבך בגלל רונן עם השוק האפור. דא עקא, הסתבכותו של התובע עם השוק האפור החלה כבר בחלוף חודש אחד לאחר מתן ההלוואה, כאשר לא שילם את הריבית החודשית על הקרן. זאת ועוד, התובע התחייב לפרוע את מלוא ההלוואה שנטל עבור רונן תוך שלושה חודשים, קרי, בטרם מילא את הסכום בשיק והפקידו לפירעון. משמע, כבר במועד זה ידע התובע – ודאי שהיה עליו לדעת, כי הוא ידרש לשלם למלווה לא רק את סכום הקרן אלא גם את הריביות בגינו. בעניין זה לא חל שינוי בתנאי ההלוואה – או בדרישת התשלום לה היה התובע חשוף, בין מועד הפקדת השיק על-ידו לבין המועד שבו פרע למלווה את חוב ההלוואה. לפיכך יש ליתן משקל ומשמעות לנכונותו של התובע להסתפק בקבלת קרן ההלוואה בלבד, לא מעבר לכך, בעת מילוי הסכום בשיק לצרכי הפקדתו.

5. אני דוחה את טענת התובע כי לא כלל בסכום השיק את הריבית מאחר שבשלב זה גם הוא לא שילם אותה למלווה [עמ' 15 ש' 25-22]. התובע העיד כי השיק היה הבטוחה שקיבל מרונן לפירעון ההלוואה. רונן לא פרע את ההלוואה בתום שלושת החודשים מעת העמדתה לו, אף לא שילם לתובע את סכום הריבית החודשית שחל בגינה כפי שהתחייב. נובע מכך שבתום שלושת החודשים – טרם מילוי הפרטים בשיק, ידע התובע כי הוא עצמו מפר את התחייבותו למלווה בשוק האפור וכי הוא ידרש לשלם לו הן את קרן ההלוואה והן את הריבית בגינה; כך עלה מעדותו [עמ' 16 ש' 18-17]. במצב דברים זה, נכונותו של התובע להסתפק בקבלת קרן ההלוואה בלבד באמצעות השיק מהווה גילוי דעת כי זה הסכום לו הוא זכאי לשיטתו בנקודת הזמן של הפרת הסכם ההלוואה על-ידי רונן ואי-פירעונה במועד המוסכם.

6. לטענת התובע, הוא היה חשוף לאיומים מצד המלווה בשוק האפור וחבריו [עמ' 16 ש' 36-32]. התובע אישר שהיה חשוף לאיומים עוד קודם לכן, לא רק עובר לגיבוש הסדר עם המלווה לשם סילוק החוב אלא מיד כשלא שילם למלווה את הריבית על הקרן מדי חודש בחודשו כמוסכם. התובע תיאר איומים מאותו סוג – ששיאם מתן סטירה, לפני שהפקיד את השיק וגם בתקופה שלאחר מכן, עד שפרע את החוב למלווה. הוא הודה שהיה חשוף לאיומים כבר בחלוף חודש מקבלת ההלוואה, בגין אי-תשלום הריבית החודשית בגינה, וכי רף האיומים כלפיו לא השתנה במהלך כל התקופה [עמ' 18 ש' 11-10, 33-24]. התובע לא ביאר מדוע לא בא לידי הסדר עם המלווה מיד לאחר שהשיק לא נפרע אלא המתין עוד כמה חודשים עד שעשה כן; הוא לא הציג מסכת של החמרה באיום לו היה נתון, באופן שיתאם את המועד בו פרע לבסוף את החוב [עמ' 17 ש' 10-5]. התובע אישר שלא הייתה מניעה לשלם את החוב למלווה על-ידי נטילת ההלוואה מהבנק חודשים קודם למועד שבו נטען כי עשה כן [עמ' 17 ש' 17-5].

7. הדברים הללו מצדדים בקבלת התביעה נגד רונן רק ביחס לסכום ההלוואה הנומינלי שאותו רשם התובע בשיק טרם הפקדתו. שיקול נוסף שמוליך לקביעה זו נעוץ בהיעדר הוכחה מספקת לכך שהתובע נטל את ההלוואה מהבנק לשם פירעון חוב ההלוואה בשוק האפור ולא לצרכים אחרים שאין להם קשר להלוואה זו. במה הדברים אמורים?

8. בכל הנוגע לעצם מתן ההלוואה לרונן, על-פי בקשתו, ומסירת השיק לתובע על-ידי רונן כשהוא חתום כבטוחה לפירעון ההלוואה, נתמכה עדות התובע שבה נתתי אמון בראיות נוספות אשר נמנו לעיל. לא כן באשר לזיקה בין נטילת ההלוואה מהבנק לבין פירעון החוב בשוק האפור. בסוגיה זו לקו ראיותיו של התובע בדלות והוא נסמך למעשה על עדותו היחידה [ת/1 בסע' 6; עמ' 17 ש' 25-21]. התובע לא השמיע עדות של נציג הבנק בו מתנהל חשבונו, אשר יקשור בין העמדת הלוואה הבנקאית לבין פירעון ההלוואה בשוק האפור. התובע הציג רק לוח סילוקין של הלוואה שניטלה על-ידו טלפונית מהבנק, ואין בכך די כדי לקשור בינה לבין פירעון חוב ההלוואה שנטל עבור רונן [נספח ב' ב-ת/1; עמ' 17 ש' 32-28]. התובע לא זימן לעדות את המלווה מהשוק האפור ובחר לא לחשוף את זהותו; זוהי זכותו, אך בכל הנוגע להוכחתו של ההסדר שעשה לסילוק ההלוואה יש לכך משמעות ראייתית שנזקפת לחובתו. התובע לא הציג מסמך שיעיד על סילוק ההלוואה בשוק האפור כנגד תשלום סך 56,000 ₪, זאת במועד סמוך לאחר נטילת ההלוואה הבנקאית, באופן שיקשור בין האחד לשני [עמ' 18 ש' 13-12].

9. התובע היה מודע לקושי בהוכחת מלוא סכום התביעה נגד רונן, ולא בכדי כלל בתובענה עתירה חלופית שנגעה רק לסכום ההלוואה הנומינלי [סע' 10 בכתב-התביעה וסע' 14 ב-ת/1]. התביעה נגד רונן מתקבלת אפוא רק בגין הסכום שננקב לעיל ברישא לחלק זה.

ו. סיכומם של דברים

1. די באמור לעיל כדי להכריע בשאלות הממשיות השנויות במחלוקת ואין צורך להידרש לטענות נוספות מעבר לכך. התביעה נגד נתבע 2 נדחית במלואה. התביעה נגד נתבע 1 מתקבלת בחלקה, כמפורט להלן.

2. התובע הלין על הכללת עובדות מבישות על-אודותיו בכתב-ההגנה; עניין זה הושאר להכרעה בפסק-הדין [עמ' 2 ש' 25-23 בפרוטוקול והחלטה בעמ' 4 ש' 13-11]. הצדק עמו; רונן התייחס לעברו הפלילי של התובע ללא כל הצדק ענייני לכך, ובלי שהדבר נדרש לשם הכרעה במחלוקת. ינתן לכך ביטוי בפסיקת הוצאות ההליך.

3. רונן – נתבע 1, ישלם לתובע סכומים מצטברים אלה (להלן יחד הסכום הפסוק):

א. סך 27,600 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.2.2012 עד יום פסק-הדין, והכול עד לתקרה של 58,287.73 ₪ נכון ליום הגשת התביעה.

ב. הוצאות ההליך לרבות אגרת משפט בסך 2,500 ₪, בערכי יום פסק-הדין.

ג. שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך 11,700 ₪ בערכי יום פסק-הדין. בקביעת הסכום שקלתי את השיקולים המתחייבים על-פי תקנה 512 בתקנות סדר הדין האזרחי, את דחיית התביעה נגד האב, את קבלתה החלקית של התביעה נגד רונן, את גרסת הבדים שעל-יסודה התגונן רונן ואת הטענות המבישות נגד התובע שכלל רונן בכתביו שלא לצורך.

4. הסכום הפסוק ישולם לתובע תוך שלושים יום מהמועד שבו יומצא פסק-הדין לנתבע 1, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל.

5. השיק במקורו – ת/2, יועבר למזכירות כאשר בית-המשפט ישוב לעבודה סדירה, בתום תקופת החירום שבה אנו מצויים כעת; בא-כוח התובע רשאי ליטול אותו לרשותו והדבר יתועד בתיק על-ידי המזכירות.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, א' ניסן תש"פ, 26 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.