1. בפניי תביעה לפיצוי התובע בגין תאונת הדרכים שארעה ביום 10/5/15. נסיבות התאונה היו כדלקמן, ביום התאונה נסע התובע ברכב מסוג סובארו ג'אסטי בכביש 264 לכיוון צומת בית קמה, בהגיעו לצומת שבכניסה לקיבוץ שובל ביקש להמשיך ישר בנסיעתו, באותה העת נהג הנתבע ברכב מסוג סיטרואן ברלינגו שאליה מצורף נגרר וזאת בנתיב הנגדי, הנתבע ביקש לפנות שמאלה לכיוון הכניסה לעיר רהט.

הנתבע עמד בצומת, וכאשר החל לפנות שמאלה חסם את נתיב נסיעת הסובארו בה נסע התובע, רכב הסובארו בו נסע התובע פגע ברכב הסיטרואן וכך ארעה התאונה.

1. בגין התאונה הוגש כתב אישום כנגד הנתבע, אשר הודה והורשע לפיו בבית המשפט לתעבורה (ת"ד 6229-10-15), בהסכמת הצדדים תיק בית המשפט הוגש בתיק זה וכל המוצגים שמרו על סימונם, אחד מהמוצגים (שסומן בבית המשפט לתעבורה ת/9) היה סרטון ממצלמה המותקנת בצומת שבו ניתן לראות את התאונה.
2. הסובארו בה נסע התובע לא הייתה בעלת ביטוח תקף, מדובר היה ברכב שבבעלותו של התובע שגם התיר את השימוש בו ועל כן מכוח סעיף 7 (6) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") התובע אינו זכאי לפיצוי מכוח חוק הפיצויים. לפיכך ובהתאם להוראות סעיף 8 (ג) לחוק הפיצויים התביעה הינה מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. (להלן:- "פקודת הנזיקין").

יצויין כי הצדדים הגישו חוות דעת אורתופדיות מטעמם, אולם לאור הפערים מונה מומחה מטעם בית המשפט, איש מהמומחים לא נחקר על חוות דעתו, לפיכך, יינתן פסק הדין על בסיס קביעת מומחה בית המשפט בדבר הנכויות (אם כי גם על משמעות קביעתו ישנה מחלוקת).

שאלת החבות

1. המחלוקת הראשונה בתיק הינה בשאלת החבות. למעשה הנתבעים אינם חולקים באחריות הנתבע לתאונה וכן בכיסוי הביטוחי שניתן לו מכוח פוליסת הביטוח, וזאת הן לאחר שהודה והורשע במסגרת ת"ד 6229-10-15 והן לאחר שבסרטון נראה כי התאונה ארעה ללא מעורבות פיזית של הנגרר אלא רק של הסיטרואן, המחלוקת העיקרית הינה האם יש לייחס אשם תורם לתובע (שכאמור כלל לא נהג בעת התאונה) או שאולי יש לקבוע את אשמתו של נהג הסובארו בנפרד מאחריות הנתבע.
2. בכתב האישום שהוגש כנגד הנתבע נטען כדלקמן:-

"1. בתאריך 11.05.15 בסמוך לשעה 09:49 נהג הנאשם מכונית מסוג סיטרואין מסחרי עם נגרר מספר רישוי 6589461 כביש 264 והתקרב אל צומת עם שובל לכיוון משמר הנגב (להל"ן הצומת).

2. אותה שעה נהג עלי קרנאוי במכונית מסוג סובארו מספר רישוי 765503 (להלן "הרכב המעורב") בכיוון הנגדי והתקרב אל הצומת הנ"ל ממול לכיוון נסיעת הנאשם.

3. הנאשם נהג בחוסר זהירות, החל לפנות שמאלה מבלי שנתן תשומת לב מספקת לדרך, לא נתן זכות קדימה לרכב המעורב שהגיע מול כיוון נסיעתו וגרם לתאונה בכך שפגע בו.

4. כתוצאה מהתאונה נחבל המעורב חבלות של ממש בדמות שבר ביד שמאל וכלי הרכב המעורבים ניזוקו כאשר הנאשם לאחר ההתנגשות עלה על שטח ההפרדה והתנגש בעמוד שהיה מוצב במקום"

1. ביום 31/5/16 התקיים מענה בפני כב' השופט אלון אופיר, הנתבע טען אז כי:-

"תשובת הנאשם: אני טוען שבמהלך התאונה נהג ברכב האחר אדם צעיר שנראה לי כבן 16, לדעתי אין לו רישיון נהיגה. אני חושב שהוא יכול היה למנוע את הטעות שלי בתאונה.

אני מודה בעצם הנהיגה אך בשלב זה אכפור באחריות המלאה להתרחשות התאונה.

אני מבקש לברר במסגרת הוכחות את כל מה שטענתי לעיל" (עמ' 1 לפרוטוקול ת.ד. 6229-10-15, שורות 5-9).

ביום 13/6/16 התקיים דיון ההוכחות, לאחר עדות בוחן התנועה וצפיית בית המשפט בסרטון שהוגש, מציין הנתבע בשנית כי:-

"לאחר שצפיתי בצילום התאונה בוידאו אני מבקש להגיד מספר דברים.

במהלך התאונה מי שנהג ברכב המעורב אינו האדם שטוענת המדינה בכתב האישום.

אני טוען כי הייתה החלפת נהג על ידי הצד השני.

אני עצרתי בצומת ואפשר לראות את זה בסרט הוידאו. אבל מסכים שלא נתתי זכות קדימה כי לא ראיתי את הרכב השני מגיע לכיווני ולכן נגרמה התאונה.

אני מבין את הסבר בית המשפט לפיו לזהות הנהג המעורב אין השפעה על שאלת האשם בתיק שלי ולכן אני לוקח אחריות ביחס לגרימת התאונה ומבקש לעבור לשלב הטיעונים לעונש." (עמ' 3 לפרוטוקול בת.ד. 6229-10-15, שורות 20-26).

בשלב זה הודה הנתבע ובית המשפט עבר לטיעונים לעונש.

1. ניתן לראות אם כן כי הנתבע מעולם לא הודה בעובדה כי ברכב שבו נסע התובע נהג אכן עלי קרנאוי, גם בישיבה שבה העיד בפני עמד על גרסתו ולפיה הנהג ברכב התובע היה אחר, שעזב את המקום מייד לאחר התאונה, וכי למעשה במשטרה נמסרו פרטיו של נהג אחר.

עניין זה לובן בישיבת ההוכחות מיום 6/12/17 בה העיד התובע ובסיומה הצהירה ב"כ התובע כי "אביא כנראה את הנהג" (עמ' 15, שורה 2) אולם בפתח הישיבה מיום 12/2/18 הצהירה "לאחר מחשבה נוספת אין בכוונתנו להעיד עדים נוספים" (עמ' 16, שורה 5).

1. לעניין זהות הנהג ברכב התובע חשיבות גדולה. כאמור התביעה שבפני הינה תביעת נזיקין מכוח פקודת הנזיקין, לפיכך כפי שנקבע בע"א 2591/09 אנואר אלנסארה נ' אברהם שלייסל (22/2/11) הרי

"בתביעה כזו, בשונה מתביעה לפי חוק הפיצויים, חשוף הנפגע-התובע, בין השאר, לטענה כי התאונה נגרמה בשל אשמו התורם (ראו: כבוד השופט ש' ברלינר בת"א (מחוזי-חיפה) 1/91 לופוליאנסקי נ' נחשון, צלטנר 1177). טענה זו יכול שתושמע גם מקום בו נוהל הליך פלילי נגד נהג הרכב הפוגע, כפי שארע במקרה שלפנינו (בע"א 2591/09): הגם שממצאיו של פסק הדין בהליך הפלילי שנוהל כנגד המערער, נתקבלו בהליך האזרחי כראיה לכאורה לתוכנם (מכוח סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971), קבע בית המשפט כי שאלת אשמו התורם של המשיב, שלא היתה רלוונטית להרשעת המערער בהליך הפלילי, תיבחן במסגרת תביעת הנזיקין בהליך האזרחי. הודגש כי המערערים זכאים לטעון ולהוכיח קיומה של רשלנות תורמת מצד המשיב לאירוע התאונה, ואין בכך סתירה לפסק הדין המרשיע בהליך הפלילי"

1. אשמתו של הנתבע אינה במחלוקת כאמור, אולם האם יש לייחס תרומה גם לנהג הסובארו, לאחר שצפיתי בסרט שמתעד את התאונה (מוצג ת/9) אני קובע כי אין מדובר באשמתו הבלעדית של הנתבע. כפי שניתן לראות בסרטון הנתבע מתקרב לצומת ועוצר, מביט וממתין, ממול מגיע טנדר הפונה ימינה לכיוון קיבוץ שובל, אז הנתבע מתחיל לפנות שמאלה לכיוון העיר רהט.

נהג הסובארו (אשר נוסע ישר) מגיע בנסיעה שאינה איטית, אינו מאט לפני הצומת כלל כאשר ניתן לראות שהטנדר שעומד בנתיב נסיעתו מונע ממנו יכולת לראות אם רכבים מגיעים מצד שמאל שלו.

1. תקנה 51 לתקנות התעבורה, התשכ"א -1961 (להלן: "תקנות התעבורה") קובעת כי:-

"לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב".

מיום 1.7.1970

תק' (מס' 3) תש"ל-1970

ק"ת תש"ל מס' 2501 מיום 1.1.1970 עמ' 710

הוספת תקנה 51

תקנה 52 לתקנות התעבורה קובעת כי:-

"בכפוף לאמור בתקנה 51 חייב נוהג רכב להאיט את מהירות הנסיעה, ובמידת הצורך אף לעצור את רכבו, בכל מקרה שבו צפויה סכנה לעוברי דרך או לרכוש, לרבות רכבו הוא, ובמיוחד במקרים אלה:

....

(2) בדרך שאיננה פנויה;

(3) כשהראות בדרך מוגבלת מכל סיבה שהיא;

....

(7) בהתקרבו לפסגה או למקום שבו שדה הראיה מוגבל;

(8) בירידה תלולה או ארוכה";

תקנה 65 לתקנות התעבורה קובעת כי:-

"לא ייכנס נוהג רכב לצומת או למפגש מסילת ברזל אלא אם ביכלתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה, גם אם תמרור הכוונה (רמזור) מתיר כניסה לצומת או למפגש כאמור"

1. בהתאם לכך נקבע בפסיקה כי כאשר אדם מגיע לצומת, גם אם זכות הקדימה הינה שלו לפי התמרורים, עדיין ניתן לייחס לו אחריות (ולו חלקית) לתאונה כך קבע בית המשפט בע"א 553/73 שלמה אליהו נ' סלם חנחן ואח' , פד"י כט (2) 341 (1975):-

"אותה מידה, אם לא יותר מזה, על הנהג המתקרב לצומת שאינו מרומזר, אף שניתנת לו זכות קדימה בשל תמרור "עצור" המצוי ברחוב החוצה את דרכו, אין פירוש הדבר שיש לו זכות מוחלטת להיכנס לצומת מבלי להתאים את מהירות הנסיעה ולוודא שהדרך חופשית לפניו ואין סכנה של היתקלות ברכב אחר המצוי בצומת או הנכנס לתוכו באותו הזמן" (שם, 343)

ואכן באותו עניין יוחסו לנהג 20% אשם תורם, וכך עשה גם בית המשפט בע"א 746/76 עזבון המנוח דוד עזרא ואח' נ' ויקטור בן מויאל ואח', פד"י לב (3)539 (1978) בו התרחשה תאונה בצומת בין נהג פרטית (שלא ציית לתמרו עצור) לבין נהג אוטובוס ואחריות האוטובוס הועמדה על 20%.

בע"א 586/84 גדעון מקלף ואח' נ' שרה זילברברג ואח', פד"י מג (1) 137 (1989) אישר בית המשפט העליון את הקביעה ולפיה המערער הינו האחראי העיקרי לתאונה שכן הוא נכנס לצומת בנסיעה מתמשכת ורצופה, במהירות גבוה מבלי לוודא כי הדרך פנויה (וזאת כאשר נכנס לצומת באור ירוק) וכך קובע בית המשפט:-

"גם נהג, העומד לחצות צומת כשבכיוון נסיעתו דולק ברמזור אור ירוק מזמן, אינו פטור מזהירות ומהחובה לוודא כי הצומת פנוי וחופשי בכיוונים המצטלבים ולא נותרו בו כלי רכב שלא הספיקו להשלים חצייתם או שמסיבה כלשהי אחרת מצויים בו מכשולים והפרעות שאינם מאפשרים לעבור בו בבטחה" (שם, 144)

1. לכאורה, אם אלך בדרך שהותוותה בע"א 553/73 הנ"ל הרי שיש לייחס לנהג רכב התובע לכל הפחות אשם של 20% ואולי אף יותר מכך (כפי שנעשה למשל בת"א 2843-12-07 עידו הירש (חסוי) ואח' נ' ד"ר אליהו רוזנר ואח' (26/7/10) שם יוחס לתובע אשם תורם של 65% לאור נסיבותיו של אותו תיק) וזאת לאור דרך נסיעתו כפי שעולה מהסרטון, וכאן נכנסת השאלה מי אכן נהג בסובארו ומה אחריותו לתאונה.
2. נקודת המוצא הינה פקודת הנזיקין הקובעת בסעיף 11 כי:-

"היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד".

בתאונה שבפניי יש שני מזיקים, אחד הינו הנתבע והשני הינו נהג הסובארו שאותו בחר התובע כלל לא לתבוע. לכאורה, לפי העיקרון של סעיף 11 הנ"ל הרי שאין להפחית מחבותו של הנתבע רק מאחר והתובע לא תבע את המזיק השני, והיה על הנתבע להגיש לכל הפחות הודעה לצד שלישי (מכוח סעיף 84 לפקודת הנזיקין) או לבקש את צירופו של נהג הסובארו כנתבע נוסף. שכן בפנינו אומנם שני מזיקים שונים אשר גרמו נזק אחד, כדברי כב' השופט שמגר בע"א 22/75 כליפא אדרי נ' יחזקאל עזיזיאן ואח', פד"י ל (1) 701, 708 (1976):-

"הדוגמה המקובלת ביותר של מעוולים שונים הגורמים על-ידי מעשה עוולה נפרדים לנזק אחד (CONCURRENT TORTFEASORS) היא מקרה בו שתי מכוניות מתנגשות זו בזו עקב רשלנותו הנפרדת של כל אחד מנהגיהן וגורמות בהתנגשותן נזק לצד שלישי, יהיה זה הולך-רגל או נוסע באחת מן המכוניות".

1. אולם, התובע לא בחר לתבוע את נהג הרכב בו הוא נסע ועל כן נשאלת השאלה האם ניתן לטעון כלפי התובע כי הוא גרם נזק באשם (לפי סעיף 65 לפקודת הנזיקין) או כי קיים אשם תורם (לפי סעיף 68 לפקודת הנזיקין).

שאלה זו אינה פשוטה ולא בכדי היא הופנתה לצדדים כבר בשלב ההצעה שנשלחה בכתב וגם במהלך הדיון ועד (ובמהלך) שלב הסיכומים בעל פה, שכן מחד התובע היה הנוסע ברכב הסובארו, הוא לא שלט על מהירות הנסיעה, לא שלט על ההגה ולא שלט על דוושת הבלם, לכאורה הוא נוסע תמים שזכאי לפיצוי ממי שגרם לו נזק וככל שהנתבעים טוענים כי ישנו מעוול נוסף הרי שפקודת הנזיקין מאפשרת לו לבחור את הכיס ממנו הוא רוצה להיפרע ואין לנתבעים להלין אלא עצמם. מאידך, המעוול הנוסף אינו זר תובע הוא קרוב לו, הוא קיבל את הרכב מהתובע, הוא נהג ברכבו של התובע, התובע הוא זה שלא דאג לבטח את הרכב.

1. בע"א 8684/11 שלמה (שלומי) אלקיים נ' עזבון המנוח ניב יבור ואח' (25/6/14) התייחס בית המשפט העליון לשאלה זו בהרחבה (אם כי הדיון היה כדברי כב' השופט עמית "למעלה מן הצורך" שכן באותו עניין נקבע שאין לייחס לנהג האופנוע אשם מהסיבות המפורטות שם).

השורה התחתונה של בית המשפט העליון הייתה כי מאחר ואין קשר סיבתי בין הרשלנות של הבעלים ומתיר השימוש לבין התאונה (וזאת לאור הפסיקה הקיימת ולפיה אין בנהיגה ללא רישיון כשלעצמה בכדי להראות אשם בתאונה) הרי שאין מקום לייחס אשם תורם מכוח סעיף 68 לפקודת הנזיקין לבעלים ומתיר השימוש בשעה שהוא לא נהג ברכב.

מנגד בית המשפט העליון בהחלט מציין כי ניתן לשקול, ולעיתים לחייב בנסיבות מיוחדות, מכוח סעיף 65 לפקודת הנזיקין את הבעלים ומתיר השימוש ולהפחית את הפיצוי המגיע לו בהתאם.

1. הבסיס לכך הינו בלשון הסעיף וכן בפסיקה וכקביעת בית המשפט העליון בע"א 8684/11 הנ"ל :-

"כאשר בהתנהגות הנתבע על פי סעיף 65 עסקינן, בית המשפט יכול להפחית את שיעור הפיצויים ואף לפטור כליל מחובת הפיצוי מקום בו התנהגות הניזוק הביאה סיבתית לאשמו של המזיק. סעיף זה מכוון למקרה מיוחד בו הביאה התנהגותו של הניזוק לאשמו של המזיק, שגרם בתורו לנזק" (שם, פסקה 46)

1. עוד מציין כב' השופט עמית בעניין ע"א 8684/11 הנ"ל כי:-

"ניתן לטעון כי סעיף 65 כלל אינו יפה לענייננו, מאחר שהתנהגותו של ניב (אי גילוי בנוגע להיעדר כיסוי ביטוחי) לא הביאה במישרין לאשמו של שלומי (נהיגה לא זהירה כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא). אלא שניתן לקרוא לתוך פקודת הנזיקין הן את יסוד האשם המוטל על מתיר השימוש, והן את הרציונל העומד בבסיס ההגנה הניתנת לנוהג בהיתר ללא אשם בסעיף 7א לחוק הפיצויים. הצינור המתאים להזרמת עקרונות אלו הינו דוקטרינת התנהגות הניזוק-התובע בסעיף 65 לפקודת הנזיקין. עמדנו על כך, שבמסגרת סעיף זה יכול בית המשפט להחיל שיקולי צדק (עניין דיין לעיל), תוך שהוא לוקח בחשבון גם את אשמתם המוסרית של שני הצדדים, את מעמדם זה כלפי זה ואת תרומת התנהגותו של כל אחד מהם לנזק שנגרם (ע"א 2590/90 ניסים נ' דניאלי, פ"ד מח(3) 846, 856 (1994)). זאת, בדומה לסעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין, שעניינו בשיפוי בין מעוולים במשותף...

בפסיקה נקבע כי החלוקה בין המעוולים במשותף תיעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים, או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל הן את רכיב הסיבתיות והן את רכיב האשמה המוסרית (ראו פסק דיני בע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן נ' עבד אלקאדר, פסקה 40 והאסמכתאות שם (7.9.2010) (להלן: עניין ג'אבר)).

בדומה, כך גם בחלוקת האחריות בין המזיק לניזוק לפי סעיף 65 לפקודת הנזיקין ניתן להתחשב בשיקולי צדק ובמבחני האשם המוסרי. להבדיל מאשם תורם המצריך כי רשלנות הניזוק תתרום ישירות לנזק שנגרם לו מהתאונה, הרי שעל פי סעיף 65 לפקודת הנזיקין, האשמה המוסרית אין עניינה בתרומה הסיבתית של כל אחד מהצדדים לנזק אלא באשם באופן כללי. לכן, במקרים מסויימים, ניתן יהיה להתחשב במידת האשם המוסרי ביחסים שבין מתיר השימוש לנוהג-המשתמש ברכב. במקרה דנן, ה"אשם" שבסעיף 65 לפקודת הנזיקין, יקבל גם משמעות של ה"אשם" בגינו נשללת הזכאות בחוק הפיצויים." (שם, פסקה 48)

1. בסיום דבריו מציין בית המשפט (פסקה 50) כי קביעה זו צריך לעשות בזהירות, תוך כדי שימת לב לשוני בין שני דברי החקירה וכי בית המשפט יטה לפעול בדרך זו באותם מקרים בהם הניזוק – מתיר השימוש – ידע שאין ביטוח ואילו המזיק – הנוהג – לא ידע על כך ולא היה עליו לדעת ועל כן לו היה הנוהג תובע הוא היה זכאי לקבלת פיצוי מקרנית בהתאם להוראות סעיף 7א לחוק הפיצויים.
2. לדעתי, בהחלט יש מקום בנסיבות אלו לקבוע כי יש להפחית מהפיצוי המשולם לתובע, לקביעה זו מספר טעמים:-
   1. ראשית נזכיר כי אם היה התובע נוסע תמים, הרי שהייתה לו זכות תביעה מכוח חוק הפיצויים כנגד קרנית, אשר כשלעצמה הייתה חוזרת לנהג הרכב. הסיבה שהתובע אינו יכול לתבוע את קרנית הינה העובדה שהחוק מונע זאת ממנו שכן הוא בעצמו נתן לנהג את הרכב ביודעו שאין לו ביטוח תקף.
   2. שנית, אם היה נהג הסובארו פוגע בהולך רגל, הרי שאותו הולך רגל היה יכול לתבוע מכוח חוק הפיצויים את קרנית, וקרנית הייתה יכולה לחזור בעצמה אל תובע בתור בעלים ומתיר שימוש.

בעניין זה נקבע על ידי בית המשפט העליון כי:-

"יסוד האשם, שמצדיק את הפקעת זכותו לפיצויים של מתיר השימוש ברכב שלא דאג לביטוח, הוא אשר מצדיק גם את קיומה של זכות החזרה כלפיו" (ע"א 7580/03 "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' צורדקר, פסקה 11, (18.1.2007)).

משכך, כל תוצאה אחרת ולפיה לא ניתן להפחית מהחבות ולייחס לתובע את האחריות של הנהג גורמת למצב שלפיו התובע, שנסע ברכב ללא ביטוח, רכב השייך לו, והיה מעורב בתאונת דרכים מצבו יהיה טוב יותר מכל יתר המעורבים, או ממצב שבו נפגע צד שלישי ולא ניתן לקבל זאת.

1. אולם יש מקום ללכת צעד אחד נוסף בנסיבות העניין, ולקבוע כי יש מקום להפחית מהפיצוי חלק גדול יותר מאשר האשם התורם שהיה מיוחס לנהג הרכב ואבהיר דברי:-
   1. אם היה התובע מצרף לתביעתו את הנהג ניתן היה לברר עובדות שיש בהן ללמד האם מדובר רק בטעות של הנהג או שגם לתובע יש חלק בכך.
   2. כך למשל, האם התובע כלל ידע שלנהג יש רשיון נהיגה או שאולי הוא לא החזיק ברשיון כאמור? אם הוא ללא רשיון נהיגה מדוע האם בגלל שלילה מנהלית? האם בגלל שמעולם לא עבר מבחן כשירות? האם הנהג היה תחת השפעת חומרים משני תודעה? האם הנהג היה עסוק במכשיר הטלפון הנייד שלו? ועוד שאלות רבות.
   3. בכך שהתובע בחר שלא לתבוע את הנהג ולא להעיד אותו הוא מנע יכולת בירור זו..
2. הנתבע עמד כל הדרך על גרסתו ולפיה בעת התאונה נהג ברכב אחר, שהוברח מהמקום, והנהג שהתייצב במשטרה ובבית המשפט לתעבורה היה אדם שכלל לא היה במקום וזאת, לטענתו, מאחר וככל הנראה לא היה לנהג הסובארו רישיון נהיגה.

הנתבע עמד על גרסה זו גם בפניי, והתובע נחקר עליה, ומשכך היה מצופה כי התובע יביא לעדות את אותו נהג, אולם התובע לא עשה כן (ואציין כי כאשר הנתבעת מכחישה שעלי הוא זה שנהג ברכב בו נסע התובע לא ניתן לצפות ממנה להביא אותו לעדות).

1. יש להניח כי אי הבאת הנהג (ובייחוד לאחר שב"כ התובע הודיעה שבכוונת לשקול הבאתו) נועדה למנוע מבית המשפט לגלות כי ישנה אשמה נוספת על התובע למרות שהוא לא נהג ברכב שכן:-

"כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פד"י לו (1) 736, 760 (1980))

1. לפיכך, מצאתי לנכון לקבוע כי יש להפחית מהפיצוי, המגיע לתובע וזאת נוכח סעיף 68 לפקודת הנזיקין וכל האמור לעיל, כאשר מעבר ל20% אחריות שיש לייחס לנהג הסובארו לפי הפסיקה הדנה בצומת והמפורטת לעיל, מצאתי לנכון לבצע הפחתה נוספת עקב סימני השאלה וכאשר אני בא לחלק את מידת האשמה המוסרית, מצאתי לנכון להפחית שליש מהפיצוי.

הנזק הרפואי/נכות רפואית:-

1. כתוצאה מהתאונה פונה התובע לבית חולים סורוקה, שם נבדק במלר"ד ושוחרר לאחר שאובחן כי ישנו סבר ברדיוס הדיסטאלי ביד שמאל, מיפוי עצמות שנערך חודש וחצי לאחר התאונה (ביום 24/6/15) העלה חשד לשבר בחוליה D9 (אם כי בחלק מהמסמכים נרשם שהשבר הינו בחוליה D8), ממצא שאומת בבדיקת טומוגרפיה ממוחשבת (שמצאה כי קיים גם איבוד גובה מזערי בגובה D11, מה שהעלה חשד לשבר קטן גם בחוליה זו).
2. המומחה הרפואי מטעם התובע, ד"ר אלקרינאוי נאסים, נתן חוות דעת ובה קבע כדלקמן:-
   1. נכות זמנית של 100% למשך שלושה חודשים.
   2. נכות זמנית של 50% למשך שלושה חודשים נוספים.
   3. נכות צמיתה של: 10% בגין הגבלה בתנועות הגב (סעיף 37 (7) (א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן:- "תקנות הביטוח הלאומי"), 5% בגין השבר בחוליה הגבית לפי סעיף 37 (8) (א) לתקנות הביטוח הלאומי וכן 5% בגין ההגבלה בתנועות כף היד בעקבות השבר לפי סעיף 41 (10)(ה) לתקנות הביטוח הלאומי. סה"כ נכות צמיתה של 18.775%.
3. הנתבעים הגישו את חוות דעתו של פרופ' יעקב נרובאי אשר קבע כדלקמן:-
   1. נכות זמנית של 100% למשך חודשיים.
   2. נכות זמנית של 50% למשך חודשיים נוספים.
   3. נכות זמנית של 25% למשך עוד חודשיים.
   4. נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין השבר בגוף החוליה לפי סעיף 37 (8)(א) לתקנות הביטוח הלאומי בלבד.
4. לאור הפערים בין חוות הדעת, ולאחר שהצדדים השאירו את ההחלטה בידי בית המשפט, מונה ד"ר אלכס גפטלר כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, המומחה בדק את התובע ונתן את חוות דעתו ובה הוא קבע כדלקמן:-
   1. נכות זמנית של 100% למשך שלושה חודשים.
   2. נכות זמנית של 50% למשך שלושה חודשים נוספים.
   3. נכות צמיתה כדלקמן:-

בגין שבר בשורש כף יד שמאל, ללא הגבלה בתנועה אך עם כאב מקומי – נכות צמיתה של 5% לפי סעיף 35 (1) בין א לב לתקנות הביטוח הלאומי.

בגין הגבלה בכיפוף עמוד השדרה הגבי 10% נכות צמיתה לפי סעיף 37 (7) (א) לתקנות הביטוח הלאומי.

המומחה קבע כי "להערכתי אין מקום לתוספת של באחוז נכות צמיתה בגין שבר בחוליה כלומר סה"כ 10% נכות" (השיבוש במקור – י.ב.).

1. כאשר ד"ר גפטלר התייחס למצבו הקודם של התובע הוא קבע כדלקמן:-

"מעיון בחומר הרפואי של התובע התברר שסבל מכאב גב עוד טרם לתאונה. תלונה ראשונה מתעודת על כאב כאב היא 2.9.2009. בתלונה אחרונה 7.10.2014 (תאונה ב 11.5.2015) באופן ברור משייך חלק ממגבלה קיימת למצב קודם. שבר בחוליה הינו הופיע לאחר התאונה משתייך באופן מלא לתאונה הנדונה. מצב של כאב ומגבלה בשורו יד שייך באופן מלא לתאונה הנדונה. כלומר בגין התאונה הנדונה 5 אחוז נכות בגין שבר בחוליה D8 עם מגבלה קטנה בטווח תנועה. ו 5 אחוז נכות בגין שבר בשורש כף יד שמאל לאחר שבר לאל מגבלה בתנועה ממגבלה בפקודים קלה" (השיבושים במקור -י.ב.).

איש מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה ואיש מהם לא שלח לו שאלות הבהרה.

1. כל צד ניסה לטעון לפרשנות שונה של חוות דעתו של מומחה בית המשפט (הן בתחשיבי הנזק והן בסיכומים בפניי).
2. ב"כ התובע טענה כי לאור הפסיקה הקיימת ולפיה יש לקבוע בנפרד את הנכות בגין השבר והנכות בגין ההגבלה בתנועות הרי שבפועל יש לראות את הנכות הרפואית כעומדת על 14.5% (5% בגין השבר, 5% בגין מחצית ההגבלה – לאחר ניכוי מצב קודם – ו5% בגין שורש כף היד), ב"כ התובע ציינה כי בית המשפט סוברני לקבוע את הנכות והפנתה לפסקי הדין בת.א. 43814-07-15 ש.ד. נ' הכשרה חברה לביטוח ואח' (27.11.17) וכן בת.א. 59518-01-16 ג.ר.ח. ואח' נ' משה ליב ואח' (17.1.18) בהם התייחסתי לשאלה זו.

ב"כ הנתבעים טען כי הנכות הינה 9.75% שכן קביעתו של המומחה הינה ברורה ומתייחסת ל5% בגין הגב ו5% בגין שורש כף היד.

1. בב"ל 3008/03 מוטוסובסקי מיכאל נ' המוסד לביטוח לאומי (14/6/04) דן בית הדין לעבודה בפרשנות שיש לתת לתקנות הביטוח הלאומי וקבע כי על הועדה הרפואית לקבוע נכות נפרדת הן בגין ההגבלה בתנועות עמוד השדרה והן בגין השבר בחוליה.

ההגיון מאחורי קביעת בית הדין הינו שמדובר בשני סעיפים שונים, סעיף 37 (7) לתקנות דן בהגבלת תנועה ואילו סעיף 37 (8) לתקנות הביטוח הלאומי דן בשבר ללא הגבלת תנועה. ועדיין, בעניין דומה (נזק למינסקוס והגבלה בתנועות הברך) נקבע בבית הדין הארצי כי כאשר ההגבלה נובעת אך ורק מהנזק למיניסקוס אין לתת נכות נפרדת עב"ל 4653-03-12 המוסד לביטוח לאומי נ' עמרם רחמים (20.6.12).

1. הקשר בין תקנות הביטוח הלאומי לבין קביעת הנכות בתאונת דרכים, מעוגן בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו – 1976 הקובעות כי:-

"לעניין זה "אחוזי הנכות" כפי שנקבעו בהתאם למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956"

אולם במקרה שלפני אין מדובר בתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אלא בתביעה לפי פקודת הנזיקין. ועל כן אין המומחים ואין בית המשפט כבולים לנוסח תקנות הביטוח הלאומי.

1. לאחר שלא התקבלה עמדתו של כב' השופט הנדל בע"א 2591/09 הנ"ל, ונקבע בדעת רוב כי הפיצוי בגין כאב וסבל יפסק ללא קשר לנוסחה הקיימת בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אין כל משמעות לקביעה האם יש לכלול את הנכות בגין השבר בנפרד מהנכות בגין ההגבלה במקרה שלפניי, שכן על בית המשפט לקבוע את הנכות התפקודית ולא את הנכות הרפואית.

לפיכך, לא אכנס לשאלה זו ורק אציין כי בסופו של דבר נותר התובע עם כאבים ללא הגבלה בתנועות שורש כף היד, עם שבר בגוף חוליה וכן עם הגבלה בתנועות עמוד השדרה אשר מחציתה הייתה טרם התאונה.

הפסדי שכר:-

1. התובע טען כי לפני התאונה היה לו עסק להסעות שנסגר אחרי התאונה (מדובר היה בהסעות עובדים למלון לאונרדו באשקלון), לאחר התאונה האחיין שלו החליף אותו אולם לטענתו הבין שאין הוא יכול להרוויח אם הוא לא עובד ולכן העסק נסגר, הוא לא עבד כארבעה/חמישה חודשים במהלכם פנה בבקשה לגמלת הבטחת הכנסה, ולאחר מספר חודשים מצא עבודה כאחראי על עובדי ניקיון בבאר שבע וכיום הוא עובד ב"תפודי רון".
2. לתמיכה בטענותיו צירף התובע תקציר שומה ליחיד לשנת 2014 המראה הכנסות כדלקמן:- מעסק 30,717 ₪, ממשכורת 40,577 ₪ ומעבודה במשמרות 11,310 ₪ - סה"כ:- 82,604 ₪ (כאמור מאחר והחישוב הינו לפי פקודת הנזיקין אין התייחסות לשאלת המס). בשנת 2015 היו ההכנסות מעסק 44,204 ₪, מביטוח לאומי 8,691 ₪ וממשכורת 17,771 ₪ - סה"כ 70,666 ₪. כמו כן צירף התובע תלושי שכר מ"ר.ה. מכבסה מכנית אשקלון", מ"עוגן שיווק ואריזות" ומ"תפודי רון".
3. הנתבעת הגישה את תיק המוסד לביטוח לאומי, הבטחת הכנסה, ממנו נמסר כי החל מיום 19/8/15 ועד ל12/15 אושרה לתובע גמלת הבטחת הכנסה, כאשר מצויין בתעודת עובד הציבור כי בחודש 11/15 התובע לא דרש עבודה ועל כן לא שולמה גמלה בעבור חודש. עוד מצויין כי החל מ1/16 תמה זכאות האישה לפי "עילת אם" והיה עליה לחפש עבודה ומאחר ולא עשתה כן תמה הזכאות.

תיק המוסד לביטוח לאומי כלל אישור של מלון לאונרדו לפיו בחודשים יולי ואוגוסט קיבל התובע כספים עבור הסעות שבוצעו בחודשים מאי ויוני וכי הפסיק לתת את השירות ביום 3/7/15 (יצויין כי בתחילה מסרה ב"כ התובע כי תבקש לזמן את עורך המסמך לחקירה אולם בהמשך ויתרה על כך).

עוד כלל תיק המוסד לביטוח לאומי את האישור כי ביום 30/6/15 הפסיק התובע את פעילותו במע"מ, וכן פירוט תשלומים לפיו התקבל סכום של 11,588 ₪ במשך ארבעה חודשים כגמלה לזוג + ארבעה ילדים.

1. בנוסף הגישה הנתבעת דו"ח תחום רציפות ביטוח ממנו נלמד כי בשנת 2014 עבד התובע כשכיר במספר מקומות כאשר במקביל מחודש 3/14 הוא רשום כעצמאי וגם בשנת 2015 עבד במקביל כעצמאי וכן כשכיר.
2. כל צד מנסה לקרוא את הנתונים בדרכו שלו, התובע טוען כי הכנסתו המצטברת בשנת 2014 הייתה 82,604 ₪ המהווים 6,883.66 ₪ בחודש, ואילו הכנסתו בשנת 2015 הינה 61,975 ₪ אולם הכנסה זו הינה רק עד לתאונה והיא מהווה הכנסה של 12,000 ₪ לחודש, התובע טוען כי לא עבד שישה חודשים ועל כן יש לפסוק לו פיצוי של 41,302 ₪ (6X6,883.66 ₪) ומעבר לכך לאור העובדה כי העסק שלו היה בתחילת הדרך יש לראות את פוטנציאל השתכרותו בסכום השווה ל 9,000 ₪ ולפי 15% נכות תפקודית יש לפסוק לעבר 32,400 ₪ ולעתיד 334,800 ₪.
3. הנתבעים מפנים לכך שהתובע צירף רק תקצירי שומה מהם לא ניתן להבין הרבה, כאשר השכר שדווח לביטוח הלאומי לפי דו"ח הרציפות שונה, וכי בפועל כיום שכרו של התובע לפי התלושים הינו מעל 9,000 ₪ לחודש דבר המלמד כי השביח את שכרו. לכן טוענים הנתבעים כי בכל הקשור לתקופת העבר יש לקחת בחשבון את ההפרשים בין הכנסות התובע בשנת 2014 לבין הכנסותיו בשנת 2015 ומהם להפחית את גמלת הבטחת ההכנסה שקיבל ומעבר לכך אין כל הפסד לא בעבר ולא בעתיד.
4. מקובלת עלי טענת התובע בדבר אי כושר עבודה מלא עד לסוף חודש דצמבר 2015, נכון כי בחלק מהתקופה קובע המומחה מטעם בית המשפט נכות זמנית של 50% בלבד ועדיין מדובר בשני שברים, ביד ובגב, שמונעים יכולת עבודה כנהג רכב הסעות כפי שעבד התובע לפני התאונה וכן כל עבודה פיזית אחרת. התובע לא יכול היה בתקופה זו לבצע עבודה הדורשת כשירות מלאה של היד ושימוש בשתי הידיים וכן כל עבודה הדורשת מאמץ של הגב.

מתלושי השכר שצירף התובע עולה כי הוא החל לעבוד רק באמצע חודש ינואר 2016 (נתון זה עולה מתלוש 12/16 שכן התובע לא צירף את התלושים לחודשים אלו).

בנסיבות אלו, מצאתי לנכון לקבוע כי יש להכיר בכל התקופה בה לא עבד התובע מאז התאונה ועד לאמצע חודש ינואר 2016 כנובעת מהתאונה.

1. מנגד, לטענה זו יש משמעות גם בכל הקשור לשאלת הניכוי, שכן התובע קיבל מחודש אוגוסט ועד לחודש דצמבר (למעט חודש נובמבר) גמלת הבטחת הכנסה. גמלה זו משולמת מכוח חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א – 1980 (להלן: "חוק הבטחת הכנסה") הקובע בסעיף 2 כי תנאי לתשלום הינו כי מדובר במי שאין לו כושר לעבוד ולא ניתן להשמה במקום עבודה כלשהו.

התובע קיבל גמלת הבטחת הכנסה בחודשים 8,9,10,12/2015 (בחודש 11/15 לא קיבל שכן לא חתם בלשכת התעסוקה) הנתבעת טוענת כי יש מקום לנכות גמלה זו, התובע טוען שאין זה כך.

כפי שנקבע בע"א 133/86 ציון צוברי נ' שלום שוהם, פד"י מב (3) 575 (1988) תשלומים אלו מהווים את שכרו של הנפגע במומו ועל כן הפסד השתכרותו בתקופה זו הינו ההפרש שבן ההכנסה שיכול היה להרוויח לגמלת הבטחת ההכנסה שקיבל (ראה גם ע"א 4180/91 פלס מבנים וקונסטרוקציות בע"מ ואח' נ' ימחק אלימלך (16/3/94))

1. לקביעה זו מספר השלכות החשובות לענייננו:-
   1. ראשית, רק וככל שנקבעת נכות תפקודית של 100%, כלומר הפסד שכר מלא, יש לנכות את גמלת הבטחת ההכנסה.
   2. שנית, יש לנכות רק את הגמלה לה זכאי היה התובע, שכן בהתאם לחוק הבטחת הכנסה ולתיק המוסד לביטוח לאומי שהוגש לי הגמלה משולמת לתובע הן בעבורו והן בעבור בת זוגו (ראה סעיף 6 לחוק) ולא בכדי ברגע שאשתו הפסיקה להיות זכאית לגמלת אם ולא הגיעה ללשכת התעסוקה נפסקה גם זכאותו של התובע.
   3. שלישית ולא פחות חשובה, ניכוי גמלת הבטחת ההכנסה נעשה מהנזק במלואו לפני הפחתת החבות, שכן כפי שנקבע בע"א 133/86 הנ"ל למעשה אין מדובר כאן בניכוי גמלה המשתלמת אלא בקביעה כי בתקופת אי הכושר המלא הרוויח למעשה התובע מהגמלה (ת.א. (י"ם) 1033/94 אהרון כהן נ' אריה נורדיה ואח' (11/4/99), ת.א. (י"ם) 1021/95 אמיל אגמי נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (4/1/03))

לפיכך, ראשית יש לחשב את הפסדי ההשתכרות של התובע הנובעים מהתאונה בתקופה בה הוא היה באי כושר מלא כפי שקבעתי לעיל, ומהם יש לנכות את גמלת הבטחת ההכנסה ששולמה לתובע בגין אותו חודש (ככל ששולמה). אציין כי מתיק המוסד לביטוח לאומי שהוגש עולה במפורש כי הקצבה שולמה לתובע מאחר והוא אינו יכול לעבוד עקב התאונה ועל כן שאלת הקשר הסיבתי אינה במחלוקת.

1. צודקים הנתבעים כי תמונת שכרו של התובע אינה ברורה באופן מלא, אולם איני מוצא לנכון שלא לקבל את תקצירי השומה שהוגשו ועברו פיקוח של שלטונות המס כראיה לשכר בשנים 2014, 2015

השכר המצטבר בשנת 2014 היה כאמור 82,604 ₪, שכר זה הורכב הן מהכנסה כשכיר והן מהכנסה כעצמאי (יצויין כי מאחר ולא הייתה עליה במדד מאז זהו ערכו של התשלום גם היום במונחים ריאלים).

בשנת 2015 הרוויח התובע למעשה 61,975 ₪, כאשר הכנסה זו - לפי תקציר השומה – כוללת הכנסה ממשכורת ומעסק. אומנם בנוסף ישנה הכנסה מביטוח לאומי (אשר כל הנראה הינה ההכנסה מגמלת הבטחת הכנסה אם כי שיעורה הינו נמוך משיעורה לפי התע"צ) אולם הכנסה זו יש מקום להפחית בהמשך ורק את החלק ששולם לתובע ולא לרעייתו.

.

כלומר לאור הקביעה כי התובע הפסיד את כושרו לעבוד עד סוף 2015 יש לנו הפסד בפועל של 20,629 ₪ (82,604-61,975) אולם זה אינו כל ההפסד.

כפי שהעיד התובע, ועדותו לא נסתרה והאישור של מלון לאונרדו תומך בכך, בחודשים מאי ויוני בוצעו הסעות שגינן שולמו לו כספים (לפי תדפיסי הבנק שצורפו כחלק מתיק המוסד לביטוח לאומי מדובר על 13,882 ₪ (9/7 2,405.2 ₪, 27/7 10,260 ₪, 9/8 1,216.8 ₪). מאחר ולצורך הכנסה זו העסיק התובע את האחיין שלו, יש מקום להפחית את השכר ששילם התובע לאחיין, התובע לא הביא כל ראיה לעניין זה, אולם העיד כי בפועל כל הכסף הלך לשכר האחיין וכן להוצאות של הרכב (דלק, ביטוח וכד') וכן לתשלום מקדמות ואין מקום שלא לקבל קביעה זו. לפיכך ועל דרך האומדן אני מעמיד את שכר האחיין בתקופה של חודש וחצי על מחצית מהסכום – 6,941 ₪.

לסיכום – בשנת 2015 היו הפסדי התובע שלא יכול היה לעבוד בשיעור של 27,570 ₪.

1. בהתאם לע"א 133/86 הנ"ל, יש לנכות מסכום זה את קצבת הבטחת ההכנסה, אולם כאן יש מחלוקת בין הצדדים מהו חלק הגמלה ששולם לתובע ומה הוא החלק ששולם לרעייתו. הקצבה שולמה רק עד חודש ינואר 2016, מועד בו לא הייתה רעייתו זכאית ל"עילת אם" ונדרשה לחתום בלשכה (יצויין כי "עילת אם" הינה תקופה של שנתיים מאז לידת הילד שבהן פטורה האישה מלחתום בלשכה - ראו סעיף 2 (א) (5) לחוק הבטחת הכנסה), את מועד הלידה אנו לומדים גם מתיק המוסד לביטוח לאומי שם ישנו צילום תעודת זהות ולפיה בתם הקטינה נולדה ביום 2/12/2013.

איש מהצדדים לא הציג לי מסמך ממנו ניתן ללמוד מה הוא גובה הקצבה לה היה זכאי התובע ומה הוא החלק של רעייתו בקצבה.

1. מתעודת עובד הציבור ניתן בהחלט ללמוד כי הקצבה שולמה לתובע ולרעייתו, ולא בכדי ברגע שסעיף 2 (א)(5) לחוק לא חל על הרעייה יותר, היא נדרשה להתייצב בלשכה ורק עקב כך שלא התייצבה נשללה הזכאות של שניהם (ועל כך ישנם מכתבי דחיה נוספים בגין עילה זו גם ב2016 וגם ב2017). בהעדר כל ראייה אחרת, ולאור הוראות סעיף 6 (א) לחוק הבטחת הכנסה הקובע כי:-

"לבני זוג הזכאים לגימלה תשולם גמלה אחת בלבד, בשיעור המשתלם לפי התוספת השניה או התוספת הרביעית לשני בני הזוג, בהתאם להרכב משפחתם"

הרי שיש לראות את הגמלה כמשתלמת לשני בני הזוג ועל כן יש לנכות רק מחציתה.

לפי תעודת עובד הציבור בשנת 2015 שולמה קיצבה בסך 2,897 ₪ X4 סה"כ:- 11,588 ₪ מהם יש לנכות מחצית כלומר הניכוי הינו 5,794 ₪.

סה"כ ההפסד בשנת 2015 – 19,776 ₪ = 5,794 ₪ - 27,570 ₪.

1. בהתאם לתלושים שצירף התובע בשנת 2016 עבד בחודשים 5-9 ב "ר.ה. מכבסה מכנית אשקלון" שם הרוויח שכר מצטבר של 26,659 ₪ ובחודשים 1-4/16 וכן 10-12/16 ב"דורות גידולי שדה" מטעם חברת כח אדם בשכר מצטבר של 52,007 ₪ (יצויין כי נתוני אלו נלמדים מתלוש חודש 12/16 המציין את תקופות העבודה) על כן סה"כ שכר הינו 78,666 ₪ המהווים הפסד אל מול שנת 2014 של 3,938 ₪, בהתחשב בעובדה כי לפי התלושים עבד תובע בחודש ינואר 16 רק 13 יום, ניתן להניח כי מדובר בתקופה שבה חיפש עבודה ועל כן יש לפסוק הפסד זה במלואו.

סה"כ ההפסד בשנת 2016 – 3,938 ₪.

1. לגבי שנת 2017 – התובע צירף תלושים חלקיים מהם אני למד כי שכר השתווה ואף עלה על שכרו לפני התאונה ועל כן אין הפסדים בשנה זו.

לגבי שנת 2018 – בהעדר כל נתון אין לפסוק הפסד.

1. לגבי העתיד – כפי שניתן לראות שכרו של התובע כיום גבוה משכרו טרם התאונה ועל כן הנכות, אינה מונעת ממנו לעבוד, מנגד יש לזכור כי מדובר בשילוב של נכויות, גם כאבים ביד וגם הגבלה בתנועה של עמוד השדרה המלווה בשבר, בהחלט מדובר בנכויות שיכול ויגרמו לתובע בעתיד להחליף עבודה ובוודאי שעם הזמן יתכן ויגבילו אותו.

והרי כבר נקבע כי:-

"בקביעת שיעור הנכות התפקודית, יש לתת את הדעת על נסיבותיו הפרטניות של הנפגע: עיסוקו; השכלתו; גילו; מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי" ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה פסקה 8 (25.7.2010).

הנכות התפקודית אינה מהווה קריטריון אחד ויחיד לקביעת הפגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד שכן:-

"ברי כי אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן, אם למעלה ואם למטה" ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, פסקה 6 (11/1/15).

1. בית המשפט צריך על כן לשקלל את גילו של התובע, השכלתו, מקצועו, אופי הפגיעה, מקום עבודתו, יכולתו להתמיד בעבודה ויכולתו להשתלב בעבודה חלופית שפרנסה בצידה, האם מדובר במקום עבודה קבוע או שמדובר בעבודה עונתית ועוד שיקולים רבים.
2. בשים לב לאופי הנכויות, כאשר יש לזכור כי מחד הכאבים בשורש כף היד אינם מגבילים את התנועה ואינם גורמים לירידה בכוח, אולם מאידך הם בהחלט מחייבים הפסקות בעבודה מאומצת הדורשת שימוש ביד הפגועה. בשים לכך כי ההגבלה בתנועות עמוד השדרה אכן מגבילה ומונעת ישיבה ממושכת וכן עמידה ממושכת ובשים לב לכך כי השבר בחוליה כשלעצמו אינו נושא במשמעות תפקודית נפרדת. והכל בשקלול גילו והשכלתו של התובע מצאתי לנכון להעמיד את הנכות התפקודית על 10% ואת הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע על 7.5%, לפי שכר חודשי של 8,663 ₪

סה"כ הפסדי שכר לעתיד - 127,950 ₪.

1. בהתאם לפסיקה וכפי שנקבע בת.א. 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר. (31/12/13) אשר אושר בע"א 7548/13 שפורן דיוי נ' זק תורג'מן (27/1/14) יש להוסיף להפסדי השכר 12% בגין אובדן הפנסיה.

סה"כ:- 151,709 ₪ = 19,776 ₪ + 3,938 ₪ + 127,950 ₪

18,205 ₪ = 151,709 ₪ X 12%

סה"כ בגין הפסד פנסיה – 18,205 ₪.

עזרה וסיעוד:-

1. התובע העיד בעניין זה בקצרה בלבד וציין כי הוא מתקשה בכיפוף, אמו מרימה לו דברים ובשביל לשחוט כבש לחג הוא משלם לאדם 100 ₪ (עמ' 6, שורות 3-7), וכלל לא נחקר על כך בחקירה נגדית.

למעשה התובע קיבל עזרה מבני משפחתו, מחד עזרה זו שלא הייתה בשכר אינה מגובה בקבלות אולם מאידך לא ניתן לצפות מבני המשפחה שיהיו מתנדבים ויבצעו את העבודה בחינם.

ועדיין בהעדר כל עדות לגבי העזרה מצאתי לנכון לפסוק פיצוי גלובלי של 30,000 ₪ לעבר ולעתיד, בהתחשב בעדות התובע בדבר העזרה המינימאלית לה הוא נזקק מחד, וששת חודשי אי הכושר מאידך והכל בצירוף העובדה שהתובע לא הביא עדים לעניין זה.

סה"כ בגין עזרה וסיעוד – 30,000 ₪.

הוצאות/ניידות:-

1. התובע טוען להוצאות הן בגין תרופות, הן בגין עזרים, הן בגין פיזיותרפיה והן בגין נסיעות (עמ' 5 שורה 27 עד עמ' 6 שורה 2) אולם אין כל ראיה לכך בחומר שלפני. התובע לא צירוף אפילו לא קבלה אחת שתעיד על רכישת תרופות, על הליכה ליעוץ רפואי או על רכישת עזר רפואי אחר. התובע צירף רק שטר חוב של מד"א שכלל לא שולם על ידו לפי הנספח שלידי (וזאת בהעדר חותמת קופה).

מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה, אין כל מניעה להגיע לקופת החולים ולהביא בדיעבד פירוט של תשלומים, אין כל מניעה להביא ראיות על טיפולי פיזיותרפיה, היכן נעשו ולשקלל את עלויות הנסיעה לצורך כך, התובע לא עשה כן ועל כן לא מצאתי לנכון לפסוק פיצוי בראש נזק זה.

כאב וסבל:-

1. עסקינן בתאונת דרכים שאינה מכוסה בחוק הפיצויים, ולפיכך הפיצוי יקבע כפי שנקבע באירוע נזיקי אחר ואין להגביל את הפסיקה לתקנות הנוגעות לתאונת דרכים (וזאת בהתאם לקביעת בית המשפט כאמור בע"א 2591/09 הנ"ל).

לתובע נגרמו שני שברים, אחד ביד ואחד בעמוד השדרה, שחייבו הליך החלמה ממושך, גיבוס היד וחוסר יכולת פעולה.

גם המומחה מוצא לנכון לציין כי הנכות בשורש כף היד הינה בגין כאבים, הקיימים עד היום ומלווים את התובע.

בנסיבות העניין מצאתי לנכון להעמיד את הפיצוי בראש נזק של כאב וסבל זה על סכום כולל של - 70,000 ₪.

סיכום –

1. סה"כ נזקי התובע עומדים אם כן על הסכומים הבאים:-
   1. הפסדי שכר בעבר – 23,759 ₪ (סעיפים 45+46).
   2. הפסדי שכר בעתיד – 127,950 (סעיף 50).
   3. פנסיה – 18,205 ₪ (סעיף 51)
   4. עזרה וסיעוד – 30,000 ₪ (סעיף 52)
   5. כאב וסבל – 70,000 ₪ (סעיף 54).

סה"כ:-269,914 ₪

בהתאם לסעיף 23 יש מקום להפחתת שליש מהסכום בגין אחריותו של התובע ועל כן יעמוד הפיצוי על סך 179,943 ₪.

לסכום זה יש להוסיף שכ"ט בשיעור 23.4% (כולל מע"מ) וכן החזר הוצאות משפט (כולל חוו"ד מומחה ואגרה) בשיעור של 7,000 ₪.

כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום ואישור מסירה וכן תחזיר את תיק בית המשפט לתעבורה למקומו.

ניתן היום, כ"ד אדר תשע"ח, 11 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.