לפני תביעת שיבוב שעניינה נזק רכב מספר רישוי 93-452-31 שמבוטח אצל התובעת (להלן: "הרכב " או "רכב התובעת") במהלך גרירת הרכב על ידי גרר מטעם הנתבעת ביום 20.2.2016.

אין מחלוקת כי רכב התובעת חנה בחניה אסור, אדום לבן. כך גם אישרו נהג הרכב ואמו בעדותם, ומשכך אין טענה כנגד עצם גרירת הרכב על ידי הנתבעת. השאלה שבמחלוקת היא האם הנזקים לרכב התובעת על פי חוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה נגרמו בתהליך הגרירה של רכב התובעת.

הצדדים הסמיכו את בית המשפט למתן פסק דין לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

שמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות, נתתי דעתי לטענות הצדדים בכתבי הטענות ובסיכומים ועל יסוד החומר שפניי ראיתי לקבוע כי התובעת, לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה, כדי מאזן ההסתברויות.

על פי עדויות עדי התובעת, נהג הרכב ואמו, נוסעת הרכב ובעליו, רכב התובעת נגרר שאיש לו היה בו והם לא ראו את מהלך גרירת הרכב. הנזק, אליבא עדויות עדי התובעת נצפה על ידם בעת שהגיעו לחניון מסודר אליו נגרר הרכב. מעדותה של בעלת הרכב עולה כי שחרור הרכב בוצע על ידה עצמאית, לאחר כניסה עצמאית לחניון, תשלום עצמאי למכונת התשלום והוצאת הרכב (עמ' 2 שו' 26-29).

עד הנתבעת, גורר הרכב, שמכנות עדותו התרשמתי ובה נתתי אמון, הבהיר בעדותו כי תהליך הגרירה מבוצע באמצעות זרועות ביניהן מרווח הנכנסות מתחת לגוף הרכב ואוחזות בצמיגי הגלגלים. לדברי נהג הרכב אופן הגרירה דומה לפעולת מלגזה. תהליך זה אינו מסתבר עם הנזק ברכב, פגיעת פח בחלקה התחתון של הדלת השמאלית קדמית.

בהתאם למכתב ת/3, פנייה ראשונה לנתבעת נעשתה ביום 16.7.2016, חמישה חודשים לאחר מועד האירוע הנטען. בכך נמנע מהנתבעת להציג את צילומי החניון ונגרם לה נזק ראייתי. אמנם לדברי עדת התביעה היא פנתה בעניין לבעל החניון בעת הוצאת הרכב מהחניון, אולם התובעת לא הביאה לעדות את בעל החניון וקיים קושי בגרסה זו, לאור אישרה של עדת התביעה כי שחרור הרכב נעשה עצמאית לאחר תשלום עצמאי במכונה, כשלכך יש להוסיף את חוסר האחידות בעדות עדי התביעה עת שעדת התביעה, בעלת הרכב העידה כי בנה, נהג הרכב, משתמש ברכב לעיתים רחוקות וכי הייתה ברכב בעת שהוחנה, בעוד שנהג הרכב אישר כי נהג ברכב מספר פעמים בשבוע והיה לבד בעת שהחנה את הרכב. מכל מקום, אשר לאפשרות שהרכב ניזוק בחניון, השיבה עדת התביעה על כך בשלילה (עמ' 2 שו' 15-16).

הנתבעת לא הביאה לעדות את הפקח, שעל פי עדות הגורר נילווה אליו בתאריך הגרירה ותמונות הרכב שהוצגו על ידי הנתבעת היו של צדו הימני של הרכב (ולא השמאלי שנטען כי ניזוק). אולם אין בכך להטות את הכף לחובת הנתבעת. הגורר מטעם הנתבעת הבהיר בעדותו כי פקח העריה מנהל רישום רק מקום בו ארע אירוע במהלך הגרירה וכי צילום התמונות נועד לצרכי דו"ח החניה (עמ' 6 שו' 1-3 ועמ' 7 שו' 3). לטענת הנתבעת לא היה אירוע והתמונות שהוצגו צולמו מצד המדרכה והתמרור האוסר חניה, תומכות בכך ומהווה הסבר סביר למחדלים אלה.

מועד הבדיקה של רכב התובעת, בהתאם לחוות דעת השמאי היה יומיים לאחר הגרירה. התובעת לא הציגה תמונות של הרכב עם הוצאתו מהחניון ואין בחוות דעת התייחסות לגורמי הנזק ולקשר בין הנזק ברכב לתהליך הגרירה. בנוסף, בהתאם לחוות דעת השמאי מדובר ברכב שעלה לכביש בחודש אוקטובר 2014 וגמא 20,129 ק"מ עד למועד הגרירה.

אמנם לא ניתן לקבוע, על פי התשתית הראייתית העומדת בפניי, כיצד נגרם הנזק לרכב, מי גרם לו ומתי אולם נטל זה מוטל לפתחה של התובעת וזה לא הורם על ידה.

אשר על כן, התביעה נדחית.

בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות.

פוטרת את התובעת מתשלום המחצית השנייה של האגרה?

ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ז, 06 יולי 2017, בהעדר הצדדים.