1. בפניי ערעור שהגיש המל"ל ב-3.8.16 כנגד החלטתה של הועדה הרפואית לעררים מ- 15.6.16 שקבעה למשיבה 36% לפי פריט 37(7)(א) א ופריט 32(1) אII, בגין פ"ע מ- 23.12.14( "הוועדה").

טוען המערער כי בפ"ע הוכרה למשיבה חבלה באצבע 5 כף יד ימין וכי ביום 2.8.15 קבע דרג ראשון כי לא נותרה נכות מהפגיעה (בתביעה לנכות מעבודה שהגישה התובעת ביום 19.1.15).

המשיבה ערערה על ההחלטה האמורה וביום 15.6.16 סיכמה הועדה מסקנותיה ולאחר קבלת החלטתה של ועדת הרשות לענין תקנה 15, הועדה קבעה למשיבה אחוזי נכות בגין פגיעה עצבית – אך לא ציינה על סמך מה, כשעיון בכרטיסה הרפואי אינו מלמד על פגיעה עצבית, ודאי לא על הנכות שנקבעה.

המשיבה עברה בעבר ניתוח לאיחוי חוליות הגב – ונכות בגין הגבלה בתנועה הינה כתוצאה מהניתוח ולא פ"ע. כך סבלה משינויים ניווניים קשים בע"ש קודם לפגיעה.

הועדה לא דנה בקיום מצב קודם ובכך שגתה.

המערער ביקש להחזיר עניינה של המשיבה לועדה עם הנחיות מתאימות.

2. המשיבה בתגובתה (9.10.16) טענה כי דין הערעור להדחות:

ביום 15.6.16 התכנסה ועדת הרשות בלבד ע"מ לדון בקביעותיה של הועדה הרפואית מ-19.11.15 שקבעה נכויותיה הצמיתות של המשיבה ומשכך, המועד להגשת ערר חלף זה מכבר.

אם חלילה ידון ביה"ד בערעור גופא – יש לדחותו גופא, משהועדה פעלה כראוי, נימקה קביעתה ולא נפל פגם משפטי בהחלטתה; המערער חולק על שיקול הדעת הרפואי של הועדה – ענין שאינו בסמכות ביה"ד.

הועדה דנה במצבה, נימקה קביעותיה, דנה בקיומו של מצב קודם והסיקה מסקנותיה כמפורט.

3. ביום 8.1.17 טענו הצדדים בפני כבוד הרשמת מ. חבקין:

המערער טען כי בתביעה לד"פ, שמולאה כשבוע לאחר התאונה, לא אזכרה המשיבה את הגב, מה שסותר טענתה כי יומיים אח"כ הלינה על הגב.

אם הפ"ע גרמה להחמרה היה מצופה שבתביעתה יהא לכך ביטוי – משמע, שהמשיבה עצמה סברה שלא היתה מהפגיעה.

מפנה לרישום מ-31.12.14 המלמד על העדר שינוי, משמע, הפגיעה לא החמירה מצבה.

המשיבה הפנתה למכתב המל"ל מ-6/7 (סיכום תיק;שלא הובא בפניי) – כשהמל"ל הוסיף שבתביעה לנכות יש תלונות על צוואר וגב תחתון, כשלעמדתו, אין קש"ס בינן לפגיעה אך משאיר לשק"ד ולפיכך, הדיון בשאלת קש"ס מוּצה.

הועדה התיחסה למצב קודם. המערערת לא העלימה מידע וציינה זאת בערעורה לועדה ואף בחוו"ד דר' גוייצקי מטעמה (לאור הערת ביה"ד חזרה בה מה"טעם הטכני" לדחיית הערעור, שבתגובתה).

4. משהועבר למותב זה ב-25.4.17 ניתן עתה פסה"ד:

א. לא בכדי טען המערער כנגד החלטת הועדה, ולוּ בהתבסס על התביעה לד"פ (שהוגשה ב-23.2.15) כשלטעמי, יש בה סתירה לנטען בפני הועדה:

ראשית, טענה המשיבה כי לא סבלה בעבר מכאבים הקשורים או דומים למצבה כיום – מה שודאי לא מתיישב עם טענת המשיבה כי במיון הלינה על החמרה בגב וקצת בצוואר, מחד ומנגד, כי הלינה כך יום-יומיים לאחר הפגיעה אצל הרופא. בעיקר כך – משאין בפניי ולוּ אסמכתא רפואית אחת לכך, כזו שהיתה בפני הועדה.

שנית, המשיבה טענה כי לא עבדה כלל מהפגיעה מ-24.12.14 (כזכור, המשיבה חתמה על התביעה לד"פ יום אחרי הפגיעה), אך המעסיקה (קרן מחקרים תה"ש) מציינת כי המשיבה חזרה לעבודה ב-15.1.15, מה שאינו מתיישב עם הטענה (בפני הועדה) כי המשיבה פוּטרה עקב הפגיעה, מחד ומאידך, המשיבה הועסקה אך מ-1.2.01 כעובדת קבועה, ב-33% משרה (אישור המעסיק ע"ג התביעה לד"פ, ס' 13).

כך, בישיבתה הראשונה של הועדה טענה המשיבה כי לאחר הניתוח עבדה עד הפגיעה מה סותר טענותיה בפני דרג ראשון.

ב. עוד יש להזכיר כי המשיבה נסמכה בערעורה לועדה (בין היתר) על ת.ר.ר.נ.ע. החתומה ע"י דר' שר-לוריא מ-29.12.14. בפניי הוצגה אך תעודה נוספת מ-31.12.14 ולתוכנה אתייחס להלן:

"תנועות צוואר שמורות.. ללא חסר עצבי גפים עליונות... כאב עמום עמ"ש מותני, הגבלה קלה בכפיפה. צילומים 27.12.14 ע"ש צווארי שינוי שחיקתי C56 ללא ממצא חבלתי. צילום ע"ש גבי מתני לאחר קיבוע L1-L4 ללא שינוי. הרופא מאשר כי המשיבה סובלת מ:"SPINAL FUSION, BACKACHE, CERVICALGIA .CONTUSION BACK"

לא הובאה בפניי חוו"ד דר' גוייצקי כנטען בדיון בפני כב' הרשמת – אך עפ"י רישום הועדה – מדובר "בתעודה רפואית" מ-26.10.15, כשהמשיבה נסמכת עליו בכך כי אף הוא מציין "מצב קודם".

ג. מצאתי להזכיר עוד כי בפני דרג ראשון( 2.8.15) טענה המשיבה : "אחרי הניתוח הייתי 4 שנים בנכות. חזרתי למשרה של 33%. מאז שנפלתי יש החמרה במצב הגב".

דרג ראשון מציין כי מדובר ב"מצב כרוני שחוזר ונשנה מתואר מס' פעמים בגליון הרפואי". ובמסקנותיה: "יש תלונות חוזרות על כאבי גב תחתון עם קרינה לגפיים התחתונים".

עולה לכאורה כי הועדה התעלמה (לחלוטין) מרישומים רפואיים כאמור ומ"מצב קודם", שלאחר הניתוח ועפ"נ שנים, כטענת המשיבה עצמה, ובו תלונות על כאבים/מגבלות, שכללו הקרנה לגפיים.

עוד אבהיר – אין חולק כי המשיבה ציינה מצב קודם בהגשת הערעור (ואין חלילה טענה בהקשר זה) אלא שעולה על פניו כי הועדה לא אבחנה בין עצם הניתוח (=מצב קודם) לבין תלונות לאחריו טרם הפגיעה (=אף הוא "מצב קודם") – ובנסיבות, סבורני כי ראויה אבחנה כאמור, ודאי התיחסות הועדה לאסמכתאות רפואיות בנדון.

ד. הועדה התכנסה ב-2 ישיבות:

בישיבתה הראשונה טענה המשיבה כי הלינה על הגב בחדר מיון ויום יומיים אח"כ בפני הרופא (ביום ראשון או שלישי, כשהפגיעה ביום ד'), עד כי ב-15.6 אושפזה כי "כבר לא יכולתי לזוז".

אין בפניי רישום כאמור בסעיף 6 לישיבה הראשונה אך אתהה/אניח כי הרישום בדבר 7-8 זריקות אפידורל איננו עפ"י רישום רפואי (שפורט במשפט קודם) מ-24.12.14. הועדה במסקנותיה (ס' 10) קובעת: "קיים קשר סיבתי ברור – המערערת מדווחת על כאבי גב 24 שעות לאחר מכן".

בישיבה השניה מסכמת הועדה ומאמצת המלצת ועדת הרשות (7.3.16, שלא הוצגה בפניי) וקובעת למשיבה נכות כאמור בישיבתה הראשונה.

ה. אין זה "חזון נפרץ" כי המל"ל מערער על החלטת הועדה הרפואית.

עם זאת, בנסיבות המיוחדות דנא, בהן עולה כי הועדה לא התיחסה לתלונות של המשיבה עצמה, מחד ולממצאים הרפואיים במהלך השנים, מאידך – שוכנעתי כי אכן ראוי להחזיר את עניינה של המשיבה לועדה ע"מ שתתייחס לתלונות המשיבה עצמה ולמצבה במהלך השנים שעד הפגיעה (ולוּ כמתואר לעיל), ולמסמכים הרפואיים במהלך השנים שעד הפגיעה, כמו גם לרישומים הרפואיים המיידיים שלאחר הפגיעה.

הועדה תשוב ותשקול עמדתה בדבר נכותה של המשיבה בעקבות הפגיעה, תקבע שיעור מצבה הקודם של המשיבה (גם בשים לב לכך שהמשיבה עצמה טענה אך להחמרה) – ותנמק במפורט מסקנותיה.

אין צו להוצאות.

על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, ט"ו אייר תשע"ז, (11 מאי 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

ק.: מירי ק.