12 ינואר 2017

1. התובע עותר לחייב את הנתבע בפיצוי כספי בסך של 250,000 ₪ וזאת בגין נכותו בכף יד ימין. התובע עמד על כך שוב ושוב כי הוא אינו מבקש לערער על החלטת הועדה הרפואית לעררים, אלא עותר לפסיקת פיצוי כספי על ידי בית הדין.

יצוין כי בסמוך לאחר הגשת כתב התביעה, התברר כי במקביל להגשת התביעה, התובע הגיש ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 6.7.2016 וזאת באמצעות בא כוחו (ב"ל 541-08-16).

התובע נדרש להבהיר מהי עילת התביעה שבפנינו וכיצד היא מתיישבת עם הערעור שהוגש מטעמו על החלטת הועדה הרפואית לעררים. בתגובה הודיע התובע כי הוא מבקש למחוק את הערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים ועומד על התביעה דכאן.

2. ביום 31.10.1972 התובע נפגע באצבע מס' 2 ביד ימין עקב תאונת עבודה. בגין תאונה זו, נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 17.42% וזאת החל מיום 14.9.2013.

3. ביום 20.11.2014 ארעה לתובע תאונת עבודה נוספת באצבע מס' 2 ביד ימין, כאשר במהלך עבודתו במחצבי אבן נקרע חבל ונפלה לו תושבת על האצבע. התובע הגיש בקשה לקביעת נכות עקב התאונה וביום 25.5.2015 קבעה הועדה מדרג ראשון נכות צמיתה בשיעור של 8% מיום 1.6.2015 .

התובע הגיש ערר לועדה רפואית לעררים וזו התכנסה ביום 2.7.2015 ומצאה כי קיימת צלקת בבסיס אצבע 2 ימנית מסביב לאצבע. שינוי בצבע האצבע, קיים קשיון של המפרקים הבינ-גליליים באצבע 2. התחושה שמורה. הועדה קבעה כי לתובע קשיון בלתי נוח של אצבע 2 ביד ימין דומיננטית, כך שלפי סעיף הליקוי 44(1) ו – 43 (2)(ב) בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן – התקנות) הנכות עומדת על 12%. הועדה הוסיפה כי התחושה שמורה ואינה מוסיפה לנכות הקיימת ולפיכך, בהתחשב במצב קודם, בחשבון עובר ושב הנכות הינה 5%. אין לקבוע נכות נוספת לפי סעיף 35 (1) מותאם. לגבי אצבע שלוש נקבע כי לא נפגעה בתאונה הנוכחית. לנוכח העובדה שהועדה עמדה להפחית את הנכות שנקבעה לתובע בועדה מדרג ראשון היא עצרה את הדיון לפי תקנה 30.

4. ביום 19.11.2015 התכנסה הועדה הרפואית לעררים לצורך שמיעת עמדת התובע ובא כוחו שטענו כי יש להפעיל את פרטי הליקוי באופן מצטבר, להתייחס לליקוי באצבע 3 הנובע מהפגיעה באצבע ולקבוע נכות בגין הצלקת.

לאחר ששמעה את התובע ובא כוחו קבעה הועדה כי יש להעמיד את נכותו הצמיתה של התובע על 5% לפי סעיף 44(1) ו -43 (2)(ב) לתקנות וזאת מיום 1.6.2015. הנמקת הועדה התבססה על כך שסעיף 44(1) הינו סעיף ספציפי הכולל בתוכו גם את ההפרעה התפקודית. מאחר ואין פגיעה תחושתית אין נכות נפרדת בגין הצלקת. עוד נקבע כי אצבע 3 לא הוכרה כאיבר שנפגע בתאונה על ידי פקיד התביעות.

על החלטה זו הוגש ערעור ב"ל 30736-12-15 שנדון בפני כב' הרשמת דרורי (כתוארה אז). במסגרת הדיון הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין ולפיה עניינו של התובע (המערער בהליך) יוחזר לועדה הרפואית לעררים באותו הרכב על מנת שהיא תשקול בשנית את שאלת הקשר הסיבתי בין אצבע 3 לבין התאונה ותנמק את החלטתה בהקשר זה וככל שקיים קשר סיבתי, תשקול התאמת הנכות. עוד התבקשה הועדה לשקול ולנמק את קביעתה לעניין הצלקת תוך התייחסות לסעיף הליקוי אשר מתייחס לצלקת מכאיבה או מכערת.

5. בהתאם לפסק הדין, הועדה הרפואית לעררים התכנסה באותו הרכב לדון בעניינו של התובע ביום 6.7.2016. הועדה קבעה כי לאחר שעיינה בפסק הדין ולאחר עיון מעמיק בתוכנו, הפגיעה עקב התאונה הייתה באצבע 2 בלבד וכי אין כל עדות לפגיעה באצבע השלישית בתקופה שלאחר התאונה ורק כבור 3 חודשים נזכרת הגבלה בסוף הכיפוף של המפרק הבין גלילי המקורב באצבע שלישית. הועדה ציינה כי עיינה בחוות הדעת של פרופ' וולנשטיין מיום 8.4.2016 ומיום 2.10.2016 ובבדיקה כיום, בדקה את אצבע 3 בשתי הידיים ומצאה כי קיימת הגבלה מזערית בסוף טווחי התנועות של כיפוף 2 האצבעות. מכאן, הגיעה הועדה למסקנה כי ההגבלה באצבע 3 ביד ימין אינה נובעת מהתאונה ובפרט משעה אצבע 3 לא נפגעה בתאונה. הועדה הבהירה כי פרופ' וולנשטיין לא בדקה את היד השניה לשם השוואה של טווחי התנועות באצבע שלישית שמאלית ואף הגדירה את המעורבות של האצבע השלישית בפציעה כ"אולי".

הועדה קבעה שאין קשר סיבתי בין המגבלה בכיפוף של אצבע 3 לבין התאונה והותירה את גובה הנכות הצמיתה על כנה.

על החלטה זו הוגש ערעור (ב"ל 541-08-16) שנמחק על ידי התובע כמתואר לעיל.

6. מכתב התביעה עולה כי הלכה למעשה המדובר בערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 6.7.2016 (להלן – החלטת הועדה הרפואית) כמו גם על קביעות הרפואיות של הועדות הרפואיות (דרג ראשון ושני). לטענת התובע, הוצגה בפני הועדה הרפואית חוות דעת של פרופ' וולנשטיין ולפיה הוא סובל נכות בשיעור של 25% בגין חוסר תפקוד של כל כף יד ימין ובכל זאת, הועדה לא שינתה את אחוזי הנכות שנקבעו על ידי הדרג הראשון. הועדה התייחסה בזלזול לחוות הדעת של פרופ' ויינשטיין, למרות תוארה ובכירותה ומומחיותה בתחום כף היד. התובע מוסיף כי אין טעם להחזיר את הדיון לוועדה שכן המדובר כדבריו "במשחק מכור מראש", אין סיכוי שרופא מומחה בועדה יבוא לקראת התובע משעה שהוא מקבל משכורת מהנתבע. משכך, התובע מבקש שבית הדין יפסוק לו פיצוי בסך של 250,000 ₪ בגין הפגיעה באצבע 2 ו – 3 ונטרול כף יד ימין מכל פעילות. זאת, בין היתר, בהעדר יכולת למחוא כפיים וכאבים עזים בכף היד ובשרש כף היד.

במהלך הדיון, התובע תיאר בהרחבה את הנכות ממנה הוא סובל, נסיבותיה והטיפול שעבר.

התובע תיאר גם את השתלשלות העניינים בועדות הרפואיות היחסים בינו לבין בא כוחו בועדות. התובע חזר על עיקרי טענותיו בתביעה והוסיף כי ד"ר קרת, האורתופד שישב בועדה אינו מומחה לכף יד ולפיכך הוא אינו יכול לפסול את חוות דעתה של פרופ' וולנשטיין.

הנתבע מצידו, ביקש לדחות את התביעה מחמת העדר סמכות עניינית. לטענתו, התובע טוען לכאבים בכף היד ובגינם הוא מבקש לקבל פיצוי ואולם לא ניתן לקבל פיצוי על כאבים אלא רק על אחוזי נכות שקביעתם מצויה בסמכותה הבלעדית של הועדה. ככל שהתובע מבקש שיקבעו לו אחוזי נכות ובגינם הוא מבקש לקבל פיצוי, עליו לחזור למסלול של הועדות ולהגיש ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 6.7.2016. גם לגופו נטען כי הפיצוי המקסימלי לו זכאי התובע ככל שייפסקו לו 20% נכות אינו עולה כדי סכום הפיצוי הנתבע בסך של 250,000 ₪.

המומחית מטעם התובע אינה יכולה לקבוע כיצד אירעה התאונה ואיזה איברים נפגעו וסמכות זו נתונה בידי פקיד התביעות.

7. לאחר הדיון, התובע הגיש הודעה ולפיה הגיש תביעה להחמרת מצב של אצבע 2 ביד ימין.

8. בתביעתו עותר התובע כי נפסוק לו פיצוי כספי בסך של 250,000 ₪ בגין נכותו. אין בידינו לקבל את התביעה ודינה להידחות. צודקת ב"כ הנתבע בטענתה כי בית הדין נעדר סמכות עניינית לפסוק לתובע פיצוי כספי בגין הנכות. זכויות המבוטחים נקבעות על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח-משולב], התשנ"ה- 1995 ולבית הדין אין סמכות לחרוג מהחוק ולקבוע זכויות שונות. קבלת גמלה בגין נכות מחייבת קביעה של אחוזי נכות על ידי הועדה הרפואית.

קביעת נכות רפואית של מבוטח לרבות התאמת פריטי הליקוי המנויים בתוספת לתקנות למצבו הרפואי של המבוטח היא עניין המצוי בתחום סמכותה הבלעדי של הועדה הרפואית בהתאם לידע המקצועי המצוי בידה (ראו למשל: בר"ע 12391-07-13 יעקב חזק נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 5.3.2014)].

כך גם, על פי פסיקתו העניפה של בית הדין הארצי לעבודה קביעתה של ועדה רפואית בדבר דרגת נכות מחייבת את בית הדין ואין בית הדין רשאי לשים את עצמו כמומחה ברפואה ולקבוע דרגת נכות ו/או ממצא רפואי.

[ראו: דב"ע ל/0-6 רוחי אלחטיב נ' הועדה הרפואית לעררים והמוסד, פד"ע א 157; דב"ע ל/0-11 צבי סימן טוב נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 133].

9. אשר על כן, התביעה נדחית.

10. כמקובל, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ד טבת תשע"ז, (12 ינואר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.