לפני

כב' השופט ד"ר טל גולן

ה ח ל ט ה

1. בפני מונחת בקשה שהוגשה על ידי הנתבעים (להלן: "הנתבעים"), ובה הם מבקשים כי בית הדין יורה לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם בהליך (להלן: "הבקשה"). הבקשה הוגשה במסגרת תביעה שהוגשה כנגד הנתבעים על ידי התובע, ואשר הינו המשיב לבקשה (להלן: "התובע").

2. התובע הינו תושב היישוב עראבה אשר בשטחי הרשות הפלסטינית, והתביעה הוגשה על סך של 97,342 ₪, ובה נתבעו זכויות שונות מתחום משפט העבודה, ולאור טענתו של התובע שהוא עבד אצל הנתבעים בעבודות חקלאות בין השנים 2010-2003.

3. הנתבעים טוענים בבקשתם, בין היתר, כי התביעה הוגשה בשיהוי רב וסיכוי התביעה אף הינם קלושים ביותר. עוד טוענים הנתבעים, כי במידה ותידחה התביעה, הם יתקשו לגבות את ההוצאות מהתובע. מנגד, התובע טוען, בין היתר, כי הנתבעים מנסים להכביד עליו בניהול התביעה, וכי זכות הגישה לערכאות הינה זכות חוקתית.

4. התשתית הנורמטיבית – תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מסמיכה את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, וזאת כאשר בית המשפט נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות את הטלתה של הערובה. בהקשר זה נקבע, כי תקנה 519 נועדה למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כשנראה לבית המשפט שהסיכויים של התובע להצליח בתביעה קלושים (ע"א 6477/97 ויינשטיין נ' ליברמן, ניתן ביום 13.1.1998). תקנה 519 אומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, וזאת בהיעדרה (עד התקופה האחרונה) של תקנה מקבילה לה או תקנה המאמצת את הוראותיה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

5. בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, וכפי שזו פורטה בע"ע 1424/02 אבו נסאר – SAINTPETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 6.7.2003), נקבעו מספר מבחנים אשר לפיהם בית הדין יקבע באם יש מקום להטיל על תובע שהינו עובד זר בהפקדת ערובה. כך, ובין היתר, נפסק שם כדלקמן: "הוראתה של התקנה מכוונת למניעת הגשתן של תביעות סרק וממנה נגזרים השיקולים והמשקולות להטלת החיוב במתן ערובה: השיקול העיקרי הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, ולו יינתן המשקל המכריע... במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים; הסיכוי המשני במהלך הוא יכולת גבית הוצאות הנתבע מהתובע. אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא מפאת עוניו ידחה התובע משעריו של בית המשפט" (ראו גם ע"ע 13652-10-13 AMLESET – י.ב. שיא משאבים בע"מ, ניתן ביום 9.4.2014).

6. ביום 29.6.2016 פורסמה ברשומות תקנה 117א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, אשר כבר נכנסה לתוקף במועד שבו ניתנת החלטה זו, ובה נקבע כדלקמן:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו".

7. מלשונה של התקנה, עולה כי נקודת המוצא ביחס למי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח של אחת מהמדינות שהינה חברה באמנה (ותושבי הרשות הפלסטינאית בתוכם), היא כי לבקשת הנתבע/ים על בית הדין להורות לתובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע/ים. החריג יחול באחד מהמקרים הבאים: כאשר התובע הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו; כאשר התובע הראה כי הנתבע יוכל להיפרע ממנו אם התביעה תידחה; או מטעמים מיוחדים שיירשמו.

8. מן הכלל אל הפרט – לאחר עיון בבקשה מטעם הנתבעים ובתגובת התובע לבקשה, וכן בכתב התביעה שהוגש בתיק, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל, וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.

9. ראשית אציין, כי התובע צירף לכתב התביעה תלושי שכר שהוצאו על ידי אגף מת"ש שבמשרד התעשיה, המסחר והכלכלה, ובהתייחס לעבודתו של התובע אצל הנתבעים (חלק מהם מתייחסים לנתבע 1, וחלק מהם מתייחסים לנתבע 2). דא עקא, שהמדובר במסמכים שהוצאו לגבי מספר חודשים בשנים 2007 ו-2009, קרי – יותר מ-7 שנים לפני הגשת התביעה. זאת, מלבד תלוש שכר אחד בלבד, לחודש 9/2009.

10. ביחס לכך, התובע כלל לא הסביר מדוע הוא לא צירף את תלושי השכר לכלל התקופה הרלוונטית של ההעסקה, הנטענת על ידו – שהינה כזכור עד ליום 1.11.2010, ברציפות. התובע גם כלל לא הסביר – וגם לא בתגובתו לבקשה מטעם הנתבעים, הכיצד ייתכן שמחד הוא טוען להעסקה רציפה אצל הנתבעים בשנים 2010-2003, אולם מנגד הוא צירף בעצמו לכתב התביעה, תלוש שכר לחודש 10/2009, שהוצא על שמו של מעסיק אחר בכלל ואשר אינו קשור לתיק – מר ריאד אבו כדר.

11. ראוי גם לציין, כי התביעה הוגשה בהתייחס לטענות משפטיות, שלכאורה יש עימן קושי כבר בשלב זה. כך ובין היתר, התובע ביקש פיצוי בסך של 15,000 ₪ בגין אי-מסירת הודעה לעובד, אולם תחילתו של סעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), המקנה פיצוי בגין אי-מסירת הודעה לעובד, הינה רק מיום 11.12.2011. מועד זה הינו לאחר סיום העסקתו הנטענת של התובע, ואף נקבע כי הוראותיו יחולו רק על הודעות שהיה צריך למסור אותן החל ממועד זה. זאת ועוד, וביחס זכויות אחרות שנתבעו (כגון דמי חגים, למשל), הרי שייתכן שהן התיישנו, כולן או חלקן.

12. הנה כי כן, אין לפנינו "ראשית ראיה" להוכחת התביעה, וגם המסמכים שצורפו לכתב התביעה, אינם מהווים לדעתי ראשית ראיה שכזאת, בשלב הנוכחי. אפנה ביחס לכך לדברי כב' השופטת שדיאור בסע"ש (י-ם) 11934-03-16 מוניא – יאיר אזולאי בית אריזה, החלטה מיום 5.10.2016, באשר לפרשנות הראויה למונח "ראשית ראיה", ובכל הקשור להטלת ערובה בבית הדין ולפי ההסדר החקיקתי החדש:

"המונח ראשית ראיה לא הוגדר בחקיקה, אולם מקובל לראותו כראייה שיש בה ממש, גם אם אינה תומכת בכל פרטי ודקדוקי התביעה ואינה מערכת שלמה של ראיות כאלה (בע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ).

בענייננו מובן כי הכוונה אינה לחייב את התובע להציג את מלוא ראיותיו ולהכריע בתוקפן כבר בשלב הבקשה להטלת ערובה, יחד עם זאת, נראה כי ניתן לקבוע שהמושג "ראשית ראייה להוכחת תביעתו" צריך להתפרש על פי העקרונות הבאים:

ראשית - מובן כי אותה ראשית ראיה צריכה להיות מסמך כתוב. לא די באמירה בעלמא של תובע כי זכויותיו קופחו.

שנית - צריכה זו להיות ראשית ראייה "להוכחת התביעה" היינו, לשיטתנו לא יהיה די בראייה המוכיחה אך את קיומם של יחסי עובד ומעביד כלשהם בין הצדדים כדי להוות ראשית ראייה לענייננו.

התובע יידרש להציג ראשית ראייה לעצם קיומו של חיוב או לעצם קיום של קיפוח זכות. דרך משל ניתן יהיה לומר לכאורה כי הצגת תלושי שכר בהם משולם סכום הנופל משכר מינימום ייחשבו לבטח לראשית ראייה. אולם הדבר, תלוי כמובן בנסיבות העניין, בהצגת דו"חות נוכחות וראיות לתשלום ששולם בגין שעות העבודה וכיוצא באלו.

שלישית- הצגה של ראשית ראייה בנוגע לחלק זעיר מן התקופה הנתבעת או לחלק זעיר מסכום התביעה- עלולה שלא להספיק לתובע כראשית ראיה. היינו: נדרש כי ראשית הראייה תתמוך לכאורה לא רק בסיכויי התביעה אלא גם בכך שאין מדובר בתביעה מנופחת ומוגזמת באורך התקופה, או בסכום וכד'.

בעניין זה נדגיש כי מדיניות בתי הדין היא כי במקרים המתאימים, יחויב תובע ה"מנפח" את תביעתו בהוצאות משפט אף אם הוא זוכה בה בחלקה ולעתים אף בסכום העולה על הסכום שנפסק לטובתו (עב (ת"א) 8097/03 זיידמן דב נ' אי. סי. איי. טלקום בע"מ וכן פסק הדין בערעור עע (ארצי) 573/09 דב זיידמן נ' אי סי איי טלקום בע"מ)."

13. אומנם, לא ניתן לקבוע בשלב הנוכחי כי התביעה הינה מופרכת, ולא ניתן לפסול כי התובע אכן יצליח להציג את הראיות והעדויות אשר יתמכו בגרסתו. יש אכן גם מקום לאפשר לתובע להיכנס בשערי בית הדין. אולם מנגד, קיים קושי לכאורי של התביעה וכפי שצוין לעיל בהרחבה.

14. זאת ועוד, התובע אף לא פירט או הביא אסמכתאות באשר לנזק הממשי שייגרם לו כתוצאה מהפקדת הערובה, וגם לא הראה שהנתבעים יוכלו להיפרע את הוצאותיהם ממנו אם התביעה תידחה. לבסוף, לא הוכחו בפניי "טעמים מיוחדים" כלשהם, שיש בהם כדי לפטור מחובתו של התובע להפקיד ערובה. כלומר, ולסיכום נקודה זו – אין בפנינו חריג הנכנס בגדרי הסיפא לתקנה 117א(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין).

15. לסיכום – אני מקבל את הבקשה, ועל התובע להפקיד סך של 2,000 ₪ בקופת בית הדין להבטחת הוצאות הנתבעים בהליך. הסכום הנ"ל יופקד בקופת בית הדין עד ליום 22.11.2016, שאחרת התביעה תימחק וללא כל התראה או אזהרה נוספת.

16. מזכירות – לעיוני ביום 23.11.2016 לבדיקת הגשת אישור ההפקדה.

ניתנה היום, א' חשוון תשע"ז (02 נובמבר 2016), בהיעדר הצדדים ותישלח אליהם.