בקשת הנתבעים 6-9 להעברת התובענה לבית המשפט המחוזי מחמת חוסר סמכות עניינית.

עניינה של תובענה זו ב- 2 חלקות מקרקעין בגוש 3638 חלקות 44 ו- 46 (להלן: "המקרקעין"). מקרקעין אלו המצויים באזור נס ציונה רשומים בלשכת רשם המקרקעין בבעלותם של שם-טוב שלמה ז"ל וצדיק יהודה ז"ל (להלן: "הבעלים הרשומים"). בעקבות הליכי כינוס נכסים נמכרו המקרקעין בעבר לנתבעת 1 (להלן: "מאירום"), אשר לטובתה נרשמו הערות אזהרה.

במשך השנים מכרה מאירום חלקים מזכויותיה במקרקעין לרוכשים שונים (להלן: "הרוכשים"), אשר גם לטובתם נרשמו מעת לעת הערות אזהרה על זכויות הבעלים הרשומים.

טענת התובעים בתמצית הינה, כי מאירום מכרה את זכויותיה לרוכשים חלקים חלקים, כאשר גם לאחר שלא נותרו לה עוד זכויות במקרקעין, הוסיפה ומכרה חלקים נוספים לרוכשים נוספים וכפולים באופן המהווה עסקאות נוגדות.

במסגרת כתב התביעה עותרים המבקשים לסעדים העיקריים הבאים:

התובעים מבקשים כי בית המשפט יצהיר כי ביום 30.10.15, מכרה התובעת את מלוא יתרת זכויותיה במקרקעין ולפיכך כל המכירות שנעשו לאחר מועד זה בטלות. עוד מבוקש כי בית המשפט יורה על מחיקת הערות האזהרה אשר נרשמו לטובת הרוכשים המאוחרים למועד האמור. בנוסף מבוקש כי יינתן צו מניעה קבוע, לפיו ייאסר על הנתבעים 1-2 לבצע מכירות נוספות במקרקעין ו/או לפעול כל פעולה אחרת במקרקעין, לרבות רישום הערות אזהרה נוספות (להלן: "סעדי התביעה").

לטענת הנתבעים 6-9 מדובר בתביעה אשר הסמכות העניינית בעניינה נתונה לבית המשפט המחוזי, שכן המדובר בתביעה אשר עניינה בעלות וזכויות קנייניות במקרקעין.

מנגד טוענים התובעים כי הן זכויותיה של מאירום והן זכויותיהם של הנתבעים האחרים, לרבות הרוכשים "המתחרים", הינן זכויות אובליגטוריות הבאות לידי ביטוי בהערת אזהרה בלבד ולא בבעלות רשומה. עוד טוענים התובעים כי מדובר במקרקעין אשר זכות החכירה לגביהן בוטלה בעקבות שינוי ייעוד ועל כן היה על החוכרים להשיב את המקרקעין לרשות מקרקעי ישראל. לפיכך הזכויות במקרקעין מבטאות כיום למעשה, זכות לקבלת פיצוי כספי בגין ביטול החכירה והשבת המקרקעין. בהתאם לכך סבורים התובעים, כי הסמכות בעניינה של תובענה זו מסורה לבית משפט השלום.

דיון והכרעה:

סעיף 51(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, קובע מהם סמכויותיו של בית משפט השלום, ובין יתר הסמכויות (ס"ק (3)):

"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין"

הלכה פסוקה היא כי המבחן לקביעת הסמכות העניינית הוא מבחן הסעד (ע"א 27/77 יהודה טובי נ' שמעון רפאלי פ"ד לא(3) 561).

כאמור לעיל הסעד המבוקש בתובענה זו עניינו הצהרה על זכות או היעדר זכות קניינית במקרקעין. בין יתר הסעדים בתובענה זו מתבקש בית המשפט כאמור לעיל, להצהיר על זכויות במקרקעין, להכריע בין זכויות מתחרות, להורות על מחיקת הערות אזהרה אשר נרשמו לטובת חלק מהנתבעים.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים סבורני כי המדובר בסעד שבסמכותו העניינית של בית משפט המחוזי, זאת אף אם לאמיתו של דבר מהותה של התביעה הינה הזכות לקבלת הפיצוי הכספי הגלום בביטול זכויות החכירה במקרקעין.

בהתאם למבחן הסעד, אין ספק כי מדובר בזכויות במקרקעין אשר אינן זכויות שימוש, חזקה או חלוקת מקרקעין. אכן, אין מדובר בזכויות בעלות רשומות, אלא בזכויות חוזיות אשר הביטוי להן נמצא בהערות אזהרה הרשומות בלשכת רשם המקרקעין, אולם כבר נפסק כי תובענה למחיקת הערות אזהרה הינה בסמכות בית המשפט המחוזי (ר' למשל ע"א 540/88 גי' אי ג'י השקעות (בפירוק) נ' רשם המקרקעין, פ"ד מט(2) 735, 742).

בה"פ (חי') 119/08 שרה שוייצר נ' אילן רפאל [פורסם בנבו, 2008], קבע כב' השופט י. עמית, כדלקמן:

"המבחן הפשוט, היעיל והברור ביותר לקביעת הסמכות העניינית הוא מבחן הסעד, והפסיקה חזרה על הכלל לפיו הסמכות העניינית הולכת אחר הסעד – ראה, לדוגמה, ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן, פ"ד לז(3) 1, 12 (1983); ע"א 03/ 2846 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, 534 (2004).

קריאה זהירה של סעיף 51(א)(3) מעלה כי בענייני מקרקעין, מצא המחוקק לחלק את הסמכויות בין בתי המשפט לא לפי טיבם של המקרקעין (זכויות רשומות או זכויות אובליגטוריות) אלא לפי הסעדים.

סעדים שעניינם חזקה/ שימוש/חלוקה מנותבים לבית משפט השלום, בין אם המקרקעין רשומים ובין אם לאו, בין אם שווי המקרקעין עולה על הסמכות הכספית של השלום ובין אם הוא בגדר הסמכות הכספית של השלום. כל יתר הסעדים שעניינם מקרקעין, כמו תביעה לאכיפת הסכם מקרקעין, הצהרה על זכות או היעדר זכות במקרקעין וכיו"ב – כל אלו מנותבים לבית המשפט המחוזי...

"...ההבחנה בין זכויות אובליגטוריות ביחס למקרקעין לבין זכויות קניין, עשויה לעורר תילי תילים של קושיות, שיש בהן כדי לסבך את מבחן הסעד, כמבחן הפשוט והיעיל לקביעת הסמכות העניינית.

רישום או ביטול הערות אזהרה, נדון כעניין שבשגרה בבית המשפט המחוזי, מבלי להידרש לטיבה של הערת אזהרה כזכות קניין או כזכות מעין קניינית..."

בענייננו, הסעד המבוקש במסגרת כתב התביעה הינו סעד אשר בהתאם לאמור לעיל, נופל באופק מובהק בסמכותו של בית המשפט המחוזי. אין מדובר בזכויות חזקה/שימוש/חלוקה במקרקעין אלא בסעדים אשר עניינם הצהרה על זכות או העדר זכות במקרקעין, וזאת בין אם הערת אזהרה תיחשב כזכות קניינית, זכות מעין קניינית או ביטוי רישומי לזכות קניין שביושר. גם הזכאות לקבלת פיצוי בגין השבת המקרקעין לרשות מקרקעי ישראל בגין שינוי הייעוד אינה אלא ביטוי לזכויות הצדדים במקרקעין, מה גם שאין זה הסעד המבוקש בתובענה, אלא לכל היותר תוצאה אפשרית אשר עשויה לנבוע מהקביעה באשר לזכויות הצדדים במקרקעין.

לאור האמור אני מקבל את עמדת הנתבעים 6-9 כי הסמכות העניינית בתביעה זו נתונה לבית המשפט המחוזי. היות והמקרקעין נשוא התובענה מצויים בנס ציונה, הרי שסמכות השיפוט נתונה לבית משפט המחוזי במחוז המרכז.

אשר על כן, בהתאם לסמכותי על פי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, אני מורה על העברת התובענה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד.

הדיון הקבוע ליום 18.7.2017 מבוטל.

התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים 6-9 בסך 1,800 ₪.

ניתנה היום, י' תמוז תשע"ז, 04 יולי 2017, בהעדר הצדדים.