בפני תביעה ע"ס 16,454 ש"ח שעניינה תאונת דרכים שארעה ביום 25.1.16 באזור צומת ירקונים בפ"ת.

התובעת הינה בעלת רכב נושא מ.ר. 8886011

הנתבע 1 הינו נהג רכב מסחרי נושא מ.ר. 9341131 (להלן: "הרכב המסחרי")

הנתבעת 2 הינה חברת הביטוח שביטחה את הרכב המסחרי במועד הרלוונטי לתאונה.

הנתבעת 3 הינה בעלת הרכב המסחרי והעסיקה את הנתבע 1 דרך חברת כוח אדם בתפקיד נהג.

ואלה העובדות הנצרכות לצורך הכרעה בתאונה:

אין מחלוקת כי רכב הנתבעת 3 הנהוג ע"י הנתבע 1 פגע ברכב התובעת בחלקו האחורי בשעה שהיה בעצירה מלאה, תוך שהוא הודף אותו אל רכב נוסף, כך שלרכב התובעת נגרמו נזקים בחלקיו האחוריים והקדמיים (להלן: " אירוע התאונה"). עוד אין מחלוקת כי נהג רכב התובעת עצר כדין את רכבו וכי לא מיוחסת לו כל טענה ביחס לאשם תורם או אחריות משותפת לתאונה.

לפיכך, אין חולק כי התובעת זכאית לתשלום הנזקים שנגרמו לה באירוע התאונה והשאלה לגביה נדרשת הכרעתו של ביהמ"ש נוגעת לזהותו של הגורם המשלם.

הנתבעת 2 טוענת כי בענייננו מתקיים חריג לפוליסה המצוי בפרק 3 לה שעניינו העמסתו של הרכב המסחרי במטען במשקל עודף כך שהרכב מועמס ביתר. עמדתה זו נסמכת על חקירתו של הנתבע 1 שטען כי הרכב הועמס ביתר בנסיעתו האחרונה מבית שמש לפ"ת וכי עקב עומס היתר לא הצליח לבלום הרכב המסחרי בעת שהתקרב לרכב התובעת ופגע בו מאחור. לדבריו יום התאונה היה גשום מאוד והכבישים היו חלקים; עומס היתר הקטין את האפשרות לבלום בבטחה ולפיכך אף שלחץ על הבלמים, לא הצליח לעצור הרכב במרחק המתאים מרכב התובעת. על עדותו זו בפני החוקר התבססה הנתבעת 2 עת דחתה את התביעה בשל התקיימות החריג לפוליסה ולדידה הנתבעת 3 היא הנושאת בנזקי התובעת.

הנתבעת 3 טוענת כי טענות הנתבעת 2 משוללות כל בסיס עובדתי. לטענתה הרכב המסחרי לא הועמס ביתר. וכי גם כאשר הרכב מלא עד תומו, הרי שלאור סוג האריזות ומשקלן, אין משמעות הדברים כי קיים עומס יתר. לטענתה הרכב מוביל אריזות ריקות בנפחים שונים אשר משקלם כלל אינו מתקרב למשקל המקסימלי המותר להובלה ברכב; קיים הבדל בין הקיבולת הנפחית של הרכב לבין הקיבולת המשקלית של הרכב- וזו לא נעברה כלל. הנתבעת טוענת כי הנתבעת 2 לא הוכיחה כי אכן התקיים החריג לפוליסה ומשמוטלת חובה זו על כתפיה- הרי שבהעדר הוכחה- הפוליסה בתוקף ועל הנתבעת 2 לשאת בנזקי התובעת.

בדיון בפני העידו נהג רכב התובעת, הנתבע 1 שכזכור נהג ברכב המסחרי ועל עדותו נסמכה הנתבעת 2 בסירובה לשאת בעלויות הנזק וכן מנהל התפעול בנתבעת 3 כיום והאחראי על תחום השילוח במועד התאונה.

נהג רכב התובעת אישר כי התאונה ארעה ביום גשום וכי היה בעמידה מוחלטת עת פגע בו הרכב המסחרי.

הנתבע 1 העיד כי הרכב המסחרי הועמס בבית שמש וכי היה צורך באישור מיוחד של האחראי עליו שכן הרכב הועמס ביתר, דלתות הרכב לא נסגרו כהלכה והיה צורך לקשור אותם בחבל. לדבריו גלגל הרכב כמעט והתפוצץ עקב העומס. לטענתו היה יום גשום במיוחד והכבישים היו חלקים ולכן נסע במהירות איטית. לדבריו בשעה שהתקרב לרכב התובעת ניסה לבלום את רכבו אולם בשל עומס היתר החליק הרכב.

בחקירתו הנגדית העיד הנתבע 1 כי לא שקל את הרכב, כי עבד אצל הנתבעת 3 תקופה קצרה, כי בכל הימים האחרים היו האריזות שהעביר ריקות ורק בנסיעה זו היו מלאות וכי לא ידוע לו מהו המשקל המותר של הרכב. הנתבע 1 לא סיפק גירסא ברורה באשר לשאלה אם הבחין ברכב התובעת ממרחק ושב וחזר על הטענה כי התאונה ארעה בשל משקל היתר.

סמנכ"ל התפעול של נתבעת 3 העיד כי לא היה בתפקידו במועד התאונה וכי תעודות המשלוח שצורפו לכתב ההגנה של הנתבעת 3 הן אלה שנמסרו לו ע"י עוה"ד. העד נשאל במפורש האם בוודאות אלו כל תעודות המשלוח של אותו יום והשיב בשלילה.

האחראי על השילוח בחברה במועד התאונה הועד אף הוא. העד העיד כי על התאונה נודע לנתבעת רק לאחר שהנתבע 1 עזב את עבודתו וכי לא דיווח לו על התאונה. עוד העיד כי לא מוכר לו לקוח או מפעל בבית שמש בתקופה הרלוונטית, כי ההעברות אותן נתבקש הנתבע 1 לבצע היו של אריזות ריקות, וכי הנתבע 1 עזב את העבודה אצל הנתבעת 3 בסמיכות גדולה לתאונה בטענה כי שעות העבודה אינן מתאימות לו.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות והאזנתי לעדויות הצדדים, אני קובעת כי דין התביעה להתקבל (למעט לעניין ימי העמידה שלא הוכחו).

באשר לשאלת הסרת הכיסוי הביטוחי, הרי שגירסתה של הנתבעת 2 נסמכת כולה על עדותו של הנתבע 1 לפיה הועמס הרכב ביתר.

מכיוון שאין מחלוקת כי אכן אירע אירוע ביטוחי, היא תאונת הדרכים, הרי שהנתבעת 2 היתה מחויבת באופן רגיל לשאת בעלויות הנזק שנגרם אגב האירוע הביטוחי. פועל יוצא של האמור הינו כי בהיות הנתבעת 2 טוענת להתקיימותו של חריג בפוליסה הגורם להסרתו של הכיסוי הביטוחי – חובת ההוכחה של טענה זו מוטלת על כתפיה. הנתבעת 2 לא צירפה כל ראיה אובייקטיבית להתקיימותו של החריג. לא הוצגה כל שקילה של הרכב המסחרי או כל ראיה באשר למשקלו של הציוד אשר הועמס על הרכב. כאמור בעדותו של אחראי השילוח בנתבעת 3 וכן בתמונות שצורפו לכתב הגנתה של הנתבעת 3, עצם העובדה כי הרכב המסחרי מועמס עד תום, אין משמעותה כי הרכב נמצא במצב של עומס יתר וזאת בשל ההבדל המתבקש בין עומס נפחי לעומס משקלי- שלאו חד הם.

עם זאת, עיקר הבעייתיות לדידי נובעת מהסתמכותה של הנתבעת 2 על עדותו של הנתבע 1. עדות זו לא הותירה רושם אמין, בוודאי עת נלקחת בחשבון העובדה כי לנתבע 1 אינטרס להרחיק עצמו מאחריות לתאונה. הנתבע 1 העיד כי בכל יום הוביל אריזות ריקות ורק ביום התאונה התבקש להוביל אריזות מלאות (עמ' 7 שורות 11-12) . עוד העיד הנתבע 1 כי הגם שהרכב היה במשקל עודף לכל אורך הנסיעה מבית שמש לפ"ת, עדיין הצליח כל הדרך שלא להחליק ורק במיקום התאונה החליק רכבו (עמ 6 שורות 22-26) ; זאת חרף העובדה כי גאוגרפית מצויה בית שמש בגובה גבוה יותר מפ"ת, ולפיכך נאלץ הרכב המסחרי לעצור לא אחת בדרך במגמת ירידה. הנתבע 1 אף לא הצליח להבהיר אם ראה את רכב התובעת לפני התאונה אם לאו (5 שורות 28-34) . למעשה, כל שאלה שנשאל ביחס לתאונה נתקלה בתשובה "אבל היה משקל יתר".

בכל הכבוד לניסיונו כנהג משאית במהלך שירותו הצבאי, אין בהכשרה זו כדי ללמד ביחס להכשרתו כשוקל או מעריך משקל מקצועי. בוודאי כאשר אין חולק כי הנתבע 1 עבד אצל הנתבעת 3 תקופה קצרה ביותר ולא היה בעל הכשרה או היכרות ארוכה דיה כדי להעריך את משקל האריזות אותם הוביל. הנתבע 1 אף סתר את עדותו בפני החוקר במהלך עדותו בפני ביהמ"ש. כך טען כי התקשר לאחראי עליו אצל הנתבעת 3 ודיווח על התאונה, בעוד בעדותו ציין כי לא הצליח לשוחח עם האחראי ולכן שלח לו הודעת וואטסאפ- אשר העתק ממנה אין בידיו. עוד טען הנתבע 1 בפני החוקר כי עזב את העבודה אצל הנתבעת 3 כי הרכב עליו נהג הועמס ביתר, ומכך ניתן להסיק כי לא היה מדובר באירוע בודד וחריג; אולם בעדותו בפני ביהמ"ש העיד כי רק ביום זה התבקש להוביל אריזות שאינן ריקות.

עדותו של הנתבע 1 גם אינה נתמכת בתעודות המשלוח שצורפו ע"י הנתבעת 3 לכתב ההגנה (כאשר התעודה האחרונה הינה מאשקלון ומתוארכת לשעה 16:48) ועד אחראי השילוח בנתבעת 3 אף העיד כי לא מוכר לו מפעל בבית שמש הקשור עם החברה.

כל האמור מביאים אותי לכדי מסקנה כי עדותו של הנתבע 1 אינה מהימנה. לא שוכנעתי כי הרכב המסחרי הועמס ביתר; נראה כי הדעת נותנת כי הסיבה לתאונה הינה אי שמירת מרחק בהתאם לתנאי הדרך ומזג האוויר. יוער כי אף ביחס לקשר הסיבתי בין קיומו של משקל יתר (שלא הוכח) לאירוע התאונה מסתמכת הנתבעת 2 על דברי הנתבע 1. לא הוצגה כל חוות דעת בעניין שיש בה כדי להצביע על הקשר הסיבתי הנטען בעוד ע"פ הגדרת הפוליסה עצמה, הפטור עניינו בנזק הנגרם עקב העמסת יתר.

למעלה מן הצורך אעיר כי אף אם היתה הנתבעת 2 מוכיחה כי הרכב המסחרי הועמס ביתר, עדיין היה מקום לסבור כי אין מקום להסרת הכיסוי הביטוחי במקרה כאמור. ראה לענין זה דברי ביהמ"ש בעניין תא (צפת) 7854-12-08 חוסיין נ. הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו)-

"מעבר לנדרש אציין, כי גם אם ניתן לראות בפרשנות לה טוענת הנתבעת פרשנות סבירה ואפשרית לאור לשון הפוליסה, הרי בהתחשב בכללי הפרשנות הנהוגים בפרשנות פוליסה, יש להעדיף את הפרשנות הראשונה, אשר מקיימת את הכיסוי הביטוחי. פוליסה לביטוח רכב יש לפרש בהתאם לציפיה הסבירה של המבוטח (רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 281 ; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ).

נקבע כי כאשר הסיכון ידוע היטב לצדדים וניתן להגדירו ולתחמו בלשון מדויקת, יהיה בהגדרות כלליות ובביטויים סתמיים כדי להעדיף מסקנת קיומו של כיסוי על פני הסקת היעדרו. אין די בכך שהמבטח יצביע על פירוש סביר של החריג על מנת שיוכר דבר קיומו, אלא עליו להראות, כי הפרשנות לה הוא טוען, היא הפרשנות הסבירה בנסיבות העניין (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה, פ"ד מז(1) 311, 327 – 328).

במקרה דנן, הציפיה הסבירה של המבוטח הייתה שכל נזק שנגרם עקב תאונת דרכים, ללא קשר לסיבה שגרמה לתאונה, יהיה מכוסה בפוליסה. בשל כך הוא פנה למבטחת וביקש לרכוש פוליסת ביטוח מקיף. על כן, אילו היה בכוונת הנתבעת לצמצם את היקף הכיסוי הביטוחי, הייתה מוטלת עליה החובה להחריג נזק זה באופן מפורש, ולא על ידי שימוש בחריגים ובביטויים כלליים וסתמיים. במקרה שלנו, הנתבעת יכולה היתה לנסח את הפוליסה בדרך אחרת ולקבוע, כי הפוליסה אינה מכסה נזק שנגרם, באופן ישיר או עקיף, עקב העמסת יתר של הרכב, לרבות נזק שנגרם כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה עקב עומס יתר. ניסוח מעין זה יכול היה להעמיד את המבוטח על הכיסוי הביטוחי המדוייק שהוא רכש, ולא להעמידו במצב של חוסר וודאות לעניין היקף הכיסוי הביטוחי."

כן ראה קביעות דומות בתאמ (קריות) 9343-03-11 א. אלמסאר נ. הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנו).

עם זאת, כאמור לעיל, הנתבעת 2 כלל לא הוכיחה כי אכן הועמס הרכב ביתר. משכך, לאור התקיימות אירוע ביטוחי, ובהעדר הוכחה להתקיימותו של החריג לפוליסה, עליה האחריות לפצות התובעת בגין נזקיה. לאור קביעה זו מתייתר הדיון בסוגיות הנוספות להם נדרשו הצדדים.

לפיכך תשלם הנתבעת 2 לתובעת סך של 16,304 ₪, בתוספת שכר העדים כפי שנפסק, אגרת משפט בסך 750 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 2,900 ₪. הסכומים כולם ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה כדין עד למועד תשלומם בפועל.

ככל ועל הנתבעת 3 לשאת בתשלום השתתפות עצמית ע"פ תנאי הפוליסה- תעשה כן בתוך 30 יום.

זכות ערעור כדין.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח אדר תשע"ח, 15 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.