לפני תביעה ותביעה שכנגד.

ראשונה הוגשה תביעתו של מר יניב אבגזר (להלן:"אבגזר") לתשלום סך 126,184 ₪, אחר כך הוגשה תביעתו שכנגד של עו"ד עיסא ברברה (להלן"ברברה") לתשלום סך 41,941 ₪.

לגרסת אבגזר, הוא פנה לברברה ביום 13.5.13 ע"מ שזה יטפל עבורו בתיק החמרת מצב מול הביטוח הלאומי. מדובר בתיק הנוגע לתאונת דרכים בה נפגע אבגזר ביום 4.11.11.

הצדדים חתמו על הסכם שכר טרחה שלגביו יש לאבגזר טענות שיפורטו בהמשך. אבגזר טוען כי אל ברברה הגיע כשהוא סובל מפוסט טראומה ומכאב כרוני והאחרון ניצל מצב זה והחתים אותו על הסכם שכר טרחה שאותו לא יכול היה לקרוא ולהבין בשל אותו מצב.

אבגזר מוסיף וטוען כי בסעיף שכר הטרחה/אופן התשלום בוצעו זיופים, כי בשולי ההסכם הוספו תוספות שונות וכי כאשר חתם אבגזר על ההסכם, אמר לו ברברה כי ההסכם סטנדרטי ואילו מה שקובע זה מה שסוכם ביניהם ברם הסבר על שיטת חישוב שכר הטרחה לא ניתן לאבגזר לטענתו.

בהסכם שכר טרחה אחר הנוגע לתאונת עבודה אחרת שנחתם בין השניים זמן לא רב לאחר חתימת ההסכם נשוא תביעה זו, לא נדרש אבגזר לחתום ליד תנאי ההסכם ולטענתו הדבר מצביע על ניסיונו של ברברה להונות אותן.

תיק התאונה השנייה הסתיים, אבגזר היה זכאי לקבל פיצוי בסך כ-300,000 ₪ וזומן למשרדו של ברברה ע"מ שיחתום על תוספת שנרשמה בהסכם השכ"ט הנוגע לתביעת המל"ל, אבגזר סירב ואז הודע לו כי יערך קיזוז שאכן בוצע ועל פי הנטען קיזז ברברה מכספי הפיצויים בגין התאונה האחרת סך של כ-158000₪ בגין שכ"ט עבור תביעת המל"ל וכן ניכה את שכר טרחתו על פי ההסכם הנוגע לתאונת העבודה השנייה וסופו של יום נותרו לאבגזר מתוך 300,000 ₪ רק כ-72,000 ₪.

לאבגזר נקבעו 30% והוא זכאי לקצבה חודשית מהמל"ל בסך של כ-3000 ₪ לחודש. אבגזר טוען כי פנה לברברה והציע לו לקבל את אחוזי השכ"ט מכל קצבה חודשית זאת במשך 48 חודשים כפי שסוכם לטעתו ברם ברברה סירב. אבגזר טוען כי גביית שכר טרחתה מסך כל הקצבאות המגיעות לו עד גיל פרישה איננו נכון, איננו תואם את הדין, איננו תואם את המוסכם ומפנה לכך כי בתביעות שכאלה לפני תיקון חוק הביטוח הלאומי, שכר הטרחה היה נע בין סכום 36 קצבאות ל-48 קצבאות ולא מתייחס לכלל הקצבאות עד גיל הפרישה.

בקשתו של אבגזר כי המחלוקת תועבר לבוררות סורבה ע"י ברברה.

גרסת ברברה שונה. לטענתו לא בכדי פנה אליו אבגזר שלא השיג תוצאות באמצעות באי כוח אחרים וברברה מפרט כיצד הצליח בזכות ידיעותיו, ניסיונו ועבודתו להשיג תוצאה יוצאת מן הכלל עבור אבגזר. ברברה טוען כי למעשה אבגזר הגיע אליו עם קביעה חלוטה של אפס אחוזי נכות ומכאן הייתה הסכמה שכל מה שיושג אם יושג, ישתקף בשכר הטרחה.

ברברה טוען כי הסכם שכר הטרחה מגלם גם את הסיכון על פיו במידה ולא יושגו הישגים, יעבוד הוא לחינם ולכן נקבע מה שנקבע ביחס לאופן חישוב שכר הטרחה במקרה של הצלחה קרי תשלום 15%+מע"מ מכל הקצבאות כולן, לעבר ולעתיד.

ברברה מפנה לכך כי סכום הקצבאות המגיע לאבגזר מסתכם בכ-1,200,000 ₪ והסכים להמתין עם קבלת שכר טרחתו (שהזכות לקבלתו התגבשה כבר בינואר 2015) כדי לאפשר לאבגזר לארגן את הסכומים ולהמתין לתביעה הנזיקית האחרת.

לאחר סיום התביעה השנייה הציע אבגזר לטענת ברברה, לשלם בעבור הטיפול בתביעת המל"ל סך של 150,000 ₪ (ומפנה לנספח י' לתצהירו המהווה מעין טיוטת הצעה). בסופו של יום חושב שכר הטרחה לפי תחשיב אקטוארי שנעשה על הצד הנמוך ובכך נחסכו לאבגזר כ-36,000 ₪ שכיום נתבעים ע"י ברברה בצירוף הפרשים במסגרת תביעתו .

ברברה מפנה לכך שאבגזר פנה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין אשר מצדה הודיעה שאיננה מכריעה בטענות עובדתיות (ביחס לזיוף הסכם שכר הטרחה).

ברברה ואבגזר נחקרו על תצהיריהם והצדדים הגישו סיכומים.

יש לומר כי מהפן העובדתי, דיון ההוכחות לא חידש מאומה, למעט ההזדמנות לעיין בהסכם שכר הטרחה המקורי.

אדון במחלוקות הרלבנטיות להכרעה, אחת לאחת:

האם הסכם שכר הטרחה זויף?

מעיון בהסכם המקורי עולה (ולפחות למראה עיניי) כי מדובר בהסכם שנרשם באותו עט, ברצף אחד ואין בו מהבחינה הצורנית דבר שיכול לבסס מסקנה כי זויף.

הדברים הם בבחינת קל וחומר כשאבגזר אישר כי כל 4 החתימות על ההסכם הן חתימותיו.

לחובת ברברה עומדת העובדה כי בהסכם הנוגע לתאונה השנייה לא נהג באותה הדרך ולא החתים את אבגזר ליד כל פסקה שמולאה בכתב יד, הסברו בעניין זה לפיו אבגזר כבר היה מודע לדרך ההתחשבנות נראה מעט מאולץ.

מאידך גיסא, בזמן שאבגזר חתם על הסכם שכר הטרחה, איש מהצדדים לא ידע שאבגזר יפגע בתאונה נוספת שתזכה אותו בפיצוי גדול "במזומן" ומשכך הטיעון על פיו ברברה "תכנן" מבעוד מועד את חתימות אבגזר מבמקום ריק מצד ימין לכתוב במסמך נראה גם הוא מאולץ שלא לומר מאולץ מאד.

ראיה על כך שאבגזר זומן למשרדו של ברברה רק כדי לחתום על "התוספת" לפיה ישלם במזומן את מלוא השכ"ט המגיע ובפעם אחת אין בנמצא למעט עדותו של אבגזר שהיא עדות יחידה של בעל דין. חולשה נוספת בעניין זיוף ההסכם עולה מהמסרון שנשלח בשעתו ע"י אבגזר לברברה שם אין טענה הנוגעת לזיוף או לניסיון להחתמת אבגזר על תוספת שלא הייתה בהסכם המקורי.

זיוף הסכם שכר טרחה הוא עניין חמור, שווה במשקלו לתרמית ומשכך הנטל להוכחת תרמית איננו פשוט, בוודאי כשהחתימות על ההסכם מקוריות וכאשר חלק מהתנאים ש"זויפו" לכאורה פועלים דווקא לזכות אבגזר (אי תשלום שכ"ט במקרה של אי השגת תוצאה). אבגזר לא הגיש חוות דעת גרפולוגית, כך גם לא ברור איך הוא טוען שתוכן כזה או אחר הוסף אם באותה נשימה הוא גם טוען שלא קרא את המסמך בשעתו והיום שנים אחרי הוא יכול להעיד על תוכן וצורת המסמך.

יש לומר שגם אם הייתי מוחק מההסכם את אותו משפט שלגביו נטען זיוף, עדיין היה ההסכם מכיל תניה לפיה שכר הטרחה ייגזר מהקצבאות העתידיות (ללא הגבלה למספר ספציפי של קצבאות) ובוודאי לא ניתן ללמוד מהנוסח "ללא הזיוף" הנטען כי מדובר בחישוב שכ"ט על יסוד 36 או 48 קצבאות בלבד כטענת אבגזר. גם ההסכם השני עליו חתם אבגזר כולל נוסח ומהות דומים בעניין חישוב שכר הטרחה.

משכך יש לקבוע שלא הוכח שההסכם זויף ואין מקום לבטלו רק מטעם זה.

האם התקיימה גמירות דעת מצד אבגזר בעת חתימת ההסכם או האם הוכחה טענת עושק?

אבגזר טען כי ברברה ניצל את מצבו הנפשי והכלכלי בעת עריכת וחתימת הסכם שכר הטרחה ולכן הסכים לחתום על הסכם שלא שיקף את ההסכמות שהושגו בפועל קרי ששכר הטרחה יהיה "כחוק" ו"כמקובל" כלומר ייגזר מסך 36 או 48 קצבאות וישולם מדי חודש בחודשו ולא כתשלום חד פעמי.

לאחר הדיון כבר אין חולק כי לא הוצגה ראיה על מצב נפשי קשה במיוחד בעת חתימת אבגזר על הסכם שכר הטרחה. אין בנמצא שום תעודה רפואית או ראיה אחרת היכולים לבסס מסקנה כי אבגזר היה במצב גופני או שכלי או רגשי קיצוני שנוצל ע"י ברברה, הוכח שאבגזר יודע דבר או שניים על חתימת הסכמים ועסק בכך במסגרת עבודתו כמשווק בחברות סלולאריות.

מנגד, אפשר לקבוע כי באותו מעמד בו נערכה הפגישה בה נחתם ההסכם, היה אבגזר נרגש, תלה את יהבו בברברה הוא עורך הדין-הגורם המקצועי שיכול לעזור לו, אפשר להאמין לטענת אבגזר כי ראה בברברה "אבא" והאמין בו וניתן לומר כי השליטה על אותה פגישה ועל ניסוח ההסכם הייתה בעיקר בידי ברברה.

כאן יש לסייג ולומר כי מדובר בסיטואציה מובנת ושגרתית בעת מפגש בין לקוח הזקוק לשירות מקצועי דחוף ולבין בעל מקצוע אשר מכתיב את שכרו. אנשים בדרך כלל מגיעים לעורכי דין כאשר הם במצוקה ונזקקים לסיוע ואבזגר לא היה שונה מאחרים במובן זה ובית המשפט לא יפסול או יתערב בהכרח בחוזים רק בגלל שצד אחד היה נזקק יותר לשירות או רק משום שהצד השני היה, מטבע הדברים, בעל שליטה רבה יותר על הכתבת תנאי ההתקשרות. כדי לעמוד בתנאים להוכחת עושק וביטול הסכם על יסוד סעיף 18 לחוק החוזים, על הטוען לעושק לעמוד בנטל ולהוכיח את טענתו, הדבר לא קרה בתיק זה.

קיזוז שכר הטרחה מתיק התאונה השנייה או שליחת יד לכספי נאמנות (סעיף 40 לכללי לשכת עורכי הדין)

למעשה מדובר בטענה הנוגעת למישור האתי והשלכתה המעשית על סכום חוב שכר הטרחה מינורית אם בכלל.

ההסדר שבסעיף 40 לכללי לשכת עורכי הדין הוא הסדר ספציפי הגובר על ההסדר הכללי שבחוק החוזים. מלשון חלקו השני של סעיף 40 הנ"ל קרי ס"ק (ב) עולה שלעורך הדין עומדת זכות קיזוז מתוך כספי לקוח שהגיעו לידיו אך ורק אם ההסכם ביניהם מאפשר זאת:

"עיכב עורך הדין, על פי דין, סכומי כסף שקיבל עבור לקוחו, או ניכה, על פי הסכם, כספים מתוכם, יודיע על כך ללקוח תוך זמן סביר" (ההדגשה איננה במקור).

אם כך על ההסכמה להיות מפורשת ומראש קרי מעוגנת בהסכם שבין עורך הדין ללקוחו.

מעיון בשני ההסכמים עליהם חתום אבגזר, עולה כי בסעיף 5 המפורט בהם העוסק בשכ"ט באחוזים הוא חתם ש: "הנני מסכים לקיזוז חיובי לשכ"ט הנ"ל ו/או להחזר הוצאות מתוך כספים שיגיעו אליך עבורי מכל מקור שהוא."

כך מתמלאת דרישת ההסכמה מראש לביצוע קיזוזי שכר טרחת ברברה מכספים המגיעים לאבגזר "מכל מקור שהוא".

גם עיתוי הקיזוז מעיד על הסכמה לכאורה לפיה כספי תיק התאונה השנייה יהוו מקור לתשלום שכר הטרחה גם עבור תיק המל"ל שכן אין בנמצא דרישה או תשלום כלשהו בגין ההצלחה בתיק המל"ל עד לרגע בו הסתיים והתקבלו כספי תיק התאונה השנייה.

זאת ועוד, מעיון במסמך נספח י' לתצהיר התובע עולה כי במהלך פגישתם של השניים, דובר על תשלום אחד לשני התיקים מתוך כספי התיק השני כאשר עולה כי אבגזר דרש מידתיות בנוגע לגובה שכר הטרחה ולכאורה הציע 150,000 ₪ מתוך ה-300,000 שהגיעו בתיק השני.

די בכך לקבוע כי ניתנה הסכמת אבגזר מראש לביצוע קיזוז וכך גם ניתנה ההסכמה (גם מצד ברברה שהמתין עם שכרו) לפיה תשלום השכ"ט המגיע בגין שני התיקים ישולם מתוך הכספים שהגיעו בתיק התאונה השני.

התביעה שכנגד

שכר הטרחה שקיבל ברברה בתיק זה עומד על הצד הגבוה, גם אם אין הצדקה חוזית או אחרת להתערב בשכר טרחה זה, אין מקום להגדילו ולהופכו למופרז ובמיוחד בנסיבות המיוחדות בהן ברברה לקח על עצמו לדאוג לביצוע ההיוון, לא חיכה להגיש תביעה אלא ביצע קיזוז של מלוא החוב דאז, יצר ציפייה והסתמכות אצל הנתבע ואם הוא או מי מטעמו בחרו בדרך חישובית מסוימת שהייתה כדאית אז ופחות כדאית היום נוכח הגשת התביעה, עליהם לשאת בתוצאות. אי כדאיות החלטתו בשעתו לתת "הנחה" איננה מהווה היום עילה לשינויה.

סיכום

קשה להתווכח עם אבגזר בדבר תחושתו לפיה שכר הטרחה שנגבה ממנו גבוה מאד אלא שאבגזר לא הוכיח אף אחת מטענותיו, לא זיוף, לא עושק, לא עבירה אתית ולא הביא ראיות או חוות דעת לפיהן יש להתערב בהסכם כשהבחינה נעשית בנקודת הזמן הרלבנטית לו קרי לפני התיקון לחוק הביטוח הלאומי, זה המקום לומר שהתיקון לחוק הבטוח הלאומי איננו חל רטרואקטיבית ולא חל על ההסכם נשוא תיק זה.

אם בחר אבגזר שלא להתעניין או להתעמק במשמעות הכספית של ההסכם זו בעייתו, אדם איננו יכול לתת "אור ירוק" לבעל מקצוע לפעול על פי הסכם עליו חתם, לחכות לתוצאה וכשזו מושגת ומתברר לו שבערכים מוחלטים השכר גבוה, לנסות ולטעון שלל טענות, חלקן טענות בע"פ כנגד מסמך בכתב ע"מ לשנות את "רוע הגזירה" מבחינתו.

כפי שידע אבגזר לברר ולהשוות שכ"ט עורך דין במשרדים שונים לאחר דרישת ברברה לתשלום שכרו, היה יכול לעשות כך גם לפני שחתם על ההסכם.

כאשר הגיע אבגזר למשרדו של ברברה ע"מ לשכור את שירותיו, היו שניהם יכולים להרוויח מהעניין אך רק ברברה היה יכול להפסיד אם היה טורח לחינם ולא משיג תוצאה, זו משמעות הסכם שכ"ט לפי תוצאה.

גם ברברה היה יכול לדאוג לניסוח ברור ומפורט יותר של תנאי שכר טרחתו, בוודאי כשמדובר בשכר התלוי בהיוון כלל הקצבאות, היה יכול להחתים את אבגזר על אישור שקיבל העתק מהסכם השכ"ט והיה יכול להכין מסמך המסדיר את שכר הטרחה ואת ההמתנה עם תשלומו עוד לפני שהסתיים תיק התאונה השני יחד עם זאת אין הדברים מגיעים עד כדי ביטול ההסכם או מצדיקים התערבות בו.

משכך נדחות שתי התביעות.

כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ו תשרי תשע"ח, 16 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.