ת"ק (תל-אביב-יפו) 47419-10-12 - עידן גרוס נ' MEHNA VINIT ואח'שלום תל-אביב-יפו

בפני תביעת שיבוב על סך של 6,400 ₪ שעילתה תשלום בעבור נזק שנגרם לרכב המבוטח על ידי התובעת , בעת גרירתו, ובהמשך בחניון המשטרה .

הודעת צד ג' אשר הוגשה ללא קבלת אישור בית המשפט נמחקה כאשר אין כל הכרעה בתיק זה במערכת היחסים בין הנתבעים..

רקע ועובדות

1. התובעת הינה חברת ביטוח, מבטחת רכב שמספרו 13-986-68, נשוא תביעה זו.
2. הנתבעת 1, הינה חברת גרירה הנותנת שירותים למשטרת ישראל, בהתאם למכרז בו זכתה.
3. הנתבעת 2 הינה מדינת ישראל אשר מייצגת את רשויות החוק שביצעו לכאורה את הגרירה ובכך גרמו לפגיעה לכאורית ברכב התובעת.
4. ביום 12.2.14 נהג מבוטח התובעת ברכבו כאשר במהלך הנסיעה ביצע תאונה, ופוגע בהולך רגל מזדמן, על כך אין עוררין וקיימת הכרעה לעניין זה על ידי בית משפט שלום לתעבורה (ת.ד 4043-02-14).
5. במהלך החיפושים אחר הנהג הפוגע בתאונת הדרכים, נסע אחיו של הנפגע אחרי הנהג הפוגע לכאורה, וזה זיהה את הרכב נשוא תביעה זו כרכב הפוגע. אין מחלוקת כי מבוטח התובעת הודה שרכבו בו נהג היה מעורב בתאונה זו, ואין מחלוקת כי הרכב נשוא תביעה זו הוא הרכב הפוגע.
6. עוד אין מחלוקת כי רכב התובעת, במעמד בו אותר לראשונה על ידי משטרת ישראל, חנה כאשר שני גלגליו על המדרכה.
7. לטענת הנתבעת 2 כ45 דקות לאחר האירוע אותר הרכב הפוגע בתאונת הדרכים, הרכב הינו רכב התובעת.
8. לטענת הנתבעת 2 בעת שאיתרו את הרכב, ניסו להשיג את נהג המבוטחת, בעלי הרכב, טלפונית, בכדי שיזהה ויזיז את רכבו. לאחר שנענו על ידו ובשיחה טען כי הוא בביתו כבר שעתיים, אף על פי שהשיחה נעשתה כשעה לאחר האירוע ועוד הכחיש מעורבותו בתאונת דרכים, בהמשך ניסו להשיגו בשנית אך לא נענו ולאחר שחיפשו אותו בביתו ללא הצלחה, החליט הנתבעת 2 או מי מטעמה , לבצע גרירת הרכב בכדי להמשיך את חקירת התאונה בה לכאורה היה מעורב רכב זה.
9. לטענת נהג התובעת, הוא אינו זוכר אם נוצר עמו קשר כפי שטוענת הנתבעת 2 אך הוא איננו מכחיש שלא היה בבית לאחר האירוע וכי שתה אלכוהול עם חברו ובילה עמו את הלילה.
10. לטענת התובעת הנזק לרכב נגרם בשני מועדים הקשורים שניהם בגרירה. הראשון, בעת הגרירה עצמה שם בהסתמך על מזכר הגרירה, ייתכן שנגרם נזק לגלגל ההגה מכיוון שהאוטו היה במצב חנייה עם בלם היד משוך. המועד השני בו נגרם נזק לטענת התובעת, בעת שהיה הרכב בחניון המשטרה ביום 16.2.14 הגיע בוחן התנועה יחד עם נהג התובעת לבחון את הרכב ולהוציאו מהחניון, ובעת שנהג בוחן התנועה ברכב גרם לשריטה קלה בטמבון הרכב, וזאת בהתאם למזכר שכתב לאחר מכן, לעניין נזק זה אין מחלוקת בין הצדדים.
11. הנתבעת 1 מכחישה את הנזק שנגרם במועד הראשון כפי שטוענת לו התובעת, ומוסיפה כי לא ניתן לדעת מה היה מצב הרכב בעת הגרירה ולפיכך לא ניתן להסיק אודות נזק שנגרם במעמד הגרירה. עוד מוסיפה הנתבעת 1 כי ייתכן שכלל הנזקים קרו במעמד הנזק שגרם השוטר בחניון המשטרתי, וזאת בהתאם להודאתו לכך שגרם נזק מסוים.
12. לטענת השוטר הוא הגיע לנקודה בה עמד רכב התובעת טרם הגרירה, ולאחר שזוהה על ידי אחיו של הנפגע בתאונת הדרכים כרכב הפוגע, התקבלה החלטה לגרור אותו מהנקודה לצרכי חקירת פרטי המקרה.
13. התובעת טוענת לכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" בהתאם לפקודת הנזיקין, ומבקשת להעביר את נטל ההוכחה לנתבעים, אלו האחרונים מסרבים לקבל טענה זו ועומדים על דעתם כי מדובר בהתנהלות תקינה וחוקית ולכן אין להפוך את נטל ההוכחה.
14. הנתבעים מכחישים כל אחריות לנזק שנגרם לרכב התובעת במהלך הגרירה.
15. הנתבעת 2 טוענת כי "מעילה בת עוולה לא תצמח כל זכות תביעה", וזאת בעקבות פסק הדין שניתן בעניין התאונה שנגרמה ברכב בו נהג מבוטח התובעת ביום הגרירה.
16. בנוסף, טוענת הנתבעת 2 כי נהג התובעת טען בחקירתו על התאונה שקרתה טרם הגרירה כי הרגיש מכה בצד ימין של הרכב ואז הבחין בכך שהמראה הימנית נעקרה ממקומה.
17. הנתבעת 2 טוענת כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה בכך שלא צירפה את האסמכתאות להוכחת טענותיה, בין היתר לא צורפו: פוליסת הביטוח, הערכת השמאי לנזק שנגרם במועד השני על ידי בוחן התנועה במגרש המשטרתי, אסמכתא להעברת תשלומים לנהג המבוטחת ועוד.
18. הנתבעת 2 טוענת כי הנתבעת 1 אחראית לנזק מכל סוג שהוא אם נגרם במעמד הגרירה, זאת בהסתמך על חוזה ההתקשרות מולה.
19. בדיון שהתקיים לפני לא הובאו לעדות נהג הגרר והשוטר שביצע את הפעולה אלא העידו בוחן התנועה ונציג הנתבעת 1 שלא נכח בעת הגרירה.

לאחר ששמעתי את הצדדים ואת טענותיהם אני קובע כי דין התביעה להתקבל בחלקה . כעת אפנה לנימוקים:

המסגרת הנורמטיבית:

1. מפנה לדבריו של חברי המלומד בעא 915/91 - מדינת ישראל נ' דני לוי ו-3 אח', פד מח(3), 45(17/05/1994) "בעבר, היתה המדינה חסינה בפני תביעות. זה אינו המצב כיום. "שעתו היפה של המשפט הישראלי היתה, כשבוטלה החסינות המיוחדת של המדינה (ראה חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952)" (ע"א 243/83 הנ"ל, עמ' 134). המדינה אחראית, כמו כל אדם אחר, על "רשלנות שבמעשה". ואכן הפסיקה העניפה שהתפתחה בארץ הטילה חבות על המדינה כל אימת שזו התרשלה בביצוע תפקיד זה או אחר. אם בתחילה היססו בתי המשפט להטיל אחריות בשל החשש מפני הרתעת יתר, והחשש מפני יצירת נטל כספי כבד מדי על המדינה (ד"נ 6/66, שחאדה נ. חילו, פד"י כ'(617 ,(4), הרי שגישה זו השתנתה, וכיום המגמה השלטת היא של הכרה בחובת זהירות של השלטון, כל אימת שזה צריך היה לצפות את הנזק שנגרם לתובע (ראה: א. פורת, "דיני הנזיקין", במסגרת ספר השנה של המשפט בישראל, התשנ"א (תל אביב, התשנ"ב), עמ' 257)."
2. ידוע בעולמנו כי אי הבאת עד רלוונטי לעניין זה, יוצרת חזקה כאילו היה בדברי העד בכדי להוכיח את גרסתו של הצד שכנגד
3. יפים הם דברים אלו לעניין זה: "סבורני, כי אמת המידה להחלת ההנחה האמורה היא הציפיה ההגיונית והמתבקשת, בנסיבותיו של המקרה, כי בעל-הדין אכן ישמיע את העד המסויים, שלא הובא על ידו לעדות, לשם גילוי האמת וחקר העובדות, כפי שאותו בעל-דין טוען להן." עא 465/88 - הבנק למימון ולסחר בעמ נ' סלימה מתתיהו ואח', פד מה(4), 651(12/09/1991)
4. ועוד: עא 240/77 - שלמה כרמל בעמ נ' פרפורי, פד לד(1), 701(08/11/1979): "אולם אם בכל זאת היתה בפיהם גרסה המתרצת זאת, צריך היה להשמיעה מעל דוכן העדים. אי הזמנתם להעיד יוצרת הנחה שאילו הובאו היתה עדותם סותרת את גרסת המשיבה "לא ידעתי ולא היה עלי לדעת"."
5. כך, ככל שלא הביאו הנתבעים את העדים הרלוונטים מטעמם, אלא רק את מנהל חברת הגרירה שכלל לא נכח במקום בעת הגרירה ואינו יכול להעיד מעבר לעדות מפי שמועה, ואת החוקר האחראי על התיק, שכלל לא ידע אודות המקרה עד למועד הגשת התביעה, הרי שאי הבאתם של עדים אלו, שהיה ביכולתם לשפוך אור אודות המקרה, הינה בגדר הסכמה לטענות התובעת, מבלי יכולת להפריך אותן.

דיון והכרעה :

1. בעננינו מתקיים הכלל בדבר "הדבר מדבר בעד עצמו" ועל כן הנטל להוכיח כי לא הייתה התרשלות מוטלת על הנתבעות .

2. הנתבעות לא הביאו עדים רלוונטיים לתאונה ועל כן לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי לא היתה התרשלות מצדם . אי הבאת השוטר ונהג הגרר אשר ביצעו את הגרירה פועלת לרעת הנתבעות .

3. זכותה של המשטרה לגרור את הרכב למגרש משטרתי ולהחזיק בו כראיה בתיק , אולם עליה להוכיח כי הגרירה בוצעה בזהירות הנדרשת על מנת לא לגרום נזק לרכב המבוטח על ידי התובעת , דבר שלא הוכח בענייננו.

4. גם טענת הנתבעת 2 כי "מעילה בת עוולה לא תצמח כל זכות תביעה" אינה מובנת שכן היא אינה מאפשרת לנתבעת להתרשל ואין כל קשר בין העבירה שביצע מבוטח התובעת לבין גרימת נזק לרכב .

4. מצאתי להטיל אחריות גם על מבוטח התובעת שכן הוא היה צריך לצפות כי רכבו ייגרר לאחר שיאותר ויתכן ויגרם נזק לרכבו ועל כן מצאתי להטיל עליו רשלנות תורמת בשיעור של 50%.

5. התובעת הוכיחה את נזקיה וישנה חזקה כי לא שילמה כמתנדבת ואילו הנתבעות רצו מסמכים נוספים מעבר להוראת תשלום היו צריכות לבקש מן התובעת.

סוף דבר :

הנתבעות, ישלמו ביחד ולחוד לתובעת סכום של 3,200 ₪ בתוספת אגרת בית משפט, שכר העד בסך 350 ₪ ושכר טרחת עורך הדין בסך 1,800 ₪.

התשלום יבוצע בתוך 30 יום .

ניתן היום, כ"א אדר תשע"ח, 08 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.