ב"כ התובעת: עו"ד יעקב לירז

ב"כ הנתבעת: עו"ד יובל גנות

חלק ראשון – פתח דבר, העדים בהליך ותמצית טענות הצדדים

1. פתח דבר
   1. עניינו של פסק הדין בתביעה שהוגשה ע"י חברה פרטית העוסקת בשיווק ירקות כנגד מנהלת חשבונות לשעבר שהועסקה על ידה. התץובעת עותרת להשבת כספים בסך 197,530 ₪ שנטלה כנטען הנתבעת במסגרת תפקידה ועבודתה במשרדי התובעת.
   2. הנתבעת הועסקה במשרדי התובעת וזאת כנטען ע"י התובעת עד לפיטוריה ביום 15.3.2015. פיטורי הנתבעת נבעו בעקבות חשד שהתעורר אצל התובעת אשר טענה כי הנתבעת מועלת בתפקידה וגוזלת כספים של התובעת.
   3. לטענת התובעת, זמן מה לאחר פיטורי הנתבעת התברר כי 35 צ'קים של לקוחות שנמסרו לידי התובעת - לא הופקדו בפועל בחשבון הבנק של התובעת אלא נגנבו ע"י הנתבעת.
   4. הנתבעת הכחישה מנגד את טענות התובעת לפיהם מעלה בתפקידה וגזלה כספים שלא כדין ובתוך כך עתרה לדחות את התובענה.
   5. יאמר כבר עתה כי אין מקום לקבל התביעה. בתמצית שבתמצית ייאמר כדלקמן:

• התובעת טענה לכך שלאחר שהנתבעת עזבה את מקום העבודה התברר ששיקים שונים שנמסרו לה על ידי לקוחות התובעת ניטלו על ידי הנתבעת ולא הופקדו בחשבונה של התובעת.
• ככלל, הנתבעת היתה זו שהכינה שיקים להפקדה ובפועל נמסרו השיקים לסניף הבנק פעם אחר פעם על ידי מנהלי ובעלי התובעת.
• כלומר – ככלל, לא הנתבעת היתה זו שהגיעה בפועל לסניף הבנק להפקדת השיקים.
• אין די בטענה לפיה שיקים מסויימים לא הופקדו ומשכך יש לחייב את הנתבעת.
• ובמיוחד ייאמר שחסרה היתה הוכחה בדבר חשבונות הבנק אליהם הגיעו השיקים החסרים. הערה ביחס לכך נמסרה לתובעת על ידי בית המשפט ולצורך כך אף נדחה דיון שמיעת ראיות אליו התייצבו הצדדים.
• התובעת טענה שאין באפשרותה לאתר פרטי חשבונות הבנק אליהם הופקדו השיקים הנעלמים. ביחס לטענה זו ייאמרו שניים:

ראשית – לקוחות התובעת יודעים לאיזה חשבון בנק הופקדו השיקים שמסרו. כל אדם המנהל חשבון בנק ומוסר שיק יכול לברר ולוודא לאיזה חשבון נפרע אותו שיק. בהחלט היה מקום לפנות ללקוחות התובעת ולבקש מהם, או אף לעתור לצו לחייב אותם למסור פרטים בדבר חשבונות הבנק אליהם הופקדו השיקים.

שנית – כך או כך, בהעדר אפילו ראשית ראיה לחשבון אחד בודד אליו הופקד ולו שיק אחד, הרי אין אין לחייב את הנתבעת ולקבוע שנטלה שלא כדין מלוא השיקים שנעלמו כנטען.

ומכאן – להצגת העדים, תיאור טענות הצדדים והכרעה בפסק הדין.

1. עדי הצדדים
   1. מטעם התובעת העידו: מר דני נחום-מנהל ובעל מניות של התובעת, מר מנשה רחמני- מנהל ובעל מניות של התובעת, הגברת נוגה משה-מנהלת חשבונות אצל התובעת.
   2. מטעם הנתבעת העידה הנתבעת עצמה בלבד.
2. תמצית טענות הצדדים
   1. תמצית טענות התובעת
   2. התובעת מציינת שהנתבעת הועסקה במשרדיה כמנהלת חשבונות. במסגרת תפקידה, הייתה הנתבעת מקבלת צ'קים מלקוחות, מדפיסה קבלות ומכינה אישורי הפקדה של הצ'קים. את הצ'קים היו נוטלים, בעלי התובעת, מר דני רחום או מר מנשה רחמני ומפקידים בבנק.
   3. לטענת התובעת, בעקבות חשד לפיו הנתבעת נוטלת כספים לכיסה, ערכה התובעת לאחר פיטוריה של הנתבעת בדיקה במסגרתה התברר לה כי 35 צ'קים של לקוחות החברה שנמסרו לידי הנתבעת לצורך הפקדה בבנק לא הופקדו בחשבונה של התובעת אלא נגנבו ע"י הנתבעת.
   4. לטענתה, הנתבעת הפרה את האמון שניתן בה הואיל ומימשה את הצ'קים ושלשלה את הכספים לכיסה. זאת ועוד וכנטען, הוגשה תלונה בעקבותיה נחקרה הנתבעת במשטרה.
   5. התובעת הפנתה למקרה המצביע על חוסר אמינותה של הנתבעת במסגרתו הגישה הנתבעת בקשה למשיכת כספי פיצויים והתברר כי הנתבעת זייפה את חתימתו של אחד השותפים לצורך משיכת הכספים. לטענת התובעת, אין להסביר אחרת את נכונותה של הנתבעת להשיב את הסכום הנוסף שנלקח מקופת הפיצויים בסך 30,000 ₪ .
   6. התובעת תיארה מקרה נוסף בו לקוח בשם יפתח שפירא (להלן:הלקוח") מסר לידי הנתבעת מעטפה עליה נרשמו 2000 ₪. כפי הנטען, הנתבעת פתחה את המעטפה וטענה שחסרים 1000 ₪. לטענת התובעת, מר דני נחום פנה ללקוח והנ"ל נשבע כי הפקיד בוודאות במעטפה 2000 ₪ במזומן. המקרה עורר את חשדה של התובעת כלפי הנתבעת והתובעת החליטה להעמיד את הנתבעת במבחן. ע"פ הנטען, כעבור זמן מה מנהל העבודה דיווח כי קיבל לידיו מעטפה מלקוח ובתוכה 1600 ₪ במזומן. ע"פ הנטען, מר דני נחום ביקש ממנהל העבודה כי יוסיף למעטפה 300 ₪ במזומן, יסגור אותה, ירשום על גביה 1600 ₪ וימסור אותה לנתבעת וכך הוא עשה. למחרת נטל מר דני נחום את המעטפה עם המזומן ובדרכו לבנק פתח אותה ומצא כי היו בה 1600 ₪ בלבד.
   7. בכך ראו דני ומנשה אישור כי הנתבעת שולחת יד ונוטלת מכספי המזומנים שמשלמים לקוחות לתובעת והחליטו לפטר את הנתבעת מבלי לומר לה את סיבת הפיטורין ולשלם לה פיצויי פיטורין.
   8. התובעת פירטה אודות שיטת הרישום הנוהגת אצלה עת קבלת צ'ק. וכך נטען כי בגין כל צ'ק שנגבה מלקוח מוציאים קבלה וכן מסמך הפקדה של הצ'ק לבנק. זו לטענתה הדרך הנוהגת ועל כך העידו הן מנהלת החשבונות אצל התובעת-הגברת נוגה משה והן הנתבעת עצמה.
   9. לטענת התובעת, הקבלות ומסמכי ההפקדה לבנק בגין הצ'קים נשוא התובענה הוכנו בידי הנתבעת במהלך עבודתה אצל התובעת.
   10. התובעת הוסיפה וטענה כי, מנהלת החשבונות נוגה משה העידה כי לנוכח העדר ההתאמות עם הבנק קבעה להיפגש עם הנתבעת במשרדי החברה ובפגישה נכח גם מר מנשה רחמני. ע"פ הנטען כאשר נשאלה הנתבעת אודות העדר ההתאמות, השיבה כי "לא הגיוני, כנראה שמישהו מחק". ע"פ הנטען, הנתבעת הציעה להתקשר לתמיכה הטכנית של "חשבשבת" בו במקום ולאחר בדיקה שללו כל אפשרות שנמחק קובץ כזה.
   11. לטענת התובעת, בשלב הזה אמר מר מנשה לנתבעת כי חסר כסף והציע לה שתחזיר את הכסף והעניין ייגמר בינהם ועל כך נטען כי השיבה : אני מרגישה שתפרו לי תיק ואם הייתי יודעת הייתי באה עם עורך דין". ע"פ הנטען, הנתבעת ניסתה להאשים מישהו אחר במעשה.
   12. התובעת טוענת כי הנתבעת הכינה את הקבלות ומסמכי ההפקדה בבנקים וע"פ הנטען, הצ'קים לא הופקדו בפועל בבנק. מכאן מגיעה התובעת למסקנה לפיה שהנתבעת תכננה מלכתחילה מהלכיה כך שאת האופן שבו תמעל בכספי התובעת באמצעות לקיחת צ'קים של לקוחות שהופקדו בידיה מבלי להתגלות.
   13. התובעת ציינה כי הנתבעת העלתה אפשרות תיאורטית כי הייתה אפשרות גישה למשרד גם לאחרים, כמו לנהגים ב-3 לפנות בוקר, אך הוסיפה כי לא רוצה להגיד סתם. ע"פ הנטען הגברת נוגה משה העידה כי היא שמה את הצ'קים בסוג של מחבוא שבו אין גישה לאיש פרט לדני, מנשה ולה.
   14. לגישתה של התובעת, הנתבעת עוולה כלפיה הואיל וגזלה כספים שהגיעו לידיה. ומכאן עתרה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום בסך 197,530.50 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה, שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.
   15. תמצית טענות הנתבעת
   16. הנתבעת הכחישה מנגד את הטענות, וטענה כי התובענה טורדנית וקנטרנית המבוססת על ניסיונה של התובעת להוציא מהנתבעת כספים שלא כדין תוך עשיית עושר ולא במשפט.
   17. הנתבעת טענה כי הועסקה אצל התובעת משך חמש שנים עד לפיטוריה תוך שמעולם לא לקחה ו/או נטלה כספים השייכים לתובעת לרבות צ'קים של לקוחותיה. ועל כן המדובר בטענות שווא.
   18. לטענת הנתבעת, התובעת לא צירפה ולו בדל ראיה אחת לכתב התביעה להוכחת טענותיה ועל כן דינה של תביעה זו להידחות. לטענת הנתבעת, הכספים שנגזלו להם טוענת התובעת הם צ'קים שהופקדו בפועל ע"י התובעת כאשר לנתבעת לא היה כל קשר איתם.
   19. הנתבעת הוסיפה וטענה כי, מעשיה של התובעת מסתכמים בהכפשות שקריות כנגד הנתבעת. הנתבעת טענה כי פוטרה שלא כדין, ללא זכות שימוע ומתן הזדמנות להשמיע את דבריה טרם פיטוריה וכן לא קיבלה פיצויי פיטורין ויתר הזכויות המגיעות לה ע"פ חוק.
   20. הנתבעת הכחישה את טענות התובעת לפיהם מעלה בתפקידה וגזלה כספים שלא כדין לטענתה, קיומו של חשד כפי הנטען ע"י התובעת הינו חשד סובייקטיבי של התובעת כאשר במציאות אין אמת בדבר.
   21. הנתבעת הוסיפה וטענה כי, מלבד רשימה ארוכה של צ'קים שערכה התובעת אשר לשיטתה לא נפרעו אין באמור כדי להראות דבר מלבד העובדה כי לנתבעת אין כל קשר עימם.
   22. באשר להפקדת השיקים ציינה הנתבעת כי לא היה זה במסגרת תפקידה להפקיד צ'קים בחשבון הבנק של התובעת ואין זה היה מחובתה לעשות כן אם בכלל. לטענתה תפקידה כלל בין היתר הפקת חשבוניות, זיכוי לקוחות ומתן קבלות, הכנסת הפקדות "בתיק הפקדות" שאתו היו ניגשים השותפים אצל התובעת מר דני או מר מנשה לבנק ומפקידים בעצמם את הכספים שנתקבלו.
   23. ביחס למשיכת כספי הפיצויים טענה הנתבעת כי משכה את כספי הפיצויים בהסכמת מנהלי החברה ובגלל שכספי הקופה לא שיקפו את מלוא הפיצויים נמשכו גם כספים מקופת פיצוייים כללית של התובעת וזאת בהסכמת מנהל החברה מר מנשה רחמני. לטענת הנתבעת, מאוחר יותר פנה מנשה רחמני לנתבעת וביקש שתחזיר את כספי השלמת הפיצויים לחברה על מנת שפיצויי הפיטורים יופרשו לקופת הפיצויים. ע"פ הנטען בעקבות לחץ של שותפו חזר בו מנשה מהבטחתו ובעקבות כך הפסיקה הנתבעת את החזר הכספים.
   24. לטענת הנתבעת, כל התייחסות וטענה מצד התובעת בקשר למשיכת כספי הפיצויים כפי שנכתבו בסיכומיה מהווים הרחבת חזית שכן זכרם לא הובא בכתב התביעה.
   25. ע"פ הנטען, כשנה לאחר פיטוריה פנו לנתבעת השותפים והטיחו בה אשמה כאילו שלחה יד בכספי החברה. לטענתה אשמה זו נהדפה מכל וכל.
   26. לטענת הנתבעת, מנהלת החשבונות מטעם התובעת, טענה כי לא נערכו התאמות בנקים. לטענת הנתבעת לא הוצגה כל ראיה כי זה היה תפקידה של הנתבעת לבצע כאמור והיא מצידה טענה כי ניתנה לה הוראה מפורשת שלא לעשות זאת אלא להשאיר זאת לרו"ח המבקר של התובעת.
   27. הנתבעת הוסיפה וטענה כי, לא הוצגו כל ראיות תומכות "לתרגיל" שערכו לנתבעת במסגרתו מסרו לידיה מעטפה אשר נמצא כי חסרים ממנה 300 ש"ח. זאת ועוד נטען כי, מר מנשה רחמני אשר טען כי שותפו סיפר לו על התרגיל שערך לנתבעת לא היה נוכח בשעת מעשה ועל כן עדותו הינה מפי השמועה בלבד.
   28. לטענת הנתבעת, הגברת נוגה משה אימתה את תהליך הכנת ההפקדות במסגרתם היא הודתה כי המקום המוסכם הוא מחבוא שאינו כספת.
   29. הנתבעת ציינה כי בעדותה עמדה על טענותיה כי לא שלחה יד בכספי התובעת וכי לא נטלה צ'קים ממעטפת ההפקדה או מעלה בכספי התובעת.הנתבעת הסבירה כי לא היה מתפקידה לבצע התאמות בנקים ולפיכך לא היה זה תפקידה לבדוק האם הצ'קים הופקדו בפועל.
   30. הנתבעת טענה כי לא משכה כספים מעבר למגיע לה בגין כספי הפרישה המגיעים לה מהתובעת וכי מנהלי התובעת עשו לה "תרגיל עוקץ" בכך שנתנו לה להבין כי לא ניתן יהיה למשוך כספים מקופת הפיצויים הכללית וכי לאחר שתחזיר את הכספים שנמשכו מאותה הקופה הם ישלמו לה אותם חזרה. לטענת הנתבעת, התובעים לא עמדו בדיבוריהם ולמעשה לא שילמו לנתבעת את שמגיעה לה.
   31. לטענת הנתבעת, התובעת לא הצליחה להציג ראיה כלשהי לכך שהצקים אשר נטענו לגביהם כי לא הופקדו בחשבון הבנק של התובעת נלקחו ע"י הנתבעת. לטענת הנתבעת, מנהלי התובעת הודו כי הייתה להם גישה למעטפת ההפקדה לאחר שזו נסגרה והודו כי לפחות מספר פעמים הוציאו מתוך המעטפה כספים שנמצאים שם.
   32. הנתבעת הוסיפה לטעון כי, מנהל התובעת הודה כי במשרד החברה שהו אנשים נוספים אשר לדבריו לא ידע מי הם ולטענתו אחת מהם היא זו שלדבריו לימדה את הנתבעת את תכסיסי המעילה. וכן, במהלך החקירה מנהלי התובעת אומתו עם הטענה כי הם או אחרים שלחו את ידיהם בכספי התובעת, טענה לה לא הציגו תשובה.
   33. לטענת הנתבעת הספיקות בעניין זה מרובות, ובתוך כך לטענתה לא הוכח באמצעות עדות מומחה ולחילופין אישור או עדות רו"ח של החברה כי הצקים באמת לא הופקדו בחשבון הבנק של התובעת או בחשבון חלופי של התובעת. לטענתה, אף אם תתקבל הטענה שצקים אלו לא הופקדו לא הוכח שאין המדובר בטעות אנוש של צקים שאבדו ולא נגנבו.
   34. לטענת הנתבעת, אף אם צקים אלו נגנבו ונגבו מלקוחות התובעת היתכנות גבוהה כי צקים אלו נטלו על ידי השותפים או על ידי אותה "אישה נוספת" אשר זהותה לא ידועה ושהותה במשרדי התובעת התגלתה במהלך עדותו של מנהל התובעת או על ידי עובדים אחרים שהיו מעת לעת במשרדי התובעת.
   35. הנתבעת עתרה לדחות את כתב התביעה על הסף ולחייב את התובעת לשאת בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ כחוק.

אין באמור לעיל כדי להוות מלוא טענות הצדדים אך די בכך בשלב זה כדי להציב המסד להמשך פסק הדין.

פרק שני-דיון והכרעה

1. המסגרת הנורמטיבית
   1. הלכה פסוקה היא, כי מידת ההוכחה במשפט האזרחי היא "הטיית מאזן ההסתברויות" לטובתו של התובע ונטל השכנוע הוא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". בענייננו, מדובר בטענת התובעת המייחסת לנתבעת מעשה בעל "גוון" פלילי ועל כן קבלת התביעה משמעה כי הנתבעת "גנבה" מהתובעת. משכך, נדרשת התובעת להביא כמות ראיות במשקל גדול יותר בהשוואה לדרוש בהוכחת טענות ללא "גוון" פלילי ומכאן כי על התובעת מוטל נטל שהוא מעבר למאזן ההסתברות הרגיל במשפט אזרחי.
   2. הוכחת גניבה דורשת הוכחה במידה מוגברת מעבר לזו הדרושה במשפט אזרחי רגיל, דהיינו מעבר "למאזן ההסתברות". לעניין זה ראה את שנקבע בע"א 292/64 משה כהן נ' ירמיהו אשד במסגרתו נאמרו הדברים שלהלן:"טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית, בעלת גוון פלילי, הפוגעת בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך בית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור. (2) את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שיכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי. "

לעניין זה ראה גם דבע (ארצי) 3-79/נג לובה יונייב נ' חברת וייסמן תמרוקים בע"מ שם נקבע כי:" תחילה נדרש בית הדין האזורי למידת ההוכחה הנדרשת בנסיבות המקרה, וקבע בהסתמך על ע"א 670/79 ו-ע"א 475/81 כי מידת ההוכחה של אקט פלילי במשפט אזרחי נבחנת על-פי "מאזן ההסתברות, וכי במסגרתה של מידת הוכחה זו על פי מבחנים של שכר ישר, כמות הראיות, שיש בהן כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות, קשורה במהותו ובחומרתו של הנושא", וכי ככל שמבקשים "לייחס לצד שכנגד ביצוע עבירות רציניות המטילות סטיגמה, שיש עמה משום קלון, נדרש בעל הדין לראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים".

• 1. ובמילים פשוטות- המבחן להוכחת טענת הגניבה ייבחן בעניינינו ע"פ כמות הוכחה פחותה מזו הנדרשת בהליך הפלילי אך גבוהה יותר מרמת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי רגיל.

1. אין באירועים שעוררו את חשדה של התובעת כדי להוכיח את ביצוע גניבת הכספים נשוא התובענה המיוחסת לנתבעת
   1. במסגרת השתלשלות האירועים שעוררו את חשדה של התובעת כי הנתבעת מועלת בכספיה תוארו המקרים שלהלן:
   2. התובעת תיארה כי בתחילת שנת 2015 לקוח בשם יפתח שפירא (להלן: "הלקוח") מסר מעטפה עליה נרשם 2000 ₪. כפי שנטען, הנתבעת פתחה את המעטפה וטענה שחסרים 1000 ₪. מר דני נחום פנה ללקוח והנ"ל נשבע כי הפקיד בוודאות במעטפה 2000 ₪ במזומן. המקרה עורר את חשדה של התובעת כלפי הנתבעת והתובעת החליטה להעמיד את הנתבעת במבחן. כעבור זמן מה מנהל העבודה דיווח כי קיבל לידיו מעטפה מלקוח ובה 1600 ₪ במזומן, מר דני נחום ביקש שיוסיף למעטפה 300 ₪ במזומן יסגור אותה, ירשום על גביה 1600 ₪ וימסור אותה לנתבעת וכך הוא עשה. למחרת נטל מר דני נחום את המעטפה עם המזומן ובדרכו לבנק פתח אותה ומצא כי היו בה 1600 ₪ בלבד.
   3. בכך ראתה התובעת אישור כי הנתבעת שולחת יד ונוטלת מכספי המזומנים שמשלמים לקוחות לתובעת והחליטה לפטר את הנתבעת כנטען, מבלי לומר לה את סיבת הפיטורין.
   4. במקרה נוסף תיארה התובעת כי התברר לה שהנתבעת משכה כספים בשתי הקופות שהיו על שמה כאשר לצורך משיכת הכספים היא החתימה את אחד השותפים וזייפה את חתימתו של השותף השני. התובעת זימנה את הנתבעת לבירור במסגרתו הודתה במעשה וביקשה להשיב את הכספים שמשכה בסך 30,000 ₪. לשם כך מסרה הנתבעת מספר צ'קים דחויים, באשר הצ'ק האחרון בסך 8500 ₪ הוחזר על ידי הבנק ולא נפרע.
   5. התובעת סבורה כי הוכח לבית המשפט כי הנתבעת הוציאה במירמה פעמיים כספי פיצויי פיטורין ולראייה כאשר נתפסה הסכימה להחזיר את הכספים הכפולים שנטלה.
   6. התובעת הפנתה לכך כי טענת הנתבעת בייחס למשיכת כספי הפיצויים בהסכמת מנהלי החברה נסתרה בעדויות מנהלי החברה דני רחום ונשה רחמני. זאת ועוד, טענת הנתבעת כי משכה את הכספים מקופת הפיצויים כי לא היו מספיק כספים כדי לכסות את מה שהגיע לה הוכחה כבלתי נכונה.
   7. לא ניתן לקבל את טענת התובעת כי האירועים הנטענים לעיל מוכיחים את טענותיה המייחסים לנתבעת מעילה וגניבת 35 המחאות. אני סבור כי גם לו הוכח כי הנתבעת אכן מעלה בכספי התובעת הן במשיכת כספי הפיצויים תוך זיוף חתימתו של השותף והן בנטילת כספי ההפרש בסך 300 ₪ מתוך הסכום שהועבר לידיה במעטפה- גם בכל אלה לא היה כדי להוכיח כי הנתבעת מעלה ונטלה לידיה את 35 ההמחאות נשוא התובענה.
   8. יאמר בנוסף כי גם לו היתה סיבה של ממש לחשוד בנתבעת על יסוד האירועים הנטענים הרי שאין בחשד זה כדי להוכיח במסגרת הליך שיפוטי זה במידת ההוכחה המוגברת כנדרש את דבר ביצוע הגניבה המיוחסים לנתבעת.
   9. כל שכביכול נטען ואף לו היה מוכח כי הנתבעת "מעלה" בשני המקרים שתוארו לעיל. במלוא הכבוד אין בכך להוכיח כי הנתבעת מעלה בכספי התובעת במקרה זה. לא הובאה כל ראיה ישירה המוכיחה את מעשי גניבת 35 ההמחאות ולא ניתן לקבוע בהסתמך על אירועי העבר כי הנתבעת מעלה בכספי התובעת במקרה זה.
   10. ושוב יודגש בהליך זה מוטל על התובעת החובה להוכיח באמצעות ראיות מהימנות ומבוססות כי הנתבעת מעלה בכספיה מעל למאזן ההסתברות הרגיל ואין די בהוכחת אשמתה ואחריותה של הנתבעת במקרים נוספים כאלו ואחרים כדי להוכיח את המיוחס לה במקרה זה.
2. אין בטענה בדבר חסרונם של 35 ההמחאות כדי להוכיח את מעשה הגניבה ע"י הנתבעת
   1. התובעת ביססה את תביעתה על עדותה של מנהלת החשבונות הגברת נוגה אשר החלה לעבוד אצל התובעת כמנהלת חשבונות זמן מה לאחר פיטורי הנתבעת. התובעת תיארה כי בעת עריכת המסמכים לצורך מאזן 2014 התברר לה כי צ'קים של לקוחות שנמסרו לידיה בגינם הוצאה קבלה ואישורי הפקדה בבנק לא הופקדו בפועל בחשבון הבנק של התובעת.
   2. הנתבעת סברה כי הספיקות בעניין זה מרובות, ובתוך כך טענה כי לא הוכח באמצעות עדות מומחה ולחילופין אישור או עדות רו"ח של החברה כי הצקים באמת לא הופקדו בחשבון הבנק של התובעת או בחשבון חלופי של התובעת. לטענתה, אף אם תתקבל הטענה שצ'קים אלו לא הופקדו לא הוכח שאין המדובר בטעות אנוש של צקים שאבדו ולא נגנבו.
   3. הנתבעת הפנתה בנוסף לכך כי גם אם צ'קים אלו נגנבו ונגבו מלקוחות התובעת היתכנות גבוהה כי צקים אלו נגנבו על ידי השותפים במסגרת מעילה של השותפים איש ברעיהו. לטענתה, אף אם צ'קים אלו לא נגנבו על ידי השותפים נוכח עדויות מנהל התובעת, צ'קים אלו יכול ונגנבו על ידי אותה "אישה נוספת" אשר זהותה לא ידועה ושהותה במשרדי התובעת התגלתה במהלך עדותו של מנהל התובעת או על ידי עובדים אחרים שהיו מעת לעת במשרדי התובעת.
   4. התובעת סברה מנגד כי, טענת הנתבעת כי דני רחום לא השיב להנחה המופרכת שהוא או שותפו מעלו בכספים איננה נכונה. לגישתה אין הגיון בטענה זו לאחר שהוצאו חשבוניות מס וקבלות. לטענת התובעת, אין כל ראיה לכך שמאן דהוא לבד מלשותפים היתה גישה למעטפות הצ'קים וגם הם לקחו את המעטפות רק כאשר היו בדרכם לבנק.
   5. יאמר מיד כי גם אם אקבל את טענתה של התובעת כי לא הופקדו בפועל ההמחאות לחשבון הבנק של החברה וזאת מהראיות אליהן הפנתה התובעת כמו גם, דפי הבנק של חשבון החברה לתקופה הרלוונטית שצורפו כנספח ד' לתצהיר נוגה משה וכן אל רשימת התנועות בחשבון אשר נעדר רישום הפקדה של הצ'קים הנטענים- לא יהיה בידי לקבל את טענתה לפיה עובדה זו מצביעה על כך שהנתבעת מעלה בכספיה.
3. אין במועד פיטוריה של הנתבעת כדי להוכיח כי הנתבעת גנבה את הכספים
   1. לעניין זה הפנתה התובעת אל רשימת הצ'קים שלגביהם טענה כי הנתבעת הוציאה קבלות וטפסי הפקדה על פיהם ניתן ללמוד על תאריכי הקבלות וכי הצ'קים התקבלו אצל התובעת מיום 30.10.2014 ועד ליום 25.12.2014.
   2. התובעת הפנתה אל עדותה של הנתבעת במסגרתה , הודתה הנתבעת כי במסגרת עבודתה אצל התובעת הכינה קבלה לכל לקוח ששילם בצ'ק בצירוף טופס הפקדה לבנק והכניסה אותם יחד עם הצ'ק לתיק שחור שהוכנס למגירה ומהמגירה היו מי מהשותפים לוקחים את החומר לשם הפקדה בבנק.
   3. התובעת הפנתה אל עדותה של הנתבעת במסגרתה טענה כי פוטרה בחודש ספטמבר 2014 וזאת בנסיון להרחיק עצמה מהצ'קים ולטעון כי לא ניתנו בתקופת עבודתה אצל התובעת. התובעת סברה כי טענה זו שיקרית שכן היא נסתרה עצמה ע"י הנתבעת הואיל וטענה כי פוטרה ביום 31.12.2014.
   4. התובעת הפנתה לעדותה של הנתבעת אשר טענה כי "עזבתי בפועל בדצמבר , כי מנשה ביקש ממני להישאר" ומכאן סבורה התובעת כי המדובר בהודאת בעל דין שכן הנתבעת המשיכה לעבוד עד ליום 31.12.2014 וזאת כאשר לטענתה, הקבלה בגין הצ'ק האחרון ברשימה שלא הוצג בבנק הוצא ביום 25.12.2014.
   5. התובעת ביקשה לבחון את אמינותה של הנתבעת תוך בדיקה מדוע שינתה את גירסתה לגבי מועד פיטוריה. התובעת הפנתה למסמך מיטב דש מיום 2.10.2017 על בסיסו בנתה הנתבעת את גירסתה בייחס למועד פיטוריה כביכול-בספטמבר 2014 הסותרת את האמור בתצהיריה. התובעת הפנתה לכך כי עיון במסמך זה מעלה כל התייחסות בו למועד הפסקת העבודה.
   6. התובעת הפנתה גם למסמך "פסגות" במסגרתו, חתומה החברה ובו נכתב מפורשות כי תקופת העבודה הוא מיום 1.6.2010 ועד 18.2.2015 4 שנים ו-9 חודשים. וכן הפנתה לעדותה של הנתבעת כאשר נשאלה מדוע ציינה כי מועד הפסקת העבודה 18.2.2015 השיבה "לא יודעת".
   7. יאמר מיד כי לא ניתן להסתפק בראיות שהוצגו כדי לקבוע כי הנתבעת נטלה את הכספים לידיה וגם לו הייתי מקבל את הטענה לפיה הנתבעת הועסקה אצל התובעת במועד קבלת הצ'קים- אין בכך כדי להעיד על גניבתם.
   8. התובעת עצמה ציינה בסיכומיה כי אין בידיה במקרה דנן את "האקדח המעשן" כפי שהיה בידה בהוצאת ה-300 ₪ מהמעטפה או במשיכת כספי הפיצויים. ומכאן שהנתבעת מודה בפה מלא כי אין בידיה לבסס ברמה הנדרשת את ההאשמות שמיוחסות לנתבעת.
   9. זאת ועוד התובעת הפנתה לאפשרות כי הנתבעת החליטה שלא להפקיד את הצ'קים בחשבון הבנק של התובעת אלא לסחר אותם לאלמוני אשר יגבה עבורה את סכומי הצקים ולשם כך בחרה הנתבעת צקים שאין עליהם חותמת המגבילה את הסחרות, חתמה על הצקים את החותמת, שרבטה חתימה כפי שהודתתה שעושה והעבירה אותם לאחרים לשם גביה ובמקביל לא עשתה דו"ח התאמות בנק על מנת שמעשיה לא יתגלו.
   10. מנגד הנתבעת הפנתה לאפשרות כי מר דני רחום או שותפו הוציאו את הצ'קים ולקחו אותם לעצמם.
   11. הנתבעת אף הפנתה לעדותו של מר דני רחום במסגרתה הודה כי הייתה לו הגישה והאפשרות לפתוח את מעטפת ההפקדה ולהוציא משם מזומנים או צ'קים וכי עשה זאת בעבר. זאת ועוד הנתבעת הפנתה לכך כי, במשרד התובעת עבדה עובדת נוספת אשר עבדה על מחשב החברה ואף אותה עובדת הואשמה כי לימדה את הנתבעת את תכסיסי המעילה.
   12. הנה כי כן, הועלו אפשרויות רבות לגורלם של ההמחאות נשוא התובענה ולא יהיה זה מופרך לקבוע כי גם לאחרים הייתה גישה לאותן ההמחאות.
   13. זאת ועוד, התובעת עצמה הודתה כי אומנם אין ראיה כי כספי הצקים הגיעו לידיה של הנתבעת , ואולם די בכך שהוכח כי קיבלה את הצקים במסגרת עבודתה ולא שלחה אותם להפקדה.
   14. יצוין כי אין בידי לקבל את טענת התובעת לפיה, המסקנה הבלתי נמנעת היא כי הנתבעת היא האחרונה שבידיה היו הצקים ומכאן כי הנתבעת נטלה את הצ'קים ולא שלחה אותם להפקדה בבנק עם מי מהשותפים. אף לו הייתה מוכיחה התובעת את טענותיה לפיהם ישנם ראיות מספיקות להוכחת העובדה שהנתבעת היתה האחרונה במגע עם הצקים -אין בכל אלה כדי להוכיח כי ההמחאות אכן נגנבו ע"י הנתבעת .
   15. על התובעת היה לבסס את ראיותיה הנסיבתיות כדבעי. לעניין זה נקבע בדבע (ארצי) 3-79/נג לובה יונייב נ' חברת וייסמן תמרוקים בע"מ כדלקמן: "נציין במקום זה כי ראיות נסיבתיות שעל אדניהן מן הראוי לבסס ממצא עובדתי – צריך שתובלנה בעליל למסקנה בדבר קיום העובדה השנויה במחלוקת, ובענייננו למסקנת הגניבה, ממילא צריך שתשלולנה, ברמת הסתברות גבוהה, מסקנה שונה, דהיינו, אי-קיום העובדה השנויה במחלוקת ולבל תותרנה ספק מי משתי המסקנות היא הנכונה.

לשון אחר: אם מאותן ראיות נסיבתיות מתאפשרת, במידת סבירות משמעותית, גם הסקת מסקנה אחרת (בענייננו למשל, טעות, רשלנות, אי-סדרים וכיו"ב) – כי אז אין להשתית על הראיות הנסיבתיות את הממצא העובדתי הנטען." (ההדגשה אינה במקור).

• 1. לאור כל האמור לעיל, הרי שאין לקבל את טענת התובעת כי במקרה זה מאזן ההסתברויות לפיו הנתבעת הייתה האחרונה שבאה במגע עם הצ'קים נטלה אותם לעצמה עולה על אפשרויות תיאורטיות אחרות שהובאו כאמור.

1. אין בחשדות כבדים בגניבה כדי להצדיק את קבלת התביעה
   1. בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 1.11.2017 עמדו שותפי התובעת על גרסתם, לפיה הנתבעת גנבה 35 המחאות במסגרת עבודתה ובשל כך אף פוטרה מעבודתה. עם זאת, לא הוצגו ראיות מוצקות דיו שיש בהן כדי לבסס את חשדות התובעת לגניבה הנטענת.
   2. גרסת התובעת אינה מהודקת ולא הוצגו על ידה מספיק ראיות לביסוס החשדות כנגד הנתבעת. לא הוצגה כל ראיה ישירה המעידה על המיוחס. כאמור, מידת ההוכחה הדרושה להוכחת מעשה בעל "גוון" פלילי במסגרת הליך אזרחי היא מוגברת וכבדה ממידת ההוכחה הרגילה הנדרשת בהליך אזרחי רגיל של הטיית מאזן ההסתברויות.
   3. מכיוון שעסקינן בהאשמות להן השלכות מהותיות לגבי הנתבעת, על התובעת לעמוד בנטל מוגבר ולהוכיח כי אכן הנתבעת ביצעה את עבירת הגניבה המיוחסת לה. טענת הגניבה מהווה פגיעה קשה בשמו הטוב של אדם. משכך, קיים צורך בראיות חזקות ואיו די בנסיבות מחשידות ו/או בהצגת חשדות בגניבה שהתרחשו בעבר.
   4. במלוא הכבוד, התובעת לא הרימה את נטל הראיה במידת ההוכחה הנדרשת ומשלא הוכחה גניבה או מעילה בנסיבות המתוארות ובפרט במידה הנדרשת כאמור, הרי שדין תביעתה להידחות.
   5. לא ניתן לקבוע מהתנהלות הנתבעת כפי שתוארה ברמת ההוכחה הנדרשת כי הנתבעת אכן מעלה בכספים הנטענים. אם כי לא ניתן לשלול גם את האפשרות לפיה הנתבעת לא ביצעה את תפקידה כראוי תוך האחריות הנדרשת, אך אין במקרים המתוארים כדי להוכיח את מעשה הגניבה.
2. התובעת לא סיפקה כל ראיה או הוכחה פוזיטיבית כי הנתבעת מעלה בכספים הנטענים
   1. על יסוד הצטברות הנסיבות המעוררות תמיהה, אין יסוד סביר להניח כי הנתבעת אכן מעלה בכספי התובעת.
   2. נתיב הכסף לא הוכח כדבעי. הטענה כי הכספים לא הועברו לחשבונה של התובעת הינם בבחינת טענה שלא מחזיקה מים והתובעת לא יצקה בה תוכן. אין בטענות התובעת כדי להוכיח כי הנתבעת גזלה את הכספים לידיה.
   3. התובעת ציינה כי הוגשה תלונה למשטרה. ואולם התובעת לא הציגה את התלונה שלטענתה הוגשה במשטרה, את החומר המשטרתי ואת המסקנות או את ממצאי החקירה והאם התגבש כתב אישום. מקום בו בעל דין נמנע מלהציג מסמך, חזקה שאילו היה מציג את אותו מסמך היה המסמך פועל לחובתו. הימנעותה של התובעת מלהציג את טופס התלונה שהגישה לכאורה למשטרה והימנעותה מלעדכן במצב בירור התלונה עומדים גם הם לחובתה של התובעת.
   4. התובעת לא הביאה כל ראיה פוזיטיבית להוכחת גרסתה. לא הובאה ולו ראיה אחת לפיה הנתבעת נטלה לידיה את הכספים הנטענים. כל שנטען, נטען בייחס להתנהלותה של הנתבעת במקרים ספציפיים בהם הועלה חשד כי הנ"ל מועלת בכספים.
   5. זאת ועוד, עיון בכרטסת הנהלת החשבונות מלמד כי ההמחאות החסרות נמסרו ע"י כ 5-6 מלקוחות התובעת. יצוין מיד כי ניתן היה לזמן לקוחות אלו למתן עדות ולברר דרכם מה עלה בגורלםשל הצ'קים ואולם הנתבעת לא עשתה כן.
   6. התובעת לא הוכיחה ולא זימנה למתן עדות את בעלי העסקים שמסרו לידיה את הצ'קים. לו היתה מעידה את את אותם בעלי העסקים היה ניתן להתחקות אחר גורלם של ההמחאות. כאמור, ניתן היה לבדוק האם ההמחאות נפרעו ועל ידי מי.
   7. במסגרת הדיונים שהתקיימו במעמד הצדדים, הועלו בפני התובעת הקשיים שעלו. וכך בדיון מיום 3.4.2017 ביקשתי לברר: "כיצד תוכיח התובעת את טענותיה. נמסר כי הטענות יוכחו בדרך של הבאת עדים, בדרך של הפניה לרישום בכרטסות של לקוחות לפיהן שולמו סכומים כאלה ואחרים בעוד שבפועל הסכומים לא שולמו, וכן נמסר, כי לגבי חלק מהצ'קים קיימת חתימת הסבה וכן חתימה של צד שלישי שאינו מוכר לתובעת ואלה עברו לחשבון ספיציפי בסניף בנק שאינו חשבונה של התובעת."
   8. התובעת לא העידה גם את אותו בעל החשבון הספיציפי שאליו הופקדו ההמחאות נשוא התביעה. בהעדתו של אותו בעל החשבון היה כדי לשפוך אור. לו היתה מעידה את אותו בעל החשבון היה ניתן ללמוד אודות הנסיבות במסגרתם קיבל את אותן ההמחאות לידיו ומיהו הגורם שמסר לידיו את ההמחאות והאם הייתה זו הנתבעת או לאו.
   9. זאת ועוד ולאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים זומנו הנ"ל להתייצב בפני לקד"מ ביום 1.11.2017 במסגרתו מסרתי לצדדים אודות הנטל שעל התובעת להרים וכך נקבע בהחלטתי:"על פניו תצהירי התובעת לא מציינים זהות בעלי חשבונות הבנק בהם הופקדו השיקים מושא התובענה. על פניו אפשר שתהא קביעה עובדתית לפיה ככל שחשבונות הבנק של התובעת הן חשבונות ספיציפיים הרי החשבונות אליהם הועברו השיקים אינם חשבונות התובעת. ובמילים אחרות, אפשר ואף למרות האמור לעיל, ייקבע כי שיקים שנמסרו לתובעת לא הופקדו בחשבונה. הפניתי הצדדים לכך שחלק גדול מההכרעה תהא בסופו של יום הכרעה עובדתית.."
   10. גם במסגרת דיון ההוכחות מיום 25.11.2018 ציינה התובעת באמצעות ב"כ לשאלת בית המשפט כי לא פנתה בבקשה למתן צווים לגילוי החשבונות - "מפני שלא ידענו לאתר את הבנק שלתוכו הופקד הכסף. המשטרה הצליחה לעשות את זה, אנחנו, כנראה הצליחה לעשות את זה, כי אנחנו לא הצלחנו."
   11. היה מקום לפנות בבקשה למתן צו, לכל גורם שהוא ולכל הפחות ללקוחות אשר שיקים שמסרו "נעלמו" וזאת על מנת לברר לאיזה חשבון הופקדו אותם שיקים. ודוק – חזקה על לקוחות התובעת אשר מסרו שיקים, כי ידעו באיזה חשבון נפרעו אותם שיקים.
   12. הנתבעת באמצעות ב"כ אף ציינה בסיומו של דיון שמיעת הראיות בהגינות כך:"יש לנו איזה חשד, שזה איזה חלפן כספים, שקיבל את החשבונות האלה, אנחנו לא הצלחנו, לא לזהות את חשבון הבנק שלתוכו הופקדו הכספים, אם בכלל, או מה נעשה, איזה שימוש נעשה בהם".
   13. הנתבעת מצידה שבה על גירסתה במעמד דיון ההוכחות כשנשאלה בייחס לזיוף החתימה על מסמך משיכת כספי הפיצויים העידה "שזה לא נכון" (עמוד 38 שורה 23).. הנתבעת שבה על גירסתה במעמד דיון ההוכחות כי לא נטלה את ההמחאות וכך העידה "אני לא לקחתי את השיקים האלה" (עמוד 62 שורה 29).
   14. בהוכחת עבירת הגניבה הנטענת מצד הנתבעת יש להבחין בין אמונתה הנטענת הסובייקטיבית של התובעת כי אכן התבצעה עבירת גניבה לבין הנטל המוגבר המוטל על התובעת להוכיח בפני ערכאה שיפוטית שהנתבעת עברה עבירה בעלת "גוון" פלילי. ניתן היה להוכיח את טענותיה של התובעת בדבר הגניבה גם באמצעות ראיות נסיבתיות ובלבד שהמסקנה היחידה שהייתה עולה היא כי הנתבעת היא זו שביצעה את מעשה הגניבה המיוחס לה ואולם לא עלה בידי התובעת להוכיח במידת ההוכחה הנדרשת, כי אכן המדובר בעבירה של גניבה.
   15. בנסיבות אלו ומשלא ניתן לדעת בסבירות הנדרשת מה עלה בגורלן של ההמחאות, הרי שלא ניתן גם לקבוע כי הנתבעת נטלה את ההמחאות לידיה. אציין בנוסף כי גרסתה של הנתבעת לא נסתרה ולא הופרכה בכל דרך שהיא.

בסופו של יום, לא ניתן להסתפק בראיות נסיבתיות מחשידות או השערות. משכך ומשלא הביאה התובעת לפני בית המשפט ראיות נסיבתיות כבדות משקל, או ראיות פוזיטיביות המוכיחות את מעשה המעילה דין התביעה להידחות.

1. סוף דבר

לאור האמור לעיל התביעה נדחית. התובעת תישא בהוצאות ובשכ"ט הנתבעת בסך של 7,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ו' אלול תשע"ט, 06 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.