לפניי תביעה כספית ע"ס 5,000 ₪ במסגרתה עותר התובע לחייב את הנתבעים בסכומים בהם חוייב ביתר ובעוגמת נפש וזאת לאחר שנציגת הנתבעת לא הסבירה לו את פרטי העסקה והטעתה אותו בהסבר אותו מסרה בע"פ עובר לחתימת ההסכם.

התובע הינו מי ששכר רכב מהנתבעת למשך 3 ימים ובין התאריכים 31.7.2016 לבין 3.8.2016.

הנתבעת הינה חברה העוסקת בין היתר בהשכרת רכבים וסניפיה פרוסים בכל רחבי הארץ.

להלן בקצרה טענות הצדדים הצריכות לעניין;

לטענת התובע ביום 31.8.2016 נשלח על ידי מוסך בו טופל רכבו, להשכרת רכב אצל הנתבעת לתקופה של 4 ימים. עם הגעתו למשרדי הנתבעת, הציעה לו נציגת שירות במקום לעשות ביטוח מורחב אשר כולל ביטול השתתפות עצמית במקרה של תאונה ו\או נזק כלשהוא לרכב הנשכר וזאת בעלות של 70 ₪. לדבריו, סירב תחילה להצעה, אך נוכח לחציי נציגת הנתבעת, נענה לה בסופו של דבר. לגרסתו, השתכנע לאחר שנאמר לו כי העלות להרחבת הביטוח הינה 70 ₪ לכל ארבעת הימים בהם הרכב יהיה בהחזקתו, ולא כפי שחויב בסופו של תקופה, כאשר העלות הינה לכל יום השכרה. לטענתו, חתם על החוזה, כשהמסך לפניו "ברקע שחור" ולפיכך לא ידע את פרטיי העסקה, ובפרט שיחוייב בעלות של 70 ₪ ליום. עוד טוען התובע כי שעה שהתלונן בפניי מנהלת הסניף, נאמר לו כי זו טענה שכיחה, ושעה שחתם על החוזה אין לו אלא להלין על עצמו. לבסוף, מציין התובע כי לו היה יודע שזו תהיה עלות הרחבת הביטוח, 210 ₪ בסופו של דבר, לא היה מבצע את העסקה, וכי "ברשלנותה של הנתבעת גרמה לתובע נזק בלתי הפיך ומעל לכל עוגמת נפש" (ולכך ראה ס' 28 לכתב התביעה). אשר על כן דורש התובע לחייב את הנתבעת בסכום התביעה לעיל.

במעמד הדיון חזר התובע על טענותיו האמורות לעיל וציין כי בסופו של יום החיוב במלואו בגין כלל השירותים היה 170 ₪.

לטענת הנתבעת דין התביעה להידחות. לטענתה מקורה של התביעה בחוסר תום לב מובהק מצדו של התובע וזאת כאשר כל תנאי השירות, לרבות התחייבויותיו הכספיות לתשלום צוינו בפניו בחוזה השכירות בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. חתימתו של התובע, מהווה ראייה להבנת תוכן ומשמעות החוזה, ולפיכך אין לו אלא להלין על עצמו. הנתבעת מבהירה כי פעלה בהתאם לכל דין, ונתנה לתובע שירות מעל ומעבר, בין היתר במענה אישי לכל פניותיו החוזרות ונשנות, על פי רוב בשפה שלא מכבדת את הבריות. זאת ועוד ביתר פירוט, מציינת הנתבעת כי הלכה למעשה דמי הרחבת הביטוח נאמדו בסך 53 ₪ לכל יום, ובמצטבר 248 ₪ לכל תקופת ההשכרה (כולל מע"מ). הנתבעת מציינת כי הסכימה, מלפנים לשורות הדין, להעניק לתובע הנחה וחייבה אותו בסופו של יום בסך 172 ₪ בלבד. בכך טוענת הנתבעת, כי התובע לא רק הסתיר עובדות מהותיות מבית המשפט, כי אם גם הטעה אותו בגלוי.

מכל האמור, טוענת הנתבעת כי דין התביעה להידחות.

דיון והכרעה;

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי במלוא כתבי טענותיהם ונספחיהם, מצאתי כי דין התביעה להידחות אגב חיוב התובע בהוצאות הנתבעת וזאת מהנימוקים שלהלן;

1. אין כל מחלוקת בין הצדדים כי התובע חתם על חוזה ההשכרה ולפיו התחייב בדמי ביטול השתתפות עצמית במקרה של תאונה או נזק. מעיון בחוזה ההשכרה (ולכך ראה נספחי הנתבעת לכתב ההגנה), עולה כי גובהו של חיוב זה נאמד כדלקמן:

40 ₪ בעבור ביטול השתתפות עצמית ליום, ובעלות כוללת של 160 ₪ לארבעת ימי ההשכרה.

5 ₪ בעבור כיסוי שמשות, ובעלות כוללת של 20 ₪ לכל תקופת ההשכרה.

8 ₪ בעבור כיסוי צמיגים, ובעלות כוללת של 32 ₪, שוב לכל תקופת ההשכרה.

1. יוצא אפוא, כי בסופה של אותה שורת חיוב לעיל, התחייב התובע לתשלום כולל של 248 ₪ (כולל מע"מ), וזאת תוך שמצוין ברחל ביתך הקטנה, כי החיוב הוא בעבור 4 ימי השכרה.

עם זאת יש לציין שכפי שטענה הנתבעת בכתב ההגנה, ובניגוד לטענת התובע, חויב האחרון בסך 172 ₪ בלבד בסופה של תקופת ההשכרה. (ולכך ראה נספח 2 לכתב ההגנה).

1. אקדים ואומר כבר עתה, כי דיי בהסתרת עובדות המקרה, כפי שאלה הובאו לעיל, על ידי התובע בכתב תביעתו, בכדי להביא לדחיית התביעה על הסף וזאת בהתאם לסמכותי על פי תקנה 101(3). מן המפורסמות שניקיון כפיו של התובע ואמינות תביעתו הן בגדר דרישת יסוד בטרם יכנס בשערי בית המשפט, המהווה מקום לעשיית צדק וגילוי האמת, ונדמה כי התנהלות זו הינה חלק מהתנהלותו הכוללת של הנתבע כפי שיפורט בהמשך.
2. לענייננו, לפניי עומדת שאלה אחת והיא- האם התובע הוטעה לעניין גובהו של החיוב בעבור ביטול ההשתתפות העצמית.

טענתו של התובע הייתה כי הוסבר לו על ידי נציגת הנתבעת שהחיוב יעמוד על 70 ₪ לכל תקופת ההשכרה וכי רק בסופה של תקופה זו התחוור לו כי חיוב זה הינו לכל יום השכרה. וזאת כפי שהעיד:

"אני הייתי אמור לשלם 70 ₪ כללי ,ולא אמרו לי שזה 70 ₪ ליום. שהחזרתי את הרכב והכל היה תקין, ניגשתי לדלפק ואמרה לי שאני חייב 210 ₪".

מנגד, טענה הנתבעת כי בחתימת התובע על גבי חוזה ההשכרה, ביטא התובע את הסכמתו לגובה החיוב, וכי אין לו אלא להלין על עצמו.

1. אין מחלוקת כי התובע חתם על הסכם התקשרות עם הנתבעת והסכם זה השכרת מהווה חוזה לכל דבר ועניין. עוד אין מחלוקת כי בהתאם לסעיף 9 להסכם אישר התובע בחתימתו את תנאי השכירות, התעריפים , החיובים וההוראות לרבות התחייבויותיו לתשלום וכי קיבל לידין העתק מהסכם ההתקשרות ואישר בחתימתו את האמור בו.
2. בתוך כך, לצורך התגבשותו נדרשים שני תנאים: גמירות דעת ומסוימות. מן המפורסמות, כי חתימה על גבי החוזה מהווה אינדקציה חזקה ביותר לגמירת דעתו של צד המתקשר בחוזה, תוך שנטל הראייה המוטל עליו לסתור את נפקות חתימתו, הינו נטל ראייה גבוה ולעניין זה אפנה ל ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור , (פורסם בנבו );

"הנטל להוכחת טענת "לא נעשה דבר" הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים. שכן "בדרך-כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" .

1. לפיכך, שעה שחתם התובע על חוזה ההשכרה ואישר בחתימתו כי הבין את תוכנו, מוטל עליו הנטל להראות כי נפל פגם בחתימתו. בעניין זה טען טענה אחת ויחידה והיא כי המסך עליו חתם היה "שחור". לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את עדותם הגעתי למסקנה כי מוטב היה באם טענה זו לא הייתה מועלית כלל. ראשית טענה זו לא הוכחה ולא בשמץ ראייה ונדמה כי טענה בעלמא לצורך תביעה זו . טענת התובע ולפיה הנתבעת נוהגת להתנהל כך באופן קבוע אינה רלוונטית לצורך הכרעה במקרה שלפניי ומטעם זה גם לא התרתי את הצגת הסרטון אותו ביקש התובע להציג. חובתו של התובע להוכיח תביעתו ביחס למקרה הספציפי העומד להכרעה ואין בהתנהגות הנתבעת לכאורה בכדי לפטור אותו מחובתו זו.
2. מבלי לפגוע באמור לעיל ולאחר שהתובע העיד לפניי התרשמתי כי המדובר באדם מבין עניין, רהוט ובקיא ביחס לזכויותיו תוך שלא מצאתי כי יש ממש בניסיונו להציג מצג עובדתי ולפיו הנתבעת ניצלה את אי הבנתו בכדי למסור לו מידע כוזב , וההפיך הוא הנכון , היינו כי התובע מנסה להציג מצג שווא לצורך הליך זה.

שעה שהתובע נדרש לחתום על הסכם התקשרות ולטענתו הסכם זה לא הוצג לפניו או הוצג באופן לא קריא היה עליו לדרוש לקרוא באופן נהיר את ההסכם בטרם אישר אותו בחתימתו, ושעה שוויתר על זכותו זו ובחר לחתום על ההסכם מבלי לקרוא אותו ראשית , אני רואה בו כמי שמסכים לתוכנו ומשכך אין לו אלא להלין על עצמו , תוך שהוראות החוזה מחייבות את שני הצדדים.

1. זאת ועוד, אין מחלוקת כי לאחר שחתם התובע על הסכם ההתקשרות קיבל עותק קריא וברור לידיו. אציין כי מעיון בחוזה ההשכרה, עולה כי מדובר בחוזה נהיר וברור המפרט בבירור את החיוב לו התחייב הנתבע , וחרף זאת, התובע אשר כאמור קיבל לידיו את החוזה מיד אחר חתימתו בחר שלא לקרוא אותו גם אז, תוך שלא פנה ולא הלין בפני הנתבעת לעניין אי התאמה בין "המוסבר בע"פ" , לבין תנאי החוזה.

עובדה זו גם היא מלמדת כי התובע הבין היטב את פרטי ההתקשרות ואת התחייבותו , לא הלין בפני הנתבעת כאשר קיבל חוזה זה לידיו , ותלונתו נולדה לראשונה רק במועד החיוב.

1. סיכומו של דבר כי לא השתכנעתי כי נפל פגם בחתימה על הסכם ההשכרה, וזו מחייבת את התובע וגם בכך, יש בכדי להביא לדחיית התביעה.
2. לאמור לעיל אוסיף כי אף אם הייתי מגיעה למסקנה שונה ולפיה אכן הנתבעת הטעתה את התובע, גם אז לא הייתי מוצאת לפסוק לטובת התובע את סכום התביעה הנתבע (5,000 ₪) תוך שמצאת כי סכום זה מופרז בכל קנה מידה ואינו פרופורציונאלי גם כאמור באם היה ממש בטענות התובע ועובדה זו גם היא מלמדת על התנהלותו ועל כוונתו בהגשת תביעה זו . בניגוד לנטען על ידי התובע בכתב תביעתו- "כי התרשלות הנתבעת גרמה לו לנזק בלתי הפיך ועוגמת נפש רבה"- לא התרשמתי כי כך אכן קרה, וראש נזק זה לא הוכח לפניי ולו בראשית ראייה. בעניין זה אציין כי בניגוד לנהוג כיום, עוגמת נפש אינה ראש נזק אשר יש לצרפו על דרך קבע לכתב תביעה, וקבלת פיצוי בעתיו מסורה לשיקול דעת רחב של בית המשפט. כעניין של מדיניות יפסוק בית המשפט בראש נזק זה במשורה, וזאת אחת כמה וכמה שכלל לא ברור מהו בדיוק אותה עוגמת נפש שנגרמה לתובע.
3. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את טענתו הצדדים מצאתי כמקובלת עליי במלואה את טענת הנתבעת ולפיה במקרה זה עשה התובע שימוש לרעה בהליכי משפט , תוך בזבוז זמנה וזמנו של בית המשפט ובכך גרם לה להוצאות . עוד מצאתי כמקובלת עליי את טענת הנתבעת ולפיה התובע עמד על תביעתו חרף העובדה כי הנתבעת ניסתה לבוא עמו בדין ודברים ואף הפחיתה מסכום החיוב לו הייתה זכאית בהתאם להסכם, אולם לא היה בכך בכדי לרצות את התובע אשר עמד על טענותיו אשר אין בהן כלל ממש, וכן עמד על ניהול ההליך אשר דרש את התייצבות שני נציגי הנתבעת .
4. לבית המשפט קנויה סמכות טבועה למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט, תוך שגבולות מושג זה אינם תמיד ברורים, כי אם משתקפים נוכח נסיבותיו של כל מקרה לגופה. עמדה על כך כבוד הנשיאה בינייש בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' משה שנפ (פורסם בנבו):

"השאלה מהו שימוש לרעה בהליך השיפוטי, אינה ניתנת לתשובה אחידה וממצה. קשה להגדיר מראש מתי תעלה התנהגות של בעל-דין כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי; קל יותר לזהות את הפסול שבהתנהגות זו כאשר נתקלים בה. בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי-משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית, הנבחנת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל-הדין והשאלה האם פעל בזדון עשויות להשליך על המסקנה האם עשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, עיקרו של המבחן בעניין זה הינו סבירות והגינות, קרי - כיצד היה נוהג בעל דין סביר והגון בנסיבות העניין. התפיסה שבבסיס אמת-המידה האמורה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-הדין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-הדין כלפי בית-המשפט; זאת, על-מנת לאפשר דיון והכרעה במחלוקות שהובאו בפני בית-המשפט, תוך הבטחת הליך שיפוטי תקין והוגן לפרט ולציבור בכללותו.

1. חשוב להבהיר; דלתותיו של בית המשפט פתוחות בפניי כל אדם והצדק הינו נחלת הכל. עניין זה בא לידיי ביטוי ביתר שאת במוסד של בית המשפט לתביעות קטנות, אשר מטרתו בין היתר היא בהנגשת ההליך השיפוטי לכדי כלל האוכלוסיה, וזאת תוך בירור התובענה במהירות וביעילות.

עם זאת, אין "בסדרי הדיון הפשוטים, דיני ראיות "המרוככים" ואגרות משפט הנמוכות" בכדי לפתוח פתח לתביעות קנטרניות, אשר אין מקומן להתברר בפני בית המשפט כלל. מוסד התביעות הקטנות מעניק לציבור פורום נאות, מהיר ויעיל לפתרון סכסוכים אזרחיים אגב חסכון בייצוג משפטי אולם, מוסד זה אינו מהווה מקום להשגת סעד אשר אין לתובע בהתאם לדין או לצדק תוך הגשת תביעות מופרכות ,בדרישה לקבלת פיצוי לא פרופורציונאלי כלל לאירוע .

"חרב" התביעה הקטנה לא נועדה לצורך השגת תמורה עודפת מקרב החברות הנתבעות, כי אם לפצות את התובעים בגין התנהלות שלא כדין של אלו . אין בעובדה כי הנתבעת הינה חברה בכדי להתייחס לתובע בסלחנות בשל כך. הגשת תביעה בבית משפט לתביעות קטנות כמוה כתביעה לכל דבר ועניין, ומכאן אין מקום להעלאת טענות ובהגשת תביעות אשר לא היו מוצאות את מקומם גם בסדרי הדין הרגילים, ובפרט בתביעות סרק תוך ניצול יתרונות בית משפט לתביעות קטנות והכל תחת הבנה מוטעית ולפיה בית המשפט יתייחס בסלחנות מפאת העובדה כי המדובר באזרח שאינו מיוצג , גם במקרה בו ימצא כי אין לתובע כל זכות שבדין או בצדק .

על התובע להבין כי בין היתר הפנייה לערכאות מטרתה לאפשר לאזרח למצות את זכויותיו, לתקן עוולות והכל מתוך ראיית צדק, תוך שחובתו זו של בית המשפט חלה גם כלפי הנתבע בהליך. אין זה מן הדין או הצדק ליתן יד לתובע המנצל את הליכי בית המשפט לרעה ולזכותו בדחיית התביעה ללא הוצאות לטובת הנתבעת אשר נגררה להליך סרק .

ככל והתביעה הייתה מתקבלת, בית המשפט היה מחייב את הנתבעת בהוצאות התובע וכך יש לנהוג במקרה בו נדחית התביעה והכל מתוך הבנה כי לא ניתן לבזבז את זמן הנתבעת לריק .

1. בענייננו, התובע כשל ונהג שלא בתום לב עת הסתיר בכתב תביעתו את עובדות המקרה כהווייתן, וביתר שאת כאשר גרר את הנתבעת לכדי קיומו של הליך, אשר ברור ונהיר כי לא היה מקום לקיימו כלל, וזאת אף בשים לב להנחה אשר העניקה לו מלפנים לשורות הדין. כבר נקבע לא אחת כי תביעה קנטרנית יכולה לעלות לכדי שימוש לרעה בהליכי משפט, וסבורני כי כך נהג התובע במקרה שלפניי , וזאת מתוך ניסיון לנצל את העובדה כי המדובר בחברה גדולה נותנת שירות המהווה "כיס עמוק".
2. אציין כי רצונו של התובע להביא להענשת הנתבעת על דרך התנהלותה בפניי לקוחותיה (עמ' 2, ש-1) אינו מענייננו של בית משפט זה ומקומה שלא בהליך זה , ויוער כי גם התנהלות זו מלמדת על התנהלות הנתבע . אף מעבר לכך, כפי שהוכרע בפס"ד בת"ק 273-08-10 (פורסם בנבו) לו התובע היה צד, כעניין של מדיניות בית המשפט אינו פוסק פיצוי עונשי נוכח התקשרויות חוזיות שכן כפי שקבעה כבוד השופטת שלעאטא חלאילה "דיני החוזים, לעומתם, מטרתם שהנפגע לא יתעשר שלא כדין על חשבון הצד השני, פסיקת פיצויים על נזקים שנגרמו לצד שהסתמך על החוזה ופסיקת פיצויים לצד שנפגע בגין אבדן הרווח שהיה נופל בחלקו לו קוים החוזה בידי שני הצדדים כמוסכם" .

סוף דבר;

מכל האמור מצאתי כי התובע לא הוכיח את תביעתו תוך שבחר לנהל תביעת סרק העולה לכדי שימוש לרעה בהליכי משפט , ומכאן דינה להידחות במלואה וכך הנני מורה.

נוכח העובדה כי הנתבעת נדרשה לניהול הליך באופן מלא לרבות הגשת כתב ההגנה, והתייצבות שני עובדים בכירים מטעמה, יישא התובע בהוצאותיה בסך של 1,750 ₪.

סכום זה ישלם התובע לנתבעת תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה כקבוע בחוק.

הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים .

ניתן היום, י"ב טבת תשע"ז, 10 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.