1. לפניי תביעת שיבוב, בסדר דין מהיר, בגין תגמולי ביטוח ששילמה התובעת למבוטחה בעקבות נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים.

תאונת הדרכים ארעה ביום 31.07.2011, בין כלי רכב, מ"ר 75-916-25 שבעת התאונה היה מבוטח על ידי התובעת בביטוח מפני נזקי רכוש (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 97-046-23 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע 1 ובבעלותו ומבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2. אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לאחריות לקרות התאונה ובאשר להיקף הנזק.

3. נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה הוצגו ראיות הצדדים ונשמעו עדויות נהגי הרכבים המעורבים בתאונה, ועדותה של רעייתו של נהג רכב הנתבעים אשר ישבה לצדו בעת קרות התאונה.

4. עוד בפתח ישיבת ההוכחות הגיעו הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5. על יסוד החומר המונח לפניי, לרבות תמונות הנזק על גבי תקליטור שנמסר לידי בית המשפט, ולאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי.

אני מעדיף את גרסתו של נהג רכב הנתבעים ושל רעייתו (שישבה לצדו בעת התאונה והייתה עדה לתאונה), שהייתה מהימנה עליי, על פני גרסתה של נהגת רכב התובעת שהייתה מהוססת, בלתי קוהרנטית, מתפתחת ולא הקרינה מהימנות כלל.

שוכנעתי כי קטע הכביש בו ארעה התאונה לא היה קטע כביש מעוקל ואף שוכנעתי כי התאונה לא ארעה בסמוך לאחר קטע כביש מעוקל. שוכנעתי כי דובר על קטע כביש ישר.

שוכנעתי כי אכן עדי הנתבעים הבחינו ממרחק רב ברכב התובעת המזגזג בנתיבו שבעקבות זאת רעייתו של נהג רכב הנתבעים ביקשה ממנו להיזהר מפני רכב התובעת. שוכנעתי גם כי נהג רכב הנתבעים אכן ניסה להישמר מפני רכב התובעת על ידי האטת מהירות נסיעתו ותוך שמירה על קשר עין עם רכב התובעת. אולם מאחר שנהג רכב הנתבעים סבר כי לאור המרחק הגדול מרכב התובעת סביר כי רכב התובעת יחזור למסלולו, אך בשלב בו הרכבים היו קרובים זה לזה סטה רכב התובעת לעבר רכב הנתבעים, פגע באחרון במראה השמאלית, אלא שאז שני נהגי הרכבים המעורבים בתאונה הסיטו ימינה את רכביהם כחלק מהניסיון לחמוק מהתאונה, כך שכנפיים השמאליות האחוריות של רכביהם נפגשו זו בזו ונפגעו.

במהלך זה, סבורני כי לא היה באפשרותו של נהג רכב הנתבעים לנקוט בפעולה אחרת למניעת התאונה, במיוחד כאשר מדובר בכביש דו סטרי בעל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון.

משכך, האחריות לקרות התאונה חלה במלואה על נהגת רכב התובעת.

באשר לשאלה בעניין היקף הנזק הנטען שנגרם לרכב התובעת, הרי שלאור מסקנתי לעיל ברור כי הדיון בשאלה זו מתייתר.

6. משכך, דין התביעה להידחות, ללא צו להוצאות למעט שכר העדים כפי שנפסק בדיון אשר ישולם תוך 30 יום.

7. התובעת תישא בשכר העדה מטעמה כפי שנפסק בדיון.

8. הואיל והצדדים הקדימו להסמיך את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה ניתן בזאת פטור מתשלום המחצית השנייה של אגרת בית המשפט.

9. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, י"א כסלו תשע"ח, 29 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.