1) בחודש מרץ 2016 רכש התובע רכב קאיה, שנת ייצור 2004 (להלן: "הרכב"). מאחר שהמזגן של הרכב לא קירר מספיק, פנה התובע, ביום שישי ה- 13/5/16, אל הנתבע, שהינו בעל מוסך, על מנת שיבצע בדיקה של מערכת הקירור.

2) לטענת התובע, כעולה מכתב התביעה, הנתבע אמר לו כי ישנה דליפה ברדיאטור (הכוונה לרדיאטור של המזגן) והוא לא ניתן לתיקון ולכן צריך להתקין רדיאטור חדש. הנתבע התקין רדיאטור חדש והתובע שילם לו עבור כך 1,000 ₪ (המחיר כולל עבודה + עלות הרדיאטור החדש). אשתו של הנתבע הוציאה את הרכב מהמוסך, לאחר התקנת הרדיאטור החדש. במהלך הנסיעה של אשת התובע המזגן עבד וקירר "כמו שצריך", אולם במוצאי שבת, כאשר התובע הניע את הרכב והדליק את המזגן "... אין כלום. המזגן לא מקרר". למחרת, יום א' ה- 15/5/16, הוכנס הרכב למוסך. הנתבע טען שהמזגן לא מקרר כי המדחס לא נכנס לפעולה וכי "... זה רק עניין של חשמל, פיוז או חוט מנותק" וכי למחרת יקחו את הרכב לחשמלאי "...שיסדר את החוטים", תוך שהוא אומר לתובע בבטחון כי המדחס לא מקולקל, שכן "... מדחס לא מתקלקל סתם" וכי "זה רק דבר חשמלי, פיוז או חוט מנותק". ב- 16/5/16 הביא התובע את הרכב למוסכו של הנתבע והנתבע לקח אותו לחשמלאי, שבדק ואמר כי המדחס מקולקל וצריך להחליף אותו. בעקבות כך ביקש התובע מהנתבע שיחזיר לו את הרדיאטור הישן ויקח חזרה את הרדיאטור החדש, אותו התקין הנתבע ברכב. הנתבע פירק את הרדיאטור החדש והחזיר לתובע 800 ₪ מתוך ה- 1,000 ₪ ששילם לו התובע (200 ₪ הוא לקח עבור עבודת הפירוק וההתקנה). התובע היה בטוח כי הנתבע הרכיב לו בחזרה את הרדיאטור הישן, אולם כאשר הלך לעשות טסט לרכב, ב – 20/6/16, אמרו לו שאין רדיאטור וכל הצנורות של המזגן משוחררים. משנודע לו הדבר, פנה התובע אל הנתבע ודרש ממנו כי יחזיר לו את הרדיאטור הישן, ואז אמר לו הנתבע כי מכר אותו.

לכן הגיש התובע את תביעתו שבפניי, בה הוא עותר לחייב את הנתבע לשלם לו את הסך של 4,900 ₪, פיצוי על כך שהנתבע "קילקל" את המדחס ולקח את הרדיאטור ומכר אותו ושלשל את הכסף לכיסו.

3) לטענת הנתבע, כעולה מכתב ההגנה, התובע פנה אליו ב- 13/5/16 בבקשה שיבדוק מדוע המזגן ברכב אינו עובד. בבדיקה שעשה גילה הנתבע כי קיימת דליפת גז דרך הרדיאטור של המזגן ולכן המליץ לתובע להחליף את הרדיאטור. לאחר שהחליף את הרדיאטור ומילא גז, החל המזגן לעבוד ולקרר רגיל. יומיים לאחר מכן חזר התובע אל הנתבע וטען כי המזגן הפסיק לעבוד. הנתבע ביצע בדיקה ובעקבותיה אמר לתובע כי יתכן שמדובר בתקלה במדחס של המזגן "... שזו תקלה שעלולה לקרות במיוחד ברכבים ישנים שבהם המזגן לא עבד תקופה ושאין כל קשר לתיקון הרדיאטור שבוצע לאותה תקלה שאירעה". הוא אמר לתובע מה עלות תיקון/החלפת המדחס, אולם התובע סירב לבצע התיקון וביקש כי הנתבע יחזיר לו את הכסף ששילם עבור החלפת הרדיאטור. למרות שהתובע לא היה זכאי לקבל החזר כספי, החזיר לו הנתבע סך של 800 ₪ מתוך ה- 1,000 ₪ ששילם, ובמקביל פירק את הרדיאטור החדש שהתקין ברכב.

עוד נטען על ידי הנתבע, בכתב ההגנה, כי כעבור למעלה מחודש פנה אליו התובע וביקש כי יוחזר לו הרדיאטור הישן, דבר שהנתבע לא יכול היה לעשות משום שמכר את הרדיאטור הישן במשקל "... ביחד עם כל החלקים הישנים שמצטברים במהלך ימי העבודה ומתוך הקפדה של שמירה על איכות הסביבה".

לכן מבקש הנתבע לדחות את התביעה לחייב את התובע בהוצאות.

4) כאמור, בתביעתו עותר התובע לחייב את הנתבע לשלם לו את הסך של 4,900 ₪. הוא פירט, בכתב התביעה, כי סכום זה כולל 3,500 ₪ עלות התקנת מדחס חליפי, 1,200 ₪ עלות הרדיאטור שהנתבע מכר ו- 200 ₪ פיצוי בגין עוגמת נפש.

אתייחס, להלן, לכל אחד מהסכומים אותם הוא תובע בנפרד.

א) התקנת מדחס חליפי – לא הובאה על ידי התובע ראיה כל שהיא שיש בה כדי להוכיח כי הנתבע נושא באחריות ל"קלקול" המדחס. לא די באמירה, המופיעה בכתב התביעה, כי לפי דעתו של התובע הנתבע "... אינו מקצועי ובגלל טיפול לקוי קילקל לי את המדחס...", אמירה עליה חזר גם בעדותו (עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 15). היה על התובע להביא חוו"ד של מומחה או להעיד איש מקצוע בתחום, דבר שלא נעשה.

זאת ועוד, העובדה שמיד לאחר החלפת הרדיאטור על ידי הנתבע ברדיאטור חדש, עשתה אשתו של התובע שימוש במזגן והמזגן עבד וקירר "כמו שצריך", מלמדת, לכאורה, כי העבודה שביצע הנתבע לא גרמה נזק למדחס. סביר להניח, כי אם היה נגרם נזק למדחס על ידי הנתבע תוך כדי עבודת החלפת הרדיאטור, לא היה המדחס מתפקד כראוי כבר עת הופעל המזגן על ידי אשת התובע, מיד לאחר התקנת הרדיאטור, והמזגן לא היה מקרר "כמו שצריך".

ראוי לזכור שמדובר ברכב שנת ייצור 2004. סביר להניח שגם המדחס בן אותו גיל ולכן אין זה מפתיע שלפתע חלה תקלה במדחס, שמקורה בגילו של המדחס.

אני קובע, איפוא, כי התובע אינו זכאי לפיצוי מהנתבע על כך שהמדחס "התקלקל" והיה צריך להחליפו.

ב) עלות הרדיאטור – מהראיות שהובאו בפניי עולה כי הנתבע אכן התחייב להחזיר לתובע את הרדיאטור הישן. למעשה הוא הודה בכך (ראה עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 15, 16). אין חולקין כי הנתבע לא החזיר את הרדיאטור הישן לתובע, זאת משום שמכר אותו.

לפי עדות התובע, הרדיאטור היה שווה 600 ₪. אין חולקין שזו הערכה של אדם שאינו בקי במחירים. לפי עדות הנתבע, העלות של רדיאטור משומש תקין הינה כ- 300 ₪.

בנסיבות המקרה, אני מעריך, על פי אומדנה, את שוויו של הרדיאטור שהיה מותקן ברכב, לפני שפורק ע"י הנתבע, בסכום של 400 ₪.

לכן יש מקום לחייב את הנתבע לשלם לתובע סכום זה.

ג. עוגמת נפש – בנסיבות המקרה, אין מקום לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש.

5) סיכומו של דבר, לאור האמור בסעיף 4 דלעיל, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 400 ₪.

בנוסף, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 350 ₪.

הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם אל כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק

מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

לצדדים זכות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה תוך 15 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"א טבת תשע"ז, 09 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.

למזכירות: נא לשלוח את פסק הדין לצדדים.

תקוה