תביעה לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף, שעילתה העדר הסכמה מדעת עקב הפרת חובת הגילוי, וכן לקבלת פיצויים בגין פגיעה באוטונומיה.

רקע עובדתי

התובעת ילידת 1952, בשנת 1998 החלה להתלונן על פלפיטציות- דפיקות לב, כאבים בחזה, חולשה וקוצר נשימה במאמץ, תלונות שבגינן טופלה, במועדים שונים, בטיפול תרופתי והופנתה לבירור קרדיולוגי שכלל בדיקת מאמץ, אקו ועוד. משנמשכו תלונות התובעת הומלץ על שימוש במקליט אירועים חד ערוצי בו תועדה בפברואר 2003 הפרעת קצב על חדרית- SVT.

על רקע זה הופנתה התובעת, על ידי הקרדיולוג ד"ר ישראל מונקיאר, ליחידה לאלקטרופיזיולוגיה בבית החולים שיבא תל השומר, הוא הנתבע (להלן- בית החולים), לייעוץ בנושא האפשרות לביצוע אבלציה (אבלציה היא פעולת צריבה בגלי רדיו – ראו חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש אליה אתייחס בהמשך).

ביום 20.4.03 נפגשה התובעת עם ד"ר אוסנת גורביץ, קרדיולוגית בעלת התמחות בהפרעות קצב הלב, ובעקבות אותה פגישה הוחלט על ביצוע פעולת אבלציה בבית החולים.

ביום 1.6.03 הגיעה התובעת לבית החולים לצורך ביצוע הפעולה כאמור, ובטרם ביצועה נערכה לתובעת בדיקה אלקטרופיזיולוגית בה אובחנה הפרעת קצב (SVT) מסוג AVNRT בקצב של 240 פעימות לדקה. כן נפגשה התובעת עם ד"ר דוד לוריא, קרדיולוג בעל התמחות בהפרעות קצב הלב. בטרם ביצוע הפעולה שוחחו ד"ר לוריא ותובעת, שיחה שתוכנה שנוי במחלוקת בין הצדדים, לאחריה חתמה התובעת על טופס הסכמה מדעת לניתוח.

לאחר מכן בוצעה פעולת האבלציה, שבמהלכה נגרם נזק למערכת ההובלה של הלב, שלא התאוששה באופן מלא, מה שהביא לצורך להשתיל בתובעת קוצב לב זמני, ויומיים לאחר מכן, הושתל קוצב לב קבוע.

על רקע טענת התובעת, כי השתלת הקוצב הביאה להתדרדרות במצבה הרפואי וגרמה לה נכות נפשית ופיזית קשה, היא הגישה בשנת 2006, תביעה כנגד בית החולים בבית המשפט המחוזי בחיפה, בטענה לרשלנות רפואית בביצוע פעולת האבלציה. במסגרת התביעה העלתה טענות נוספות, בין היתר, כי לא ניתנה הסכמתה מדעת לביצוע הפעולה (ת"א 1172/06). בית המשפט המחוזי מינה כמומחה מטעמו את ד"ר פרידברג, שיחווה דעתו בסוגית הנזק. לאחר שנתקבלה חוות דעתו של הנ"ל, ולאור בקשת התובעת, הדיון בתביעתה הועבר לבית משפט השלום (ת"א 18131-03-11, להלן- התביעה הראשונה) וכב' השופטת כאמלה ג'דעון, הורתה על מינויו של ד"ר פרידברג כמומחה מטעם בית המשפט, על מנת שיחווה את דעתו בשאלת האחריות.

ביום 16.3.13 ניתנה חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, בה נקבע, כי לא הייתה רשלנות מצד הצוות הרפואי, לא בהתוויה לביצוע אבלציה ולא בביצוע התהליך עצמו וכי הסיבוך שהופיע אצל התובעת, לא נגרם כתוצאה מרשלנות, והוא סיבוך מוכר אך לא שכיח של הפעולה, ששיעורו נע בין 3% בעבר, עד פחות מ- 1% בשלב מאוחר יותר.

לאחר שנתקבלה חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ונקבע מועד לשמיעת ראיות הצדדים, הגישה התובעת הודעה לפיה ביקשה לצמצם את חזית המחלוקת לשאלת ההסכמה מדעת, ומשכך נתבקשה דחייה של מועד שמיעת הראיות, בקשה שנדחתה על ידי בית המשפט. או אז, ביקשה התובעת, בהסכמת הנתבעת, להפסיק את התובענה.

ביום 9.9.13 אישר בית המשפט את ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, שעיקריה היו כדלהלן:

ככל שיתחדש הדיון בתביעה, ימשיך הדיון מהשלב אליו הגיעו הצדדים, וכל ההליכים שהתקיימו וכן ההסכמות וההחלטות שניתנו, יחייבו את שני הצדדים, ובכללן ההחלטה בדבר צמצום המחלוקת לשאלת ההסכמה מדעת.

כשלוש שנים לאחר מכן, ביום 10.8.16, הגישה התובעת את התביעה שלפניי, במסגרתה העלתה את הטענות שיפורטו להלן.

טענות התובעת

תחילה אציין , כי התביעה צומצמה לשאלת ההסכמה מדעת, ועל כן לא אפרט את יתר טענות התובעת, שחרגו ממחלוקת זו.

בכתב התביעה טענה התובעת כי בטרם ביצוע פעולת האבלציה, לא הוסבר לה באופן מפורש כי קיים סיבוך אפשרי שיחייב השתלת קוצב לב, וכי קיימת האפשרות של הישנות הפרעת הקצב. התובעת טענה כי לו הייתה יודעת על האופציה של טיפול תרופתי ועל סיכוני הליך האבלציה, הייתה נמנעת מלעבור אותו.

לטענת התובעת במהלך הפגישה עם ד"ר גורביץ, נמסרה לה רק האפשרות של הליך האבלציה, לא הוסבר לה על חלופה טיפולית באמצעות תרופות, וחלופה זו כלל לא נבחנה. כן נטען שלא הוסברו לה הסיכונים של פעולת האבלציה, ובעיקר הסיכון של השתלת קוצב לב.

עוד טענה התובעת כי התיעוד הקיים של הפגישה עם ד"ר גורביץ, אינו מדויק, נרשמו בו דברים שלא נבדקו על ידי ד"ר גורביץ ואין רישום כי ניתן הסבר באשר לסיבוך של השתלת קוצב לב.

לטענת התובעת, ביום 1.6.03, יום ביצוע האבלציה, היא הגיעה לבית החולים (מלווה בבן זוגה וביתה), ומספר דקות בטרם ביצוע האבלציה, שוחח עימה ד"ר לוריא בשפה הרוסית. לגרסתה, כפי שהובאה בתצהיר עדותה הראשית:

"כמה דקות לפני ביצוע הטיפול כאמור, הזכיר ד"ר לוריא בהערת אגב וללא הסבר ממש האפשרות לסיבוך שעלול לגרום להשתלת קוצב לב ואמר כי הדבר לא קרה בפרקטיקה שלו ולא יכול לקרות..." (סעיף 5 בתצהירה).

לטענתה, היא חתמה על טופס ההסכמה לניתוח בהיותה שוכבת על מיטת בית החולים, זמן קצר בטרם החלה פעולת האבלציה, ללא שניתן לה כל הסבר על הטופס, ללא תרגום לשפה הרוסית ומבלי שקראה את האמור בטופס.

אעצור לרגע ואעיר כי בסיכומיה העלתה התובעת עוד מספר טענות בעניין טופס ההסכמה מדעת.

לטענת התובעת, טופס ההסכמה הנדון לוקה בחסר, וזאת משלא צוינו בו, בכתב יד, פרטי התובעת; ומשלא ניתן להבין מי הרופא שחתם עליו, שכן החתימה היא בכתב יד לא קריא.

התובעת טענה לחוסר בפרטים גם בטופס הנוסף, שכותרתו "נוהל הכנת החולה להשתלת קוצב- קבלת החולה בחדר התאוששות" (נספח 31 לתיק המוצגים מטעם בית החולים) וטענה כי בטופס זה לא סומן כי ניתנו לתובעת הסברים על הפעולה ועל טופס ההסכמה מדעת.

עוד טענה התובעת, כי מעדותה של ד"ר גורביץ עלה כי בבית החולים היה נוהל למסור למטופל עותק של טופס ההסכמה במעמד פגישת הייעוץ, כך שהוא יכול לקרוא אותו ולהבין את האמור בו, זמן רב בטרם ביצוע הפעולה. לטענתה, בענייננו לא נעשה הדבר, ובמהלך פגישת הייעוץ עם ד"ר גורביץ לא נמסר לה דבר.

לטענת התובעת, הליקויים והחוסר בתיעוד הרפואי שפורטו לעיל גרמו לה נזק ראייתי ולכן, נטל הראיה להוכיח שהתובעת קיבלה הסברים מספקים מוטל על בית החולים והוא לא עמד בנטל זה.

באשר לנזק שנגרם לה, טענה התובעת, שכתוצאה מהטיפול שניתן לה, היא סובלת מהפרעות קצב וכן מאירועים תכופים של התקפי דופק מהיר, לרבות בלילות, מה שפוגם בשינתה. לצורך תמיכה בטענתה הפנתה התובעת לחוות דעת של מומחה מטעמה, פרופ' אדוארד אבינדר, אשר העריך את נכותה הצמיתה בתחום הקרדיאלי בשיעור של 50% לפי סעיף 9(1)(ג)(4) בתקנות המל"ל.

בנוסף, היא טענה כי היא סובלת מהגבלה אורתופדית כתוצאה מהשתלת הקוצב, וכי היא סובלת מהגבלה בתפקוד, והגבלה בביצוע פעולות פיזיות הדורשות מאמץ מינימאלי.

לטענתה, בגין נכותה התפקודית הנ"ל נקבעה לה על ידי המוסד לביטוח לאומי דרגת אי כושר יציבה בשיעור 75%.

כן טענה כי נגרם לה נזק בכך שהיא כיום תלויה לחלוטין בקוצב הלב, עליה לבצע בדיקות תקופתיות, ואחת לכמה שנים יהיה עליה להחליף את הסוללות שלו, פעולה המתבצעת בניתוח.

לטענתה, היא אף סובלת מתופעות לוואי הנגרמות מהטיפול התרופתי אותו היא מקבלת, כתוצאה מפעולת האבלציה.

לטענת התובעת, כחצי שנה לאחר פעולת האבלציה היא פוטרה מעבודתה כמורה, משום שמגבלותיה הפיזיות מנעו ממנה מלהשתתף בפעילות הבית- ספרית. לטענתה, כתוצאה מהאבלציה נבצר ממנה לחזור לעבודה, וזאת על אף שבהכשרתה היא מהנדסת מכונות ומורה.

לטענתה נגרמו לה עוגמת נפש רבה וכאב וסבל ממשי, והיא איבדה את כושר עבודתה לחלוטין. כן טענה כי בשל פעולת האבלציה נגרמו ויגרמו לה הוצאות רבות, בעיקר רפואיות, כן היא נזקקה ותזדקק בעתיד לעזרת צד שלישי בכל הפעולות היומיומיות. התובעת אף עתרה לפסיקת פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה (בכתב התביעה נתבקש פיצוי בסך של 200,000 ₪ בגין הפגיעה כאמור, ואילו בסיכומים נדרש פיצוי בסך של 150,000 ₪).

את כלל ראשי הנזק העריכה התובעת בסך של 2,597,916 ₪ (שעולה על הסכום המותר במסגרת בית משפט זה).

מנגד, בית החולים טען כי דין התביעה להידחות, הן משום שניתנו לתובעת מלוא ההסברים בדבר פעולת האבלציה והסיכונים האפשריים, ובכללם האפשרות של השתלת קוצב לב, והן משום שממילא בנסיבות לא הוכח קשר סיבתי.

לטענת בית החולים, מהרשומות הרפואיות של התובעת עלה בבירור כי הומלץ לתובעת על טיפול באבלציה על רקע התקפים קשים ותדירים של דופק מהיר לאחר שטיפול תרופתי מגוון לא הטיב את מצבה ואף גרם לה לתופעות לוואי. לטענתו, התובעת הופנתה לד"ר גורביץ על ידי ד"ר מונקיאר, לצורך מטרה אחת- "ייעוץ בשאלה של אבלציה". בפגישה עם ד"ר גורביץ התובעת נשאלה בדבר עברה הרפואי, ואף הביאה עימה תיעוד רפואי, והיא נמצאה מתאימה לביצוע אבלציה, על רקע מספר שיקולים רפואיים. ד"ר גורביץ העידה כי היא הייתה מסבירה בפירוט לכל מטופל, כנוהל עבודה, את מהות הפעולה, ואת הסיכון כי עלולה להיות פגיעה במערכת ההולכה שתחייב השתלת קוצב.

לטענת בית החולים, ד"ר לוריא החתום על טופס ההסמכה מדעת, הסביר לתובעת בדבר ההליך וסיכוניו ואף מתצהירה של התובעת עלה כי ד"ר לוריא נתן לה הסבר בדבר הסיכון של השתלת קוצב לב, אך לטענתה הדבר נעשה "בדרך אגב".

משכך נטען, כי ניתנו לתובעת מלוא ההסברים בשתי אפשרויות שונות, ובטרם בוצעה הפעולה, כך שהיה לתובעת זמן לשקול את הדברים.

על כך יש להוסיף, כי בטופס ההסכמה מדעת צוין בפירוש הסיכון הבא " פגיעה במערכת ההולכה של הלב שעלולה לגרום לצורך בהשתלת קוצב לב קבוע".

באשר לטענות שהעלתה התובעת בסיכומיה, נטען כי יש לדחותן.

באשר לטענה כי טופס ההסכמה מדעת חסר משום שאין בו רישום בכתב יד של פרטי התובעת, טען בית החולים כי על גבי הטופס מצד שמאל מופיעה מדבקה עם ציון פרטי התובעת והאשפוז. כן נטען שלא יכולה להיות מחלוקת של ממש שד"ר לוריא הוא החתום על הטופס, וזאת ניתן ללמוד, בין היתר, ממספר רישיון הרופא המצוין בטופס.

באשר לטענה בדבר הטופס הנוסף, שכותרתו "נוהל הכנת החולה להשתלת קוצב- קבלת החולה בחדר התאוששות", טען בית החולים כי המדובר בטופס שלא ניתן ללמוד ממנו דבר, שלא נועד להעיד כי ניתן הסבר לתובעת, זאת בניגוד לטפסים אחרים שהוצגו, שמטרתם להוכיח כי ניתנו הסברים לתובעת. כך, למשל, צירף בית החולים העתק של טופס "מידע סיעודי על חולה לאחר EPS/ ABLATION" (נספח 26 לתיק המוצגים של בית החולים) בו צוין וסומן כי התובעת נבדקה על ידי רופא, הודרכה לפני הפעולה והוחתמה על הסכמה. כן צירף בית החולים טופס נוסף- "מידע סיעודי על חולה לאחר השתלת קוצב קבוע/ זמני" (נספח 27) בו צוינו הדברים לעיל, ובנוסף, צוין כי התובעת הודרכה לפני הפעולה, הבינה את הנאמר וחתמה על הסכמה.

באשר לטענה כי היה נוהל למסור למטופל את טופס ההסכמה מדעת, במהלך פגישת הייעוץ, נטען כי אין שחר לדבר, ואין הדבר עלה כלל מעדותה של ד"ר גורביץ, אלא שמדובר בסילוף הדברים. לטענת בית החולים הוכח כי הנוהל היה להחתים את המטופל לפני הכניסה לניתוח, ולא טרם לכן (למשל בפגישת הייעוץ).

בנוסף לאמור לעיל, טען בית החולים, כי אף לו היה מוכח שלא ניתנה הסכמה מדעת של התובעת לפעולת האבלציה, בכל מקרה, דין התביעה להידחות שכן הוכח שבכל מקרה, התובעת לא הייתה מסרבת לבצע את הפעולה. נטען כי בנסיבות, לאור עברה הרפואי של התובעת וההתקפים התכופים מהם סבלה למעלה מעשור, וכן לאור העדר הטבה בטיפול תרופתי, ניתן להניח בוודאות גבוהה ביותר כי התובעת הייתה מסכימה לפעולת האבלציה, על אף הסיבוך שסיכויו קלוש ביותר.

עוד טען בית החולים, כי מעדות התובעת עלה בבירור כי לאחר פגישת הייעוץ עם ד"ר גורביץ היא לא בחנה אפשרויות טיפול אחרות והיא הסכימה לאבלציה מבלי להתייעץ עם רופאים נוספים, כך שאף מבחינה סובייקטיבית הוכח כי התובעת, בכל מקרה, הייתה מבצעת את הפעולה.

באשר לנזקים הנטענים, טען בית החולים כי יש לדחותם.

תחילה טען בית החולים, כי חוות דעת של פרופ' אבינדר אינה מהווה ראיה בהליך דכאן, ועל כן לא היה כל מקום כי התובעת תבסס טענותיה עליה.

כן טען כי מהתיעוד הקיים בתיק המל"ל עלה כי בזמן אמת, לאחר השתלת קוצב הלב, לא נמצאה כל בעיה בתיפקוד הלבבי של התובעת, ואף נקבע כי התובעת מסוגלת לעבוד במגוון רחב של עבודות שאינן מצריכות כיפוף, הרמת משאות ועמידה מממושכת. ועדת העררים של המל"ל העריכה את נכותה המשוקללת של התובעת בשיעור 60%, שעיקרה נכות אורתופדית.

עוד טען בית החולים, כי טענות התובעת עומדות בניגוד לקביעותיו של המומחה מטעם בית המשפט, אשר העריך את נכותה הרפואית המשוקללת בשיעור 32%, וקבע בין היתר, כי בהתאם לממצאים שהוצגו לפניו, לא ניתן לקבוע כי חלה ירידה ביכולת התפקודית של התובעת כתוצאה מפעולת האבלציה.

עוד נטען, כי אין ממש בטענת התובעת לפיה כתוצאה מהאבלציה היא פוטרה מעבודתה ונפגע כושר השתכרותה. בעניין זה הפנה בית החולים לגרסה שמסרה התובעת בתביעתה למל"ל, לפיה היא פוטרה בגין קיצוצים.

כן נטען, כי לא הוצגה ראיה אחת בדבר עזרת צד שלישי, לה טענה התובעת, וטענותיה בעניין זה, כמו גם טענותיה לעניין הוצאות שונות שנגרמו לה, לא הוכחו.

בנוסף לכך טען בית החולים, כי בהתאם להלכה לא ניתן לפסוק פיצוי נפרד בגין פגיעה באוטונומיה בנוסף לפיצוי בגין נזק בלתי ממוני אחר.

אלו היו, בתמצית, טענות הצדדים בתביעה. אקדים ואומר כי דין התביעה להידחות, מהטעמים שיפורטו להלן.

דיון והכרעה

בטרם הדיון, ראיתי לנכון לציין את הדברים הבאים.

בהתאם להחלטה מיום 25.2.16 מאת כב' השופטת כ' ג'דעון, אשר דחתה את בקשת התובעת לחידוש הדיון בתיק הראשון, היה על התובעת להגיש תביעה חדשה.

כאמור, ביום 10.8.16 הגישה התובעת את התביעה שלפניי, וזאת ללא כל תמיכה ראייתית ומבלי שצורפו מסמכים כלל. לא למותר לציין בעניין זה, כי בכתב תביעתה התובעת הסתמכה על חוות דעתו של פרופ' אבינדר, על אף שחוות הדעת לא צורפה לתביעה.

אף לתצהירי העדויות הראשיות מטעם התובעת, שהוגשו ביום 13.2.17, לא צורפו נספחים כלל. ביום 11.11.18 הגישה התובעת בקשה לאשר לה לצרף את הנספחים שלא צורפו לתצהירים כאמור, בקשה לה התנגד בית החולים, וביום 28.11.18 קיבלתי את הבקשה.

עיון בנספחים שצורפו העלה כי התובעת לא צירפה את תיקה הרפואי, או תיעוד רפואי כלשהו, ובכלל זה התיעוד הרפואי מבית החולים בדבר ההליך נשוא הדיון. כן לא צורף טופס ההסכמה מדעת, ההפניה מד"ר מוניקאר, עותק מסיכום הביקור אצל ד"ר גורביץ, סיכום אשפוז לאחר האבלציה והשתלת הקוצב ועוד. התובעת אף לא צירפה תיעוד מלא מתיק המל"ל, אלא מסמך אחד בלבד- אישור על זכאות גמלת נכות כללית.

בנוסף לאישור זה, צורפו הנספחים הבאים: תלושי משכורת של התובעת ובן זוגה; טבלה בדבר הוצאות נטענות שנגרמו לתובעת ולמשפחתה (נספח ב'); קבלות עבור טיפולים רפואיים, וקבלת ייעוץ רפואי קרדיולוגי.

לסיכום עניין זה, הראיות היחידות שנועדו לתמוך בטענתה העיקרית של התובעת בדבר העדר הסכמה מדעת, היו התצהירים מטעמה ומטעם משפחתה.

לעומת התובעת, בית החולים צירף לתצהירי עדות ראשית מטעמו את ההפניה של ד"ר מוניקאר, את סיכום הפגישה עם ד"ר גורביץ, תוצאות בדיקות א.ק.ג של התובעת, ואת מלוא התיעוד הרפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבלה התובעת בבית החולים, ובכלל זה טופס ההסכמה מדעת ויתר הטפסים עליהם פירטתי לעיל. עוד צורפו מסמכים מאת המל"ל בדבר דמי אבטלה ששולמו לתובעת, תביעת התובעת לקצבת נכות כללית, הערר שהגישה התובעת על החלטה וכן החלטות הוועדות שדנו בעניינה של התובעת.

משנאמרו דברים אלה, אבחן כעת את טענות הצדדים.

הסכמה מדעת

כלל ידוע הוא, שהפך גם לחובה שבדין, כי: "לא יבוצע טיפול רפואי באדם, מבלי שתינתן לכך הסכמתו. על הסכמה זו להיות "הסכמה מדעת", דהיינו הסכמה המבוססת על החלטה מושכלת לבחור בביצוע ההליך הרפואי, בהסתמך על כל המידע הרלוונטי להחלטה זו. כיום מוצאת חובה זו את ביטוייה בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, ..... חובה זו עוגנה גם בפסיקה שקדמה לחוק זה" (ראו ע"א 718/06 אליהו סתחי נ' מדינת ישראל (30.10.07) פסקה 12 בפסק הדין, המפנה לע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג (4) 526 (1999) (להלן- עניין דעקה) וכן לע"א 5681/93 קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל נ' ידיד (לא פורסם) (1995)).

עוד נקבע, כי "הסכמה מדעת, כשמה כן היא, כוללת אלנמט של הסכמה מצד המטופל וחובת גילוי מצד הרופא. על מנת לקבל את הסכמתו האמיתית של המטופל לטיפול המוצע, חובה על הרופא למסור לו מידע על היבטים שונים של הטיפול, ואי גילוי מידע רלוונטי לגבי הטיפול מקעקע את ההסכמה שניתנה לטיפול. לכן, אני נוהגים לדבר בנשימה אחת על הסכמה מדעת ועל חובת הגילוי (ע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית החולים ביקור חולים ואח', 5.3.2012, פסקה 13 (להלן – עניין קדוש)).

בבואי לקבוע שמא ניתנה או לא ניתנה הסכמתה מדעת של התובעת לביצוע פעולת האבלציה, עליי לבחון את היקפה של חובת הגילוי ומסירת המידע בענייננו.

כאן המקום לציין כי בנדון דנן המדובר בביצוע הליך רפואי "אלקטיבי" אשר ניתן לדחותו, ובהתאם להלכה, במקרים כגון דא היקפה של חובת מסירת המידע יהא רחב יותר (ראו עניין דעקה, בעמ' 548-549 ופסקה 53.ג. בעניין קדוש). בפסיקה נקבע, כי אין להתמקד בפרקטיקה הרפואית הנוהגת ביחס ליידוע המטופל, אלא בשאלה האם מטופל סביר היה רואה בסיכונים אלה מידע רלוונטי ביחס להכרעה בדבר ביצוע ההליך. לא זו אף זו, היקפה של חובת הגילוי יהא רחב יותר, מקום בו הוכח כי המטופל ביקש מהרופא לקבל מידע רב ככל הניתן (פסקה 53.ד. בעניין קדוש).

כמובן, קצרה היריעה מלהכיל את מלוא הכללים שהותוו לבחינת סוגיית היקף חובת הגילוי, ברם לא ייתכן חולק, כי חובה זו תיבחן באופן פרטני, כל מקרה ונסיבותיו, תוך יישום הכללים הרלבנטיים מתוך מגוון הכללים שנקבעו כאמור.

פשיטא, כי אף ניתן לבחון את היקף חובת הגילוי על רקע התוויית כללים חדשים. אך הדבר ייעשה במקרים המתאימים לכך, ותוך התחשבות בשינויים ובתמורות החלים בשטח (פסקה 27 בעניין קדוש). מיותר לציין, כי ענייננו אינה נמנה על מקרים אלה.

בחזרה לענייננו: לאחר שנפרשה בפניי התשתית העובדתית במלואה, ונשמעו בפניי העדויות, נחה דעתי כי דין טענת התובעת לאי מתן הסכמתה מדעת להליך האבלציה, להדיחות. מהראיות דנן עולה בבירור כי התובעת קיבלה את המידע הרלוונטי, ובפרט קיבלה הסבר ומידע לגבי הסיכון הטומן בחובו פגיעה של ממש- הופעת חסר פרוזדורי והצורך בהשתלת קוצב לב.

אתחיל בכך, שאני דוחה את טענת התובעת, כי במהלך הפגישה עם ד"ר גורביץ לא הוסברו לה הסיכונים של פעולת האבלציה, ובעיקר הסיכון של השתלת קוצב לב. בעניין זה מצאתי את עדותה של ד"ר גורביץ אמינה ואני מעדיפה אותה על עדות התובעת ובתה שנכחה עימה בפגישה.

בהתאם לתצהירה של ד"ר גורביץ, המבוסס לדבריה על הרישום שביצעה ועל שגרת העבודה שלה לאורך השנים, התובעת הופנתה אליה על ידי ד"ר מונקיאר לצורך ייעוץ בשאלת אבלציה. הרישום של הפגישה שבוצע על ידה נעשה בהתאם לתיאור שמסרה לה התובעת, וההחלטה על ביצוע הפעולה נעשתה בהתאם להתוויות הרפואיות המקובלות.

לגרסתה, הפרקטיקה המקובלת על ידה מאז ומעולם במסגרת ביקור במרפאה, בייחוד בפגישת ייעוץ בנוגע לטיפול ספציפי כגון אבלציה, היא לתת הסבר למטופל על מהות הטיפול בו מדובר, על סיכוייו וסיכוניו של הטיפול. לגרסתה היא מוסרת לכל מטופל, ובכלל זה מסרה לתובעת, הסבר מלא לגבי מהות הפרעת הקצב ממנה סבלה, אופן ביצוע פעולת האבלציה, וכן כי שיעורי ההצלחה הם למעלה מ- 96% ושיעור הסיבוכים המשמעותיים הוא 1%, כאשר הסיבוך העיקרי הוא הופעת חסר פרוזדור חדרי אשר מצריך השתלת קוצב לב.

וכך היא העידה בעניין זה:

"ש: תגידי לי בבקשה, היו לכם עוד תקלות בתחום הזה של האבלציה?

ת: באופן סטטיסטי בעולם, בסוג הפעולה שהגברת הזו עברה, ב1 אחוז מהמקרים יש צורך בהשתלת קוצב לב. זה דבר שאנחנו תמיד אומרים אותו למטופלים לפני, עם ציון האחוזים.

ש: כן? יכול להיות אולי שאתם אומרים שזה הליך מאוד מאוד פשוט עם אחוזי הצלחה ניכרים? ולא מציינים ספציפית את הנושא של קוצב לב? יכול להיות מקרה כזה?

ת: לא יודעת מי זה אתם. אני, אצלי, ואני עושה את זה בשבילי יותר מאשר בשביל החולה, אין מצב שחולה ילך לפעולה ואני לא אגיד לו לפני, אגיד, אסתכל בעיניים, אצייר לו ציור מאוד מפורט של מה שהולכים לעשות לו. זה הציור שאני תמיד מציירת. להסביר לו שהצריבה נעשית קרוב מאוד למערכת ההולכה ושעלולה להיות פגיעה במערכת ההולכה. אני עושה את זה בשבילי, כדי שברגע הקשה הזה של רופא לצאת ולהגיד 'היה לי סיבוך', שאני אוכל להגיד 'זוכר שאמרנו לך כך וכך? לצערנו הגדול אצלך זה קרה'. אז אין מצב שחולה ילך ממני, לא יודעת מי זה 'אתם', שחולה ילך ממני לפעולה ולא אמרתי לו. לא רק שאמרתי, גם הסתכלתי בעיניים ווידאתי שאנחנו מדברים, שהוא איתי, שעלול להיות מצב כזה. לא זוכרת מה שהיה אצלה. אבל זה מה שאני עושה תמיד.

ש: אוקי, אז את לא זוכרת מה היה אצלה.

ת: ברור.

ש: וזה גם היה לפני הרבה מאוד שנים, נכון?

ת: 15 שנה" (עמ' 2- 3 לתמלול הפרוט' מיום 17.12.18).

ובהמשך:

"ש: ובטפסים מהמרפאה רשום איפשהו אותו סיכון? שאת מדברת עליו?

ת: לא.

ש: לא רשום?

ת: זה נאמר, מה שאני עושה בדרך כלל זה מציירת את הציור, רושמת עליו, מציירת קוצב, רושמת, זה פשוט אני עושה לכל החולים כל הזמן אותו הדבר אז הבאתי את זה להראות. אני לא עושה להם את זה בטוש.

[...]

ת: הטופס הזה אני נותנת בדרך כלל לחולה. זה לא נשאר ברשומות שלי. אני נותנת לו שכתוב 'קוצב 1 אחוז, ניקוב דופן הלב 1 אחוז'. אני מסבירה שיכולים להיות עוד סיבוכים. ובדרך כלל אני נותנת להם, אני אומרת 'אתה רוצה, תתלה בסלון. אתה רוצה, תזרוק'. אבל זה לא נשאר אצלי. זה הולך לחולה" (שם, בעמ' 6- 7).

חיזוק לכך ניתן למצוא בחקירתה הנגדית של התובעת, שהודתה כי אכן קיבלה הסברים על מהות הפעולה מד"ר גורביץ, וכי הסברים אלו ניתנו על גבי ציור (ראו עמ' 43 לתמלול הפרוט' מיום 6.11.18).

בענייננו אף לא הוכח כי התובעת דרשה קבלת פרטים נוספים או מידע מורחב כלשהו מד"ר גורביץ, לאחר שהסבירה לה על הצורך בביצוע פעולת אבלציה עמ' 44 לפרוט' ש' 24-27). אף נהפוך הוא. מדבריה של התובעת בחקירתה הנגדית, עולה תמונה ברורה בדבר התרשמות התובעת משליטתה של ד"ר גורביץ בתיקה הרפואי, בתלונותיה, בטיפולים שקבילה ובמטרת הפגישה. עוד מסרה התובעת כי היא סמכה על ד"ר גורביץ, ומשהמליצה זו על אבלציה, התובעת הסכימה לביצוע הפעולה. וכך התובעת העידה (עמ' 43 לתמלול ש' 1-10):

"ש: מישהו בכלל נתן לך איזושהי המלצה, שאפשר היה לקחת טיפול תרופתי, לנסות עוד טיפול תרופתי במקום האבלציה? מישהו בכלל, מאיפה את אומרת 'לא יודעת, לא אמרו לי על טיפול תרופתי'?

ת: תראי, אני, אני הבנתי, הבנתי. אבל היה ככה שהוא שלח אותי, ואני חשבתי שמה שהיא אומרת לי אני צריכה לעשות. היא אמרה, היא ממש ידעה מה רשום שם, ואנחנו דיברנו איתה, והיא אמרה שאת צריכה לעשות אבלציה. בסדר, לעשות אבלציה, אני מסכימה, אני, זהו. אבלציה, אבלציה, בלי, בלי שום דבר, בלי ממש, אני לא חשבתי שאפשר, אם היא אמרה שאבלציה, אבלציה. זה לא ניתוח, זה לא כלום. זה כלום ממש. אני ממש אני, אני יודעת לסבול ממש את הכאבים".

עדותה של ד"ר גורביץ לפיה לתובעת ניתנו הסברים מפורטים במהלך הפגישה, הן בדבר הפעולה עצמה והן בדבר הסיכויים והסיכונים, עשתה עליי רושם אמין. ד"ר גורביץ נשאלה מספר פעמים בעניין זה ועדותה לא נסתרה.

מנגד, עדותה של התובעת בעניין זה לא עשתה עליי רושם אמין כלל. תשובות התובעת היו כלליות ומעורפלות ביותר, לרוב היא לא השיבה לשאלות שנשאלה, היא אף לא ידעה להשיב כמה זמן ערכה הפגישה עם ד"ר גורביץ (עמ' 45 לתמלול מיום 6.11.18 ש' 10) היא לא זכרה את תוכן השיחה (ראו למשל עמ' 44 לתמלול מיום 6.11.18 ש' 3), ולא ניתן היה לבסס על עדותה את הממצאים העובדתיים הנטענים על ידה. כאמור לעיל, במהלך חקירתה הנגדית של התובעת דווקא עלו דברים שדווקא מחזקים את גרסת הנתבע.

גם עדותה של בתה של התובעת, הגב' ג. לא היה בה כדי לתמוך בטענות התובעת. עדותה של הבת לא עשתה עלי רושם אמין כלל, תשובותיה היו מגמתיות, לעתים היא זכרה דברים ולעתים לא, כשניכר כי זכרונה היה סילקטיבי ומגמתי, והיא חזרה שוב ושוב על אותן תשובות ללא קשר לשאלות שנשאלה (כך, למשל, שנשאלה לגביי הפגישה עם ד"ר גורביץ תשובתה היחידה הייתה שד"ר גורביץ המליצה ישר על פעולת האבלציה ללא הסבר על טיפול חלופי).

לאור כל האמור לעיל, נחה דעתי כי במסגרת פגישת הייעוץ עם ד"ר גורביץ ניתנו לתובעת מלוא ההסברים בדבר פעולת האבלציה וכן בדבר הסיכון והסיכוי של הופעת חסר פרוזדור חדרי אשר מצריך השתלת קוצב לב. כך, שהתובעת נתנה הסכמה מדעת לפעולת האבלציה.

כאן המקום לציין שאני דוחה את טענת התובעת, שהועלתה בסיכומיה, לפיה מעדותה של ד"ר גורביץ עלה כי היה נהוג למסור למטופל את טופס ההסכמה מדעת במועד הפגישה, זמן רב לפניי ביצוע הפעולה עצמה.

יש בטענה זו כדי להוציא את הדברים שנאמרו בעדות ד"ר גורביץ מהקשרם.

תחילה אציין כי ד"ר גורביץ העידה כי הנוהל הקיים הוא להחתים את המטופל על טופס ההסכמה לפני ובסמוך לביצוע הפעולה (ראו פרוט' הדיון מיום 18.12.17, עמ' 11, ש' 15- 17). במהלך חקירתה הנגדית נשאלה ד"ר גורביץ, מדוע בית החולים לא נותן למטופלים עותק של טופס ההסכמה בטרם ביצוע הניתוח, לאחר שנערכת פגישת ייעוץ, וכך היא ענתה: "זה עלה אצלנו כמה פעמים, הוחלט שמזכירות יתנו. אבל איכשהו בעניין המזכירות וזה, זה כנראה לא עבד. דובר על זה אבל" (שם, ש' 33-34).

הא ותו לא.

ממשפט זה, לא ניתן להסיק דבר, לא כל שכן כי היה קיים נוהג בבית החולים למסור למטופל טופס הסכמה עוד במהלך פגישת הייעוץ (או אחריה ובסמוך לה) ודין טענת התובעת בעניין זה להידחות.

בטרם אדון בטופס ההסכמה, אציין עוד כי אני דוחה את טענת התובעת, כי ד"ר גורביץ המליצה על אבלציה ללא בחינת אפשרויות טיפוליות אחרות, וכי לא נעשה ניסיון לטיפול תרופתי. טענה זו לא נתמכה בראיה אחת והיא מנוגדת לאמור בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט אשר קבע כך:

"במקרה של גב' ט' מדובר על הפרעות קצב חוזרות מזה שנים ללא הטבה עם טיפול תרופתי ועם תופעות לוואי שהביאו להפסקתו. לאור נתונים קליניים אלו אין כל ספק שאבלציה נערכה בהתאם להתוויות המקובלות והמפורטות בקווים המנחים של האיגודים הקרדיולוגים..." (עמ' 8 בחוות הדעת).

בחוות דעתו פירט המומחה את היסטוריית הטיפולים של התובעת, לאורך עשר שנים, כן פירט את מצבה הרפואי כפי שעלה מתיקה הרפואי, ואת האירועים החוזרים והנשנים של דפיקות לב מהירות ועל בסיס ממצאים אלו קבע כי הייתה התוויה ברורה לאבלציה.

התובעת לא חלקה על האמור בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, לא שלחה שאלות הבהרה ולא חקרה אותו, כך שיש לדחות את טענותיה העומדות בניגוד לקביעות המומחה.

לא למותר לציין כי אף ד"ר גורביץ העידה הן בתצהירה והן בפניי, כי בהתאם למצבה הרפואי של התובעת, בין היתר טיפול תרופתי שגרם לתופעות לוואי, היא הסכימה עם ד"ר מונקיאר, כי פעולת האבלציה היא הטיפול הנכון עבור התובעת. ד"ר גורביץ הבהירה בעדותה כי במצבה של התובעת ולאור הטיפול התרופתי שכבר קיבלה לא היה קיים טיפול אחר מקובל, ולא קיימת התוויה לטיפול תרופתי נוסף (עמ' 5 לפרט' הדיון מיום 17.12.18, ש' 15- 22).

בנוסף, התובעת בחקירתה הודתה כי הופנתה לד"ר גורביץ על ידי ד"ר מונקיאר משום שהטיפול התרופתי לא עזר (עמ' 42 לפרט' הדיון מיום 6.11.18, ש' 23- 26).

מן האמור לעיל עולה, כי שלושה רופאים שונים, סברו כי במצבה של התובעת קיימת התוויה ברורה לאבלציה, ולא לטיפול אחר, בין היתר, טיפול תרופתי.

לסיכום עניין זה, אני דוחה את טענת התובעת כי היו קיימות אפשריות טיפול נוספות, עליהן לא קיבלה הסברים.

טופס ההסכמה

אתחיל בכך שאני דוחה את טענות התובעת, שהועלו בסיכומיה (ומטעם זה ניתן לדחותן), לעניין הפגמים הנטענים בטופס, ואני מקבלת את טענות בית החולים בעניין זה במלואם.

באשר לטענה כי לא נרשמו פרטי התובעת, אין בה ממש, שכן על גבי הטופס עצמו קיימת מדבקה של בית החולים עם ציון מלוא פרטי התובעת. באשר לטענה כי לא ניתן להבין מי הרופא שחתם, שכן החתימה היא בכתב יד לא קריא, אף בה אין ממש, שכן ליד החתימה ישנו מספר הרישיון של ד"ר לוריא 21460. כמו כן, ד"ר לוריא אישר בתצהירו כי הוא החתים את התובעת על הטופס, ד"ר לוריא לא נחקר בעניין זה, ומשכך גרסתו לא נסתרה.

כן יש לדחות את הטענה כי מאחר ובטופס "נוהל הכנת החולה להשתלת קוצב- קבלת החולה בחדר התאוששות" (נספח 31 לתיק המוצגים מטעם בית החולים) לא סומן כי ניתנו לתובעת הסברים על הפעולה ועל טופס ההסכמה מדעת, יש בכך כדי להוכיח את טענת התובעת להעדר הסכמה.

טענת התובעת בעניין זה נטענה על דרך הסתם, ללא מתן הסבר כלשהו הכיצד טופס זה רלוונטי להוכחת טענתה, היא לא חקרה את ד"ר לוריא בעניין זה, ולא התייחסה לטפסים אחרים הקיימים בתיק, מהם עלה כי ניתן הסבר לתובעת בטרם החתימה על טופס ההסכמה. כך, למשל, בטופס "מידע סיעודי על חולה לאחר EPS/ ABLATION" (נספח 26 לתיק המוצגים של בית החולים) צוין וסומן כי התובעת נבדקה על ידי רופא, הודרכה לפני הפעולה והוחתמה על הסכמה. טופס נוסף, בו צוינו הדברים לעיל, כותרתו "מידע סיעודי על חולה לאחר השתלת קוצב קבוע/ זמני" (נספח 27 לתיק המוצגים הנ"ל), ואף צוין בו בנוסף, כי התובעת הודרכה לפני הפעולה, הבינה את הנאמר וחתמה על ההסכמה.

לאור האמור לעיל, לא מצאתי כל פגם או חסר במסמכים הרפואיים, ובכללם טופס ההסכמה, ואני דוחה את הטענה לנזק ראייתי.

בענייננו, בטופס הסכמה ייעודי לביצוע פעולת האבלציה (נספח 16 לתיק המוצגים מטעם בית החולים) נרשם כך:

"אני מצהיר/ה ומאשר/ת בזאת כי הוסברו תופעות הלוואי של הטיפול העיקרי [...] כמן כן הוסברו לי הסיכונים והסיבוכים האפשריים של הטיפול העיקרי, לרבות:

[...] פגיעה המערכת ההולכה של הלב שעלולה לגרום לצורך בהשתלת קוצב לב קבוע.

[...]

שכיחות כל אחד מהסיבוכים שהוזכרו נמוכה יחסית, במקרים נדירים ביותר עלולים סיבוכים אלה לגרום למוות".

התובעת חתמה על טופס זה וד"ר לוריא אישר בתחתית הטופס בחתימתו, כי הסביר לתובעת את כל האמור בטופס בפירוט וכי התובעת חתמה על הטופס לאחר ששוכנעה שהבינה את ההסברים במלואם.

כאמור, ד"ר לוריא לא נחקר על תצהירו וגרסתו זו לא נסתרה.

באשר להסבר שניתן מאת ד"ר לוריא, אציין כי בניגוד לטענתה של התובעת, כי מעולם לא הוסבר על הפעולה ועל סיכוניה, בתצהירה היא ציינה את הדברים הבאים:

"כמה דקות לפני ביצוע הטיפול ד"ר לוריא דיבר עמי בשפה הרוסית. באותה השיחה, כמה דקות לפני ביצוע הטיפול כאמור, הזכיר ד"ר לוריא בהערת אגב וללא הסבר ממש האפשרות לסיבוך שעלול לגרום להשתלת קוצב לב ואמר כי הדבר לא קרה בפרקטיקה שלו ולא יכול לקרות. ד"ר לוריא הזכיר הנושא כהערה שולית תוך מתן דגש על כך כי מדובר על משהו שלא יכול לקרות ואין מה לדאוג" (סעיף 5 בתצהירה).

פסקה זו הופיעה אף בתצהיר הבת, וכן בתצהיר בן זוגה של התובעת, מר א.

התובעת נשאלה בעניין זה, ותשובותיה לא תאמו את האמור בתצהיר. וכך היא העידה:

"ש: על מה הוא דיבר איתך?

ת: מה הוא דיבר? שאת צריכה לעבור אבלציה, שממש זה דבר פשוט, אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, את עדין צעירה, זה ממש, אף, אף אחד לא קיבל סיבוכים, וממש זה,

ש: הוא אמר את המילה סיבוכים?

ת: לא.

ש: הוא לא אמר?

ת: לא, לא,

ש: כי את אומרת 'אף אחד לא קיבל סיבוכים',

ת: לא אמר כלום,

ש: לא אמר.

ת: הוא אמר, שמעתי אבל אצלי מסביב, אני אף פעם לא שמעתי,

ש: לא הבנתי. רופא בבית חולים לפני טיפול אבלציה אומר לך 'שמעתי שיש סיבוכים'? הוא לא אומר לך, שיש סיבוכים בטיפול הזה? זאת הגרסה שלך?

ת: לא. סיבוכים לא,

ש: אוקיי.

ת: לא, לא, לא, לא, לא, ישר, ישר לחדר וזהו. אני יצאתי ממנו והשכיבו אותי וזהו, וישר לחדר ניתוח" (עמ' 48 לתמלול מיום 6.11.18, החל משורה 15).

עדות זו עומדת בסתירה לאמור בתצהיר מטעמה וכן מטעם בתה ובן זוגה. באופן דומה, עדותה של הבת לא תאמה את האמור בתצהירה, לפיו ד"ר לוריא נתן הסבר לתובעת מספר דקות בטרם ביצוע הפעולה, בדבר הסיכון בהשתלת קוצב לב. כאן המקום לציין כי עדות בתה של התובעת הייתה מתחמקת בעניין זה, וכך היא השיבה לשאלות שנשאלה:

"ש: אבל את היית ליד אמא שלך, ושמעת מה שהוא מסביר לה.

ת: כן, כן, כן.

ש: ואת מודה, שהוא מסביר לה שיש סיבוכים.

ת: הוא לא מסביר שיש סיבוכים, ולא מתאר איזה, ולא שום דבר. הוא מזכיר את זה בדרך אגב, אבל הוא אומר, שהפרוצדורה עצמה, ההליך עצמו, הוא הליך בטוח.

ש: אני מנסה להבין. הוא אומר לך, הוא מזכיר, שיש סיבוכים. הוא אומר סיבוכים, אולי, בתדירות נמוכה, אבל יש סיבוכים. הוא אומר, זה התצהיר שלך.

ת: הוא לא מסביר את הסיבוכים, ולא מאיזה סוג, ולא שום דבר קונקרטי, הוא רק אומר, שזה הליך, שאמור להיות בטוח.

ש: זאת אומרת הגרסה שלך, כמו שאת אומרת, זה שדוקטור לוריא אמר 'הליך בלי סיבוכים'.

ת: זה הליך בטוח, כן.

ש: אני רוצה לדייק. הוא אמר לך 'הליך בלי סיבוכים'? או שהוא אמר, כי את הצהרת, שיש אפשרות של סיבוך?

ת: סיבוכים, אבל הוא לא הסביר איזה, ואמר שזה בתדירות נמוכה, הוא אמר את זה ממש בדרך אגב, הוא יותר הסביר על מה שהולך להיות לה באבלציה עצמה, ואיך היא אחר כך תקום, ותהיה כמו חדשה.

ש: שמעת את המילה 'סיבוכים', וגם אמא שלך, ברוסית, לא שאלתם אותו?

ת: הוא אמר, שכמעט ואין סיבוכים, ושההליך עצמו בטוח. כך הוא אמר לנו.

ש: עוד פעם, אבל הוא אמר, שיש סיבוכים. לא שאלתם אותו איזה?

ת: לא שאלנו אותו איזה סיבוכים, כי הוא אמר, שזה לא, כמעט ולא קורה, זה הליך בטוח.

ש: הבנתי. אבל הוא מדבר ברוסית, והוא מסביר לכם.

ת: כן" (עמ' 19 לתמלול מיום 6.11.18, ש' 10- 37).

לעומת גרסת התובעת, עומדת גרסת ד"ר לוריא, כפי שהובאה בתצהירו, בו נרשם כך:

"אני פגשתי את התובעת ביום 1.6.03 לפני ביצוע הטיפול במטרה לחזור ולוודא עימה את הבנתה למהות הטיפול אותו היא עתידה לעבור, סיכוייו וסיכוניו, ולהחתימה על טופס הסכמה מדעת. מאחר ואני דובר רוסית כשפת אם, שוחחתי עם התובעת בשפה זו. דרך שגרה במסגרת שיחה כזו אני מפרט את מהות הפעולה וסיכוייה וסיכוניה. בדרך כלל אני מציין כי על פי ניסיוני האישי ועל פי הספרות לפעולה של אבלציה אחוזי הצלחה גבוהים מאד, ואין לי ספק כי כך גם נהגתי כאן.

[...]

הדגשתי בפניה את הסיכונים המשמעותיים הכרוכים בפעולה אשר מפורטים בטופס ההסכמה. בין הסיכונים שמניתי בפניה היה גם הסיכון של פגיעה במערכת ההולכה של הלב שעלולה לגרום לצורך בהשתלת קוצב לב קבוע. הבהרתי לתובעת כי על פי הספרות ומניסיוני האישי, מדובר בסיכון בהסתברות נמוכה ביותר אולם מדובר בסיבוך מוכר שיכול להתרחש בפעולה של אבלציה, ולמרבה הצער התמשש בפעולה שבוצעה בתובעת.

לאחר שהשלמתי את כל ההסברים הנדרשים וציינתי בפני התובעת את כל הסיבוכים המפורטים בטופס ההסכמה חתמה התובעת על הטופס" (סעיפים 6- 8 בתצהיר).

התובעת לא חקרה את ד"ר לוריא בעניין זה, וגרסתו לא נסתרה.

התובעת ניסתה באופן תמוה לתמוך את טענתה כי לא ניתנו לה הסברים על ידי ד"ר לוריא, על ידי הצגת עותק מודפס של דף מידע, המונה מספר שורות, מתוך אתר אינטרנט של ד"ר לוריא, בו ניתן הסבר על פעולת האבלציה (ת/4). כלל לא ברור כיצד הסבר כללי הקיים באתר אינטרנט של ד"ר לוריא, הפונה לקהל הרחב, תומך בטענת התובעת כי לא הוסברו לה באופן אישי הסיכונים. בחקירתו הנגדית של ד"ר לוריא הוא נשאל שאלות מעטות וקצרות לגופו של עניין: האם הוא נתן הסבר לתובעת בדבר הסיכונים בפעולת האבלציה- עליה השיב בחיוב, וכיצד הוא זוכר את הדבר- עליה השיב כי זוהי שגרת עבודתו (עמ' 9 לפרוט' הדיון מיום 22.1.19, ש' 15- 22). יתר השאלות היו לעניין אתר האינטרנט של ד"ר לוריא ולמוצג ת/4, ולא ראיתי הכיצד הן רלוונטיות לדיוננו.

לסיכום עניין זה, אני דוחה את טענת התובעת כי היא חתמה על טופס ההסכמה מבלי שידעה על מה חתמה, וכי לא הוסברו לה הסיכויים והסיכונים של הליך.

בהתבסס על האמור לעיל אני קובעת שהתובעת קיבלה את מלוא ההסבר הנדרש לגבי סיכוני ההליך שעברה, באופן שאפשר לה לתת הסכמה מדעת.

בבחינת מעבר לנדרש אציין את הדברים הבאים.

בנסיבות העניין נחה דעתי, כי בכל מקרה, ואף במנותק משאלת ההסכמה מדעת, הרי שלא עלה בידי התובעת להוכיח כי במידע האמור היה כדי לשנות את החלטתה לעבור את הליך האבלציה. מכאן, אני דוחה את טענתה, כי לו היו נמסרים לה הסיכון והסיכוי, היא לא הייתה בוחרת לעבור את ההליך.

בהתאם להלכה בכדי לקבוע אחריות בנזיקין בגין היעדר קבלת הסכמה מדעת, אין די בהוכחה כי הופרה חובת היידוע, ועל התובעת להראות כי לו הייתה מקבלת את מלוא המידע הרלוונטי אודות ההליך, הייתה מסרבת להסכים לו. בהכרעתו בסוגיה זו על בית המשפט להידרש לבחינת השאלה האם מטופל סביר היה מסרב להליך שבוצע, באם היה מיודע בכל העובדות הרלוונטיות, לאור הנסיבות שהתקיימו עובר לביצוע ההליך, ובכללן יש לקחת בחשבון את נסיבותיו הסובייקטיביות של המטופל המסוים בו בוצע ההליך (ראו עניין סתחי, בפסקה 16 וכן עניין קדוש, פסקה 55), את סוג הטיפול שקיבל המטופל ואת מידת חיוניותו, אל מול הסיכון הטמון בו, ולהעריך את תגובתו המסתברת של המטופל על פי אמות מידה של חולה סביר בנסיבות דומות (ראו עניין דעקה, בעמ' 566).

בנדון דנן, בהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, טיפול באבלציה בחולים עם הפרעת קצב על חדרית, מהסוג בו לקתה התובעת, מביא לריפוי מוחלט של הפרעת הקצב בשיעור מעל 97%, עם סיכון נמוך, אך לא אפסי, לסיבוכים (עמ' 8 בחוות הדעת). בהמשך, הוא מציין כי שיעור הופעת הסיבוך שארע אצל התובעת היה בעבר כ- 3% וכיום הוא פחות מאחוז (עמ' 9 בחוות הדעת), וכי מדובר בסיבוך בעל חשיבות ועל כן הוא רשום באופן מפורש בטופס ההסכמה (עמ' 10 בחוות הדעת).

לאור דברים אלה ניתן לומר, כי הסיבוך בענייננו- הופעת חסר פרוזדור חדרי אשר הצריך השתלת קוצב לב, הוא סיבוך שסיכונו רב, אך הסיכוי להתממשותו נמוך ביותר.

באשר לפעולת האבלציה, ניתן לומר כי מדובר בטיפול המביא לריפוי מוחלט בעל שיעורי הצלחה גבוהים מאוד.

באשר למידת חיוניות הטיפול, בהתאם לחוות דעת המומחה, הפרעת קצב על חדרית, ממנה סבלה התובעת, אינה מסכנת חיים אך עלולה לגרום לפגיעה קשה באיכות החיים.

על רקע נתונים אלו, ובהתבסס על התשתית העובדתית שנפרשה בפניי, סבורני כי התובעת, כחולה סבירה, הייתה מסכימה לביצוע פעולת האבלציה.

בהתאם לתצהירים של התובעת ובני משפחתה, התובעת החלה לסבול מהתקפים של הפרעות בקצב הלב בשנת 1993, בתדירות של אחת לשלושה- ארבעה חודשים.

בהתאם לסיכום הפגישה עם ד"ר גורביץ, התובעת סבלה במשך כעשור מאירועים חוזרים ונשנים של דפיקות לב מהירות בתדירות של פעם עד פעמיים בחודש, וההתקפים היו נמשכים כשעה בכל פעם.

אציין כי לא ראיתי לייחס משקל רב לסוגיה האם תדירות ההתקפים הייתה אחת לחודש או לשלושה חודשים, משום שמהראיות ניכר כי מדובר בתקופה מאוד ארוכה, למעלה מעשר שנים, בהן סבלה התובעת מהתקפים, בגינן אף פנתה מספר פעמים לחדרי מיון (לפחות פעמיים בין השנים 2000- 2001) ופנתה לייעוץ רפואי, קיבלה טיפול תרופתי שלא הועיל ואף גרם לתופעות לוואי.

כך שבין אם תדירות ההתקפים הייתה אחד לחודש או אחת לשלושה, בכל מקרה, ניתן לומר כי ההתקפים פגעו, פגיעה לא מבוטלת, באיכות חייה של התובעת.

על כל האמור יש להוסיף את עדותה של התובעת בעניין זה, כי כלל לא פנתה לייעוץ נוסף או חוות דעת אחרת לאחר הביקור אצל ד"ר גורביץ, והיא הסכימה לביצוע פעולת האבלציה בהתבסס אך ורק על ההפניה של ד"ר מונקיאר ההמלצה של ד"ר גורביץ (ראו עמ' 43 לפרוט' הדיון מיום 6.11.18, ש' 4- 7).

לאור כל האמור לעיל, ובהינתן שההפרעה ממנה סבלה התובעת פגעה באופן לא מבוטל באיכות חייה, ובהינתן כי טיפול באבלציה, שהוא בעל סיכויי הצלחה העולים על 97%, היה עתיד להביא לריפוי מוחלט, נחה דעתי כי חולה סבירה, הייתה מסכימה לניתוח.

משהגעתי למסקנה, כי התובעת לא הוכיחה את טענתה בדבר אי מתן הסכמתה מדעת, ואף הגעתי למסקנה הפוכה, לפיה כן ניתנה הסכמת התובעת מדעת לביצוע פעולת האבלציה, פשיטא כי נשמט הבסיס גם מתחת לתביעת התובעת לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה.

התביעה, אם כן, נדחית.

אני מחייבת את התובעת בהוצאות הנתבעת בסך של 15,000 ₪.

הסכום ישולם בתוך 30 ימים מהיום, אחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ט, 28 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.