לפני תביעות הדדיות בין שכנים אשר נסבות על אופי ואופן שימושו של כל אחד מהצדדים בביתו.

א. ההליך והצדדים לו

1. התובעים בתביעה העיקרית (להלן התובעים) הם בני-זוג; כך גם הנתבעים, שהינם התובעים שכנגד (להלן הנתבעים). לכל אחד מהצדדים בית פרטי ביישוב קציר: התובעים מתגוררים ברחוב שדמה 1, בנכס בחלקה 84 בגוש 20461, ואילו הנתבעים גרים ברחוב אמירים 1, בחלקה 85 בגוש זה (להלן בית התובעים ובית הנתבעים, בהתאמה). שני הבתים סמוכים זה לזה וחולקים קו גבול משותף.

2. מרכז הכובד של התביעה העיקרית מצוי בטרוניית התובעים על כך שנתבע 1, רופא במקצועו (להלן הנתבע), משתמש בשטח בן 21 מ"ר שהוגדר בהיתר הבניה של בית הנתבעים כמחסן (להלן המחסן) לשם הפעלת קליניקה לקבלת חולים ומטופלים, באופן שכונן עוולות הפרת חובה חקוקה, רשלנות ומטרד כלפי התובעים; נטען כי הנתבע עושה שימוש במחסן כקליניקה גם בתקופה שבה הותלה רישיונו ואף לאחר שהורשע בהליך פלילי בו ניתן צו איסור שימוש לגבי המחסן. התובעים יחסו לנתבעים את ביצוע הבניה במחסן בחריגה מהיתר הבניה ועתרו ליתן צווים שיחייבו את התאמת המחסן להיתר ויאסרו הפעלת עסק וקבלת לקוחות במחסן או בבית. עוד יחסו התובעים לנתבעים פגיעה בפרטיותם באמצעות צילום והתחקות אחר מעשיהם בביתם ובשטחם, באופן שכונן עוולת מטרד ועוולה לפי חוק הגנת הפרטיות. מטרד נוסף נזקף לתרנגולות שהנתבעים מגדלים בשטחם. נתבע פיצוי שהועמד לצרכי אגרה על 150,000 ₪, כולל נזק לא ממוני של עוגמת נפש ואובדן הנאה.

3. הנתבעים לא טמנו את ידם בצלחת: הם התגוננו מפני התביעה, כפרו בטענותיה וביקשו לדחותה; במקביל הגישו תביעה שכנגד, בה יחסו לתובעים עוולת מטרד ועוולת פגיעה בפרטיות בשל הגשת תלונות סרק ובאמצעות התקנת אמצעי צילום והאזנה. נטען גם כי התובעים בנו ללא היתר הגבהה לגדר בין הבתים, מרפסת גג שמשקיפה על בית הנתבעים, מרפסת נוספת ופרגולה. מטרד נוסף יוחס לכלביהם של התובעים. בית-המשפט התבקש להורות על הריסה ואיסור שימוש באופן שיאיין את כל אלה, ולחייב את התובעים לפצות את הנתבעים בסך של 50,000 ₪, לרבות בשל נזק לא ממוני.

4. התובעים התגוננו מפני התביעה שכנגד וביקשו לדחותה. הדיון התברר על-בסיסם של כתבי-טענות מתוקנים שהוגשו בתביעה העיקרית ובתביעה שכנגד. מן הצד האחד של המתרס העידו התובעים [תצהיריהם סומנו ת/3, ת/4 ו-ת/5] וכן גיא דקל ומיכל הראל (להלן דקל והראל) – בני-זוג אשר מתגוררים בשכנות לבעלי-הדין [תצהיריהם סומנו ת/1 ו-ת/2]. הנתבעים הסתפקו בעדותו היחידה של הנתבע [תצהיריו סומנו נ/1]. סיכומי הטענות הוגשו בכתב.

5. נתתי דעתי לעדויות שנשמעו, למוצגים שהוגשו ולטענות בסיכומים. דין התביעה העיקרית להתקבל בחלקה. דין התביעה שכנגד להידחות במלואה. ההפניות הן לפרוטוקול הדיון, אלא אם צוין אחרת.

ב. התביעה העיקרית: דיון והכרעה

בחלק זה ידונו האירועים והעילות שנצבו ביסוד התביעה העיקרית.

1. המחסן : ההליך הפלילי ואופי השימוש

א. נדבך מהותי בתביעה שנסבה על השימוש במחסן כקליניקה רפואית לקבלת מטופלים (להלן קליניקה) היה הליך פלילי שהתנהל בתיק תו"ב (חד') 6173-12-15 (להלן ההליך הפלילי), בו היה הנתבע נאשם והוועדה המקומית לתכנון ובניה מנשה אלונה (להלן הוועדה המקומית) – מאשימה. בהליך הפלילי הודה הנתבע בכל עובדות כתב-האישום והורשע על-בסיס הודאתו [פרוטוקול מיום 26.5.2016; להלן פרוטוקול הכרעת-הדין].

ב. אלו עובדות כתב-האישום שנוגעות לענייננו, בהן הודה הנתבע בהליך הפלילי:

הנאשם הוא בעל זכויות והמחזיק במקרקעין הידועים כגוש 12175 חלקה 1 מגרש 1517 בהתאם לתכנית מ/196/א (במ) בישוב קציר (להלן 'המקרקעין', 'התכנית'). החל מיולי 2004 עושה הנאשם שימוש במבנה בשטח של 21 מ"ר הנמצא על המקרקעין, אשר מיועד בהתאם לבקשה להיתר 990065 למחסן, לצרכי קליניקה לטיפול בחולים ומשרד. (להלן, בהתאמה: 'השימוש', 'המבנה'). השימוש במבנה בוצע ומבוצע בניגוד להיתר הבניה ובניגוד להוראות התכניות החלות על המקרקעין. השימוש במבנה טעון היתר בניה בהתאם לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: 'החוק') והתקנות שהותקנו מכוחו. במעשיו המתוארים לעיל ביצע הנאשם שימוש במקרקעין ללא היתר כדין.

ג. בהליך הפלילי ניתן גזר-דין שהשית על הנתבע קנס בסך 2,500 ₪, חתימה על התחייבות בסך 5,000 ₪ להימנע שנתיים מיום מתן גזר-הדין (26.5.2016) לעבור עבירה על סעיפים בהם הורשע, וצו איסור שימוש מותלה למשך שנים-עשר חודש; נקבע כי אם לא יתקבל היתר תוך פרק זמן זה, אזי יכנס צו איסור השימוש לתוקפו (להלן גזר-הדין בהליך הפלילי).

ד. להכרעת-הדין וגזר-הדין שניתנו בהליך הפלילי יש משמעות ראייתית בהליך דנן; הם מכוננים פסק-דין פלילי מרשיע כמשמעו בסעיף 42א(א) בפקודת הראיות, שמורה כך: "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי". מדובר בהסדר שנועד לאזן בין הרצון למנוע כפל הליכים ולייצר הכרעות שיפוטיות סותרות באותם עניינים עובדתיים לבין הצורך למנוע עיוות-דין ופגיעה לא מידתית בזכויותיו של מי שלא היה צד להליך הפלילי ולא ניתן לו יומו בבית-משפט טרם קביעת ממצאים ומסקנות בעניינים שעמדו להכרעה בהליך הפלילי. בענייננו, אין חשש לפגיעה כזו; הנתבע היה צד ישיר להליך הפלילי והורשע בו לאחר שהודה בכל עובדות כתב-האישום. על הודאה זו שב הנתבע וחזר גם בהליך הנוכחי [עמ' 81 ש' 30-3; עמ' 82 ש' 17-3].

ה. לצרכי סעיף 42א בפקודה, אין הבדל בין פסק-דין פלילי מרשיע שניתן לאחר בירור עובדתי ושמיעת עדים לבין פסק-דין שניתן לפי הודאת הנאשם ואפילו בגדרו של הסדר טיעון; גם במקרה כזה – ואף אם ניתן פסק-הדין הפלילי ללא התייצבות הנאשם, תהיינה עובדות כתב-האישום בגדר 'ממצאים' בהליך אזרחי מאוחר יותר [ע"א 71/85 'אריה' חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מא(4) 327, 332-331 (1987)].

ו. הנתבעים מושתקים מלטעון בהליך דנן טענות עובדתיות שסותרות את פסק-הדין שניתן נגד הנתבע בהליך הפלילי. אם ביקשו הנתבעים להישמע בטענה כי הנתבע לא היה מיוצג בהליך הפלילי ויתכן שלא היה מקום להרשיעו בעבירה שבביצועה הודה – בשל כך שהמחסן עשוי להיחשב 'מבנה עזר' כהגדרתו בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) (תיקון) או מכל סיבה אחרת, אזי היה עליהם לבקש להתיר להם להביא ראיות לסתור בשלב הדיוני המתאים לכך – טרם הגשת הראיות בהליך דנן, על-יסוד ההסדר שנקבע בסעיף 42ג בפקודת הראיות [ור' סע' 9 ו-25 ב-נ/1 ועמ' 80 ש' 30-27]. הנתבעים לא עשו כן, לא ביקשו – וממילא לא קיבלו רשות להביא ראיות לסתור את פסק-הדין בהליך הפלילי. בשל כך הם כפופים לו ולמשמעותו ללא כל סייג.

ז. בהליך דנן חלים אפוא ממצאים אלו, שנובעים מפסק-הדין בהליך הפלילי: השטח בן 21 מ"ר הסמוך לבית הנתבעים מיועד למחסן לפי היתר הבניה של הבית (להלן היתר הבניה). מחודש יולי 2004 ואילך השתמש הנתבע במחסן כקליניקה לטיפול בחולים ומשרד. דובר בשימוש טעון היתר שנעשה בהיעדרו ובניגוד להיתר הבניה ולתכניות החלות, אשר כונן עבירת שימוש ללא היתר כדין.

ח. לצד כפיפותם של הנתבעים לממצאים הללו מכוח ההסדר שבסעיף 42א בפקודת הראיות, יש טעם נוסף לדחיית כל טענה המרמזת ששימוש במחסן כקליניקה ולצרכי עסק הוא שימוש מותר שהם רשאים לו. לנתבעים היה נהיר כי הם זקוקים להיתר מרשויות התכנון והבניה על-מנת להשתמש במחסן כקליניקה, למצער בעת שהחל הדיון בהליך הפלילי. בדיון הראשון שהתקיים בו הצהיר הנתבע כי יגיש בקשה לשימוש חורג ולשם כך נדחתה הקראת כתב-האישום למועד אחר. בהליך דנן התחוור שהנתבעים לא פנו בבקשה לקבלת היתר לשימוש חורג לרשות המוסמכת, תהא הסיבה לכך אשר תהא [עמ' 55 ש' 12-6; עמ' 87 ש' 22-18; עמ' 96 ש' 13-9; ר' גם סע' 39 ב-נ/1]. אם סברו הנתבעים כי ביכולתם להכשיר את השימוש במחסן כקליניקה, על-יסוד התאמתו להיות 'מבנה עזר' או מכל טעם אחר, אזי היה עליהם להסדיר זאת כחוק ברשויות התכנון והבניה. כל עוד לא עשו כן וסטטוס המחסן וההיתר לגביו נותרו מבחינה חוקית כפי שהיו כשניתן פסק-הדין בהליך הפלילי, לא תישמע טענה שסותרת את ממצאיו ומסקנותיו של פסק-דין זה, והם מחייבים.

ט. עד מתן פסק-הדין בהליך הפלילי קיבל הנתבע מטופלים בקליניקה באופן קבוע ובהיקף שאינו זניח. בהליך הפלילי הגיש רשימה שערך, בה פירט את תדירות קבלת החולים במחסן. בשני מועדים בחודש נובמבר 2015 קיבל חמישה חולים; בימים אחרים בחודש זה התקבלו חולים במספר נמוך יותר. ברצף של שלושה ימים בסוף דצמבר 2015 טופלו עשרה חולים. בחודש ינואר 2016 התקבלו במשך יומיים רצופים שישה חולים, וחולים במספר נמוך יותר טופלו בימים אחרים. זהו שימוש פעיל ותדיר במחסן לתכלית עסקית, לא שימוש נדיר וחד-פעמי. הנתבע אישר את תוכן המסמך גם בהליך דנן [עמ' 83 ש' 30-4, עמ' 84 ש' 18-2]. קבלת מטופלים במחסן, כשהוא משמש לאורך זמן כקליניקה, הוכחה אפוא כדבעי עד ליום מתן פסק-הדין בהליך הפלילי, 26.5.2016.

י. התובעים עמדו על ההפרעה ואי-הנוחות שהיו מנת-חלקם בשל עשיית שימוש עסקי במחסן, כקליניקה ומשרד, ונקבו בביטוייה. בשל הפרשי גבהים בין הבתים והיותו של בית הנתבעים מצוי במפלס גבוה מבית התובעים, מעליו, ניתנה ללקוחות הקליניקה תצפית חופשית לנעשה בביתם של התובעים, באופן שמנע מהם ניהול אורח חיים תקין. הפעילות בקליניקה יצרה מטרדי רעש בעטיין של שיחות הנתבע עם לקוחותיו, בטלפון ופנים-אל-פנים, שנשמעו היטב בתוך ביתם של התובעים. באין שלט מזהה של הנתבע, כרופא ובכלל, מחוץ לבית הנתבעים, אירע לא אחת שמטופליו הגיעו בטעות לבית התובעים, תוך העצמת המטרד הכרוך בקיומה של הקליניקה סמוך למקום מגוריהם [סע' 8, 14-11 ב-ת/3; סע' 8, 14-11 ב-ת/5]. הנתבע אישר שמטעמיו-הוא, לא הציב שלט מזהה עם שמו בבית הנתבעים, וציין כי ידוע לו על כמה מקרים שבהם מטופליו טעו והגיעו תחילה אל בית התובעים, לא אל ביתו [עמ' 117 ש' 9-1, 27-22; עמ' 118 ש' 6-4].

כך העידה התובעת, כשנדרשה למטרד שנבע מהפעלת קליניקה במחסן [עמ' 68 ש' 30-22]:

מַעבר לקליניקה נמצא בצמוד לגדר שלנו שהוא, כמו שאמרנו, הוא ליד גדר מאוד נמוכה ובהפרש, בזכות הפרש גבהים בין המגרשים שלנו, אנשים זרים שניגשים לקליניקה היו מקבלים תצפית מלאה על השטח שלנו, על שטח החצר אל תוך הבית כי הבית הוא מאוד צמוד, הבית שלנו עצמו הוא מאוד צמוד לגדר, אנשים זרים היו מקבלים תצפית מלא על חיינו, אנחנו היינו שומעים כל השיחות של הקליניקה ושל אנשים שניגשים לשם, שומעים אותם מתוך הבית, אני מתכוונת, בלי להיות צמודים, שומעים אותם, מה שאני נמצאת במטבח אני שמעתי את כל השיחות וזה מטרד והרבה פעמים אנשים צלצלו או דפקו בדלת שלנו בשעות הבוקר המוקדמות יחסית [...].

התובע הדגיש כי נחשף בעל כורחו לשיחות שניהל הנתבע מהמחסן – כשזה שימש כקליניקה, עם מטופלים שנמצאו בו, וכן לשיחות טלפון שקיים הנתבע עם חולים מתוך המחסן, בעת שחלונותיו הפונים לבית התובעים היו פתוחים [עמ' 47 ש' 26-11]. עדותו על כך הייתה ברורה ומפורטת.

יא. במחסן לא הותקן טלפון קווי אך נעשה בו שימוש בטלפון סלולרי [עדות הנתבע בעמ' 92 ש' 30-29 ועמ' 93 ש' 3-1]. הנתבע גרס שלא היה ביכולתם של התובעים לשמוע שיחות שקיים במחסן עם מטופליו [עמ' 90 ש' 7-2]. דא עקא, עדותו הייתה עדות יחידה של בעל-דין כמשמעה בסעיף 54(2) בפקודת הראיות; הנתבעת נמנעה מליתן עדות תומכת בסוגיה זו – או בכלל, ללא הסבר. אין בנמצא טעם שיצדד בהעדפת עדותו זו של הנתבע על-פני עדותם האמינה יותר של התובעים באותו נושא. שניהם עמדו באורח מפורט ומהימן על חשיפתם בעל-כורחם לשיחות הנתבע עם מטופלים שנוהלו מהמחסן, כמו גם למבטם המשקיף של מטופלי הנתבע בבואם לקליניקה שבמחסן ובלכתם.

אל-מול התשתית הראייתית שעלה בידי התובעים להניח, אין די בהצהרת הנתבע כי למטופליו אין עניין בנעשה בבית התובעים – וגם על כך הובאה רק עדותו היחידה שלא חרגה מגדרה של אמירה סתמית וביטאה הנחה והשערה, לא ידיעה ממשית שהוכחה כדבעי [עמ' 90 ש' 8-1]. כפי שיובהר בהמשך, עלה מן העדויות שהתובעים הגביהו את הגדר המפרידה בין ביתם לבית הנתבעים כדי למנוע אפשרות של תצפית מבית הנתבעים אל ביתם שמצוי במפלס נמוך יותר [עמ' 69 ש' 7-1; ר' להלן בחלק ב(2)(ה)]. גם טענת הנתבע כי קיבל מינימום חולים, ולא יותר מחמישה ביום, אינה מעלה ואינה מורידה [עמ' 83 ש' 30, עמ' 84 ש' 2, עמ' 107 ש' 15]. בנסיבות שהוכחו היה בקבלת חולים בהיקף זה, לאורך זמן ולא באופן חד-פעמי, כדי לכונן הפרעה ממשית לתובעים.

יב. בכל הנוגע לשימוש במחסן כקליניקה הושתתה התביעה על עילות בנזיקין: רשלנות, הפרת חובה חקוקה ומטרד ליחיד; נזכרו גם סעיפים 14 ו-17 בחוק המקרקעין שעניינם במניעת הפרעה. הפרה של דיני התכנון והבניה כְּזו שיוחסה לנתבעים בנוגע למחסן עשויה לספק עילה להליך אזרחי, בהתקיים תנאים שנקבעו לכך בדין; ההתמודדות עם ההפרה לא הוגבלה לדלת אמותיהם של דיני התכנון והבניה תוך שלילת נפקות אזרחית [בג"צ 16/50 איגרא רמא בע"מ נ' מועצת עיריית תל אביב בתור ועדה מקומית לבנין ותכנון ערים (1951);

ר' גם ע"א 416/58 ג'דעון נ' סלימאן, פ"ד יג 916 (1959) (להלן ענין ג'דעון) ובר"ע 62/83 בעל טכסא נ' גונן, פ"ד לח(1) 281 (1984)]. לתובע בהליך אזרחי תוקנה זכות תביעה בשל הפרה של דיני התכנון והבניה בהתקיים כמה תנאים מצטברים: נדרש שהנתבע עשה מעשה בלתי חוקי, המעשה גרם לתובע נזק כספי או פגע בנוחיותו או בהנאתו מרכושו, והנזק או הפגיעה הם תוצאה ישירה וטבעית של מעשהו הלא חוקי של הנתבע [ע"א 140/53 אדמה חברה בינלאומית בישראל בע"מ נ' לוי (1955)]. התנאים מתקיימים במקרה דנן: שימושם של הנתבעים במחסן כקליניקה היה לא חוקי, באופן שהוליד הרשעה של הנתבע בהליך הפלילי. השימוש במחסן כקליניקה הסב לתובעים נזק שביטויו בפגיעה בנוחיותם וביכולתם להפיק את ההנאה לה הם זכאים מביתם, זאת כתוצאה ישירה של הסבת המחסן לקליניקה.

יג. השימוש במחסן כקליניקה כונן עוולת מטרד ליחיד. סעיף 44(א) בפקודת הנזיקין הגדיר את טיבו כך: "מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק".

אמות-המידה לקיומו של מטרד ליחיד הותוו בע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' שוורץ, פ"ד ל(3) 785, 795 (1976) (להלן ענין אתא):

שני מאפיינים של מהות ההפרעה, בה אנו דנים, עולים מנוסחה של הוראת החוק, ראשית, זו חייבת להיות מוחשית ולא קלת-ערך, מהותית ולא חולפת. [...] שנית, מידתה של ההפרעה, כממשית או כקלת-ערך, נמדדת על-פי אמת-המידה של הזכות של הנפגע לשימוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהם, בהתחשב עם מקומם וטיבם, אין בפנינו איפוא אמת-מידה אבסולוטית הישימה בכל אתר ובכל עת, אלא עלינו להציג זה לצד זה את מידת ההפרעה (הממשית) ואת זכות השימוש וההנאה הסבירים של התובע והנפגע ולקבוע מה סביר בנסיבות המקום והזמן, בחינתה של הסבירות נעשית על-פי אמת-מידה אובייקטיבית, היינו על-ידי ההערכה של מהותה ועצמתה של ההפרעה לפי דעתו של מסתכל אובייקטיבי [...].

בחינת השאלה אם במקרה נתון מתקיימת עוולת מטרד ליחיד אינה נעשית בחלל ריק. היא נשקלת לאור מכלול הנתונים הרלבנטיים ובהתחשב באינטרסים שמתמודדים על הבכורה [ענין אתא, עמ' 796-795]: "טיב הנכסים והשימוש שנעשה בהם, הסביבה בה הם מצויים והחברה השוכנת בה - כל אלה הם גורמים בעלי חשיבות הקובעים את השימוש האפשרי בנכסים וההנאה שאפשר להפיק מהם [...]. אך מובן הוא כי האינטרסים של המחזיקים במקרקעין, השוכנים זה לצד זה, אינם זהים בהכרח, גם כאשר כל אחד מהם אינו חורג מן השימושים המותרים, מתחייבת על-כן מעין התאמה ואף פשרה - המותירה מקום לפעלו של כל צד, ובלבד שאינו חורג מעבר לסביר ואינו מגיע כדי 'הפרעה ממשית'".

כדי שתקום אחריות בעוולת מטרד ליחיד יש להוכיח 'הפרעה של ממש'. מרכז הכובד נעוץ בהפרעה שנגרמה לאדם כתוצאה מפעילות או התנהגות זולתו, לא בפעילות או בהתנהגות שעל-יסודה מבקש תובע להטיל חבות על הצד השני. הדגש הוא על תוצאות המעשה, לא על טיבו במנותק מהשלכותיו. נדרש כי ההפרעה תהיה מוחשית ולא קלת-ערך, מהותית – לא רגעית וחולפת [ענין אתא בעמ' 795; ת"א (מח' ת"א) 2125/00 נכסי ד.ק.א. בע"מ נ' פיקניק בע"מ, סע' 26-24 (2004)].

יד. השימוש במחסן כקליניקה יצר מטרד בעל אופי מורכב. לא דובר במטרד רעש גרידא. מאפיין של המטרד נבע מתוכן השיחות – בין הנתבע כרופא לבין מטופליו, אליהן נחשפו התובעים בניגוד לרצונם בעת שהם מצויים בביתם. התווסף לכך מטרד שביטויו במתן תצפית לזרים – הם מטופלי הקליניקה, אל-תוך ביתם ושגרת חייהם של התובעים.

כאשר במטרד מעורב כזה עסקינן, אין חֶסֶר בכך שהתובעים לא הציגו חוות-דעת מומחה המבססת קיומו של רעש בעוצמה שעולה על המותר בדין, ובכלל זה בחוק למניעת מפגעים ותקנותיו. המבחן לקיומו של מטרד רעש ליחיד איננו כמותי גרידא וטומן בחובו מרכיבים מהותיים של סוג הפגיעה, יחסיותה וסבירותה; ודאי כך כאשר מדובר במטרד מעורב שהיבט הרעש הוא רק חלק מסממניו [ור' ת"א (חד') 30388-11-09 שפירא נ' מועצה מקומית פרדס חנה - כרכור (2010), שלא שונה בע"א (חי') 39637-11-10 מועצה מקומית פרדס חנה - כרכור נ' שפירא (2011), ובג"ץ 295/65 אופנהימר נ' שר הפנים והבריאות, פ"ד כ(1) 309, 322 (1966)].

טו. בקביעת קיומו של מטרד ליחיד יש להידרש לאופי הסביבה בה מצויים בתיהם של בעלי-הדין. מדובר בשכונת מגורים שהבתים בה פרטיים, צמודי קרקע: כך בית התובעים, כך בית הנתבעים וכך בית השכנים דקל והראל. זו אינה סביבה מסחרית שניתן לצפות בה לרעש ותנועה שמאפיינים אזורי משרדים ובתי-עסק. השימוש במחסן כקליניקה ומשרד אינו מותר בשכונה, זאת לא רק לפי היתר הבניה של בית הנתבעים אלא גם על-פי התכניות החלות – כעולה מפסק-הדין בהליך הפלילי. גם במובן זה יש לקבוע כי השימוש במחסן כקליניקה לאורך זמן יצר כלפי התובעים הפרעה של ממש לאורח חייהם וליכולתם להפיק הנאה סבירה מביתם, באופן שכונן עוולת מטרד ליחיד.

טז. לטענת התובעים, הנתבעים הוסיפו לעשות במחסן שימוש עסקי ולהפעילו כקליניקה גם לאחר מתן פסק-הדין בהליך הפלילי, בניגוד לצו איסור השימוש שנכלל בגזר-הדין [סע' 36 ב-ת/3 ו-ת/5]. עוד הצביעו על כך שהשימוש במחסן כקליניקה פעילה עמד בעינו גם בתקופה שבה הותלה רישיונו של הנתבע ונאסר עליו לעסוק ברפואה, זאת בהחלטת כב' השופט א' שטרסנוב מיום 1.4.2015 אשר ניתנה בתיק 4/15; על-פי החלטה זו, שנכללה בראיות התובעים, נאסר על הנתבע לעסוק ברפואה למשך חודש ימים, החל מתאריך 17.5.2015 [סע' 18 ב-ת/3 ו-ת/5].

הנתבע כפר בכך ועמד על דעתו כי מעת שניתן פסק-הדין בהליך הפלילי שוב לא עשה שימוש במחסן כקליניקה ומשרד; עיקר השימוש שנעשה במחסן הוא לאחסון אוסף ספריו שמונה מאות כותרים וכן כמקום בו הוא עוסק בכתיבת ספר מקצועי [סע' 3, 6, 11, 25 ו-40 ב-נ/1; עמ' 82 ש' 30-25; עמ' 94 ש' 3-2; עמ' 94 ש' 26 עד עמ' 95 ש' 8]. בתיעוד שנסב על הכנסת הנתבע מעיסוקו כרופא בשנת 2008 אין להוכיח דבר על-אודות הפעלת קליניקה במחסן בתקופה שממתן פסק-הדין שנים לאחר מכן, במאי 2016 [ור' עמ' 84 ש' 28 עד עמ' 85 ש' 21]. הנתבע כפר בטענה כי עבד כרופא בתקופה בה הותלה רישיונו וטען כי הנושא נזכר ללא כל רלוונטיות ועל-מנת להטיל בו דופי [סע' 23 ב-נ/1].

יז. בכל הנוגע לתביעה העיקרית, התובעים הם 'המוציא מחברו'; נטל השכנוע מונח לפתחם. לא עלה בידם להרימו ולהוכיח שנעשה במחסן שימוש כקליניקה בתקופה מאוחרת לפסק-הדין בהליך הפלילי, קרי, מיום 26.5.2016 ואילך. התובעים לא הצביעו על מועד ספציפי בו קיבל הנתבע חולים במחסן לאחר תאריך זה. הם לא נקבו ביום שבו סרו מטופלים, בטעות, לביתם לאחר תאריך זה. הם לא תיעדו ולא הוכיחו ביקורי חולים במחסן, במועד מאוחר לפסק-הדין בהליך הפלילי, בדרך אחרת. זהו חֶסֶר ראייתי שיש לו משקל ומשמעות, במיוחד בשים לב לכך שביחס לאירועים אחרים שנמנו בתביעתם טרחו התובעים לציין תאריכים [ר' למשל סע' 10 ב-ת/3 והשוו לעדות התובע בעמ' 57 ש' 14-7].

בעדותו לפני עירב התובע בין עילות תביעה שונות תוך יחוס תאריכי אירועים שעסקו בעילה אחרת להפעלת קליניקה במחסן, אך הדבר נסב על מועדים שקדמו לפסק-הדין בהליך הפלילי [עמ' 38 ש' 18 עד עמ' 39 ש' 5]. הוא נהג עירוב כזה גם בהקשרים אחרים שעסקו בשימוש שנעשה במחסן לאחר פסק-הדין בהליך הפלילי, באופן שלא הותיר רושם של עדות אמינה ומוצקה [עמ' 55 ש' 22-13, עמ' 56 ש' 18-6]. בעדות התובעת לא היה כדי להשלים את שהחסיר התובע או לכסות על קשיי עדותו [עמ' 66 ש' 29-10]; בסוגיה זו, עדותה הותירה רושם לא כנה אלא דווקא מוטה ומגמתי.

טענה לשימוש במחסן כקליניקה לאחר שניתן פסק-הדין בהליך הפלילי נטען בתצהיריהם של עדי התובעים, דקל והראל, באופן כללי וסתמי וללא ציון מזהה – בנקיבת תאריך או בדרך אחרת, של מועד בו נעשה הדבר [סע' 16 ו-19 ב-ת/1 וסע' 4 ו-6 ב-ת/2]. עדי התובעים לא ניסו להבחין בין פרק הזמן שקדם לפסק-הדין הפלילי לבין התקופה שאחריו. נקל היה להתרשם כי אופי יחסי הצדדים כזה שאם היו התובעים נחשפים לשימוש במחסן כקליניקה לאחר פסק-הדין בהליך הפלילי, היו מגישים על כך תלונה לרשויות התכנון; אין בנמצא תלונה על כך, באופן שמלמד על ממשות הטענה וטיבה. הדברים אמורים גם בטענה לקבלת מטופלים במחסן בתקופת ההשעיה [עמ' 67 ש' 16-8].

יח. זאת ועוד. אילו נקבע בהליך דנן כי הנתבע הוסיף להשתמש במחסן כקליניקה גם לאחר מתן פסק-הדין בהליך הפלילי, הייתה נודעת לכך משמעות מעין-פלילית בשל ביזוי פסק-הדין במובנה של פקודת בזיון בית משפט [לאופי המעין-פלילי של הפקודה ר' ע"פ 514/66 חסיד נ' הוצאת ספרים 'פרדס' ישראל בע"מ, פ"ד כא(1) 607, 612 (1967); רע"א 4231/90 אתת טכנולוגיות (1985) בע"מ נ' מכ"ש-מפסקי כרם שלום, פ"ד מה(1) 617, 619 (1990)]. הדברים יפים גם ביחס לטענה כי הנתבע קיבל מטופלים במחסן טרם מתן פסק-הדין הפלילי, בתקופה בה הותלה רישיונו ונאסר עליו לעסוק ברפואה. כלל הוא שהנטל שחל על בעל-דין שטוען נגד יריבו טענה בעלת משמעות פלילית או מעין-פלילית הוא זה של מאזן ההסתברויות, אך כמות ואיכות הראיות שיש להציג לשם הוכחת טענה כזו גבוהות במיוחד; קיימת זיקה הדוקה בין חומרת הטענה לבין עוצמת הראיה שיש להביא לשם הוכחתה ובהקשר זה בית-המשפט נדרש לזהירות יתרה בבחינת הראיות [ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין, פס' 14 (2012); ע"א 3725/08 חזן נ' חזן, פס' 31 (2011); ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589 (1986); ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 257 (1984); ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 711 (1980)]. ראיות כאלה לא הוצגו, ואין כל בסיס לקבוע שנעשה במחסן שימוש כקליניקה לאחר שניתן פסק-הדין בהליך הפלילי, או בתקופה שבה הותלה רישיונו של הנתבע.

חשוב לציין: אפילו הוכח שהנתבע קיבל חולים בתקופה בה נאסר עליו לעסוק ברפואה – במועדים שקדמו למתן פסק-הדין בהליך הפלילי , לא היה בכך להעמיד לתובעים זכות לסעד בהליך דנן. לא בִּכְדי הצהיר בא-כוחם במהלך הבירור כי לא נטען להפרתו של פסק-הדין שעסק בהתליית רישיונו של הנתבע; אף התובעת גרסה כי נושא התליית רישיונו של הנתבע נזכר לצרכי מהימנות והוכחת אופי התנהלותו דרך כלל, לא כעילה עצמאית [עמ' 42 ש' 12-4 ועמ' 67 ש' 25-19]; מאחר שהתובע סתר זאת בעדותו, נדרשה קביעה מפורשת בסוגיה זו [עמ' 42 ש' 30-24]. התובע אישר כי אינו יודע מתי חלה תקופת השעייתו של הנתבע, ויש בכך להעיד על יומרתו להצהיר כי במהלכה הוסיף הנתבע לעסוק ברפואה תוך קבלת חולים במחסן כמקודם [עמ' 43 ש' 7-2, עמ' 44 ש' 7-4].

יט. נוכח כל האמור לעיל, אין די בהצבעת התובעים על האופן שבו הנתבע מפרסם את עצמו בדף האינטרנט שלו – שלא שוּנָה לאחר מתן פסק-הדין בהליך הפלילי, כדי להוכיח במידה הנדרשת כי הנתבע השתמש במחסן שימוש עסקי לצרכי קליניקה לאחר שניתן פסק-הדין [סע' 7 ב- ת/3 ו-ת/5; עמ' 37 ש' 30-29]. הנתבע לא חלק על תוכן הפרסום או על היותו קיים באתר אינטרנט פעיל, אך מסר כי הוא לא שונה – למרות הפסקת השימוש במחסן כקליניקה, בשל כך שבעת הנוכחית הוא מקבל חולים בבית ומשום שהפרסום אינו מטופל על-ידו באופן אישי אלא באמצעות חבר [עמ' 79 ש' 26-16; עמ' 86 ש' 20-19; עמ' 87 ש' 18-12; עמ' 88 ש' 5-2]. התביעה לסעד שנובע מעשיית שימוש במחסן כקליניקה ומשרד בתקופה מאוחרת לפסק-הדין בהליך הפלילי נדחית אפוא.

כ. קבלת חולים בתוך בית הנתבעים, בשונה מהמחסן, אפילו נעשית על-ידי הנתבע, אינה מקימה לתובעים זכות לסעד בהליך הנוכחי. התביעה נסבה על השימוש העסקי במחסן כקליניקה ונועדה להבטיח את מניעתו בעתיד. התובעת הצהירה, בעומדה לחקירה נגדית, כי עניינה מתמצה בכך ואין לה עניין בנעשה בבית הנתבעים, בחלק שאינו מחסן. לא הוכחה עשיית שימוש עסקי במחסן בזמן שלאחר מתן פסק-הדין בהליך הפלילי; כתיבת ספרו של הנתבע במקום או אירוח מזדמן, עתי, של חברים לא נכללו בעילות כתב-התביעה והן אינן בגדר שימוש עסקי.

נוכח התנגדותם ההדדית של הצדדים להרחבת חזית המחלוקת לא קנה בית-המשפט סמכות לדון בשימושים אלה, גם אם נזכרו אגב אורחא במהלך הבירור [עמ' 92 ש' 23-16, עמ' 93 ש' 11-5; להתנגדות להרחבת חזית ר' עמ' 30 ש' 29 עד עמ' 31 ש' 9]. הנתבע ביאר שאינו כותב במחסן חוות-דעת רפואיות ולא הציב בו מחשב אשר משמש אותו בכך [עמ' 94 ש' 21-13]. סיווגו של המחסן אינו מונע דיבור בו בטלפון נייד על-ידי הנתבעים, והתובעים אינם זכאים למנוע מהנתבעים שימוש כזה [עמ' 92 ש' 30-29, עמ' 93 ש' 7-6, 20].

כא. התובעים לא הסתפקו בייחוס עוולות לנתבעים בשל שימוש במחסן לתכלית עסקית; הם טענו כי הנתבעים הם שבנו את המחסן בתצורתו הנוכחית, תוך יצירת חריגות בניה שלא היו בו בגמר הבניה של בית הנתבעים; נטען לפתיחת חלונות במחסן, הוספת דלת וביטול מרווח בינו לבין בית הנתבעים [סע' 5-4 ו-8 ב-ת/3; סע' 5-4 8-ו ב-ת/5]. נתבע סעד של השבת המצב לקדמותו תוך הריסת חריגות הבניה והתאמת המחסן להיתר הבניה [סע' 38 ב-ת/3 ו-ת/5]. הנתבעים טענו כי לא ביצעו במחסן כל בניה אלא רכשו אותו ואת הבית כמות שהם כיום ממי שבנו אותם, ה"ה בן ארי (להלן בן ארי) [סע' 5-3, 8-7, 10, 13 ו-41 ב-נ/1]. הנתבע שב והדגיש זאת בעדותו לפני [עמ' 88 ש' 12-11, 21-19; עמ' 88 ש' 25 עד עמ' 89 ש' 1; עמ' 90 ש' 3-1; עמ' 92 ש' 15-4; עמ' 104 ש' 16-5]. אין כל יסוד לקבוע כי הבניה במחסן ובקשר עמו – בחריגה מהיתר הבניה, נעשתה על-ידי הנתבעים. מלוא הטעמים מצדדים בכך, וכפועל יוצא גם בדחיית התביעה שיסודה בייחוס הבניה לנתבעים.

כב. ראשית, פסק-הדין בהליך הפלילי נסב רק על עשיית שימוש במחסן ללא היתר כדין; הסוגיה של בניית המחסן בחריגה מהיתר הבניה לא נכללה בו. התובע הודה בכך [עמ' 44 ש' 29-27]. בכל הנוגע לבניה במחסן, פסק-הדין בהליך הפלילי לא הניב מסקנה או ממצא על ברכי ההסדר שבסעיף 42א בפקודת הראיות. בנושא זה היה על התובעים להרים את נטל השכנוע 'מבראשית ברא'. הם לא עשו כן. התובעים רכשו את ביתם בשנת 2013 או בסוף 2012 – בעת שהנתבעים כבר גרו בביתם [עמ' 31 ש' 12-11; עמ' 32 ש' 6-4; עמ' 62 ש' 12-8]. התובעים לא ידעו דבר מידיעתם האישית על-אודות זהותו של מי שבנה את המחסן בחריגה מהיתר הבניה. התובע זקף את חריגות הבניה במחסן לנתבעים על-בסיס השוואה בין מצבו בפועל לבין תיאורו בהיתר הבניה של ביתם; הוא הודה שלא חזה בביצוע שינויי בניה במחסן על-ידי הנתבעים בתקופה בה גרו התובעים בשכנות להם ואינו יודע מי ביצע את הבניה שיצרה אותם – הנתבעים או בן ארי [עמ' 32 ש' 19 עד עמ' 33 ש' 2; עמ' 33 ש' 25-21; עמ' 59 ש' 8-2]. גם התובעת הודתה בכך [עמ' 62 ש' 18-13; עמ' 65 ש' 16-12]. יש בכך כדי להעמיד באור הנכון את יומרתם של התובעים להצהיר כי הבניה במחסן נעשתה על-ידי הנתבעים [סע' 5 רישא ו-8 ב-ת/3 ו-ת/5].

שנית, נוכח דיונו של ההליך הפלילי רק בנושא השימוש – ולא בזהותו של בונה המחסן, אין חֶסֶר בכך שהנתבע לא טען בהליך הפלילי כי קנה את הבית והמחסן כמות שהם מבן ארי, ובן ארי – לא הנתבעים – נושאים באחריות לאי-התאמה בין המחסן לבין היתר הבניה. תשובת הנאשם לאשמה נסבה על כתב-האישום כפי שהוגש; היא אינה צריכה להתייחס למה שלא נכלל בו.

אם לא די בכך, טענת התובעים כי בהליך הפלילי כבש הנתבע את הטענה כי הבניה נעשתה כל-כולה בידי בן ארי, לא בידי הנתבעים, אינה נכונה מן הבחינה העובדתית [ור' עמ' 96 ש' 27-23]. התובעים השליכו יהבם על המסמך שהגיש הנתבע בהליך הפלילי, בו נקב בתדירות קבלת מטופלים במחסן בעת שפעל כקליניקה [ר' לעיל בחלק ב(1)(6)]; במסמך זה ציין הנתבע ברחל-בתך-הקטנה כי הבית נבנה על-ידי בן ארי, נשכר על-ידי הנתבעים ולאחר כמה שנים נרכש על-ידם, ללא תשומת לב לתוכנו של היתר הבניה. התובעים אינם רשאים להסתמך על מסמך זה באופן חלקי, רק ככל שהוא מקדם את טענותיהם, ולהתעלם מחלקיו האחרים שאינם נוחים להם.

שלישית, כדי להראות שהנתבעים אחראים לבניה במחסן היה על התובעים להשמיע את בן ארי; התובעים ידעו זאת וטענו כי לא עשו כן משום שלא הצליחו לאתרם; עוד טענו שבן ארי נפטרו [סע' 33 ב-ת/3 ו-ת/5]. בדיון התחוור שלא אלה פני הדברים; בן ארי בין החיים וניתן היה להשמיעם [עמ' 59 ש' 30-9]. נטל איתור וזימון עדים לצורך הוכחת טענותיהם חל על התובעים; הנתבעים לא נדרשו לסייע להם בכך. לשם הוכחת מצב הבית והמחסן בעת המכר לנתבעים היו בן ארי עדים רלוונטיים לתביעה העיקרית; אי-זימונם הוא מחדל שמונח לפתחם של התובעים, ובהיעדרם לא הוכח ביצועה של הבניה על-ידי הנתבעים.

כג. בעדויותיהם של דקל והראל לא היה כדי לסייע לתובעים בהוכחת בניה על-ידי הנתבעים. בתצהיריהם יחסו דקל והראל לנתבעים את שינויי הבניה במחסן, בחריגה מהיתר הבניה, במועד מאוחר לרכישת הבית מבן ארי [סע' 18-17 ו-24 ב-ת/1; סע' 6-5 ב-ת/2]. עדויותיהם לא צלחו את מבחן החקירה הנגדית.

בעדותו לפני לא עלה בידי דקל לתקף את הצהרתו על כך; כשנקב בפרטי בניה שביצעו הנתבעים במקום, התייחס לרכיבים שאינם קשורים למחסן – כפרגולה, משטח אחורי בין ביתו לבין בית הנתבעים, ביטול חניה לטובת הרחבת הגינה והתקנת מזגנים [עמ' 17 ש' 22-17, 30-26]. התייחסותו לשינויים במחסן הייתה סתמית וכוללנית – "עשה עליו עבודות בינוי כאלה ואחרות", בניגוד לעדותו הפרטנית ביחס לשינויים שלגביהם הסתמך על ידיעה אישית [שם]. דקל מסר עדות רפה, מתחמקת, כשהוטח בו כי השינויים במחסן נעשו עוד בטרם רכשו הנתבעים את הנכס, ולא שלל זאת באורח פוזיטיבי, על-בסיס ידיעה [עמ' 18 ש' 15-11]. כזו הייתה גם עדותה של הראל בחקירה נגדית; היא הודתה שמפלס הבית שבו היא גרה נמוך משמעותית ממפלס בית הנתבעים הגבוה יותר, כך שאינה יכולה לעקוב – ואף אינה עוקבת – אחר הנעשה בשטחם. כשפרטה שינויים שייחסה לנתבעים, נקטה לשון רפה ועמומה לגבי המחסן –בניגוד לשינויים אחרים שתיארה, ואישרה שהמחסן היה קיים לפני עשיית השינויים שהכניסו הנתבעים בשטחם [עמ' 22 ש' 27-20]. ניכר מדברי הראל כי במוקד עדותה ניצב רצונה להציג את הנתבע כשכן בעייתי, ולא ידיעה ממשית על זהות הגורם שבנה את המחסן בחריגה מהיתר הבניה; היא הצהירה על היעדר ידיעה בנושא [עמ' 23 ש' 11-5].

כד. אני דוחה אפוא את טענת התובעים כי חריגות בניה במחסן ובקשר עמו נעשו על-ידי הנתבעים. בכך שהנתבעים לא הגישו תביעה נגד בן ארי בשל קיומן של חריגות בניה בבית ביחס להיתר הבניה אין ולא כלום; הגשת תביעה בשל הפרת חוזה, גם אם קיימת, היא בגדר זכות, לא חובה. אי-הפעלת הזכות על-ידי הנתבעים כלפי בן ארי אינה מסייעת לתובעים בהוכחת טענות התביעה.

כה. מן המקובץ עולה שהשימוש במחסן כקליניקה, לאורך זמן ובהיקף בו הודה הנתבע, כונן כלפי התובעים מטרד ליחיד. דובר בתקופה שבין תחילת מגוריהם של התובעים בביתם בשנת 2013 או בשלהי 2012 ועד מתן פסק-הדין בהליך הפלילי בחודש מאי 2016; טענת התובעים לשימוש במחסן כקליניקה לאחר מכן נדחתה. התובעים – שהמחסן גובל בביתם, נחשפו לרעש ותכנים שהיו כרוכים בשימוש בו כקליניקה, גם אם הדבר נעשה בהיסח הדעת וללא כוונה או מודעות של הנתבע לכך. התובעים נחשפו לתנועתם של מטופלי הקליניקה אליה וממנה, בדרך הגישה למחסן שעוברת בצמוד לגבול מגרשם ומעליו – בשל הפרשי הגובה בין מפלס בית הנתבעים למפלס בית התובעים ששוכן מתחתיו. על התובעים נכפתה התמודדות עם מטופלים שהגיעו לביתם בדרכם לקליניקה בשל היעדר שילוט והכוונה בבית הנתבעים. כל אלה כוננו הפרעה שלא הייתה חד-פעמית וחולפת; דובר בהפרעה ממשית ונמשכת. התובעים ניזוקו בעטיה: נפגע השימוש השלו לו הם זכאים בביתם בהתחשב במיקומו ובמאפייניו, והנאתם משימוש תקין וסביר בו נגרעה.

כו. בשל יצירת מטרד ליחיד מסוג זה שעמד בעינו משך תקופה בת למעלה משלוש שנים, יש לפסוק לתובעים פיצוי בסך של 30,000 ₪ בערכי יום הגשת התביעה [ר' והשוו ת"א (צפת) 1851-03-10 שייביץ נ' אוחנונה (2015); ת"א (טב') 4132-12-13 גביש נ' חיון (2014); ת"א (חד') 9707-12-13 יעקבי נ' גאוי (2015); ת"ק (ת"א) 33989-10-14 זופניק נ' גילבה (2015)]. סכום זה נועד לפצות את התובעים על פגיעה שעיקרה אובדן הנאה מרכושם וגריעה מיכולתם להשתמש בביתם שימוש מלא ושלו שאין בצדו הפרעה. לתובעים לא נגרם נזק כספי או נזק שחורג מאובדן הנאה, ואין מקום לפסוק להם פיצוי נפרד בשל נזק לא ממוני הכרוך בהפעלת קליניקה במחסן; מדובר בכפל פיצוי בשל אותה פגיעה, באופן שחוטא לעקרון השבת המצב לקדמותו.

כז. נוכח הדברים שנאמרו לעיל וקבלת התביעה בעוולת מטרד ליחיד, התייתר הצורך לדון בשאלה אם הפעלת קליניקה במחסן כוננה גם את העוולות הנוספות שנמנו בכתב-התביעה, קרי, רשלנות והפרת חובה חקוקה, שמחייבות הוכחת נזק. העברת התשתית העובדתית שהוכחה בכל הנוגע לשימוש במחסן כקליניקה בפריזמה של עוולת הפרת חובה חקוקה הייתה מוליכה לאותה תוצאה שהניב הדיון בעוולת מטרד ליחיד, כך במישור החבות וכך במישור כימות הנזק. לצרכי עוולת הפרת חובה חקוקה, אין צורך בהוכחת נזק כספי או מיוחד ודי בפגיעה בנוחות, קרי, בנזק מהסוג שנגרם לתובעים בשל הסבת המחסן לקליניקה [ענין ג'דעון, לעיל]. פסיקת הפיצוי האמור לעיל בגין מטרד ליחיד משקפת אפוא את מלוא הסעד הכספי לו זכאים התובעים בשל שימוש עסקי שנעשה במחסן.

כח. אין מקום להורות לנתבעים להתאים את מצבו של המחסן להיתר הבניה או ליתן סעד הריסה לגביו. לא עלה בידי התובעים להוכיח שחריגות בניה במחסן נעשו על-ידי הנתבעים. אף יש משמעות לכך סעד שכרוך בהריסת הקיים ובהתאמת המחסן להיתר הבניה של בית הנתבעים לא ניתן בדרך המלך, בפסק-הדין בהליך הפלילי, על-בסיס החלה ישירה של דיני התכנון והבניה; במצב דברים זה, אין מקום להורות עליו בהליך אזרחי בו תחולתם של דיני התכנון והבניה עקיפה [ת"א (הרצ') 13612-09-08 סגל נ' אהבת ישראל ואור החיים בע"מ (2015) וההפניות שם].

טעם נוסף מצדד בכך. התובעת נשאלה על-אודות הסעדים המבוקשים לגבי המחסן. מעדותה עלה שדי לה בסעד שימנע שימוש במחסן כקליניקה ויגביל את השימוש לייעודו לפי היתר הבניה, תוך סגירת חלונות המחסן שפונים לבית התובעים; היא ציינה שמעבר לכך, אין לה עניין בנעשה בתוך בית הנתבעים שאינו המחסן [עמ' 72 ש' 18 עד עמ' 73 ש' 6]. יש ליתן לכך משקל ומשמעות בפסיקת הסעדים. הנתבע הצהיר שסגר את חלונות המחסן בסגירה של קבע אשר כוללת גם תריס ווילון ואין בכוונתו לפתוח אותם [עמ' 110 ש' 25-1]. גם לכך יש ליתן משקל ומשמעות.

ניתן אפוא צו שאוסר על הנתבעים לעשות שימוש במחסן באופן שחורג מייעודו על-פי היתר הבניה של ביתם והתכניות החלות, לרבות לצרכי הפעלת קליניקה. על הנתבעים להותיר את כל החלונות במחסן שפונים לבית התובעים כשהם סגורים בסגירה של קבע ולהימנע מפתיחתם. בצווים אלה די כדי לאיין פגיעה נוספת בתובעים הנובעת מהפער בין מצבו של המחסן לבית היתר הבניה, ואין צורך במתן סעדי הריסה או שינוי הקיים לגביו; בנסיבות שהוכחו, סעדים כאלה אינם נחוצים, אף אינם מידתיים.

כט. הנתבעים נושאים בחבות משותפת כלפי התובעים, ביחד ולחוד, בכל הנוגע לסעדים הקשורים במחסן. כמה טעמים לכך. הנתבעת לא נתנה תצהיר. היא חתמה על חוזה רכישת הבית מבן ארי. על-מנת לפטור את עצמה מחבות אזרחית כלפי התובעים בגין השימוש שעשה הנתבע במחסן, בגינו הורשע בהליך הפלילי, היה עליה להתייצב לדיון ולחשוף את עצמה לחקירה נגדית. היא לא עשתה כן ונעדרה מדיון ההוכחות חרף היותה בעלת-דין ובלי שהותר לה לעשות כן. הנתבע סיפק לכך טעם בשפה רפה, על-סמך השערה והנחה ולא על-בסיס ידיעה ממשית [עמ' 86 ש' 12-4, 18-15]. התוצאה היא שחיובי הנתבעים כלפי התובעים הם ביחד ולחוד, ואין להגבילם רק לנתבע.

2. טענות לפגיעה בפרטיות

א. התובעים יחסו לנתבעים ביצוע עוולות של פגיעה בפרטיות באמצעות הצצה, בילוש, התחקות, מעקב וצילום. הם נקבו בכמה אירועים שכוננו פגיעה כזו: אירוע שתועד בסרטון, בו הנתבע הסיג גבול לשטח ביתם של התובעים, נענע בחוזקה פרגולה, איים לפגוע ברכושם ואף התגרה בכלביהם; אירוע מתועד בתמונות בו הנתבע הציץ לשטחם של התובעים, בלש אחריהם, הציע אוכל לכלביהם והתבטא כלפי הנתבעת ביחס לרכושם של התובעים במלים 'נוריד את זה, הכול יירד'. צורפו סרטון אבטחה מיום 28.9.2016 וסרטון ותמונות שצילם התובע בטלפון הנייד שלו; צורפו תמונות שייחסו לנתבע הצצה מכוונת מחלון המחסן לעבר בית התובעים ותמונות הנזק שגרם לפרגולה [סע' 30-27 ב-ת/3 ו-ת/5]. נטען לתיעוד שטחם של התובעים, התובעים עצמם ובאי-ביתם במצלמה בארבע או חמש הזדמנויות – ביום 15.7.2015 ובמועדים נוספים במהלך אוגוסט 2015 [סע' 10 ב-ת/3 ו-ת/5]; התובעים צרפו תמונות על כך. לנתבעים יוחסה הצצה מכוונת לבית התובעים, לרבות לחדר השינה, בכמה אירועים, באופן שאינו חד-פעמי ותוך בילוש והתחקות אחריהם [סע' 9 ב-ת/3 ו-ת/5].

ב. התובעים תיארו אירועים קונקרטיים, נקבו במועדים בהם התרחשו וצרפו תצלומים וסרטונים להוכחתם. התובע ציין כי על-רקע זה, חש בתקופה שקדמה להגשת התביעה – בחודש מאי 2015, כי מישהו יושב על הגדר המפרידה בין בתי הצדדים וצופה בחלונות בית התובעים ללא הפסקה. בשל כך נשלח מכתב לנתבעים, שלא זכה למענה [עמ' 39 ש' 28 עד עמ' 40 ש' 3]. אי-מתן מענה למכתב בא-כוח התובעים, הוא לעצמו, אינו מספק חיזוק לראיות התובעים ואינו מוכיח את טענותיהם [עמ' 95 ש' 30-11]. יש לבחון אם הן הוכחו באמצעות העדויות והראיות שהובאו.

ג. לא עלה בידי התובעת לנקוב במועדי הצצה של הנתבעים אל ביתם שאין עליהם תיעוד מצולם [עמ' 67 ש' 29 עד עמ' 68 ש' 7, עמ' 68 ש' 15-11]. התובעים לא הצביעו על מיקום חדר השינה בביתם ולא הוכיחו צפייה של הנתבעים בו או תיעוד שלו. אף יש לדקדק ולהבחין בין מעשים ממשיים אשר כוננו פגיעה בפרטיותם של התובעים תוך ביצוע עוולה כהגדרתה בחוק הגנת הפרטיות, לבין תחושה סובייקטיבית של התובעים כי היו חשופים למבט משטחם של הנתבעים בשל הפרשי המפלסים בין הבתים. תחושה גרידא לא מכוננת עוולה ואינה מקימה זכות לפיצוי.

ד. יש להתמקד אפוא בתיעוד שהציגו התובעים, בתצלומים ובסרטונים, לגבי אירועים של פגיעה בפרטיות. התצלום שצורף לקובץ מוצגיהם [ומוספר 92] אינו מוכיח דבר; נצפה בו ראשו של הנתבע על-רקע עץ, כל זאת בלי להציבו בהקשר רחב יותר של מקום לבתי הצדדים או הגדר ביניהם. בצדק טען הנתבע כי הוא נחזה בתצלום כשהוא מסתכל, אך נבצר ממנו להתייחס לסיטואציה שבה צולם מעבר לכך [עמ' 107 ש' 26-21; עמ' 108 ש' 2-1; עמ' 118 ש' 28-20]. הנתבע הכחיש פניה לכלבי התובעים תוך הצעה להאכילם [עמ' 109 ש' 30-11]. אלו זוטי דברים שמעידים על הסטת התביעה מן העיקר אל עבר הטפל.

ה. אין מחלוקת על כך שהתובעים הגביהו את הגדר שהייתה בנויה בין ביתם לבין בית הנתבעים, ומאז ביתם חשוף פחות לאפשרות הצצה עליו מביתם של הנתבעים או מחצרם. התובעת עמדה על כך שהגבהת הגדר נועדה למנוע פגיעה בפרטיות התובעים מבית הנתבעים [עמ' 64 ש' 3-2]; מאז הגבהתה אין אפשרות להציץ מבית הנתבעים לבית התובעים והדבר דורש הצמדות אליה משטח הנתבעים וטיפוס יזום אל מעליה [עמ' 69 ש' 16-14, עמ' 71 ש' 11-9]. היא הלינה על אירוע בו טיפס הנתבע מעל לגדר המוגבהת והציץ לשטח של התובעים, כמתואר בסרטון שהוצג על-ידם במסגרת ראיותיהם; האירוע יוחס לחודש יולי 2015 [עמ' 73 ש' 20 עד עמ' 74 ש' 26].

גם התובע ביאר, במענה לשאלת בית-המשפט, כי לאחר הגבהת הגדר אין לנתבעים אפשרות פיזית לראות משטחם את הנעשה בבית התובעים, גם אם הם מתקרבים לגדר; לטענתו, גם לאחר הגבהת הגדר היו מקרים שבהם הנתבע השתמש בסולם כדי לעלות מעליה ולהציץ לבית התובעים, באופן שהניב תלונות למשטרה ותועד בידי התובעים בתצלומים [עמ' 40 ש' 13-5]. התובע התבקש להפנות לעדותו הראשית על כך, והשיב: "לא משנה. אתה יכול לזרוק זה מהפרוטוקול" [עמ' 40 ש' 15-14].

ו. בתצהירו כפר הנתבע בפגיעה בפרטיות התובעים [סע' 43 ב-נ/1]. הוא לא טרח לצפות בדיסק שצורף בידי התובעים לראיותיהם, בו הוצגו סרטון ותמונות רלוונטיים לטענה, ונמנע מלספק גרסה מפורטת לגביהם ולגבי הנטען על-אודותיהם בתצהירו [עמ' 119 ש' 20-11]. הכחשתו אותם הייתה סתמית, לא נתמכה בעדות של הנתבעת או בעדות אחרת והייתה עדות יחידה של בעל-דין. נוכח הודאת הנתבע בעדותו לפני כי לא צפה בסרטונים שהציגו התובעים, אין משקל ומשמעות ליומרתו להצהיר כי הנחזה בסרטונים אינו מספק ראיה להוכחת התביעה נגד הנתבעים [סע' 34 ב-נ/1].

ז. צפיתי, ושבתי וצפיתי, בסרטונים ובתצלומים שנכללו בדיסק שהציגו התובעים. נחה דעתי כי מדובר בלא יותר – ולכל היותר - בזוטי דברים שחלה עליהם הוראת סעיף 6 בחוק הגנת הפרטיות, לפיו "לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש". בחלק מהתצלומים לא רואים דבר-מה שמעיד על בילוש והתחקות אחר התובעים בשטח ביתם. באחרים נצפה הנתבע כשהוא בוחן את הקורה העליונה במבנה עץ שניכר כי מצוי על קו הגבול בין הבתים; הם אינם מעידים על בילוש לשם התחקות או פגיעה בפרטיות. התביעה העיקרית לא נסבה על גרם נזק לפרגולה של התובעים בידי הנתבעים ולא הוגשה חוות-דעת שתשום נזק נטען או תקשור בינו לבין מעשה כלשהו שיוחס לנתבע. סט תצלומים אחר מראה את פני הנתבע כשהוא מביט מחלון; לא ברור איזה חלון הוא, היכן הוא מצוי ולאן מופנה מבטו. התצלומים והסרטונים הללו, כמכלול וכל אחד בפני עצמו, אינם מקימים עילת תביעה ממשית, אף לא זכות לפיצוי.

3. טענות ביחס לגידול בעלי חיים: תרנגולות וכלבים

א. לתובעים שני כלבים מסוג דוברמן שהם מגדלים בביתם ובחצר הצמודה אליו [עמ' 45 ש' 25-21, עמ' 71 ש' 19-14]. אין תלונה מצד התובעים על צילום הכלבים אלא על צילום התובעים, החצר שלהם ובאיה בידי הנתבעים [עמ' 46 ש' 29 עד עמ' 47 ש' 5]. בתביעה שכנגד נתבע פיצוי בשל מטרד הכרוך בכלבים שביטויו בנביחתם כל שעות היום; נטען שהתובעים מגדלים שלושה כלבים [סע' 7 ב-נ/1; עמ' 45 ש' 25-21]. התובעים הכחישו קיומו של מטרד.

ב. בתביעה העיקרית טענו התובעים שהנתבעים מגדלים תרנגולות ותרנגולים בכלוב בחצר באופן שמייצר מטרדי רעש וריח [סע' 32 ב-ת/3 ו-ת/5]. התובע טען שקרקור התרנגולות מפריע לו בבוקר, כשהוא יושב בחדר העבודה בביתו כשחלונותיו פתוחים; עלה כי יקיצתו אינה מושפעת מקולות אלה ואינה נגרמת על-ידה [עמ' 50 ש' 30-29]. הנתבע עמד על כך שמדובר בחמש תרנגולות שאינן מרעישות ואינן יוצרות מטרדי ריח; הנתבעים מגדלים אותן לצרכי אספקת ביצים לשימוש ביתי, ואין ביניהן תרנגול שמשמיע קול בזריחה [סע' 37 וסע' 41 סיפא ב-נ/1; עמ' 104 ש' 24-17; עמ' 105 ש' 7-4].

ג. דין התביעות ההדדיות שנסבו על מטרדים שנובעים מגידול בעלי-חיים להידחות.

ד. דקל העיד כי כלבי התובעים אינם מתנהגים בצורה חריגה ואינם נובחים יותר מכל כלב אחר; הוא ציין זאת על-סמך התרשמותו וידיעתו כמי שגידל כלבים בעצמו וביאר שאינו מומחה בתחום [סע' 15 ב-ת/1, עמ' 15 ש' 29-17]. גם הראל תיארה את כלבי התובעים ככלבים מתוחזקים היטב שאינם מרעישים; היא ביארה שהם נובחים מעת לעת כמו כל כלב רגיל, ושקטים במהלך הלילה [סע' 3 ב-ת/2; עמ' 23 ש' 28 עד עמ' 24 ש' 12]. הנתבעים לא הציגו תיעוד קולי של נביחות הכלבים או תדירותן, באופן שיספק ראיה לטענותיהם.

ה. בתצהירו ציין דקל כי הנתבעים מגדלים תרנגולים בשטחם, בלי שייחס לכך כל מטרד [סע' 23 ב-ת/1]. הראל העידה כי מדובר בתרנגולות שהן מקור לרעש ומפריעות למנוחה [סע' 10 ב-ת/2]. לא צוין באלו שעות או באיזו תדירות מקימות התרנגולות רעש שעשוי להיחשב ככזה שמכונן מטרד. מעדות דקל לפני עלה שהתרנגולות אינן מקור לרעש לא סביר; את הקול שהן מייצרות בחר דקל להשוות לרעש סביבתי שנוגע מנביחת כלב מדי פעם, ולא הבחין בין גידול כלבים לבין גידול תרנגולים ביישוב [עמ' 19 ש' 6-3, 29-26]. כך עלה גם מעדות הראל: היא אישרה כי אין לה כל טענות נגד הנתבעים בשל גידול תרנגולות בשטחם, והתייחסה לרעש הקרקור שהן מייצרות בבוקר כאל רעש סביר שאינו חורג מנביחה מזדמנת של כלב [עמ' 25 ש' 25-6; עמ' 26 ש' 3, 18-17].

ו. התובעים לא הציגו תעודת עובד ציבור בדבר איסור לגדל תרנגולות בהיקף של כמה פריטים, למטרה ביתית ללא פן עסקי; הם לא השמיעו עדות של נציג הרשות על כך. טענת התובע כי נאמר לו במועצה שחל איסור על גידול תרנגולות ביישוב היא עדות מפי השמועה שהנתבעים התנגדו לה, ואינה בסיס לקביעת ממצא [עמ' 51 ש' 5-3, 17-12]. לא הונח בסיס לקביעה כי בגידול תרנגולות על-ידי הנתבעים בהיקף האמור יש הפרת חובה חקוקה. התובעים לא הציגו תיעוד קולי של קרקור התרנגולות, באופן שיוכיח מטרד שנובע מיצירת רעש. מן העדויות עלה דווקא שגידול התרנגולות לא כונן מטרד ליחיד, והוא דומה ברעש שהוא מייצר לנביחה מזדמנת של כלב. התובעים לא הציגו חוות-דעת מומחה על-אודות גודלו של הכלוב בו מגדלים הנתבעים כמה תרנגולות, מיקומו ביחס לביתם והיותו מקור למטרד במשמעות הקבועה בדין. עלה מדברי התובע שאין בפיו טענה ממשית בנוגע לגידול תרנגולות על-ידי הנתבעים, ועיקר עניינו בשימושם במחסן לתכלית עסקית ומתן סעד אשר ימנע זאת [עמ' 53 ש' 21-11]. גם התובעת הצהירה על כך [ר' לעיל בחלק ב(1)(כח)].

ז. בכל הנוגע לרעש שנוצר מגידול בעלי-חיים, לא הוכח הבדל בין גידול תרנגולות בידי הנתבעים לבין גידול כלבים על-ידי התובעים. שניהם אינם מכוננים מטרד ליחיד לפי אמות-המידה שנקבעו בדין, ויש לדחות את התביעות ההדדיות שהוגשו לגביהם.

4. ביטול חניה והרחבת גינה

א. התובעים הלינו על כך שהנתבעים ביטלו חניה שמהווה חלק מביתם תוך הרחבת גינתם לשטח זה, ללא היתר בניה או בסטיה מההיתר הקיים [סע' 31 ב-ת/3 ו-ת/5]. הנתבע לא כפר בביטול החניה אך טען שאין בכך כדי לפגוע בתובעים [סע' 41 ב-נ/1].

ב. לצד טענה על ביטול חניה והגדלת הגינה, אין בתצהירי התובעים כל טענה על נזק שנגרם להם בשל כך. החֶסֶר לא הושלם בעדויותיהם של דקל והראל [סע' 20 ב-ת/1 וסע' 7 ב-ת/2]. הוטעם לעיל כי אין די בעצם ביצועה של בניה ללא היתר או בחריגה מהיתר קיים כדי לכונן עילת תביעה בהליך אזרחי. כדי שתקום עילת תביעה כי להוכיח קיומם של תנאים נוספים, מצטברים [ר' בחלק ב(1)(יב) לעיל]. התובעים לא הצביעו על התקיימות תנאים אלה בכתבי-הטענות ובתצהירים שהגישו, ודי בכך כדי להוביל לדחיית התביעה בחלק זה שלה, נוכח התנגדותם ההדדית של בעלי-הדין להרחבת חזית.

ג. בעדותו לפני מסר התובע שביטול החניה והרחבת הגינה כוננו הפרעה לתובעים משום שהדבר כרוך בהגדלת שטח בית הנתבעים שנועד לבילוי, והנתבע יושב במקום עם אחרים ומשוחח עמם; התובע הלין על כך בפני הרשות המקומית ונענה שהיא אינה מטפלת בדברים מסוג זה [עמ' 49 ש' 13-1]. אפילו הובא על כך טיעון בכתבי-הטענות ובתצהירי התובעים – ולא אלה פני הדברים, אין בכך כדי להקים להם זכות לסעד בשל ביטול חניה והרחבת גינה. הנתבעים רשאים לעשות שימוש סביר בגינת ביתם, לרבות למטרת אירוח. התובעים לא הראו כי בהגדלת שטח הגינה על-ידי ביטול החניה התאפשר לנתבעים לעשות בגינתם שימוש שונה מזה לו הם זכאים כדין. זו דוגמא אחת, לא יחידה, להעלאת טענות מן היקב ומן הגורן ללא צידוק ממשי, באופן שהאריך את בירור ההליך שלא לצורך ולקה בעירוב מיותר של טפל ועיקר.

ד. עתירתם של התובעים לסעד, כספי או אחר, בשל ביטול חניה על-ידי הנתבעים נדחית.

5. עניינים נוספים

א. חלק הארי של עדויות דקל והראל עסק בעוולות שהם יחסו לנתבעים כלפיהם ובהליכים אשר התקיימו בשל כך בין דקל והראל לבין הנתבעים או מי מהם, והכול תוך ניסיון לבסס טענה בדבר 'עדות שיטה' ולהציג התנהגות שיטתית רעה של הנתבע כשכן [סע' 14-1, 22-21 ב-ת/1 וכן סע' 9-8, 22-11 ב-ת/2; ר' גם בפרוטוקול עמ' 13 ש' 9-7, עמ' 14 ש' 8-5 ו- 23-20, עמ' 15 ש' 5-1, עמ' 20 ש' 12-9, עמ' 23 ש' 13-5, עמ' 27 ש' 8-5 ו-26-17]. ל'עדות שיטה' וחשיפת אופיו הרע של הנתבע כשכן כלפי אחרים שאינם התובעים הוקדש חלק לא זניח בראיות התובעים [סע' 26-21 ו-34 ב-ת/3 ועדות התובע בעמ' 45 ש' 19-3, וסע' 26-21 ו-34 ב-ת/5]. הנתבעים התנגדו לרלוונטיות של העדויות הללו להכרעה במחלוקת [סע' 31-26 ב-נ/1].

ב. 'עדות שיטה' בהליך אזרחי נבחנת במשקפי רלוונטיות [ע"א 104/64 מורגנבסר נ' ליטוינסקי, פ"ד יח(3) 442 (1964)]. אין בה בהכרח ללמד דבר-מה בעל ערך לעניין שעומד לדיון מתוך התנהלות בעלי-הדין או מי מהם במקרים שונים וביחס לאחרים. לכן יש להתייחס ל'עדות שיטה' שמבקשים להסתמך עליה בהליך אזרחי בזהירות ראויה ומתבקשת. 'עדות שיטה' עשויה לחזק את ראיותיו של תובע לגבי עניינו הפרטי שהיווה את עילת התובענה; משלא הוכחה עילתו הפרטית, אין ל'שיטה' הנטענת רלוונטיות לגביו והיא אינה יכולה לחפות על חסרונה של עילת תביעה אישית באמתחתו.

הדברים יפים בענייננו. הדיון בתביעת התובעים, צריך שייערך על-בסיס הראיות שהובאו להוכחת הנטען בה. ככל שהתובעים לא הרימו את נטל השכנוע בהתייחס לעילותיהם, אין ב'עדות שיטה' לגבי הנתבע או בראיות על התנהלותו כשכן כדי להשלים את החֶסֶר ולהוביל לקבלת תביעה שלא הוכחה בדרך המתחייבת על-פי דין. בהליכים שהתנהלו בין הנתבע לבין צדדים שלישיים שאינם התובעים אין כדי להוכיח את עילתם של התובעים בהליך הנוכחי; הם אינם מכוננים השתקי עילה או השתקי פלוגתא ואינם פוטרים את התובעים מנטל השכנוע בהתייחס לכל אחד מרכיבי עילתם.

ג. בסופו של יום היה בהתייחסות רחבת ההיקף של דקל והראל לעוולות שהם יחסו לנתבעים כלפיהם כדי לעמוד לתובעים לרועץ. עדותם של דקל והראל לפני הותירה רושם מגמתי וניכר שהם לא השכילו להשתחרר מהסכסוך ארוך השנים ביניהם לבין הנתבעים; עדותם אינה עשויה להיחשב עדות אובייקטיבית של עד ניטראלי, חסר נגיעה לסכסוך שנדון כאן, ויש להתייחס אליה בזהירות.

6. לסיכום חלק זה

על-יסוד האמור לעיל מתקבלת התביעה העיקרית בחלקה, לגבי המחסן בלבד וכאמור בחלק ב(1) כ"ו ו-כ"ח לעיל; כל יתר טענות התביעה העיקרית נדחות.

ג. התביעה שכנגד: דיון והכרעה

בחלק זה ידונו האירועים והעילות שעליהם הושתתה התביעה שכנגד, למעט המטרד שיחסו הנתבעים לכלביהם של התובעים – שהטענות לגביו נדחו לעיל [בחלק ב(3)].

1. בניה לא חוקית

א. הנתבעים יחסו לתובעים בניה ללא היתר בשטחם שביטוייה הגבהת הגדר בין הבתים, בניית מרפסת על גג בית התובעים שצופה לבית הנתבעים, והקמת מרפסת נוספת ופרגולה. התובע עמד על כך שלכל רכיבי הבניה הללו ניתן היתר כחוק, ובכלל זה להגבהת הגדר לגובה הנוכחי, כשלושה מטרים; לשם כך הסתמך על היתר בניה שניתן בשנת 2017 [עמ' 35 ש' 25-20, 29; עמ' 36 ש' 3-1, 24-15, 29-28]. בעדות התובעת לא היה כדי לסייע בהוכחת טענות הנתבעים בדבר ביצוע בניה לא חוקית בידי התובעים [עמ' 63 ש' 29-24].

ב. בניה ללא היתר או בחריגה מהיתר קיים של הרכיבים הללו לא הוכחה על-ידי הנתבעים, ולא נעשה ניסיון ממשי, רציני, להוכיחה. הנתבעים נושאים בנטל השכנוע לגבי טענות התביעה שכנגד, והוא לא הורם. הם לא נקבו במועדי הבניה ולא הראו כי היא קדמה להיתר שהוצג לגביהם. יתרה מכך, אין די בבניה ללא היתר או בחריגה ממנו כדי לכונן עילה, ויש להוכיח כמה תנאים מצטברים לשם כך [ר' לעיל בחלק ב(1)(יב)]. רצף התנאים הללו לא הוכח בידי הנתבעים ביחס לרכיבי הבניה שייחסו לתובעים, ודי בכך כדי להוביל לדחיית התביעה שכנגד אשר נסבה עליהם.

2. צילום והאזנה

א. הנתבעים יחסו לתובעים פגיעה בפרטיותם בשל הצבת מצלמות בשטח בית התובעים שכוונו לבית הנתבעים ותעדו את הנעשה בו. התובע כפר בכך; הוא הדגיש כי בשטחם של התובעים הוצבו מצלמות כחלק ממערכת אבטחה שמתעדת רק את הנעשה בשטח זה ולא בשטח של אחרים. בשל הפרשי מפלסים בין בית התובעים לבין בית הנתבעים הגבוה יותר, ומשום שבית הנתבעים מצוי כ-2.5 מטרים מעל בית התובעים, אין אפשרות מעשית לתעד את הנעשה בשטח הנתבעים באמצעות מצלמות שמותקנות בשטח של התובעים [עמ' 34 ש' 29-19, עמ' 35 ש' 4-1 ו-18-13; עמ' 37 ש' 23-21].

על אותם דברים עמדה התובעת [עמ' 69 ש' 22-17]. ידיעתה שמצלמות התובעים מתעדות רק את הנעשה בשטחם נסמכה על צפייה במסכים שמקרינים את תוצרי התיעוד שנעשה על-ידי המצלמות; בשל הפרשי המפלסים בין בית התובעים לבין בית הנתבעים, לא ניתן לתעד על-ידי מצלמות את הנעשה בקו הגבול ביניהם, ודאי לא את הנעשה בתוך שטחם של הנתבעים [עמ' 70 ש' 15-3; עמ' 71 ש' 8-6; עמ' 75 ש' 3-2].

ב. הנתבעים לא חלקו על קיומו של הפרש גבהים משמעותי בין ביתם לבין בית התובעים שנמצא במפלס נמוך יותר. הם לא הראו – בחוות-דעת מומחה או בדרך אחרת, שקיימת אפשרות טכנית לתעד דבר-מה בשטח ביתם באמצעות מצלמות שמותקנות בשטח ביתם של התובעים. די בכך כדי לקבוע שתביעתם לא הוכחה במידה הדרושה כדי לצלוח את רף מאזן ההסתברויות.

ג. הנתבעים ביקשו להוכיח שביתם צולם בידי התובעים בדרך שכוננה פגיעה בפרטיות בכך ששוטר ממשטרת ישראל דרש מהתובעים להסיט את אחת מהמצלמות שהותקנו בביתם. התובע כפר בכך שהתובעים נדרשו על-ידי משטרת ישראל להסיר מצלמות שהתקינו בעטיה של תלונה שהגישו נגדם הנתבעים. לדבריו, האירוע התמצה בשיחת טלפון לתובעת, ולא ידוע לו על תלונה שהוגשה או על תיעוד כלשהו שנעשה לגביה [עמ' 37 ש' 19-4]. התובעת מסרה כי קיבלה פניה טלפונית של שוטר שציין כי הנתבעים הגישו תלונה, והיא נשאלה אם יש לתובעים מצלמות אבטחה שכוונו לשטח של הנתבעים; התובעת שללה זאת ומסרה כי המצלמות מכוונות לשטח של התובעים ולקיר תומך בין הבתים. השוטר ביקש ממנה לטפל בכך כדי למנוע תלונה מצד הנתבעים, בלי שהגיע למקום לקיים בדיקה או לערוך בירור, והתובעת השיבה שכך יעשה [עמ' 77 ש' 12-3, 29-25; עמ' 78 ש' 9-1].

ד. אם ביקשו הנתבעים להוכיח כי בבית התובעים הותקנה מצלמה שתיעדה את שטחם באופן שגרם להתערבות משטרת ישראל, נבדק על-ידה והוליד הוראה לתובעים לשנות דבר-מה, אזי היה עליהם לעשות כן בראיות ממשיות, בהצגת התלונה שהגישו ובזימון נציג משטרת ישראל שפעל בנדון אל-מול התובעים. הם נמנעו מכך ללא מתן טעם והסבר. בנסיבות הללו אין בתיאור האירוע על-ידי התובעת לספק הוכחה לתיעוד הנתבעים או שטחם על-ידי התובעים באופן שיכונן עוולה של פגיעה בפרטיות. לתובעת הופנתה בקשה לפנים משורת הדין על-ידי נציג משטרת ישראל, בטלפון ובלי שהלה טרח להגיע למקום ולבצע בדיקה. היא בחרה להשיב עליה בנימוס כדי להניח את דעתו של הפונה. אין בכך כדי להוכיח דבר ולבסס קביעת ממצא לצרכי התביעה שכנגד.

ה. תצלום חד-פעמי של גג בית הנתבעים על-ידי התובעים על-מנת שישמש ראיה בהליך דנן אינו עשוי להיחשב כביצוע עוולה על-פי חוק הגנת הפרטיות [ור' עדות התובעת בעמ' 75 ש' 6-5]. התובעת ביארה כי הדבר דרש מהתובעים טיפוס אל רום גג הרעפים שלהם, בפעולה שאינה טריוויאלית ולא ניתן לבצעה כדבר שבשגרה, בחיי היומיום. התצלום נכלל בראיות התובעים [שם, ש' 15-9, 22-20, 28-27; עמ' 76 ש' 2-1, 8-7, 16-15, 23-22]. עדותה לא נסתרה. לא עלה בידי הנתבעים להראות כי הם או ביתם תועדו על-ידי התובעים באופן שהיה כרוך בביצוע עוולה לפי חוק הגנת הפרטיות. לכל היותר דובר בזוטי דברים שאינם מקנים זכות לסעד במובנו של סעיף 6 בחוק הגנת הפרטיות.

3. לסיכום חלק זה

מאחר שטענות התביעה שכנגד לא הוכחו, היא נדחית במלואה.

ד. סיכומם של דברים

1. די באמור לעיל כדי להכריע במחלוקת הממשית, ואין צורך להידרש לטענות מעבר לכך.

2. התביעה שכנגד נדחית כולה. התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה.

3. בפסיקת הוצאות ההליכים יש להתחשב גם באלה: דחיית התביעה שכנגד במלואה; דחיית חלק מהטענות שנכללו בתביעה העיקרית; הוצאות עדיהם של התובעים דקל והראל – בשים לב לתרומה הדלה שהשיאו להוכחת טענות התובעים; הוצאות תיקון כתבי-הטענות בשל תיקון כתב-התביעה על-ידי התובעים על-בסיס החלטת בית-המשפט מיום 30.4.2017; הוצאות קדם-משפט מסכם שהתקיים ביום 3.7.2018 – אליו לא התייצבו הנתבעים למרות שהוא נקבע בנוכחותם בדיון קודם, ביום 28.11.2017, והכול בלי לנמק את אי-התייצבותם בהודעה או בסיכומים; הוצאות הקלטת דיון ההוכחות ואגרות משפט ששולמו.

4. ניתן אפוא פסק-דין שמחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, כלהלן:

א. הנתבעים ישלמו לתובעים סך של 30,000 ₪ שיישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (15.8.2016) עד יום פסק-הדין.

ב. ניתן צו שאוסר על הנתבעים לעשות שימוש במחסן באופן שחורג מייעודו על-פי היתר הבניה של ביתם והתכניות החלות, לרבות להפעלת קליניקה. על הנתבעים להותיר את כל חלונות המחסן שפונים לבית התובעים כשהם סגורים בסגירה של קבע ולהימנע מפתיחתם. צו זה יעמוד בתוקפו כל עוד לא ניתן לנתבעים היתר בניה או היתר לשימוש חורג במחסן שמשנה את יעודו ומכשיר כדין את החלונות והפתחים שבו.

ג. הנתבעים ישלמו לתובעים את הוצאות ההליכים בסך 6,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ (כולל מע"מ), שניהם בערכי יום פסק-הדין. מעבר לסכומים הללו ישא כל צד בהוצאותיו.

5. הסכום הפסוק ישולם על-ידי הנתבעים תוך שלושים יום מהמועד בו יומצא להם פסק-הדין, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, ד' אלול תשע"ט, 04 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.