1. ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתעבורה מיום 7.7.16 (כב' השופטת ד. ורד). המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום: גרם מוות ברשלנות – עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ביחד עם סעיפים 64 ו-40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. התשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה").

על המערער הוטלו העונשים הבאים: 10 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה לתקופה בת 12 חודשים אם יעבור עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין או עבירה של נהיגה בזמן פסילה בתוך 3 שנים מיום גזר הדין. פסילה בפועל מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 7 שנים ופסילה בפועל מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לרכב עבודה או רכב מסחרי שמשקלם הכולל עולה על 3.5 טון או לאוטובוס לתקופה של 15 שנה.

הערעור נסוב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

א. האישום

2. ביום 25.8.13 בשעה 14:30 לערך, נהג המערער במשאית מתוצרת מיצובישי (להלן: "המשאית") בכביש 4 מכיוון צפון לדרום. לצדו במשאית, במושב שליד מושב הנהג, ישב יוסף סעד (להלן: "המנוח").

3. באותה שעה נהג נאג'י סאלח (להלן: "סאלח") ברכב מתוצרת פורד (להלן: "הרכב" או "פורד"), ונסע לפני המשאית.

4. קטע הכביש הרלוונטי לכתב האישום בכביש 4 לכיוון דרום בנוי בחלקו השמאלי ממסלול ראשי בן 3 נתיבים וממסלול משני מצד ימין למסלול הראשי. מסלול הנסיעה הראשי מופרד במעקה בטיחות מבטון ממסלול הנסיעה המשני.

5. המשאית והרכב נסעו בנתיב הימני במסלול הראשי. במהלך הנסיעה, לא שמר המערער מרחק מהרכב שנסע לפניו, לא נהג בזהירות בהתאם לתנאי הדרך והתנועה, פגע בעוצמה עם חלקה הימני הקדמי של המשאית בחלקו האחורי השמאלי של הרכב (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה נפטר המנוח במקום.

הרכב בו נהג סאלח נהדף ימינה והתנגש עם דופן ימין במעקה הבטיחות שבצד הכביש ונדחף קדימה עד שנעצר. סאלח נחבל והרכב ניזוק.

בגין אלה הואשם המערער בגרימת מותו של המנוח ברשלנות חמורה.

ב. הראיות המרכזיות שהיו בפני בימ"ש קמא

6. לתאונה היה עד ראיה, אם כי השאלה עד כמה הוא אכן ראוי לתואר זה שנויה במחלוקת. הכוונה לעד מיכאל טולדו (פרוטוקול מיום 17.10.14) (להלן: "טולדו"). טולדו נסע במועד התאונה בכביש 4 מכיוון דרום לצפון בנתיב הנסיעה השמאלי. לדבריו ראה את הרכב מתחכך בצד ימין של המשאית. בעדותו טען כי הוא סבור שהרכב ניסה לעקוף את המשאית מצד ימין אך לא הספיק להשלים את העקיפה. גרסה זו עלתה לראשונה בעדותו בבית המשפט וסתרה את הודעתו במשטרה בה אמר כי ראה את הרכב לראשונה כשהוא נגרר על ידי המשאית. טולדו הוכרז עד עוין. בחקירה נגדית מטעם ב"כ המערער הוסיף טולדו והעיד כי חוקר התאונה, אלי צמח, לא רשם את מלוא דבריו.

עד נוסף הוא אלי צמח, בוחן התנועה. העד תיאר את ממצאיו מזירת התאונה. במענה לשאלה השיב כי הוא שולל את האפשרות שנהג הרכב עקף את המשאית מצד ימין. כמו כן העיד כי רשם את הודעתו של טולדו במלואה, לא השמיט דבר ולא הביע את דעתו בפניו.

גם נהג הרכב, סאלח, העיד ומסר כי נהג במהירות 80-90 קמ"ש בנתיב הימני וכי לא עקף את המשאית מימין. לדבריו לא יכול היה לעקוף אותה מימין כיון שהיתה שם גדר בטיחות מבטון (פרוטוקול מיום 9.12.14). סאלח העיד כי המערער אמר לו לאחר התאונה שהחליף דיסק ברדיו ולכן לא שם לב לרכבו.

המערער העיד (פרוטוקול מיום 19.2.15) ומסר כי הופתע מרכב הפורד, אותו לא ראה אלא "מאיות שנייה" לפני הפגיעה. המערער טען כי רכב גבוה שנסע לפני הסתיר לו את רכב הפורד, כי הפורד עמד בשול בצמוד לגדר הבטיחות ואישר כי עובר לתאונה שוחח וצחק עם המנוח ויתכן כי הפנה אליו את מבטו. המערער אישר כי לא טען בשום שלב כי עקפו אותו מצד ימין, והכחיש כי שוחח עם סאלח לאחר התאונה וכי אמר לו שהחליף דיסק בשעת התאונה.

מטעם המערער העיד אינג' גדי וייסמן, אשר הגיש חוות דעת מומחה והעלה תרחישים אפשריים לתאונה, בהתאם לממצאי הבוחן. לטענתו התאונה היתה בלתי נמנעת בכל אחד מן התרחישים. צמח, הבוחן המשטרתי הגיש חוות דעת הזמה לתרחיש שהעלה מומחה ההגנה לפיו הפורד יכול היה לעקוף את המשאית על השול מימין.

ג. עיקר ממצאיו של בימ"ש קמא

7. בקליפת אגוז – בימ"ש קמא קבע כי התאונה התרחשה משום שהמערער נהג בחוסר תשומת לב, תוך הסטת מבטו ימינה, והבחין ברכב רק כשהיה במרחק קצר מאחוריו.

המערער לא שמר על מרחק מהרכב ובכך מנע מעצמו את האפשרות לעצור במועד ולמנוע את התאונה.

באופן נהיגתו, הפר המערער את חובותיו הן עפ"י תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה המחייבת אותו לנהוג בתשומת לב, בהתחשב בכל הנסיבות, בין היתר באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה, הבחנה בכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך, והן בתקנה 49(א) המורה כי: "לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה".

ד. הממצאים הספציפיים שנקבעו הם כדלקמן:

8. ביהמ"ש התרשם ממהימנותו של הבוחן אלי צמח (להלן: "צמח") וממקצועיותו ואימץ את ממצאיו. האמור בכתב האישום משקף למעשה אותם ממצאים. נשוב ונזכיר את המרכזיים שבהם: התאונה ארעה בנתיב נסיעתו של המערער. המגע היה בין חזית רכבו של המערער בצידה הימני לבין חלק אחורי שמאלי של הרכב. לתוצאה זו הגיע הבוחן לאחר שחזור שנעשה בעזרת מנוף.

הבוחן שלל את האפשרות שנהג הרכב עקף מימין. לו היתה התאונה מתרחשת בעת שהרכב מנסה לחזור לנתיב הימני לאחר העקיפה, היה מסתובב לרוחב הנתיב. בפועל היה מגע ישיר בין שני כלי הרכב והרכב לא הסתובב.

נשללה גם האפשרות כי הרכב עצר על שול הכביש. מקום האימפקט נקבע על פי החריצים שנמצאו על הכביש.

9. באשר לעד טולדו (עד הראיה שנסע במסלול הנגדי) – ביהמ"ש דחה את גירסתו בביהמ"ש ובאופן כללי התרשם כי לא ניתן לסמוך על דבריו. דחיית גירסתו נשענת על המדדים "הקלאסיים" לבחינתה של עדות, בין היתר, השתלבותה בנתונים האובייקטיביים שלא היו שנויים במחלוקת בבית המשפט. כך למשל, לא יתכן שהרכב נגרר לפני התאונה כגירסתו של טולדו שכן סימני הגרירה נמצאו לאחר מקום האימפקט. התאונה התרחשה כאמור בנתיב הימני, נתיב נסיעתו של המערער, אבל אליבא דטולדו, נהג הרכב לא הצליח להשלים את העקיפה מימין ולחזור לנתיב הימני, כשלכך מצטרפת העובדה שהתאמת הנזקים בין שני כלי הרכב מצביעה על כך כי הנזק בחלקו האחורי של הרכב השתלב באופן מלא עם הנזק בקורה הימנית של המשאית במקום בו ישב המנוח.

מדד נוסף עניינו התרשמותו של בית המשפט. בגדר התרשמות ציינה כב' השופטת קמא כי טולדו אינו מעיד על מה שראו עיניו אלא נותן פרשנות למה שהתרחש ופרשנות זו "מוטעית מהיסוד". בנוסף, הסתבך בטענות סותרות ובמתן תשובות לא ענייניות.

נימוק נוסף בשלו נדחתה הגירסה הינו כי מדובר בעדות כבושה שאינה עולה בקנה אחד עם דבריו במשטרה.

10. ההגנה טענה בהתבסס על דברי טולדו, כי התאונה התרחשה משום שהרכב עקף את המשאית מימין וסטה שמאלה לתוך נתיב נסיעתה לאחר שהשלים את העקיפה ובלם בלימת חירום – חרף הימצאותה של המשאית במרחק קצר מאחוריו.

אליבא דביהמ"ש קמא, אין כל בסיס לגירסה זו והיא אינה משקפת אפילו את דברי טולדו. מדובר בשינוי ללא היכר של גירסת טולדו, לצד היותה בלתי סבירה שלא לדבר על כך שאינה מעוגנת בממצאים האובייקטיביים.

11. בימ"ש קמא דחה גם האמור בחוות הדעת של מומחה ההגנה לענין האפשרות של הרכב לעקוף מימין את המשאית.

נהג הרכב, העד, סאלח סבר, וכך אמר, כי לא ניתן היה לעקוף בהינתן רוחבו המינימלי של השול, וקיומו של מעקה הבטון. ביהמ"ש קיבל את דבריו "כל נהג סביר היה חושב כך". גם נימוק זה תומך במסקנה כי לא היה נסיון של הרכב לעקוף מימין את המשאית.

12. באשר למערער: ביהמ"ש התרשם כי "עדותו היתה חמקמקה תוך שימוש מוגבר בסייגים". ספציפית נדחתה לחלוטין טענתו בדבר קיומו של רכב גבוה שנסע לפניו והסתיר לו את הרכב. כזכור, המערער עצמו חזר בו בהודעתו במשטרה מגירסה זו, ומכל מקום ביהמ"ש לא קיבל אותה. משום כך גם לא היה מקום לערוך שחזור עפ"י גירסה זו. גם אם היה רכב גבוה לפני המערער, אין בכך כדי לפטור את המערער מאחריות. היה עליו לשמור מרחק מאותו רכב גבוה וממילא היה מונע בכך את התאונה.

13. באשר למהירות נסיעתו של הרכב – ביהמ"ש אימץ את האפשרות המיטיבה עם המערער וקבע כי הרכב נסע בנסיעה איטית או עמד בצד הימני של נתיב הנסיעה. זאת משום שנהג הרכב מסר גרסאות סותרות באשר למהירות נסיעתו עובר לתאונה שעל כן יש לאמץ את האפשרות הנוחה למערער.

14. המערער אחראי לתאונה בשל הגורמים שהוזכרו כבר לעיל – אי שמירת מרחק ונסיעה בחוסר תשומת לב, תוך הסטת המבט. התאונה ארעה בנתיב נסיעתו וגם אם הרכב האט או נעמד, מדובר בפעילות שבה אמור היה המערער להבחין.

15. בהינתן כל הממצאים דלעיל, חתם ביהמ"ש את הדיון בהפניה ל"כלל הדרך". התאונה התרחשה באור יום, כביש ישר וראות מלאה. כאשר בנתונים אלה פגע המערער עם חזית משאיתו בחלקו האחורי של הרכב עובר אליו הנטל הטקטי להסביר כיצד התרחשה התאונה.

נטל טקטי זה לא הורם. אי הרמת הנטל מצטרפת לממצאים הפוזיטיביים שמצביעים על רשלנותו, מכאן ההרשעה.

ה. הערעור

16. את הדגש שמה הסנגוריה על תיקונה של הגדרת הרשלנות בסע' 21(א)(2) לחוק העונשין.

החוק תוקן ביום 4.8.16 דהיינו לאחר מתן פסק הדין בבימ"ש קמא.

כיון שפסק הדין עדיין אינו חלוט (בהינתן העובדה שהתיקון נכנס לתוקפו לפני שמיעת הערעור), טוענת הסנגוריה כי יש לראות את התיקון כחל גם על התיק הנוכחי, שכן הוא "מקל עם העושה" (ראה סע' 5 לחוק העונשין).

כדי להסיר נושא זה מעל הפרק, נאמר מיד כי אנו מוכנים לצאת מנקודת הנחה שהתיקון אכן ישים על התיק הנוכחי, הגם שנכנס לתוקפו לאחר מתן פסק הדין. בנוסחו הקודם הוגדרה רשלנות בסעיף 21(א)(2):

"א) רשלנות - אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד –

(2) שאפשרות גרימת התוצאה לא היתה בגדר הסיכון הסביר".

לאחר התיקון הנוסח הנוכחי הוא:

"2) שבעבירה שעם פרטיה נמנית תוצאה שנגרמה על ידי המעשה או סכנה העלולה להיגרם בשלו – העושה נטל סיכון בלתי סביר להתרחשות התוצאה או לגרימת הסכנה כאמור". (הדגשות לא במקור-ד.ב.)

הנוסח הנוכחי כפי שנאמר בדברי ההסבר להצעת החוק נועד להביא לכך "שהאחריות ברשלנות תוטל רק במצבים שבהם דבק בהתנהגות העושה אשם חמור יותר המצדיק נקיטת הליכים פליליים" (ראה הצעת חוק 972 מיום 16.11.15 (להלן: "הצעת החוק") הגם שדברי ההסבר להצעת החוק אינם מחייבים, יתכן כי התיקון אכן התכוון לשים דגש רב יותר על האשם המגולם בהתנהגות הנאשם, ובמילים אחרות מקל עם העושה כלשונו של סעיף 5(א) לחוק.

לפיכך, אנו יוצאים כאמור מנקודת ההנחה כי התיקון חל בענייננו.

שאלה אחרת היא האם יש בכך כדי לשנות את התוצאה בתיק זה, ובכך נעסוק בהמשך.

17. באשר לשאלה מהו סיכון בלתי סביר, נפנה להגדרתה של חובת הזהירות הקונקרטית מימים ימימה (הרבה לפני כניסת התיקון לתוקף). סיכון בלתי סביר הוא אותו סיכון "שהחברה רואה אותה במידת חומרה יתרה באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים למונעו. ...לא כל סיכון הוא גם סיכון שיש למונעו". ע"פ 7193/04 יקירביץ נ' מ"י (פורסם ביום 30.4.2007).

נדגיש בהקשר זה כי גם לפי דברי ההסבר לתיקון, הכוונה לא היתה להגדרה חדשה של חובת הזהירות אלא להביא לכך שהסיכון הבלתי סביר יתפוס נפח מתאים בשיקולי בית המשפט:

"... התנאי המנוסח היום על דרך השלילה נקבע בחוק העונשין... אך לא קיבל ביטוי מספיק בישומו של סעיף 21 לחוק בידי בתי המשפט".

(ראה הצעת החוק עמ' 168).

הנה כי כן, לא הגדרה חדשה כי אם רצון להביא למתן ביטוי מספיק בישום סעיף ע"י בתי המשפט.

18. לענייננו: הסנגור טוען כי המדינה לא הוכיחה כי המערער נטל סיכון בלתי סביר.

בימ"ש קמא קבע כי יתכן שנהג הרכב היה בעמידה בצידו הימני של הנתיב הימני, ועדיין סבר כי המערער אחראי לתאונה, זאת משום שהמערער יכול וחייב היה להבחין ברכב לו היה נוהג בתשומת לב. בפועל הוא הסיט מבטו ימינה ולא הבחין ברכב אלא כשהיה כבר מאוחר מכדי למנוע את התאונה.

לטענת הסניגור, הסטת המבט כשלעצמה – אינה עולה כדי נטילת סיכון בלתי סביר להתרחשות התוצאה.

היה על ביהמ"ש לקבוע על בסיס ראיות ממשיות או חישוביות כי המערער יכול היה למנוע את התאונה. יש לצאת מנקודת הנחה כי נהג הרכב עצר באופן פתאומי את רכבו. עוד יש להניח כי המערער שמר על מרחק כדין.

הסטת המבט – אינה תחליף לאותן ראיות ממשיות או חישוביות ובמלים אחרות – לא הוכחה הרשלנות.

ככלל, כל נהג, כך לטענת הסניגור, מסיט לעתים את מבטו באופן זה או אחר לצרכי נהיגה כגון לבצע פניה, מבט במראה וכיו"ב. כל נהג גם מודע לאפשרות כי תתרחש תאונה "התרחשות תאונה היא בגדר הסיכון הסביר", לכן לא ניתן לקבוע כי הסטת המבט בפני עצמה היא בבחינת נטילת סיכון בלתי סביר ויש צורך בראיות ממשיות.

לא ניתן גם לקבוע כי כל התנגשות "אחור לפנים" מטילה אחריות על הנהג המצוי מאחור. במקרה הנוכחי נהג הרכב עצר את רכבו בקלות ראש, ונהיגתו משליכה על הקביעה האם המערער הוא שנטל סיכון בלתי סביר.

19. עוד מלין הסניגור על קביעות המהימנות של בימ"ש קמא באשר לעד הראיה טולדו. אליבא דסניגור: זהו עד הראיה היחיד, וגם אם גירסתו אינה מתיישבת במאת האחוזים עם הממצאים שנאספו, לא ניתן לבטל כליל את גירסתו.

ביהמ"ש, כך לדעת הסניגור, כנראה הושפע מכך כי העד העיד על עצמו כי הוא עושה שימוש בסם, באופן חוקי, ולכן לא נתן אמון בגירסתו, הגם שלא אמר זאת במפורש.

20. ספציפית, לענין אופן התרחשות התאונה, מעלה הסנגוריה את התיזה הבאה:

יתכן מצב שבו נהג הרכב עקף מימין על השול את המשאית, הספיק לחזור לנתיב הימני מן השול ולהתיישר, בלם בחוזקה, או אז המשאית פגעה בו בחלק האחורי.

עדותו של בוחן התנועה "שקרית" (ראה פרוטוקול הדיון בפנינו) ואינה מתמודדת עם אפשרות זו. הבוחן התייחס רק למצב בו חזרת הרכב לנתיב נסיעתה של המשאית היה תוך כדי התאונה, שאז היה הרכב מסתובב לרוחב הנתיב.

אלא שכאמור, קיימת גם האפשרות כי הרכב הספיק כבר להשלים את העקיפה, להיעצר ורק אז פגעה בו המשאית.

היה על ביהמ"ש לבחון גם תרחיש עובדתי זה – ושמא היה בו כדי ליצור את הספק הסביר ממנו רשאי המערער ליהנות.

המשיבה, כפי שניתן לצפות, עותרת לקבל את הכרעת הדין על קרבה וכרעיה.

באשר לתיקון הגדרת הרשלנות: בימ"ש קמא קבע על סמך הראיות שבפניו כי מדובר ברשלנות גבוהה, רשלנות המוגדרת כך, מצביעה על נטילת סיכון בלתי סביר.

באשר לאפשרות כי הרכב עקף את המערער על השול מימין, גם המערער עצמו לא העלה אפשרות זו. המערער טען כזכור, לקיומו של רכב גבוה שהסתיר לו את הרכב ולא מעבר לכך.

ו. דיון והכרעה

21. נפתח ונאמר כי כל ממצאי העובדה שקבע בימ"ש קמא מקובלים עלינו, זאת לא רק בשל מושכל היסוד ולפיו ערכאת הערעור ממעטת להתערב בממצאי עובדה, אלא גם ובעיקר משום שהממצאים מעוגנים היטב בראיות.

הגם שהדברים נאמרו ולצורך הנוחות בלבד, נמנה להלן את הממצאים העיקריים הרלוונטיים להכרעה, כדלקמן:

(א) התאונה התרחשה בנתיב נסיעתו של המערער, דהיינו הנתיב הימני של הכביש.

(ב) המגע בין כלי הרכב היה בין חזית רכבו של המערער לבין החלק האחורי שמאלי של הרכב.

(ג) בימ"ש קמא אימץ את ממצאיו של הבוחן העד צמח: בלשונה של כב' השופטת קמא: "התרשמתי ממהימנותו של הבוחן המשטרתי ומפעילותו המקצועית. הממצאים שנמצאו בשטח, השחזור, התאמת הנזקים בין שני כלי הרכב וכן החריצים שנמצאו במקום התאונה, מתיישבים ומגבים את ממצאיו של הבוחן".

(ד) כיוון הנזקים ברכב היה מלפנים לאחור ואף נתון זה עולה בקנה אחד עם ממצאי הבוחן.

(ה) הרכב לא ניסה לעקוף את רכבו של המערער תוך ירידה לשול ולאחר מכן חזרה לנתיב הימני שבו התרחשה התאונה. גם ממצא זה מבוסס על ממצאי הבוחן.

22. בימ"ש קמא לא נתן אמון בעדותו של העד טולדו וגם בנושא זה לא ראינו להתערב.

טולדו טען בהודעתו במשטרה כי לא ראה סטיה של מי מכלי הרכב מנתיב נסיעתו. ברכב הוא הבחין לראשונה שעה שהוא נגרר ע"י המשאית וחזית המשאית היתה דבוקה לחלק האחורי צד שמאל של הרכב.

בביהמ"ש שינה גירסתו ואמר כי הרכב ניסה לעקוף את המשאית אולם לא הצליח להשלים את העקיפה. אנו רואים לנכון לצטט בדיוק את דבריו משום שיש חשיבות גם לאופן אמירת הדברים.

טולדו נשאל ע"י התביעה:

"ש. אמרת בהודעה שלך שאתה ראית את המשאית בעת שהגעת מול אוניברסיטת בר אילן, הסתכלת שמאלה לראות שהמשאית בצבע לבן גוררת עם החזית הימנית שלה רכב מסוג ברלינגו בצבע כסף... גם אמרת שראית את רכב הברלינגו כשהוא נגרר ע"י המשאית ולא סיפרת כלל על עקיפת רכב הברלינגו מצד ימין.

ת. מה שאסור היה לו לעשות. נכון שלא אמרתי כי כל אחד כותב מה שהוא רוצה... הרכב לא יכול לעקוף מצד ימין. זה מישהו שניסה לעשות מחטף וניסה לעקוף מצד ימין והרכב נתן ברקס והרג את הבחור ונהג המשאית לא אשם".

(עמ' 11).

הרושם העולה מקריאת הפיסקה דלעיל, כמו ממכלול עדותו של העד, כי בפרק הזמן שמאז התאונה ומסירת הודעתו ועד מתן עדותו, גיבש העד לעצמו דעה בשאלה מי אחראי לתאונה ותשובותיו היו מוכוונות מטרה. עד כדי כך מכוונות מטרה שהעד לא היסס גם להטיח האשמה בגובה ההודעה "...כל אחד כותב מה שהוא רוצה".

יהיו הדברים אשר יהיו, על פניו אין מקום להעדיף את הגירסה המאוחרת על פני הגירסה שניתנה במקום הארוע. מעבר לכך, הגירסה החדשה אינה מתיישבת עם הנתונים. גירסתו המאוחרת של טולדו היתה כאמור כי הרכב נגרר ע"י המשאית עוד לפני התאונה. במהלך הגרירה ניסה הרכב "לשים ברקס" וכך קרתה ההתנגשות. הגירסה לא ברורה על פניה והיא איננה מתיישבת עם העובדה שהחריצים נמצאו אחרי מקום האימפקט.

23. ועוד באשר לממצאי המהימנות של בימ"ש קמא לגבי טולדו – כאמור בימ"ש לא נתן בו אמון. בהודעת הערעור טוענת הסנגוריה כי נראה שביהמ"ש לא נתן בו אמון משום ש"לקח בחשבון בבואו לנתח את משקלה של עדות עד הראיה טולדו על דבר העובדה כי עושה הוא שימוש בסם כדין לאור צלילות בנחל הקישון במסגרת שרותו הצבאי. אולם על אף שלא צויין במפורש, האמור בענין מפי בימ"ש קמא, מביא למסקנה זו. בכך ביהמ"ש הסיק כאמור, ללא שהוצגה חוו"ד בענין, רפואית או אחרת" (ר' סע' 26 להודעת הערעור).

המעט שנוכל לומר הוא כי לא ברור לנו על מה מושתתת מסקנתו זו של הסניגור. בימ"ש קמא טרח וציין מהם הנימוקים לאי מתן האמון בעדותו של העד טולדו. הנימוקים מושתתים כאמור על היות הגירסה בביהמ"ש גירסה כבושה וכן על ממצאים שאינם עולים בקנה אחד עם גירסתו של טולדו. מדוע דווקא מה שלא כתב ביהמ"ש, הוא שעומד בבסיס קביעת המהימנות?– לסניגור פתרונים.

מעבר לנדרש נעיר, כי אפילו היינו יוצאים מנקודת ההנחה כי ביהמ"ש הושפע ממיהותו של העד שבפניו, לרבות העובדה שהוא משתמש בקנאביס וכדי להעיד בבימ"ש נמנע מנטילתו כדי שיוכל להעיד באופן ברור וקוהרנטי, עדיין לא היינו מוצאים בכך פסול.

מכל מקום, ביהמ"ש לא מנה את ענין השימוש בסם כחלק מנימוקיו ואין כל סיבה להניח הנחות בנושא זה.

24. צדק בימ"ש קמא גם באשר לכך שההגנה לא רצתה ולא אימצה גם את גירסתו המאוחרת של העד טולדו. הגירסה הנגדית שהציבה ההגנה לאופן קרות התאונה הינה כי נהג הרכב עקף מימין את המשאית, הצליח להשלים את העקיפה וחזר לנתיב הימני והתאונה ארעה כאשר התיישר. אלא שלא זו גירסתו של טולדו ומדובר בהיפותזה בלבד. ביהמ"ש אכן אמור לבדוק גם תרחישים אלטרנטיביים אולם לא כאלה שאינם נשענים על הראיות שבפניו. הראיות שהיו בפני בימ"ש קמא כללו את גירסתו של המערער, את גירסת טולדו בין המוקדמת ובין המאוחרת, ואת ממצאיו של הבוחן צמח (לחוות דעתו של מומחה ההגנה נתייחס בהמשך).

אף אחד משלושת המקורות הראייתיים דלעיל לא תמך בגירסה כי הרכב הצליח להשלים עקיפה מימין ולחזור לנתיב הנסיעה של המשאית, להתיישר שם ורק אז התרחשה התאונה.

המערער עצמו לא טען זאת. אדרבא, גירסתו היתה כי לא הבחין בשום נסיון לעקיפה.

הבוחן צמח טען שלא ניתן כלל לעקוף על השול שכן רוחב הרכב עולה על רוחב השול (כאשר מדובר ממראה למראה). עוד אמר הבוחן כי "אם רכב הפורד היה עוקף את המשאית מימין, היה ביניהם מגע והיה אמור להיות חיכוך בדופן השמאלי של הפורד (הכוונה לרכב), אבל אין חיכוך כזה, הנזק של הפורד הוא ישיר מאחור לפנים" (עמ' 21 שורות 30-27).

על פניו מדובר בקביעה חד משמעית שניתנת לסתירה רק אם יש ממצא פיזי (באשר לרכב) אחר. ממצא כזה – לא קיים.

לשיטתנו, זוהי הנקודה הארכימדית עליה נשען התיק. לא היתה עקיפה מימין, והרכב נסע לאורך כל הדרך בנתיב נסיעתו של המערער.

טולדו, אפילו היה ביהמ"ש מקבל את גירסתו המאוחרת, מדבר על כך שנהג הרכב ניסה לעקוף מימין ולא השלים את העקיפה. אף הוא איננו מדבר על כך שמדובר בעקיפה שהושלמה ובנסיון להתיישרות על הנתיב הימני. כל זאת גם מבלי להתייחס לדבריו של נהג הרכב נאג'י סאלח שאמר כי לא ניסה לעקוף. כאמור, בממצא זה לא ראינו להתערב.

25. בנוסף לכך שהגירסה שביוקרתה רוצה הסנגוריה היא גירסה שלא באה מפיו של טולדו, היא אף עומדת בסתירה לקביעתו של צמח לפיה לו היה הרכב מנסה לחזור לנתיב הימני לאחר עקיפה, היה נעמד לרוחבו של הנתיב.

הסנגוריה טוענת לענין זה כי צמח בחן רק את האפשרות שבו חזרת הרכב לנתיב הינה תוך כדי התאונה. עדיין "יתכן מצב כפי שהעיד עד הראיה (ההדגשה אינה במקור) בו הרכב המעורב כבר הספיק לחזור לנתיב הימני משול ו/או אז בלם בחוזקה והמשאית פגעה בו בחלקו האחורי... מנגנון הפגיעה המתואר ע"י בוחן התנועה ככזה השולל את טענת עד הראיה הינו מצומצם כאמור ולא כולל אפשרות בה הרכב המעורב חזר לנתיב הימני והתיישר" (סע' 30 להודעת הערעור).

דא עקא אין גירסה כזו של עד הראיה. אין גירסה של עד הראיה שהרכב הספיק לחזור לנתיב הימני מהשול ואז בלם בחוזקה. טענתו של עד הראיה היתה כי הרכב ניסה לעקוף ולא השלים את העקיפה ולא מעבר לכך. הוא שאמר בימ"ש קמא, ולכך כאמור הסכמנו: הסנגוריה יצרה יש מאין גירסה שמנותקת מן הראיות.

26. ועוד באותו נושא: המערער לא טען כי היה רכב שניסה לעקוף אותו, העד טולדו טען להימצאותו של הרכב בשול תוך שהוא מנסה לעקוף ולא משלים את הנסיון, בוחן התנועה שלל את האפשרות לעקיפה בשול (השול צר מדי לצורך זה). נהג הרכב נאג'י סאלח שלל את האפשרות שניסה לעקוף. במלים אחרות, כל הגורמים הרלוונטיים נחקרו בנושא זה, שללו את האפשרות ועדיין זהו התרחיש היחיד שמצאה הסנגוריה כדי להסביר את התאונה.

כדי להשלים את התמונה בנושא זה נפנה גם לדבריו של מומחה ההגנה: נראה כי גם הוא הבין שאינו יכול להסתמך על דבריו של טולדו כבסיס לטענה שהרכב עקף בשול וחזר לנתיב הימני. המומחה העיד כי טולדו שנסע בנתיב הנסיעה הנגדי לא יכול היה לראות את הרכב העוקף מימין את המשאית שכן המשאית הסתירה לו אותו. ולכן העלה השערה כי כאשר עד הראיה דיבר על חיכוך, הוא התכוון לדבר אחר: "אני אומר לך שחיכוך בדופן עם המשאית הוא לא יכול היה לראות כי היה במסלול הנגדי, הוא התכוון למשהו אחר כנראה... הוא לא יכול היה לראות חיכוך כי המשאית מסתירה" (עמ' 35).

הנה כי כן: ממצאיו של הבוחן הם עיבוד של "המשהו האחר" שאליו התכוון "כנראה" העד טולדו. על סמך אותו "כנראה" נולד התרחיש לפיו הרכב סטה שמאלה לעבר הנתיב הימני וחלקו האחורי ימני פגע במשאית. "אני מניח שהוא מתכוון לחיכוך כאשר הפורד כבר יצאה החוצה... ביצע את הסטיה... ונגרם החיכוך".

העד נשאל:

"ש. זו הפרשנות שלך על דברי העד?

ת. זו האפשרות היחידה אם ראה העד שפשוף זה השפשוף היחיד שיכול היה לראות.

ש. האם יכול להיות שמתרחש דבר כזה והנאשם לא יראה?

ת. אני רופא כליות ולב? איך אני יכול לדעת".

ועל כך נוכל לומר רק: ואידך זיל גמור.

תרחיש מעין זה לא יכול להתרחש מבלי שהמערער יראה אותו, והמערער כזכור לא טען זאת.

27. ועוד באשר לעדותו של מומחה ההגנה:

המומחה טען בחווה"ד (נ/4, נ/5) כי ניתן לעקוף בשול. והרכב, בהינתן רוחבו יכול היה לעשות זאת. זאת בהתחשב בכך שהמראה הימנית של הפורד גבוהה ממעקה הבטון שנמצא במקום, שעל כן רוחב השול מאפשר עקיפה.

התביעה הגישה חוות דעת נגדית במסגרת עדות הזמה (ת/30). ביהמ"ש קבע כממצא כי אינו מקבל את האמור בחוות הדעת של מומחה ההגנה.

איננו רואים להתערב גם בקביעה זו, ונימוקיו של ביהמ"ש קמא (עמ' 18) מקובלים עלינו.

28. הערה באשר לגירסתו של המערער: המערער טען בהודעתו (שנגבתה לאחר שהתייעץ עם עורך דין), כי היה רכב גבוה שהסתיר לו את נתיב הנסיעה. מאוחר יותר באותה הודעה עצמה חזר בו מהטענה כי היה רכב גבוה (ר' ת/10 שורות 72 – 74). בימ"ש קמא קבע כממצא כי לא היה רכב גבוה ולמעשה בהודעת הערעור אין חזרה על טענה זו.

נראה לנו כי טענתו של המערער כי רכב גבוה הסתיר לו את הרכב בו פגע, יש לה משמעות מעבר לממצא העובדתי כי לא היה רכב שכזה. הצורך "להמציא" רכב גבוה כזה מצביע על כך שהמערער הבין בזמן אמת כי אם לא היה גורם כלשהו שהסתיר לו את הרכב, לא היתה כל סיבה לכך שהופתע ולא הבחין בו במועד, היה עליו לראות את הרכב. המצאתו של הרכב הגבוה נועדה לתת מענה למסקנה המתבקשת כי התרשל בכך שלא הבחין ברכב בזמן אמת.

נחזור לנושא זה בהמשך לענין כלל הדרך שאותו הזכיר בימ"ש קמא.

29. סוף דבר בנושא העובדתי – בניגוד לטענת הסנגוריה, ביהמ"ש בחן את מכלול העובדות שבפניו והתייחס לתרחישים אפשריים. משקיבל ביהמ"ש את ממצאיו של הבוחן צמח ולפיהם לא ניתן היה לעקוף בשול שנתמכים גם בדבריו של נהג הרכב, בדבריו של המערער עצמו ובגירסתו של טולדו, לא היה מקום לבחון את התרחיש ולפיו התאונה ארעה לאחר שנהג הרכב השלים את העקיפה והתיישר בנתיב הימני.

את השאלה האם התרשל המערער יש לבדוק על בסיס הממצא דלעיל, דהיינו שהתאונה התרחשה כולה בנתיב הימני, כאשר המערער פגע עם חזית רכבו בחלקו האחורי של הרכב, כפי שטענה התביעה.

30. אלו פרטי הרשלנות שלקיומם טוענת התביעה:

המערער לא שמר מרחק מספיק מהרכב שלפניו, לא שם לב לתנועה בכיוון נסיעתו, ובכך נהג ברשלנות ובחוסר תשומת לב מספקת לאפשרות שחיי אדם ייפגעו.

המערער לא ניסה כלל לבלום את רכבו עובר לתאונה, כנראה משום שלא הספיק.

בימ"ש קמא סבר כי הוכחו כל פרטי הרשלנות דלעיל. בנוסף לבחינה הפרטנית של הראיות שנשמעו והתמיהה העולה מהן, הפנה ביהמ"ש לעניין הרשלנות ל"כלל הדרך" ובכך נעסוק עתה.

"כלל הדרך" הוא כלל של הגיון, שמתורגם לכלל ראייתי שעניינו העברת הנטל הטקטי של הבאת הראיות מצד לצד.

נוסעים להם שני כלי רכב זה אחר זה. השעה היא שעת יום, ראות טובה, כביש ישר ותקין ולפתע, ללא כל סיבה לכאורה, פוגע הרכב שנוסע מאחור עם חזיתו, בחלקו האחורי של הרכב שלפניו (להלן "התאונה").

על פניו, נסיעה זהירה, תוך מתן תשומת לב לתנועה בכביש, ושמירה על מרחק ראוי מן הרכב שלפניו לא היתה צריכה להסתיים בתאונה. משהתרחשה תאונה בנסיבות כאלה – צריך הנהג הפוגע לספק הסבר להתרחשותה ובניסוח משפטי – הנטל הטקטי הועבר אליו.

אין ספק שנטל השכנוע ישאר לעולם על כתפי התביעה, ואם יוותר ספק – הוא יפעל לזכות הנאשם. עדיין, עליו כאמור לספק הסבר שייבחן ע"י בית המשפט.

לענייננו, גם המערער, שאינו משפטן, הבין כנראה אינסטינקטיבית שעליו לספק הסבר, שאחרת אין מנוס מהמסקנה כי הוא התרשל, ומכאן "הרכב הגבוה".

משנפל עובדתית הסבר זה, נותרה המשוואה בעינה: תוצאה שלא היתה צריכה להתרחש, התרחשה. כשההסבר היחיד הוא התרשלות.

31. האם "כלל הדרך" עבר מן העולם עם שינויה של הגדרת הרשלנות? נראה כי התשובה לשאלה זו מתבקשת מאליה.

כלל הדרך הוא כאמור כלל ראייתי בהבדל מכלל מהותי, שאינו צמוד להגדרת הרשלנות.

השינוי בהגדרת הרשלנות יביא לכך שבסופו של יום יצטרך ביהמ"ש להציג לעצמו את השאלה: האם מכלול הראיות מצביע בנוסף לרכיבים האחרים של הרשלנות גם על כך "שהעושה נטל סיכון בלתי סביר להתרחשות התוצאה או לגרימת הסכנה כאמור".

הכלים שעומדים לרשות ביהמ"ש בדרך למתן מענה לשאלה זו, הם אותם כלים ראייתיים שעמדו לרשותו מאז ומעולם.

כלל הדרך הוא כאמור כלל של הגיון ונסיון חיים, ואין סיבה, על כן, לפסול אותו מניה וביה בשל השוני בהגדרת הרשלנות.

32. האם התרשל המערער?

כאמור התשובה לשאלה זו צריכה לבחון את השינוי בהגדרת הרשלנות, ובמלים אחרות, האם נהיגתו של המערער משקפת נטילת סיכון בלתי סביר להתרחשות התאונה?

פרטי הרשלנות שצוינו ושנקבעו כממצאים בבימ"ש קמא הם כאמור אי ההבחנה ברכב, ללא כל סיבה, ולצידה אי שמירת מרחק.

נראה שהקביעה כי המערער לא שמר מרחק אינה שנויה כלל במחלוקת, והיא למעשה פונקציה של הקביעה כי לא הבחין ברכב שלפניו.

תקנה 49א לתקנות התעבורה קובעת: "לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך כדי שמירה על רווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה".

לו היה המערער מבחין ברכב ושומר על מרחק שיאפשר לו לעצור – התאונה היתה נמנעת. העובדה שמדובר ברשלנות שהיא פונקציה של פריט רשלנות אחר – אינה מאיינת את קיומה העצמאי. איננו מקבלים את טענת הסנגוריה כי יש להוכיח את אפשרות מניעת התאונה אך ורק בדרך חישובית. כל תאונה ונסיבותיה, כל תאונה מכתיבה את דרכי ההוכחה המתאימות לה. אין דרך אחת ואחת בלבד להוכחת נתון, אפשרות, או להביא לכלל מסקנה. המערער לא הספיק לבלום משום שכדבריו ראה את הרכב רק "מאיות שניה" עובר לתאונה.

במקרה הנוכחי המסקנה מתחייבת גם ללא נוסחה חישובית.

33. האם נטל המערער סיכון בלתי סביר?

עד שאנו מגיעים לדיון לגופו אנו רואים להסב את תשומת הלב לשוני בין הצעת החוק לבין נוסח החוק שהתקבל.

הנוסח בהצעת החוק (הצח' 972 מיום 16.11.15) שאת דברי ההסבר לה ציטט הסנגור, הינו:

"... (2) שהעבירה שעם פרטיה נמנית התוצאה שנגרמה על ידי המעשה או סכנה העלולה להגרם בשלו, העושה יצר במעשהו סיכון בלתי סביר להתרחשות התוצאה" (להלן: "נוסח א'").

בנוסח שהתקבל הוחלפו המילים "יצר במעשהו סיכון בלתי סביר" במילים: "... נטל סיכון בלתי סביר..." (להלן: "נוסח ב'") (ההדגשות לא במקור).

לא ראינו דברי הסבר המתייחסים לשוני שבין שני הנוסחים, והפניית הסנגור היא כאמור לדברי ההסבר המצורפים לנוסח א'. על פני הדברים נוסח ב' שהתקבל יוצר מעין מדרג ביניים בין הנוסח עובר לתיקון: "... שהאפשרות... לא היתה בגדר הסיכון הסביר" לבין הנוסח שהוצע "... יצר במעשהו סיכון בלתי סביר". נטילת סיכון אינה שווה בחומרתה, ומשום כך בנטל להוכחתה, ליצירת סיכון בפועל. גם אם נצא מנקודת הנחה שגלומה בה העלאת הנטל המוטל על התביעה לצורך הוכחת הרשלנות, (הנחה שאף היא טעונה מחשבה ובדיקה) ספק אם דברי ההסבר המתייחסים לנוסח א' הולמים במדויק את נוסח ב'.

מכל מקום הדעת נותנת כי הפסיקה בהמשך הדרך, תגבש אמת מידה לבחינת השאלה מתי יחשב פלוני שנהג בדרך מסויימת, כמי שנטל על עצמו סיכון בלתי סביר. ואף זאת כפי שאמרנו לעיל: הדעת נותנת עוד, כי הכלים שיעמדו לרשותה הם אותם כלים: אופן נהיגתו של פלוני כמגלם בתוכו נטילת סיכון.

אדם אינו מצהיר ואינו נושא עימו שלט, כי הוא נוהג בצורה מסויימת, הגם שהוא ער לסיכון שבאופן נהיגתו, והחליט בכל זאת, חרף הסיכון שהוא מודע לקיומו, לנהוג (תרתי משמע) באותו אופן. לפיכך הבחינה היא של התנהגותו ומה ניתן ללמוד ממנה.

34. לענייננו: בגזר הדין הגדיר ביהמ"ש את רשלנותו של המערער כרשלנות חמורה ונראה לנו כי ההגדרה נכונה וראויה. אבוי לכולנו אם נשלים עם נהיגה בכביש, שבה ללא סיבה כלשהי ביום בהיר ובראות טובה לא מבחין נהג במה שנעשה לפניו, כשאין כל גורם החוסם את ראייתו.

כאמור, כפועל יוצא מכך לא שמר המערער מרחק ובסופו של דבר פגע בעוצמה ברכב וגרר אותו למרחק לא מבוטל עד אשר נעצרו שני כלי הרכב.

לכך יש לצרף את הנתונים שלא היו שנויים במחלוקת: המערער הוא נהג מקצועי, שנהג בכלי רכב גדול וכבד – משאית, הכביש הוא כביש בינעירוני ראשי ועמוס, שמחייב תשומת לב וערנות מרבית לנעשה בו. כל אלה יחד מצביעים על רשלנות גבוהה וחמורה. רשלנות גבוהה זו עולה לשיטתנו לכלל נטילת סיכון להתרחשות התוצאה.

35. עדיין, את הדיון המעמיק והמקיף באשר להשלכות התיקון והתשובה לשאלה מה יחשב כנטילת סיכון, נראה לנו כי ניתן להותיר לעת מצוא בהינתן האמור להלן:

לא בכדי ציינו כי ככלל, אדם אינו מצהיר שהוא ער לכך שהוא נוטל סיכון בלתי סביר.

במקרה הנוכחי – קיים התחליף הקרוב ביותר להצהרה מסוג זה, בתיאורו של המערער באשר להתנהלותו עובר לתאונה.

כך אומר המערער בהודעתו במשטרה (ת/10) "יכול להיות שהסתכלתי ימינה, אולי הסתכלתי אפילו על החבר שישב לידי וזה כנראה מה שהסיח את דעתי".

המערער נשאל האם הפנה מבטו למנוח תוך כדי שיחה עימו והשיב: "אני חושב שכן". בהמשך ציין כי כשהחזיר מבטו לחזית, גילה בהפתעה את הרכב.

גם בביהמ"ש אישר את הסחת הדעת והסטת המבט (הגם שניכר שהוא מנסה להתחמק ולגמד את משמעות הדברים).

בימ"ש קמא ציטט בהרחבה את הדברים של המערער (ראה עמ' 8) ואיננו רואים לחזור על כך. עוד הזכיר ביהמ"ש בהקשר זה את גירסתו של נהג הרכב לפיה אמר לו המערער כי החליף דיסק עובר להתרחשות התאונה. המערער הכחיש כי אמר זאת, ואין בפנינו ממצא עובדתי בשאלה האם נאמרו הדברים אם לאו, ולכן נסתפק במה שאישר המערער בבימ"ש קמא, דהיינו כי הוא והמנוח שוחחו וצחקו ואולי הסתכל לכיוון המנוח.

אישורו של המערער כי תשומת לבו לא היתה ממוקדת בנעשה על הכביש, והוא הסיט מבטו לעבר חברו וצחק עמו – שקול לשיטתנו כמעט להודאה בנטילת סיכון בלתי סביר.

אין שום סיבה שלא להיות ממוקד בנהיגה. אפשר בהחלט להימנע מהפניית המבט לצורך שיחה וצחוק עם מי שיושב לידך, ואין בכך משום דרישה מופרזת או לא מידתית.

הסטת המבט, שהיתה כנראה משמעותית דיה עד כדי כך שנחרטה במוחו של המערער מחד גיסא, והביאה לכך שהופתע כשגילה את הרכב מאידך גיסא, היא נטילת סיכון בלתי סביר. זהו סיכון שאיננו יכולים להשלים עימו כחלק מהסיכונים האינהרנטיים שכרוכים בנהיגת רכב. זהו גם סיכון שתוחלת הנזק שלו גבוהה מעלות מניעתו (ראה ע"פ 7193/04 יקירביץ נ' מדינת ישראל (פורסם ביום 30.4.07)).

36. הסניגור שפך אש וגופרית באשר למשמעות הסטת המבט: כל נהג מפנה לעתים את מבטו "אם כדי לבצע פניה ולצורך מבט במראות הרכב, אם לצורך נהיגה לאחור... אם לצורך מבט אל גורמים אחרים בכביש המעוררים תשומת לב..." (סע' 15 להודעת הערעור). די בדוגמאות שמנה הסניגור כדי להבהיר את ההבדל המהותי בינן לבין התנהלותו של המערער.

כל הדוגמאות עניינן צרכי הנהיגה. לא בכדי לא נמנתה עימן דוגמא של פעילות המנותקת מהנהיגה. כשמדובר בהסטת מבט כדי לבצע פניה, ניתן לקבל (תוך בחינה עובדתית ונקודתית בכל מקרה ומקרה) שאין מדובר בנטילת סיכון בלתי סביר. הצורך בהתבוננות והסטת מבט כשהדבר חיוני, כדי להשלים פניה בבטחה, לא יחשב כנטילת סיכון בלתי סביר. אלא שלא זה המצב בענייננו. הסטת המבט היתה לצורך שיחה וצחוק בלבד וההבדל ברור. ניתן להשוות את הסטת המבט במקרה זה, להסטת המבט למכשיר טלפון נייד, או מכשיר אחר. דומה כי איש לא היה חולק על כך כי העיסוק במכשיר מגלם נטילת סיכון ובמילים אחרות – התרשלות.

37. ודוק: איננו בורחים מהמציאות. שופט בתוך עמו יושב ואנו ערים לכך שהסטת מבט אינה נדירה וכל נהג מסיט לעתים את מבטו, גם לצרכים שאינם חיוניים לנהיגה. אולם, העובדה שקיימת תרבות נהיגה החוטאת לכללי הזהירות, אינה יכולה להכתיב את התשובה לשאלה מה יחשב כנטילת סיכון בלתי סביר.

במסגרת המלחמה בנגע תאונות הדרכים צריך בהחלט להילחם כנגד הסחות דעת למיניהן, שיכולות להסתיים בקיפוח חיי אדם. בעניינינו לולא אותה הסטת מבט – הדעת נותנת כי המערער היה מבחין במועד ברכב, והתאונה הקשה שבה נהרג נוסע ברכבו שלו – היתה נמנעת.

ז. סוף דבר באשר להכרעת הדין

38. חרף תיקונה של הגדרת הרשלנות, לא מצאנו לנכון להתערב במסקנתו של בימ"ש קמא ואנו דוחים את הערעור לעניין הכרעת הדין.

באשר לעונש:

כפי שצויין בפתיח, בימ"ש קמא הטיל על המערער 10 חודשי מאסר וכן פסילה לתקופות שונות, ועל כך מערער הסניגור בפנינו.

נקדים ונאמר, כי הודעת הערעור בנושא העונש דלה בהיקפה שמא משום שגם הסניגור הבין כי העונש שהוטל אינו חורג בכל היבט שהוא מרמת הענישה שניתן לצפות לה במקרה הנוכחי.

ח. הראיות לענין העונש בבימ"ש קמא

39. בפני בית המשפט הונח תסקיר שרות המבחן בעניינו של המערער. כמעט כפי שניתן לצפות, שהרי בכך מתאפיינים עברייני הרשלנות, עולה מהתסקיר כי המערער הוא אדם נורמטיבי וערכי, אב ל- 4 ילדים, המתייסר בשל מותו של המנוח. המנוח היה חברו לעבודה, וגם בין המשפחות (של המערער והמנוח) היו קשרי חברות.

המערער מתקשה להתמודד עם אחריותו לאובדן חיי אדם וחש צער, חרטה וכאב בשל התאונה ותוצאותיה. שרות המבחן המליץ להסתפק בעבודות שרות.

על האמור בתסקיר הוסיף הסניגור כי חייו של המערער השתנו מאז קרות התאונה, הוא איבד את מקור פרנסתו ומצבו הנפשי התערער, כמו גם מצבם של בני משפחתו.

המערער עצמו נשא דברים וביקש כי בית המשפט ידון אותו במידת הרחמים.

העתירה בשורה התחתונה היתה למאסר בעבודות שרות.

בנוסף לתסקיר ולטיעון המערער, טען הסניגור כי אין מדובר ברשלנות חמורה, לא נקבעו מאפיינים שיש בהם כדי להעצים את מידת הרשלנות. הסניגור מפנה גם לרשלנותו של נהג הרכב, שהוזכרה בקצרה בהכרעת הדין.

המדינה הפנתה לשבר שנגרם למשפחת המנוח. אמו מסרה לבית המשפט כי היא חווה מדי יום את האובדן. למנוח בן יחיד והתוצאה קשה עד אין נשוא.

בנוסף, למערער 29 הרשעות קודמות בעבירות תעבורה החל משנת 1995, לרבות שתי הרשעות שעניינן תאונות דרכים. בשנת 2008 הורשע בנהיגה בחוסר זהירות ואי שמירת מרחק ובשנת 2002 הורשע בנהיגה בקלות ראש ובגרימת חבלה של ממש.

ט. עיקר קביעותיו של בית המשפט לענין הענישה

40. בית המשפט חזר בגזר הדין על שאמר בהכרעת הדין. נסיבות התאונה קשות. המערער פגע ברכב מאחור וגרר אותו מרחק לא מבוטל. אכן המערער "כשל" בהיסח דעת רגעי, אולם מנגד יש להביא בחשבון את נהיגתו במשאית שהיא כלי רכב כבד ומסוכן מעצם טיבו וטבעו "... וכן נהיגתו בכביש בינעירוני ראשי אשר נהיגה בו מחייבת עירנות מתמדת..." בשורה התחתונה "יש להגיע למסקנה כי רשלנות הנאשם היתה גבוהה".

לענין חלקו של נהג הרכב, צויין גם בגזר הדין, כפי שנאמר בהכרעת הדין, כי יש לצאת מנקודת ההנחה המיטיבה עם המערער, לפיה נהג הרכב עצר בצד ימין של נתיב הנסיעה ולכל היותר נסע במהירות איטית ביותר.

לא הוכח ולא נטען כי נהג הרכב נקט באמצעי זהירות כלשהם בטרם האט נסיעתו וחסם באופן חלקי את נתיב הנסיעה.

לאחר סקירת פסקי דין רלוונטיים לענין מדיניות הענישה הנוהגת, הגיעה כב' השופטת קמא למסקנה, כי מתחם הענישה בהתחשב גם ברשלנותו של נהג הרכב, נע בין 9 ל- 18 חודשי מאסר.

לגבי הפסילה, נקבע מתחם שבין 6 שנים ועד 15 שנים.

בית המשפט לא מצא כי התקיימו נסיבות לחריגה מהמתחם לקולא או לחומרא בענישה. יחד עם זאת, קיבל כי המערער, חרף ניהול המשפט עד תומו "התחרט חרטה מלאה וכנה וחש רגשי אשמה קשים". התוצאה הסופית מצביעה על כך כי המערער מוקם ברף התחתון של המתחם שנקבע על ידי בית המשפט.

י. הערעור

41. כפי שציינו, הערעור לענין העונש מצומצם ובעיקרו מהווה חזרה על הטיעונים בבימ"ש קמא. הדגש הוא על חלקו של נהג הרכב בהתרחשות התאונה.

באשר לנסיבותיו האישיות של המערער – הסניגור מפנה לאמור בתסקיר שהוזכר כבר לעיל.

התביעה טענה שאין מקום להתערב בענישה כשהיא מאמצת את טיעוניה בבימ"ש קמא.

יא. דיון והכרעה

42. נראה לנו כי לא נפלה שגגה מעם בימ"ש קמא ואין מקום להתערבותנו.

כל שניתן להיאמר על הענישה הראויה בעבירות של גרם מוות ברשלנות במהלך נהיגה כבר נאמר, ושב ונאמר, ועדיין הקטל בדרכים לא נפסק, ומדי יום אנו עדי ראיה ושמיעה לטרגדיות נוספות שנגרמות בדרך זו.

בע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 16.11.09) נקבעו 3 כללי יסוד בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, ואלו הם:

"נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופיה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות".

כללים אלה צוטטו מאז שוב ושוב ודומה כי הם אכן משקפים את שיקולי הליבה בעבירות אלה.

בין היתר צוטטו כללים אלה בהסכמה בע"פ 2955/12 פלונית נ' מדינת ישראל (פורסם ביום 26.6.12), שם עמדה על הפרק סוגיית שליחתה למאסר של נהגת שגרמה לתאונה קטלנית. המערערת שם הודתה במסגרת הסדר טיעון, היא אם ל- 3 ילדים. הילדים סובלים מבעיות בריאותיות ולימודיות והובא לידיעת ביהמ"ש כי אם תישלח למאסר, עשויים ילדיה להיוותר ללא מסגרת הורית והם עלולים להישלח למסגרת משפחות אומנה או פנימיות, זאת בשל חוסר מוכנות מצד אבי הילדים, לקחת אותם לחזקתו.

קשה להעלות על הדעת נסיבות אישיות קשות יותר, ועדיין סבר ביהמ"ש המחוזי (שדן בערעורה) כי לא ניתן להימנע משליחתה למאסר והורה על ריצוי מאסר של 8 חודשים.

בקשת רשות הערעור של המערערת נדחתה, כאשר ביהמ"ש העליון קבע כי הענישה שהוטלה עליה, חרף הנסיבות הקשות "משקפת ישום נכון של הכללים שנקבעו בפרשת אלמוג".

נראה לנו כי האמור לעיל נכון שבעתיים בענייננו. אם חפצי חיים אנו, אין מנוס מהצבת מחיר מתאים לקיפוחם של חיי אדם. קדושת החיים היא ערך עליון, ולרוע המזל עדיין לא נמצאה דרך אחרת למתן ביטוי להכרה בערך זה מלבד ענישה הכוללת שלילת החירות לתקופה מסויימת.

עיינו בפסקי הדין אותם סקר בימ"ש קמא לצורך קביעת מתחם הענישה. פסקי הדין אכן רלוונטיים ומשקפים את נורמת הענישה הרווחת, שעל כן איננו רואים להתערב במתחם.

ולענין הנסיבות האישיות של המערער: לצד הנורמטיביות בדרך חייו שלגביה אין לנו ספק, קיימות גם הרשעותיו הקודמות. 29 הרשעות קודמות גם לגבי נהג מקצועי הוא מספר לא מבוטל, במיוחד כך כאשר ביניהן שתי הרשעות שאינן רחוקות באופיין מההרשעה בתיק הנוכחי, למעט התוצאה הקשה.

באשר לדרגת הרשלנות ולחלקו של נהג הרכב: בימ"ש קמא שקלל ואולי אף שקלל ביתר את רשלנותו של נהג הרכב, ככל שזו תרמה להתרחשות התאונה ואימץ את כל ההנחות העובדתיות המיטיבות עם המערער.

האמירות בגזר הדין מחמירות עם נהג הרכב. עדיין סבר בימ"ש קמא כי רשלנותו של המערער היא גבוהה ובכך אנו תמימי דעים עמו.

הקביעות לענין רשלנות נהג הרכב הביאה לכך שהמערער מוקם בתחתית המתחם, ויש לו על מה להודות בהקשר זה.

יב. סוף דבר

43. הענישה מידתית וראויה ולא ראינו להתערב בה. צר לנו על הנזק שיגרם לילדיו הקטינים של המערער ממאסרו, אלא שדומה כי אין מנוס מכך.

הערעור נדחה.

ניתן והודע היום י"א תמוז תשע"ז, 05/07/2017 במעמד הנוכחים.