בפני בקשה לביטול הודעת איסור שימוש ברכב וכן לביטול פסילה מנהלית אשר הוטלה על המבקש לאחר שיוחסה לו עבירה של נהיגת רכב במצב שכרות (290 מ"ג אלכוהול בליטר אויר נשוף).

ב"כ המבקש הסכים לקיומן של ראיות לכאורה אך טען לכירסום מהותי החל באיכותן, כירסום הנובע לשיטתו מהמקום בו בוצעה בדיקת המאפיינים שם נמצא על ידי ההגנה כי הכביש (מגרש החנייה) משופע בזווית של 30 מעלות, ובנוסף פרק הזמן שבין העיכוב לבדיקה המגיע לפי נתוני השוטר ל- 17 דקות אינו סביר.

עוד נטען כי למבקש אין עבר תעבורתי מכביד, עבירת האלכוהול הקודמת שלו אינה נהיגה במצב שכרות אלא תחת השפעת אלכוהול והתאונה לה גרם בעבר הייתה קלה והסתיימה בענישה ללא פסילה.

ביחס לרכב עצמו נטען כי הוא שייך לקשישה הנעזרת ברכב באמצעות אדם אחר וכמי שלא ביצעה כל עבירה בעצמה יש הצדקה להשבת הרכב לחזקתה.

ב"כ המדינה טענה לקיומן של ראיות טובות לכאורה בידי המדינה, טענה כי לשלב משפטי זה די בראיות גולמיות. חומר הראיות הוגש לעיוני תוך שנטען התובע כי מסוכנות המבקש נלמדת מנסיבות האירוע עצמו וכן מעברו התעבורתי המכביד (לשיטת המדינה) הכולל עבירה נוספת של נהיגה תחת השפעת אלכוהול וגרימת תאונת דרכים חוץ מעבירת מהירות מיום 1.11.13, אי ציות לתמרור עצור מיום 17.8.13 ונהיגה ללא חגורה ביום 5.4.11.

דיון והכרעה –

שאלת דיות הראיות לשלב משפטי זה נדונה פעמים רבות על ידי בית המשפט העליון.

בבש"פ 6732/10 מדינת ישראל נגד שגיב שלום, קבע בית המשפט העליון את הדברים הבאים:

"על מנת לקבוע כי התגבשו ראיות לכאורה, די שיימצא כי קיימות ראיות

גולמיות שיש בהן פוטנציאל לקשור את המשיב לעבירות המיוחסות לו. "

ובש"פ 02 / 8450 זינגר יהודה, עו"ד נ' מדינת ישראל 02 (5) 55, עמוד 2

קבע בית המשפט העלין את הדברים הבאים:

"מסקנת המשטרה כי ראוי לפסול את העורר לנהיגה בפסילה מנהלית ל-30 יום הינה במתחם הסבירות ואין מקום להתערב בה. סמכות הפסילה מכח סעיף 47 לפקודה הינה סמכות בעלת אופי מנהלי שחלים עליה כללי המשפט המנהלי (בש"פ 2296/92 ליפשיץ נ' מדינת ישראל, תק' על' 92(2) 2304). במקרה זה לא נמצא פסול במעשה המנהלי הנדון.

ניסיונו של העורר להביא את בית המשפט לבחינה פרטנית של חומר הראיות, ובכלל זה עריכת השוואה בין נתוני דוחות המשטרה וניסיון להסיק מהם על מהירות הנסיעה אינו מתאים לשלב זה של ההליך. ברי, כי נכון לעת זו, ובטרם הוחל המשפט, כל שיש בידי בית המשפט הוא חומר ראיות לכאורי של התביעה שטרם נחשף למבחן החקירה הנגדית וטרם עבר את כור ההיתוך של בחינה וניתוח הערכאה הדיונית. אולם הראיות במתכונת ההיולית הזו הן התשתית הראייתית הנבחנת נכון לשלב זה. "

קריאת תיק הראיות שהציגה המדינה מצביע על קיומן של ראיות טובות הרבה יותר מ"ראיות גולמיות" בפרשה זו.

בידי המדינה בדיקת ינשוף תקינה חד משמעית המצביעה על מצב של שכרות.

הטענה לפיה המדובר בשכרות נמוכה מבחינה כמותית רלוונטית אך אין בה כדי לשלול מצב חד משמעי של ראיות טובות לנהיגה במצב של שכרות על ידי המבקש.

הטענות בדבר היעדר תוקף של בדיקת המאפיינים אין להן כל מקום משלב משפטי זה כפי שהוסבר בהרחבה לעיל.

ראיות התביעה הנשענות בשלב זה הן על בדיקת מכשיר הדרגר והן על בדיקת המאפיינים הן באיכות טובה ואני קובע כי בידי המדינה ראיות לכאוריות לפיהן היה המבקש שיכור כהגדרתו בחוק עת נהג ברכב.

בנסיבות המתוארות לעיל, וכאשר על פניו נהג אדם רכב בעודו שיכור לכאורה, אין נפקות ממשית להיעדר עבר תעבורתי על פני ותק נהיגה רב. (ראה החלטת בית המשפט המחוזי באר-שבע לאחרונה בתיק ע"ח

62090-05-16 מדינת ישראל נגד סעד).

קל וחומר כאשר לנהג עבר תעבורתי מכביד או דומה.

בפרשה זו המדובר באירוע שני של נהיגה תחת השפעת אלכוהול מצד המבקש, ובפעם זו המדובר בשכרות של ממש.

אם לא די בכך, בעברו של המבקש גם גרימת תאונה, עבירת מהירות, ואי ציות לתמרור עצור.

המדובר בעבר תעבורתי כבד המחזק עוד יותר את עמדת המדינה לפיה יש לדחות כמעט על הסף את הבקשה להשבת רישיון הנהיגה למבקש, שכן המדובר בנהג מסוכן.

גם ביחס לרכב נשוא הבקשה, הרי שלא מתקיימות ההגנות המצויות בסעיף 57 ב (ב) שבפקודת התעבורה ולכן אין כל הצדקה גם לבקשה זו.

לא הוכחו בכל דרך נסיבות העונות על הגנת סעיף 57 ב (ג) בפקודה ובהתאם לפסיקת בית המשפט העליון כפי שציטטה בצדק התובעת, אין בנימוקי הבקשה כל נימוק המאפשר את ביטול הודעת איסור השימוש.

החלטות הקצין סבירות ותקפות בנסיבות.

אני מחליט לדחות הבקשה על שני חלקיה.

ניתנה היום, י"ט אב תשע"ו, 23 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.