1. בפני תביעת התובעת על סך של 51,692 ₪ בגין נזק שנגרם לרכבה, לטענתה כתוצאה מכתם שמן על כביש.

2. ביום 12.6.18 התנהל דיון בתיק.

במועד זה נשמעו מטעם התובעת עדויות נהגת רכב התובעת, הגב' חנה ברזילאי, והנוסע שהיה עמה, מר שמוליק בן משה.

מטעם הנתבעת העיד מר מוטי מישל – מנהל אזור ירושלים בנתבעת.

הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

3. בפתח הדברים אציין כי בתיק הוגש כתב תביעה ובאישורו של בימ"ש כתב התביעה תוקן. בכתב התביעה הראשון נטען כי האירוע ארע בכביש מספר 54.

בכתב התביעה המתוקן תוקנה הטעות לכביש מספר 45.

4. לטענת התובעת בכתב התביעה המתוקן, ביום 21.12.15 נסע רכב התובעת לכיוון עטרות בכביש מס' 45, לפתע עלה הרכב על כתם שמן, איבד יכולת הבלימה, החליק לעבר רכב שהיה לפניו ופגע בו.

5. לטענת הנתבעת בכתב ההגנה לא היתה כל הפרה של חובת הזהירות מצידה.

לא התקבל כל דיווח אודות האירוע נשוא התובענה.

6. ראשית, בכל הנוגע לעצם קיומו של המפגע - כתם השמן, שני העדים מטעם התובעת תיארו כתם שמן (או חומר חלק אחר) לפני כניסה לכיכר.

שני העדים מטעם התובעת הוסיפו ותיארו מצב בו אחרי התאונה עם רכב התובעת, היו תאונות נוספות במקום של רכבים אחרים שאיבדו שליטה כתוצאה מכתם השמן על הכביש.

עדותם של העדים מטעם התובעת בעניין זה נחזתה בעיני כאמינה, עקבית ולא מצאתי סתירות בעדויותיהם בעניין זה.

נוסף בזאת, התובעת צירפה תמונות ממקום האירוע (ראה ת/1), שם ניתן לראות סימנים כהים על הכביש. במיוחד אתייחס לתמונה האמצעית, שם ניתן לראות כתם על הכביש בין שני רכבים.

7. משכך, התובעת עמדה בנטל שמוטל לפתחה והוכיחה כי אכן היה מפגע של שמן או חומר מחליק דומה על הכביש.

8. בהתאם לדו"ח האירוע שצורף לכתב התביעה, האירוע ארע בשעה 09:20.

9. הנתבעת מכחישה בכתב ההגנה באופן גורף כל דיווח אודות מפגע כלשהו בכביש האמור.

10. דא עקא, מעיון בדו"ח יומן אירועים שצורף כנספח א' לכתב ההגנה, נרשם ביום 21.12.15 בשעה 09:05:21 באירוע מספר 1190586 כדלהלן:

"כביש שאינו באחריות החברה

כביש 54 לכיוון בית חנניה דיווח על כתם ש".

מר מוטי מישל אישר בעדותו כי האות ש. בדיווח מתייחסת להערכתו לשמן (ר' עמ' 7 ש' 15 לפרוטוקול).

11. בעדותו בפני אישר מנהל האזור מטעם הנתבעת, מר מוטי מישל, שאין בארץ כביש מספר 54 (ראה עמ' 7 שורות 7-8 לפרוטוקול).

12. כמו כן, מר מוטי מישל אישר בעדותו כי לא היה ער לרישום שמספרו 1190586 בנוגע לכתם שמן לכיוון בית חנניה ורק במעמד הדיון שבפני הובא האמור לתשומת ליבו לראשונה (ראה עמ' 7, שורה 22 לפרוטוקול).

13. הנתבעת לא זימנה את הנציג שקיבל את הדיווח למתן עדות.

14. מהאמור עולה כי בניגוד לנטען על ידי הנתבעת בכתב ההגנה, התקבל דיווח אצל הנתבעת ביום האירוע בשעה 09:05 על כתם שמן לכיוון בית חנניה.

למרות שמספר הכביש הרשום בדיווח אינו נכון, מאחר ואין כביש מספר 54 בארץ, מחובתה של הנתבעת היה לבחון את הדיווח האמור בהתאם למקום ולא לפתור את עצמה מבלי לעשות דבר.

15. ובמה דברים אמורים, מר מוטי מישל אישר בעדותו כי אינו יכול לומר מה עשתה הנתבעת עם הדיווח האמור (ראה עמ' 7, שורה 30-31 לפרוטוקול).

הנתבעת הוסיפה וצירפה את דוחות הסיור למועד הרלבנטי. בהתאם לדוחות אלו, אין כל רישום בדבר טיפול בכתם שמן כלשהו באזור בית חנניה.

16. מר מוטי מישל התייחס בחקירתו הראשית לאחריותה של הנתבעת בכל הנוגע לטיפול בכבישים באומרו:

"שאלת בימ"ש: אם יש כתם שמן מי מטפל.

ת. הנתבעת או שולחים כיבוי אש.

במקרה זה לא קיבלנו דיווח לא על תאונה ולא על שמן. היינו בכביש הזה אחר כך בצורה אחרת, מקרה אחר לא קשור.

(ראה עמ' 6, שורות 16-19 לפרוטוקול).

17. מר מוטי מישל מאשר בעדותו כי כביש מס' 45 בטיפול ובאחריות הנתבעת.

(ראה עמ' 8, שורה 13 לפרוטוקול).

מר מוטי מישל הוסיף וציין שאין לו מושג מי טיפל בכתם השמן.

(ראה עמ' 8, שורה 14 לפרוטוקול).

18. מהאמור עולה כי הנתבעת כלל לא היתה ערה לדיווח.

לנציג הנתבעת שהעיד מטעמה אין מושג מה נעשה עם הדיווח האמור וכיצד טופל המקרה. גם אם דווח על אירוע בכביש 54, מאחר וכביש זה אינו קיים ולנתבעת נמסר דיווח מדויק על מקום האירוע, היתה הנתבעת אמורה לבדוק ולבחון את הדיווח ולפעול בהתאם ולא לפטור את עצמה באמרה "כביש שאינו באחריות החברה".

יש לצפות לאמור מהנתבעת שאחראית על טיפול ותחזוקה של הכביש לכיוון בית חנניה.

19. מאחר ונציג הנתבעת שקיבל את הדיווח לא זומן למתן עדות והלכה היא כי אי זימונו של עד תעמוד לרעת הצד אשר נמנע מלהביאו ומאחר ומר מוטי מישל לא יכול היה לשפוך אור על נסיבות הדיווח ותוצאותיו, הנתבעת לא נתנה כל הסבר או מענה הולם להתנהלותה.

20. בכל הנוגע לאחריותה של הנתבעת בנוגע לתחזוקת הכבישים, בתא"מ 31612-04-16 (ת"א) קווים נ' ברסי ואח' (פורסם בנבו), התייחס בימ"ש לאחריותה של נתיבי ישראל (הנתבעת) לתחזוקת כבישים בהתייחסו לפסיקה הרווחת בקובעו:

"ברמה המושגית, חברת נתיבי ישראל כמי שאמונה על טיפול ותחזוקה של הכבישים המסורים לאחריותה, חבה חובת זהירות מושגית כלפי ציבור הנוסעים והמשתמשים בדרך לדאוג לתקינות הכביש שנמצא תחת פיקוחה, ובכלל זה לטפל ולהסיר מפגעים מהכביש על מנת להבטיח שימוש בטוח בכביש (תא"מ 31612-04-16 ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ ואח' [פורסם בנבו] (26.2.2017); תא"מ 38432-08-11 ביטוח ישיר בע"מ נ' מע"צ [פורסם בנבו] (13.08.14)). חובה זו, מקימה את האחריות הקונקרטית של חברת נתיבי ישראל כלפי כלי הרכב של הצדדים שהוסעו בקטע הכביש שנמצא בתחום אחריותה וטיפולה. ואולם חובה זו, ולצדה אחריות חברת נתיבי ישראל לצפות כי כתם השמן שיימצא בכביש שעליו היא מופקדת עלול לגרום לרכב הנוסע בו להחליק ולהינזק, אין פירושה שכל אימת שיימצא כתם שמן בכביש תחוב חברת נתיבי ישראל בנזקי כלי רכב שהחליק על כתם השמן. זאת, כל עוד לא הוכח כי חברת נתיבי ישראל ידעה על מפגע זה טרם האירוע והיא לא נקטה באמצעים סבירים למניעת קיומו ולסילוקו בתוך זמן סביר. בין השיקולים לקביעת מדיניות משפטית ראויה של רמת הזהירות המוטלת על חברת נתיבי ישראל, על פי ההלכה הפסוקה, יש לערוך שקלול רמת הסיכון כנגד עלות אמצעי הזהירות, בהתחשב בערך החברתי של הפעילות שבגינה נוצר הסיכון. היינו: "הסתברות להתממשות הסיכון, גובה הנזק הצפוי, עלות האמצעים בזמן ובמאמץ למניעת הנזק, האינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון" (ע"א 3124/90 מאיר סבג נ. דוד אמסלם, פ"ד מט (1) 102, 107 (1995)).

היטיב לתאר זאת השופט נ' סמארה בעניין תא"מ 3752-08-15 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' נתיבי ישראל [פורסם בנבו] (9.8.2016) (פסקה 5.12):

"למעלה מהצורך, לא כל אימת שמתרחשת תאונה בשל מפגע על הכביש, נושאת הרשות, האחראית על תחזוקת הכביש ועל הפעלתו, לקרות התאונה. רוצה לומר, כי האחריות על תחזוקת הכביש אינה גוררת אחריה אוטומטית אחריות בנזיקין. לא מדובר על קטע כביש קטן המצוי בסמוך לדלת היציאה של משרדי בקרת הכבישים של הנתבעת, לא מדובר על חיה שבשליטתה של הנתבעת, אלא מדובר על כביש שאורכו מספר לא קטן של קילומטרים, כאשר תקלות ומפגעים עלולים להתרחש בו בכל רגע נתון מבלי יכולת לצפות זאת מראש. הנתבעת, כמו כל רשות, אינה יכולה להרשות לעצמה הצבת פקח או בקר בכל נקודה ונקודה בכביש. לכן, מרגע היוודע על מפגע כזה או אחר בכביש, בין באופן יזום על ידי סיירים מטעם הנתבעת ובין על ידי דיווחים המתקבלים אצלה מאזרחים או מרשויות האכיפה, החירום וההצלה, יש לאפשר לה זמן סביר לטיפול בתקלה או במפגע. זמן זה כולל, בין היתר, העברת הדיווח לגורמים הרלוונטיים, הצטיידות באלמנטים הדרושים להסרת המפגע, נסיעה למקום המפגע והסרה בפועל של המפגע וכיו"ב"."

21. אכן דיווח ראשון לנתבעת היה בשעה 09:05 והאירוע היה בשעה 09:20.

למרות פרק הזמן הקצר שקיים לכאורה בין הדיווח לבין האירוע, בהעדר כל הסבר מטעם הנתבעת לגבי הצעדים בהם נקטה בעקבות הדיווח וכיצד טופל האירוע, אין לקבל את טענתה כי בפרק זמן קצר זה לא יכלה לטפל במפגע ולמנוע את הנזק הנטען.

טענתה של הנתבעת בעניין זה הינה בגדר טענה בעלמא וניתן לראותה בגדר "עדות כבושה" שנטענה אך לאחר שהובא לתשומת ליבה במעמד הדיון שקיים היה דיווח קודם לקרות התאונה.

לא ניתן לשלול כי גם בפרק הזמן הקצר האמור יכלה הנתבעת לפעול או להפעיל גורמים אחרים שיכלו להגיע למקום ולמנוע את האירוע נשוא התובענה וככל הנראה אירועים נוספים.

הנטל להוכיח כי לא יכלה לעשות כן, נופל לפתחה של הנתבעת ומאחר ובהגנתה הכחישה כל דיווח, הנתבעת לא עמדה בנטל זה שמוטל לפתחה.

22. משכך, הנני רואה בנתבעת כאחראית לנזק שנגרם לרכב התובעת באופן בו למרות דיווח שנמסר לה קודם לאירוע נשוא התובענה, התעלמה מדיווח זה ולא עשתה דבר בעניין.

23. יחד עם זאת, סבורני כי בנסיבות העניין יש להשית על נהגת רכב התובעת רשלנות תורמת.

24. בע"פ 84/85 ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) נקבע לעניין רמת הזהירות הנדרשת בכביש הדברים הבאים:

"נהג הנוהג בכביש, אפילו בתנאים האופטימאליים שתוארו, עשוי להיתקל באירועים שונים, שאף כי אין לומר שחובה עליו לצפות איזה מהם באופן ספציפי, הרי הם מהווים חלק מהסיכונים הרגילים והנורמאליים, הכרוכים בנהיגה בדרכים. כך, למשל, הימצאות כתם שמן בכביש או שברי זכוכית או בעל חי החוצה את הכביש באופן פתאומי או תקר בצמיג או אירועים אחרים כיוצא באלה, שניסיון החיים מלמד, שהם תופעה מוכרת בכביש. נהג סביר אינו יכול, ואיננו חייב, לכן, לצפות, שבמקום מסוים בכביש יקרה אירוע ספציפי זה או אחר כגון אלה. אך הוא חייב להביא בחשבון את האפשרות, שאירוע מסוג זה עלול לקרות לו במהלך הנסיעה. ככל שהוא נוהג במהירות רבה יותר, כך יקשה עליו לשלוט במכוניתו, אם ייתקל באיזה מסיכוני דרך אלה. כשהוא נוהג במהירות כה גבוהה, כפי שייחסתי למערער, הוא יוצר סכנה, שהוא יכול וחייב לצפותה מראש, שבקרות אירוע מעין זה הוא עלול לאבד את השליטה בהגה, וכי המכונית תסטה ממסלולה ותתהפך ונוסעיה ייפגעו ואף ייתכן שייהרגו".

25. ומן הכלל אל הפרט, נהגת רכב התובעת מאשרת בעדותה כי רכב שלפניה איבד שליטה. בשלב זה בלמה נהגת רכב התובעת את רכבה, איבדה שליטה ברכב ופגעה עם החלק הקדמי של רכב התובעת בחלקו האחורי של רכב שנסע לפניה.

תקנה 49 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 מחייבת נהג רכב לשמור מרחק בין רכבים המאפשר בלימה בכל עת כדי למנוע תאונה.

מכאן עולה כי נהגת רכב התובעת לא שמה לב לכתם השמן למרות שצריכה היתה לעשות כן ובנוסף לא שמרה מרחק סביר מהרכב שלפניה ופגעה בו מאחור.

אציין גם כי לא נטען שהרכב שלפני רכב התובעת, שגם הוא כביכול איבד שליטה כתוצאה מכתם השמן, גרם לתאונה כלשהי, מלבד להיפגע מאחור ברכב התובעת. דהיינו, כתם השמן לא גרם לו לאבד שליטה עד כדי מצב של תאונה.

26. בנסיבות אלו, הנני רואה לנכון להשית על נהגת רכב התובעת רשלנות תורמת בשיעור של 40%.

27. בהתייחס לרכיבי הנזק השונים בכתב התביעה, הנתבעת לא ביקשה לחקור את השמאי מטעם התובעת ועל כן חוות דעת זו מתקבלת כלשונה, לרבות רכיב שכר הטרחה.

כך גם צורף אישור בעניין הגרירה בעלות של 200 ₪. איני מקבל את טענת הנתבעת שמאחר והרכב המשיך בנסיעה לאחר התאונה והגרירה היתה בשלב מאוחר יותר, לא היה צורך לגרור אותו והיה ניתן להגיע בנסיעה למוסך.

טענה זו לא הוכחה ובהתחשב בהיקף הנזק לרכב התובעת נחזה כי סבור ומוטב היה להשתמש בשירותי גרירה ולא לסכן מצבו של הרכב ולהחמירו בנסיעה נוספת.

בכל הנוגע לרכיב הנזק של אבדן ימי עמידה, איני מקבל את תביעתה של התובעת ברכיב נזק זה מאחר ונזק זה לא הוכח בפני.

28. במאמר מוסגר אתייחס ואציין כי אין לשלול את גרסתה של התובעת וזכותה לקבלת פיצוי נוכח זאת שלכאורה קיים הבדל בין עדותה של נהגת רכב התובעת בכל הנוגע להתנהלות הרכב שלפניה לבין דבריו של הנוסע שציין כי הרכב שלפניו הסתחרר. כך גם איני סבור כי אי זימונה של נהגת הרכב שנפגע מרכב התובעת לדיון יש כדי להביא לדחיית התביעה, למרות שיכול והיה בעדותה לשפוך אור נוסף על נסיבות המקרה.

29. לסיכומם של דברים, הנני מקבל את תביעתה של התובעת בחלקה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 30,077 ₪.

30. כמו כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת אגרת בימ"ש בסך של 645 ₪, הוצאות העדים בסך של 600 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 4,637 ₪.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום.

במידה והסכומים לא ישולמו במועד הנקוב לעיל, יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית משפט מחוזי מרכז – לוד.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' תמוז תשע"ח, 15 יוני 2018, בהעדר הצדדים.