1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כב' סג"נ השופטת יעל אילני) מיום 24/7/16 בת.א. 51795-01-14 ולפיה נדחתה בקשת המבקשת – הנתבעת להבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בהתאם לסעיף 6 ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ח – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

2. המבקשת ביקשה למנות מומחה רפואי בתחום האורתופדיה על מנת שתוכל לסתור את קביעת המל"ל. במל"ל נקבעה למשיב – התובע נכות רפואית צמיתה כדלקמן:

10% נכות בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדה צווארי (לפי סעיף 37 (5) א' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956.

10% נכות בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני (לפי סעיף 37 (7) א' לתקנות.

3. הבקשה הוגשה מהנימוקים הבאים:

התביעה בבית משפט קמא הוגשה בגין נזקי גוף ביחס לתאונת דרכים מיום 4/1/12. נטען כי רק ביום 13/4/15 פנה המשיב למל"ל למחלקת נפגעי עבודה על מנת שיקבעו נכותו בקשר לתאונה מיום 4/1/12.

התברר כי ביום 14/2/11 הגיש המשיב למל"ל למחלקת נפגעי עבודה תביעה לקביעת דרגת נכות בגין תאונת דרכים מיום 23/8/09 והתלונן על כאבי גב (בין היתר) נקבעה לו נכות זמנית אורתופדית ונוירולוגית עד ליום 1/2/10 ולאחר מכן לא נותרה נכות צמיתה אורתופדית.

לאחר מכן, הגיש ביום 4/8/11 למל"ל תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה בגין תאונת דרכים מיום 4/4/11.

המבקשת טענה, כי מהמסמכים בהם עיינה הועדה בשנת 2012 עלה, כי לא היתה פגיעת צוואר ו/או יד ו/או מנגנון צליפת שוט, ולמעשה עמדו בפניה מסמכים מהם עולה, כי חבלות צוואר מתייחסת לתאונות מיום 23/8/09 ו- 4/4/11.

פורט, מדוע ועדת המל"ל שגתה, כאשר ייחסה נכות צווארית לתאונה משנת 2012 וכי המשיב מסר הצהרה כוזבת למל"ל ביחס למצבו הרפואי המקדים, הועדה לא התייחסה למצב המקדים ולצורך מניעת עיוות דין משמעותי יש להיעתר למבוקש.

4. המשיב טען, כי יש לדחות את הבקשה. טען, כי מלוא החומר הרפואי הונח בפני הוועדה וחזקה שעיינה בחומר כולו, מה עוד שגם עיון במלוא החומר הרפואי מוביל למסקנה, כי אין לשנות ממסקנת ועדת המל"ל.

5. כב' השופטת אילני בהחלטתה קבעה, כי לכאורה יש טעם בטענת המבקשת ולפיה ניתן להסיק כי הועדה לא בדקה באופן עצמאי את המצב הרפואי עובר לתאונה ,כפי שהוא עולה מהמסמכים הרפואיים אלא הסתמכה על קביעות הועדה בתביעות שהגיש ביחס לתאונות הקודמות ובכך שלא קבעו לו נכות צווארית בגינן, אך הוסיפה: "יחד עם זאת, אחד התנאים למתן היתר להבאת ראיות לסתור במקרה של מצב רפואי קודם שלא עמד בפני הועדה הוא, שאילו היה התיעוד הרלוונטי מוצג לפני הועדה הוא היה מביא ברמת הסתברות לא מבוטלת לתוצאה שונה (בע"א 5779/90 הנ"ל ננקטה הלשון: "ואשר לו היו לפניה, בוודאי היו מביאות לתוצאה שונה")". (מתוך סעיף 7 להחלטה).

בהחלטה פורט, מדוע לא קיים סיכוי סביר לכך, שלו היה נבחן רק התיעוד הרפואי לבדו, אזי היתה המסקנה משתנה. (סעיף 8 להחלטה).

נקבע על בסיס עיון בתיעוד, כי לכל היותר התלונן המשיב בין שבועיים לחודש לאחר התאונות מיום 23/8/09 ו- 4/4/11 על כאבי צוואר ולאחר מכן פסקו תלונותיו וממילא לא נמצאו ממצאים בצוואר.

מכאן הבר"ע שלפני.

6. ב"כ המבקשת מפרט, מדוע לדעתו שגה בית משפט קמא וכיצד ניתן לראות ששגתה ועדת המל"ל.

נטען, כי הועדה אשר קבעה 10% נכות צווארית פטרה עצמה מלדון בשאלת הסיבתיות בין הנכות והתאונה משנת 2012, כיוון שמבחינתה אין זה משנה אם הנכות נגרמה מתאונה משנת 2012 או 2011 או מתאונות קודמות אחרות. מבחינתה הן התאונה משנת 2012 והן התאונה משנת 2011 הן "תאונת עבודה" ועל המל"ל לשלם סכום זהה, אך מבחינת המבקשת – המבטחת בגין התאונה משנת 2012 יש חשיבות של ממש בסוגיית הקשר הסיבתי.

7. ב"כ המשיב בתגובתו טוען, כי יש לדחות הבר"ע, שכן אין עסקינן במקרה חריג המצדיק הבאת ראיות לסתור וממילא אין עסקינן בהחלטה שערכאת ערעור תתערב בה. הוא מדגיש כי החלטת בית משפט קמא נכונה לגופו של עניין ומנומקת כדבעי.

8. לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה ולפיה דין בקשת הרשות לערער להידחות מהנימוקים כדלקמן:

א) אין מחלוקת על כך שהבאת ראיות לסתור מתאפשרת רק "מטעמים מיוחדים שיירשמו" לפי סעיף 6 ב' לחוק הפלת"ד וכי הדבר מתאפשר רק במקרים מיוחדים וחריגים. (וראה לעניין זה: ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מח (4) 77, 82 ) וכי מקרים אלו יכולים להתקיים גם כאשר עולה שהבירור הרפואי בפני ועדת המל"ל לא היה שלם ויתכן שאינו משקף את המצב הרפואי לאישורו.

וראה לעניין זה: רע"א 3233/94 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלבינסקי חיים.

כפי שצוין ע"י כב' השופטת אילני, ניתן לנקוט באמצעי חריג זה ,כאשר בית משפט משתכנע, כי אילו היה מלוא התיעוד הרלוונטי בפני הועדה, אזי נראה כי תוצאת החלטת הועדה היתה שונה.

ב) התערבות ערכאת ערעור בנושא הבאת ראיות לסתור נעשית גם כן רק במקרים חריגים.

וראה לעניין זה: ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אחמד (פורסם בנבו), רע"א 11325/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' גולינבסקי (27/2/06 )

, רע"א 6023/14 פקיה נ' אספיר(30/12/14).

בית משפט קמא נימק החלטתו ובוודאי שאין עסקינן בהחלטה החורגת מהסבירות באופן המצדיק התערבות.

ג) ב"כ המשיב אף מצטט מפרוטוקול הועדה הרפואית מיום 30/6/15 שם נכתב מפורשות כי הוועדה עיינה במסמכים ביחס לתאונות הקודמות (משנת 2009 ומשנת 2011).

לפיכך, יש ממש בטענתו לפיה אם המבקשת רצתה להוכיח כי הועדה לא עיינה בחומר, למרות שהיא כתבה כי כן עיינה בו, היא היתה צריכה להוכיח זאת והדבר לא נעשה.

כפי שב"כ המבקשת מנסה לחזק טיעוניו באמצעות ציטוטים מהתיעוד הרפואי, כך גם עשה ב"כ המשיב, על מנת לתמוך בטענתו לפיה עובר לתאונה משנת 2012 לא סבל המשיב מנכות צווארית.

לאור מכלול נימוקים אלו, לא מצאתי כי יש מקום להתערבות בהחלטה.

9. לאור האמור לעיל, דין הבקשה להידחות.

10. המבקשת תישא בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

11. המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ד אלול תשע"ו, 27 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.