1. התובעים הגישו תביעה בה עתרו להורות לנתבעת ליתן לה אישור לצורך רישום משכנתא על מספר חנויות שבבעלותם וכן להורות לנתבעים, יחד ולחוד, לפצותם בסך של 50,000 ₪ בגין עוגמת הנפש והנזק שנגרם להם.

2. הנתבעים הגישו מספר בקשות מקדימות לרבות בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, בקשה להכרה בחסינות עובד ציבור ועוד.

3. התובעים הגיבו לבקשה להכרה בחסינות עובד ציבור אולם לא הגיבו לעניין הבקשה לדחיית התביעה על הסף מחוסר סמכות עניינית ולשאר הטענות המקדמיות. ביום 8.12.16 ניתנה החלטה המורה לתובעים להגיב לעניין הבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, תוך 20 יום. לאחר מספר אורכות, תגובת התובעים הוגשה.

בקשת הנתבעים

4. התובעים פנו בבקשה לנתבעת 1 לקבל אישור עבור לשכת רישום מקרקעין. הנתבעת 1 החליטה שלא לתת להם את האישור המבוקש. החלטת הנתבעת 1, העירייה, הינה החלטה מינהלית בהתאם לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: "החוק").

5. מאחר ומדובר בהחלטה מינהלית, נקבע בחוק שהסמכות לדון בתובענה התוקפת החלטה זו, נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

6. לפיכך יש להורות על סילוק התביעה, על הסף, בהעדר סמכות עניינית של בית משפט זה.

תגובת התובעים

7. לאחר מתן ההחלטה ביום 8.12.16, התובעים הגיבו לבקשה ביום 28.2.17. בתגובתם, שהוכתרה בכותרת "הודעה", הם ביקשו שבית המשפט ידון בבקשה להכרה בחסינות עובד ציבור ולא ידון, בשלב זה, בבקשה למחיקה על הסף מחוסר סמכות עניינית.

8. לטענתם, הבקשה להכרה בחסינות הוגשה כבקשה נפרדת ואילו הבקשה בעניין הסמכות העניינית נכללה בכתב ההגנה. מכאן יש ללמוד שגם לדעת הנתבעים, עניין הסמכות העניינית צריך להיות נדון בדיון עצמו, בשונה מעניין החסינות לעובד ציבור אשר צריכה לידון כבקשה בכתב.

9. כמו כן, הסעדים הנתבעים בתביעה כלפי שני הנתבעים הינם סעדים שונים. בעוד שכלפי הנתבעת 1 יש מקום לדון בעניין הסמכות, הרי כלפי הנתבע 2 התבקש סעד כספי בלבד אשר נמצא בסמכותו של בית משפט זה. לכן בית המשפט מוסמך וצריך לדון בתביעה הכספית שהוגשה נגד הנתבע 2, בלי קשר לשאלת הסמכות העניינית בסעד שהתבקש מהנתבעת 1.

10. לטענתם, הקביעה של העדר סמכות "תכריח" אותם להגיש הליך נפרד לבית המשפט המוסמך ולגרום לתובעים לבזבוז כסף וזמן. התובעים מציינים שגם לאחר הגשת התביעה הם פנו לנתבעים אולם לא קיבלו התייחסות לטענתם.

11. לפיכך התובעים מבקשים לקדם את ההליך באופן שבו יקבע מועד לדיון בבקשה להכרה בחסינות עובד ציבור, אשר נגדו הוגשה תובענה כספית בלבד, בסכום הנמצא בסמכות בית משפט זה.

דיון

12. בהתאם לפסיקה, הסמכות נקבעת לפי הסעד הכלול בתביעה. התובעים עתרו לקבלת שני סעדים – הסעד הראשון, להורות לנתבעת 1 לנפק אישור ללשכת רישום המקרקעין. הסעד השני, לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, בפיצוי התובעים בגין עוגמת הנפש והנזק שנגרם עד להוצאת האישור.

13. מעיון בסעדים המבוקשים, נראה שהסעד העיקרי הוא קבלת האישור והסעד המשני הוא הפיצוי הכספי. שכן, אם יקבע שהנתבעת 1 צדקה בהחלטתה שלא ליתן אישור לתובעים, ממילא התובעים לא זכאים לפיצוי כספי. לפיכך אין מקום לדון בתביעה נגד הנתבע 2 בלבד, בטרם יוחלט לעניין הסעד העיקרי – קבלת האישור. יתכנו מקרים בהם בית משפט זה ידון בהחלטות מינהליות במסגרת תקיפה עקיפה. אולם, בענייננו, הסעד העיקרי מופנה כנגד הרשות המינהלית ולכן לא מדובר בתקיפה עקיפה, כי אם בתקיפה ישירה של החלטת הרשות.

14. סעיף 5 לחוק קובע כלהלן:

"בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה –

(1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית);..."

פרט 8 לתוספת הראשונה קובע כלהלן:

"8. רשויות מקומיות –

(א) החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור של שר הפנים לפי דין, שעניינה העיקרי של העתירה הוא החלטת שר הפנים...."

בהתאם לאמור לעיל, מאחר ובתובענה זו מדובר בתקיפת החלטה של רשות מקומית, הסמכות נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

15. אני דוחה את בקשת התובעים לדון תחילה בעניין החסינות הנטענת לנתבע 2 בשל היותו עובד ציבור, בטרם יקבע נושא הסמכות העניינית. נושא הסמכות העניינית של בית המשפט הינו בסיסי ואין מקום לדון בנושאים אחרים טרם קביעה בעניין זה.

16. לעניין הסמכות העניינית – הכלל הוא שהסמכות נקבעת לפי הסעד (ראו: ע"א 9575/02 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' עסמאת בהאי (אזל) (7.7.2010)). כאמור לעיל, הסעד העיקרי בתביעה הוא להורות לנתבעת 1 ליתן לתובעים אישור לצורך הגשתו ללשכת רישום המקרקעין. מדובר בתקיפת החלטה מינהלית והסמכות לתת סעד זה, נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים ולא לבית משפט זה. לפיכך, יש למחוק את התובענה.

תוצאה

17. אני מורה על מחיקת התובענה, בהעדר סמכות עניינית.

18. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ב ניסן תשע"ז, 18 אפריל 2017.