1. במסגרת הדיון, הודעתי לנאשם, כמצוות המחוקק ובהתאם להוראות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב 1982, כי החלטתי לזכות את הנאשם, מחמת הספק, מעבירה של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, המיוחסת לו בכתב האישום.
2. להלן, נימוקי הכרעתי.

א. רקע דיוני והליכים קודמים:

1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום לפיו, ביום 30.06.16, בשעה 19:50 או בסמוך לכך, הגיע הנאשם לקניון "רחובות" השוכן ברחוב ביל"ו 2, ברחובות (להלן: "הקניון").
2. בהמשך למתואר, נטען כי עת עלה הנאשם במדרגות הנעות בקניון, וכאשר הוא עומד מאחורי גב' ברוריה כהן (להלן: "המתלוננת") ובסמוך אליה, פתח את התא השמאלי בתיק הגב השייך למתלוננת (להלן: "התיק"), וגנב את מכשיר הטלפון הסלולרי שלה, מתוך התיק. כל זאת, עשה הנאשם כפי הנטען, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה, לשלול הדבר מבעלו, דרך קבע.

ב. תשובת הנאשם לכתב האישום והתנהלות דיונית של ההליך:

1. ביום 08.05.17 כפר הנאשם, כפירה כללית. ביום 02.10.17, הגיש הנאשם מענה מפורט, שבמסגרתו אישר שהיה במקום, וכן שהיה בסמוך למתלוננת, אך הכחיש כי גנב את מכשיר הטלפון הנייד מתיקה וטען כי העלילה עליו עלילת שווא.
2. בהמשך לכפירת הנאשם, נקבע ההליך לשמיעת ראיות, ליום 08.02.18.
3. ערב דיון ההוכחות, הגיש ב"כ הנאשם בקשה לדחיית מועד הדיון בטענה שניסיונותיו ליצירת קשר עם הנאשם לא צלחו. לדברי הסניגור, משיחה עם אביו של הנאשם, התברר לו כי הנאשם עזב את הארץ. בנסיבות האמורות התבקש בית משפט להורות על דחיית מועד הדיון. המאשימה התנגדה לבקשה, מן הטעם שמועד ההוכחות הודע לנאשם והוא הוזהר כי במידה ולא יתייצב יוכל בית המשפט לדון אותו בהיעדרו.
4. לאחר שהתקבלה עמדת המאשימה ונדחתה בקשה הסניגור לדחיית מועד הדיון, החלה ביום 08.02.18, שמיעת הראיות בהעדרו של הנאשם. באותו הדיון גם נידונה והתקבלה בקשת המאשימה לתיקון כתב האישום, על דרך הוספת עדת תביעה.
5. במסגרת פרשת התביעה נשמעו עדויותיהם של דפנה קורן ע.ת 1 (להלן: "דפנה"), המתלוננת ברוריה כהן ע.ת 2 (להלן: "המתלוננת"), עדותו של מקסים נובוסדיוק ע.ת 3 (להלן: "מקסים"), עדותו של שגיב לוי ע.ת 5 (להלן: "שגיב"), עדותה של גולדי ברוד ע.ת 6 (להלן: "גולדי"). כמו כן, הוגשו מסמכים מתיק החקירה  - דו"ח פעולה (ת/1), דו"ח עיכוב (ת/2), הודעת חשוד (ת/3), דיסק תיעוד חקירה (ת/5), מזכר איתור עד ומזכר איתור מצלמות (ת/6-ת/7).
6. בתום הישיבה, נקבע התיק להמשך שמיעת הראיות (סיום פרשת התביעה ופרשת הגנה). דא עקא, שמועד זה נדחה, מעת לעת, מן הטעם שלא צלח בידי המאשימה לאתר את הנאשם והלה לא יצר כל קשר עם סנגורו. עד שביום 02.01.19, בחלוף כשנה מן המועד האחרון בו נכח הנאשם באולם בית המשפט, ההליכים בתיק הותלו.
7. ביום 09.12.20 התקיים דיון תזכורת במעמד הצדדים, בהמשך להודעת המאשימה כי הנאשם אותר ולאור בקשת המאשימה לחידוש ההליכים. לדיון זה הנאשם התייצב ואישר כי שהה בחו"ל במהלך כל התקופה שחלפה. ההליכים חודשו והתיק נקבע לסיום שמיעת הראיות, ליום 10.03.21. במועד האמור, הסתיים שלב ההוכחות ונשמעו סיכומי הצדדים.

ג. דיון והכרעה:

1. השאלות הטעונות הוכחה במקרה דנן, הן בעיקרן שאלות עובדתיות. הלכה למעשה, בית המשפט נדרש לקבוע האם עלה בידי המאשימה להוכיח במידה הנדרשת בפלילים האם אכן ביצע הנאשם את מעשה הגניבה המיוחס לו ונטל מתיקה של המתלוננת את הטלפון, תוך בחינה של כלל הראיות שהובאו לפניו, הערכת מהימנות העדים וקביעת משקל הראיות. כן, ידרש בית המשפט לשאלת קיומם של מחדלי חקירה ומשקלם בקביעת הממצאים העובדתיים.

ג1. פרשת התביעה:

עדותה של דפנה ע.ת 1:

1. העדות המרכזית שהובאה ע"י המאשימה, היא עדותה של דפנה, כלתה של המתלוננת, אשר מסרה עדות ראייה.
2. דפנה מסרה בחקירה ראשית, כי אין בינה ובין הנאשם היכרות מוקדמת. לדבריה, במועד האירוע, שהתה בקניון, יחד עם חמותה, המתלוננת, וביתה הפעוטה. העדה סיפרה, כי המתלוננת עלתה במדרגות הנעות, כשהיא אוחזת בידיה את ביתה, בעוד שהיא עצמה המתינה להן במעלה גרם המדרגות. כך, תיארה את אשר התרחש באותם הרגעים: "בזמן שהן כמעט סיימו לעלות אני רואה את האדם שעומד מאחוריה שולף את הטלפון ומחזיק אותו בין הידיים. מדגימה ידיים שלובות לפני הגוף ומסתיר את הטלפון צמוד לגוף. ראיתי בבירור שהוא לקח לה את הטלפון. אני זוכרת שפשוט חטפתי לו את זה מהיד ואמרתי לו מה אתה עושה למה לקחת את זה" (עמ' 24 ש' 20 – 24). כן, סיפרה דפנה, כי "בהתחלה הוא אמר, לא זה נפל לה. אמרתי לו אני ראיתי אותך מוציא את זה מהתא. גם לא היה לזה איך ליפול, היא עמדה ישר והחזיקה את הבת שלי ולא התכופפה או משהו כזה. אמרתי לו זה לא נפל, אתה הוצאת את זה וראיתי בבירור. בגלל זה גם יכולתי לחטוף את זה" (שם, ש' 27 - 29). כאשר עומתה העדה עם טענת הנאשם שהטלפון נפל למתלוננת והוא רק הרימו מהקרקע, עמדה העדה על דעתה, שלא ייתכן שהנייד נפל מהתיק באומרה "אם לא הייתי רואה ורק הייתי רואה אותו מחזיק הייתי אומרת אולי באמת נפל לה, אבל במו עיני ראיתי אותו מוציא". דפנה גם הציגה לבית המשפט את תיקה האישי, טענה שזהו תיק דומה לזה שבו אחזה המתלוננת בעת האירוע, והצביעה על תאי הצד, להם יש כיסוי ובתוך אחד מהם הונח הטלפון הנייד.

1. בחקירתה הנגדית של דפנה טענה, כי עמדה "בקצה המדרגות", כי חמותה הייתה הראשונה בגרם המדרגות הנעות בעוד הנאשם ניצב מאחוריה. לדבריה, עמדה בסמיכות לגרם המדרגות כך שהיה ביכולתה לחזות במתרחש. לשאלות הסניגור מסרה "אם אני זוכרת נכון, חטפתי לו את הטלפון מהיד והייתי בסערת רגשות הרמתי את הקול" (עמ' 26, ש' 1). לדברי העדה, הגיע למקום אדם נוסף, עובר אורח, שנחלץ לעזרתן ואמר לנאשם לא לזוז, עד שיזעיק אבטחה למקום. דפנה מסרה, כי הנאשם לא ניסה לברוח ( עמ' 26, ש' 16 - 19).
2. לכשנשאלה דפנה מה אמר לה הנאשם אחר האירוע, העידה שאמר שהטלפון הנייד נפל לברוריה ובהמשך כאשר הבין כי בכוונתה להגיש תלונה במשטרה "אמר סליחה בואו נסגור את זה ככה" (שם, ש' 21 – 22). לדברי דפנה, התלבטה יחד עם חמותה האם להגיש תלונה, ולבסוף החליטה לעשות כן, במטרה למנוע מהנאשם לחזור על מעשיו. בהמשך לאמור, נלקח הנאשם על ידי איש האבטחה של הקניון, והיא עצמה הלכה לתחנת המשטרה למסור תלונה.
3. כאשר נשאלה ע"י הסניגור, האם יתכן שהנאשם, כדבריו, מצא את הטלפון על הרצפה, השיבה "ראיתי במאה אחוז. זה הרגע הכי מכונן של הענין"; "אם לא הייתי רואה טוב לא היה לי את האומץ לחטוף ממנו"; "ראיתי את האקט שהוציא את הטלפון מהתיק". בעניין זה העידה דפנה כי כאשר "חטפה" את הנייד מידיו של הנאשם, הוא לא הביע התנגדות (עמ' 28, ש' 3-6 לפרו').
4. דפנה עומתה עם העובדה, שבעת חקירתה במשטרה לא מסרה שהנאשם התנצל לאחר האירוע וביקש "לסגור את זה" ונשאלה הכיצד שנתיים לאחר קרות האירוע, היא זוכרת זאת והשיבה "הוא ביקש סליחה ובעצם ביקש שלא נגיש תלונה. אז לא אמר במילים האלה אבל אמר אני מבקש סליחה בשביל מה צריך את זה. מילים כאלה. לא זוכרת מילה במילה. יכול להיות שלא אמר בואי נסגור את זה אבל ביקש סליחה כדי שלא נגיש תלונה. הרחמים שלי נכמרו עליו וממש היה לי קשה" (עמ' 27, ש' 30 – 32).
5. לסיכום עדותה של דפנה, ניתן לומר כי מדובר בעדות סדורה וקוהרנטית. אין עילה לחשוד במניע זר ונסתר כלשהוא של דפנה להעיד דווקא כנגד הנאשם. דפנה מסרה לכל אורך הדרך, כי היא בטוחה בכך, שראתה את הנאשם נוטל את מכשיר הטלפון הנייד מתוך תיקה של המתלוננת ונותרה איתנה בעדותה זו. הפרט היחיד שהתערער במעט בעדותה של דפנה, נוגע לשאלה כיצד הגיעה מכשיר הטלפון לידיה – בעוד שבעדותה הראשית מסרה בביטחון כי חטפה את המכשיר מידיו של הנאשם, בחקירתה הנגדית סייגה "אם אני זוכרת נכון, חטפתי לו". דבר נוסף שעולה מעדותה של דפנה, שהינו בעל חשיבות, הוא העובדה שמיד כשפנתה לנאשם הוא טען בפניה שהטלפון נפל למתלוננת, אך בהמשך ביקש ממנה סליחה והפציר בה לא לקרוא למשטרה.

עדותה של המתלוננת, ברוריה (ע.ת 2):

1. ברוריה המתלוננת, אינה עדת ראיה. מעדותה עולה באופן ברור שכלל לא ראתה את הנאשם ולא הבחינה בהתרחשות עד לרגע שבו שמעה את כלתה, דפנה, צועקת לעבר הנאשם "תחזיר את הטלפון".
2. בעדותה, מסרה המתלוננת, כי אין לה היכרות מוקדמת עם הנאשם. באשר לנסיבות האירוע, סיפרה כי ביום האירוע, טיילה בקניון עם בני משפחתה ובהם בנה, דפנה כלתה (ע.ת 1), נכדתם ולמיטב זיכרונה גם אחותה הייתה עימם. וכך תיארה את המקרה: "...יש במדרגות הנעות יש באמצע ג'ירף גבוה וה. [שם הקטינה הושמט – א.ה.ה] רצתה להגיע והחלטתי לטפס איתה במעלה המדרגות שנהיה קרובות לג'ירף והתיק עלי, עשינו את זה כמה פעמים ואני הייתי מרוכזת להרים אותה. דפנה עמדה על המעקה שאפשר לצפות מי יורד מי עולה. ליד זארה. והיא ראתה איך אנחנו מטפסות, מאחורי היו אנשים, לא שמתי לב. הרמתי את ה. לג'ירף וזה נורא קרוב למפתן שיורדים מהמדרגות ופתאום שומעת את דפנה צועקת תחזיר את הטלפון, לא הבנתי מה קרה לה..." (עמ' 33 ש' 32 – עמ' 34 ש' 5). בהמשך סיפרה, כי למשמע צעקותיה של דפנה "בחור לא גבה קומה במיוחד מיד שלף את הטלפון ונתן לה". המתלוננת חזרה ואמרה "לא הבנתי אפילו מה מדברים". בהמשך לאמור, העידה ברוריה כי הנאשם היה נראה מבוהל, ו"כל הזמן הוא אמר לה תסלחי לי, כי חיכינו לאבטחה".

1. עוד סיפרה ברוריה, כי למשמע הצעקות ונוכח ההמולה, הגיע איש גדול מימדים, תפס את הנאשם ואמר לו "אתה לא תזוז מכאן" וציינה כי הגיע אדם נוסף שאמר להגנתו של הנאשם "מה אתם רוצים הוא בחור טוב", אך לדברי המתלוננת לא התייחסה לדבריו.
2. כאשר עומתה ברוריה עם טענת הנאשם, לפיה הטלפון הנייד נפל למדרגות והוא בסך הכל הרים אותו, השיבה "זה ממש לא יכול להיות, כי התיק שהיה לי זה אותו דגם של תיק כמו שיש לי עכשיו...הכיס נסגר עם מגנט. לא יכול להיות שנפל לי. אין סיבה, הטלפון יושב בדיוק בכיס. אם מישהו לא פותח, זה לא נפתח מה גם שדפנה אמרה שראתה אותו מוציא" (עמ' 35, ש' 1 – 3). גם בהמשך, כאשר נשאלה המתלוננת מספר פעמים האם ייתכן שהטלפון נפל מהתיק מבלי ששמה לב, עמדה על טענתה לפיה אין אפשרות שהמכשיר נפל, היות והיא החזיקה את התיק על שתי כתפיה, באופן מאוזן, ומאחר שהכיס היה סגור באמצעות מגנט. עם זאת, כאשר נשאלה, האם יתכן שמכשיר הטלפון כלל לא היה בתיק כאשר נפל, למשל בנסיבות שבהן קיבלה שיחה או אולי הציצה במכשיר כדי לבדוק מה השעה, לא שללה אפשרות זו והשיבה במילים "לא יודעת" (עמ' 36, 20 - 21).
3. בחקירתה הנגדית, אישרה ברוריה, כי למעשה לא הרגישה את דבר מההתרחשות. ברוריה לא ידעה לומר באופן חד משמעי, האם הנאשם מסר את הטלפון הנייד לדפנה, או שמא דפנה חטפה הנייד מידיו. ברוריה נשאלה לפרטי זיהוי הנאשם ושל עובר אורח שהיה במקום והשיבה, כי איננה זוכרת. כמו כן, כאשר נשאלה היכן היו יתר בני המשפחה בעת האירוע, השיבה "אני לא זוכרת, אני גם לא ידעתי שדפנה שם למעלה" (עמ' 37, ש' 3).
4. ברוריה מסרה כי הגיעה למסור עדות במשטרה, 13 ימים אחר קרות האירוע, לאחר שזומנה ולדבריה "בכלל לא רציתי להגיע למשטרה".
5. לסיכום העדות, נציין כי אין בעדות המתלוננת בכדי לשפוך אור על השאלה העובדתית, האם הנאשם נטל את מכשיר הטלפון מהתיק שבו אחזה בשעת האירוע. תרומתה של עדות המתלוננת היא לעניין נסיבות האירוע. מעדותה עולה, שהייתה מרוכזת בנכדתה שאותה אחזה בידיה, אשר היו מונפות כלפי מעלה, על גבה תיקה האישי, שהיה מוחזק באמצעות רצועות על שתי כתפיה, ובתיק תאי צד סגורים באמצעות מגנט. לטענת העדה, היא מחזיקה דרך קבע את מכשיר הטלפון הנייד שלה באחד מאותם התאים, ולדבריה אין אפשרות שהטלפון ייפול כאשר התא בתיק סגור. העדה ציינה, שהנאשם התנצל "אלף פעם". בכל האמור עד כה, עדות המתלוננת מתיישבת עם עדותה של דפנה ומחזקת אותה.
6. ואולם מן העדות עולה, שהמתלוננת לא ראתה - לא את דפנה ולא את הנאשם במהלך האירוע, ובנוסף כלל לא חשה בטלפון נלקח מן התיק. כמו כן, המתלוננת סיפרה בעדותה הראשית במלל חופשי שהנאשם מסר לדפנה את הטלפון מיד כאשר פנתה אליו (בחקירה הנגדית, סייגה ואמרה שאינה יודעת אם מסר או שאולי דפנה חטפה לו מהיד). זאת ועוד, המתלוננת לא שללה את האפשרות שמלכתחילה מכשיר הטלפון כלל לא היה בתיק ושעשתה בו שימוש כלשהו בסמוך לאירוע, וכן סיפרה שהנאשם לא ברח מהמקום והמתין עד אשר הגיע איש האבטחה. בכל אלו, יש בכדי לעורר ספיקות וסימני שאלה – שכן, אם המתלוננת לא ראתה את דפנה הרי שהיא אינה יכולה לאשר שהיה ביניהן קשר עין רציף מן המקום שבו עמדה דפנה בעת האירוע, אם היא לא חשה בטלפון נלקח מן התיק שעל גבה יש בכך בכדי להחליש את עדותה של דפנה שטענה שידיו של הנאשם היו בתוך התיק בעת שנטל את המכשיר, אם הנאשם מסר מיוזמתו את הטלפון לדפנה, היה פאסיבי ולא ניסה לברוח - הרי יש בכך בכדי לחזק במידת מה דווקא את גרסתו של הנאשם שמצא את הטלפון ובסך הכל ביקש להשיבו. כל אלו הן שאלות שבית המשפט מחויב להידרש להם, בבחינה הכוללת של הראיות.

עדותו של מקסים נובוסדיוק (ע.ת 3):

1. מקסים העיד, שעבד בעת האירוע כאיש אבטחה בקניון, בתפקיד סייר.
2. בחקירתו הראשית, סיפר מקסים כי לאחר שקיבל דיווח על התקהלות בקניון, הגיע למקום האירוע. לדבריו, עם הגעתו הבחין בקהל אנשים ובניהם הנאשם מוחזק על ידי אדם אחר, בסמוך למדרגות הנעות. בהמשך לאמור, לאחר שנמסר לו, כי הנאשם ניסה לגנוב טלפון ולבקשת הבחורה שהייתה במקום, הזעיק משטרה ולקח את הנאשם עימו לחדר האחמ"שים בקניון, לדבריו "שם הוא התחיל לדבר איתי, ובסופו של דבר הוא זרק למה עשיתי את זה. זה יום רע בשבילי, הייתי באזכרה או בבית קברות. הוא אמר למה הגעתי לקניון, למה נפלתי עליה על התיק שלה" (עמ' 29, ש' 7 – 9). העד סיפר, כי בהמשך הגיעו שוטרים למקום, אך הסתפקו בשיחה קצרה עימו ולא התעניינו בדבריו של הנאשם, והלה נלקח על ידם לתחנת המשטרה, לאחר ששוחחו עם "הבחורה".
3. עוד מסר מקסים, כי שמע דו שיח בין הנאשם ובין דפנה, שבו אמר הנאשם "מה זה משנה. עשיתי לא עשיתי. זה שטויות. שחררי אותי". לאחר שרוענן זכרונו בנקודה זו, אמר "כן הוא ניסה להתחמק ולשכנע אותה להשאיר הכל ככה בלי משטרה ושנשכח מזה וכל אחד ילך לכיוון שלו". מקסים העיד, כי במקום היו אנשים נוספים, אולם לא נטל מהם פרטים מזהים.
4. מקסים סיפר, ששוחח עם הנאשם בשפה רוסית והסביר כי זו שפת האם שלו ולכן הבין את דבריו של הנאשם. כאשר נשאל מדוע לא סיפר לשוטרים את הדברים שנאמרו לו ע"י הנאשם, השיב "הם שאלו איפה הבחור ואיפה הבחורה, הסברתי פחות או יותר מה היה, אבל הם לא התעניינו" (עמ' 29, ש' 26 – 27).
5. בחקירתו הנגדית, אישר מקסים, ששמע שהנאשם אומר לבחורה, דפנה, שלא גנב את הטלפון אלא מצא אותו. עוד העיד מקסים, כי הפריד בין הנאשם לבין דפנה, ולקח אותו למשרדו. שם, החל הנאשם לדבר איתו ברוסית. כאשר נשאל ע"י הסניגור, מה אמר לו הנאשם, השיב "כעקרון, מתחיל לבקש שאני אשחרר אותו, שאעזוב שאדבר עם הבחורה שלא יעבירו למשטרה...ואח"כ אמר מצטער על היום הזה, חבל שהגיע לקניון היה בדרך מבית קברות" (עמ' 30, ש' 23 - 24).
6. בחקירתו החוזרת, אישר העד כי מה שמסר בבית המשפט, סיפר גם בתחנת המשטרה.
7. ברשות בית המשפט, נשאל מקסים ע"י ב"כ הנאשם האם במקום היו בעת האירוע מצלמות אבטחה. לכך, השיב העד בחיוב. כאשר נשאל מדוע לא הביא את צילומי מצלמת האבטחה למשטרה, השיב: "אסור לנו להעביר את זה בלי צו של בימ"ש או בקשה מיוחדת של המשטרה". מקסים סיפר שאחרי שהשוטרים לקחו את הנאשם למשטרה, עלה בעצמו לחדר הבקרה וצפה בסרטון. לדבריו של העד, המצלמה מרוחקת מהמדרגות, ולכן כאשר צפה בסרטון יכול היה לראות "את הבחור מאחורי הבחורה וראו תנועות של היד שלו לכיוון התיק אבל לא רואים טלפון" (עמ' 31, ש' 16 – 18). מקסים נשאל מדוע לא מסר את הדברים הללו בהודעתו במשטרה, ולכך השיב "הם לא שאלו על זה. הם שאלו על מה שקרה עד שלקחו אותו. לא ראיתי במצלמות שהוא לוקח בוודאות את הטלפון. זה מצלמה מרוחקת. לא ראיתי להגיד מה שאני חושב או מה שנראה לי." (שם, ש' 22 – 23). לשאלה, האם מה שראה במצלמות היה "עוזר לנו בפתרון התעלומה"? השיב בשלילה.
8. נמצאנו למדים, כי מעדותו של מקסים עולה, שהדברים שאמר לו הנאשם, בעת שהיו לבדם במשרד, הם כאלו שמאשרים לכאורה את ביצוע המעשה על ידו ("למה עשיתי את זה"). יצוין, כי מה שמחזק את מהימנותו של העד מקסים, היא העובדה שהעד ידע לומר שהנאשם הגיע באותו היום מאזכרה בבית עלמין, שמתיישבת עם גרסתו של הנאשם. יחד עם זאת, כאמור לעיל, העד מסר שצפה בצילומי האבטחה מיד לאחר האירוע. עובדה זו לא הוזכרה על ידו בהודעתו במשטרה, על אף היותה מרכזית ומהותית ביותר. דברים אלו מעלים כמובן סימני שאלה – שכן, המדובר בעדות כבושה ביחס לפרט מהותי ביותר בחקירה, ולכן יש קושי ליתן בה אמון. מאידך, ככל שבית המשפט מקבל את הגרסה הכבושה, הרי שעל פי העדות, המדובר בעד היחיד שצפה בסרטון מצלמות האבטחה, ועל פי עדות זו, לא ראה העד את הנאשם מוציא מכשיר טלפון מתיקה של המתלוננת. העד אמנם ציין, שראה את ידיו של הנאשם "לכיוון התיק", אך לא הבחין בטלפון נייד כלל. דברים אלו מעלים ספק, שדינו שייזקף לזכותו של הנאשם.

עדותה של השוטר שגיב לוי (ע.ת 5):

1. השוטר שגיב לוי העיד, שהגיע למקום האירוע מתוקף תפקידו כסייר במשטרת רחובות. באמצעות השוטר שגיב הוגשו דו"ח הפעולה ודו"ח עיכוב שערך (ת/1-ת/2 בהתאמה), זאת חלף חקירה ראשית, לאחר שהעיד כי אינו זוכר את האירוע.
2. בדו"ח הפעולה ת/1, כתב השוטר שגיב, כי כאשר הגיע אל המקום פגש במודיעה, דפנה, אשר סיפרה לו כי בעת שעמדה בסוף המדרגות הנעות וצפתה בחמותה עולה עם ביתה במדרגות, הבחינה בנאשם פותח את התא השמאלי בתיק של החמות ומוציא משם את הטלפון הנייד שלה. עוד צוין בדו"ח, כי השוטר שאל את הנאשם מה קרה וזה טען לפניו שבעת שעלה במדרגות הנעות, הבחין בטלפון על הרצפה ולקח אותו. עוד צוין בדו"ח, כי הנאשם לא התנגד למאבטחים ולשוטרים, ועוכב לתחנת המשטרה.
3. בדו"ח העיכוב ת/2, בתגובת החשוד נכתב "אני לא גנבתי".
4. בחקירתו הנגדית, נשאל השוטר שגיב על האזכור בדו"ח הפעולה שערך בדבר קיומן של מצלמות אבטחה, ולקיומם של מצלמות והשיב "זה מה שאני מקבל ממוקד 100". לכשנשאל האם בדק את המידע האמור, השיב "אני יודע שיש מצלמות בקניון. יש צוות שנקרא זירה טכנולוגית וזה התפקיד שלו אני לא מתעסק בזה". עם זאת, שגיב אישר, כי לא בירר האם אכן ניגש צוות זירה טכנולוגית לתפוס את צילומי מצלמות האבטחה.
5. השוטר לא ידע למסור פרטים ביחס לאנשים נוספים שנכחו במקום, וכן לא ידע להסביר מדוע לא נתפס הטלפון כמוצג. בנוסף, כאשר נשאל מדוע תשאל את הנאשם מבלי להזהירו לפני כן, השיב "הייתי פה ממש חדש ולא יודע למה".
6. מעדותו של השוטר שגיב, אמנם עולה כי במקום האירוע מסרה לו דפנה את גרסתה כפי שנמסרה בהמשך במשטרה ובבית המשפט, אך גם עולה שהנאשם מסר לו מיד את גרסתו לפיה הרים טלפון שנפל על הקרקע, וזאת אף מבלי שהוזהר קודם לתשאול ובטרם הובהרו לו זכויותיו. בנוסף לאמור, לא נמצא בעדותו של השוטר שגיב הסבר מניח את הדעת לעובדה שלא נתפסו צילומי מצלמת האבטחה ולכך אדרש בהרחבה בהמשך.

עדותה של השוטרת גולדי ברוד (ע.ת 6):

1. השוטרת גולדי, מסרה שהיא חוקרת בתחנת רחובות מזה 6 שנים. באמצעות העדה הוגשו מזכר איתור עד ומזכר איתור מצלמות שנערכו על ידה (ת/6-ת/7 בהתאמה) חלף חקירה ראשית.
2. עפ"י מזכר איתור מצלמות, יצרה השוטרת גולדי קשר עם שי מהקניון, על מנת לקבל צילומי מצלמות האבטחה, וזה השיב לה כי יחפש את צילומי האירוע. לאחר חקירת הנאשם, יצרה שוב קשר עם שי, וזה מסר לה כי אין במצלמות תיעוד האירוע.
3. בחקירתה הנגדית, מסרה השוטרת גולדי, ששי הוא קב"ט הקניון, אך אינה זוכרת היום לומר מיהו, מכיוון ש"הם מתחלפים". העדה נשאלה, מדוע סמכה על הקב"ט של הקניון בעניין המצלמות והשיבה "זה היה סדר העבודה", מאחר ובשנת 2016 לא היה קיים צוות זירה טכנולוגית שאחראי על תפיסת המצלמות. העדה עומתה עם העובדה שבין שיחתה הראשונה עם שי, לבין השניה, חלפו 12 יום, אך בדבריה לא נמצא הסבר לכך. העדה הסבירה, שאף שהיום אינה יודעת לומר מי זה שי, היא זוכרת שהיה קב"ט בקניון בשם שי, בו נעזרה גם בתיקים אחרים, ושפשוט סמכה עליו בעת שאמר לה שאין תיעוד במצלמות (עמ' 47).

ראיות שלא הובאו לפני בית המשפט – טענת ההגנה למחדלי חקירה:

1. מחדל החקירה העיקרי, לו טענה ההגנה, הוא אי תפיסת צילומי מצלמות האבטחה.
2. כאמור לעיל, אין חולק שבמקום היו מצלמות אבטחה. מעדותו של מקסים אף עולה, כי המצלמות אף תיעדו את האירוע. השוטר שגיב העיד, שלא תפס את המצלמות וכי אינו יודע ולא בירר האם אכן היה גורם טכני שעשה זאת. השוטרת גולדי העידה, כי הסתמכה בעניין זה על קב"ט הקניון, שי, שהיום אינה יודעת למסור פרטיו, עימו שוחחה מיד לאחר האירוע, הלה אמר לה שיבדוק ויחזור אליה, ובחלוף 12 ימים יצרה עימו קשר שוב וזה מסר לה שאין תיעוד במצלמות. השוטרת הסתמכה על דבריו במקום לבדוק את הדברים בעצמה. סופו של דבר, צילומי מצלמות האבטחה לא נתפסו כחלק מהחקירה ולא הובאו לבית המשפט כחלק ממסכת הראיות של התביעה.
3. בסיכומי המאשימה נטען, כי במועד האירוע, בשנת 2016, לא פעלה המשטרה באמצעות צוות זי"ט (זירה טכנולוגית), כפי שהיא פועלת היום ולכן הסתמכות השוטרים על קב"ט הקניון הייתה סבירה והגיונית. לפיכך, נטען כי אין עסקינן במחדל חקירה.
4. כידוע, מחדלי חקירה אין בהם כשלעצמם כדי להביא לזיכויו של נאשם, אם חרף קיומם הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו בעבירה שיוחסה לו.
5. כך נקבע ב - רע"פ 3610/15 סמיונוב נ' מדינת ישראל ((8.6.15) פסקה 9):

"ואולם, אין במחדל חקירה זה או אחר, כדי להביא, בהכרח, לזיכויו של הנאשם. כפי שנפסק בע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (18.5.2006):

"במקרים שבהם נתגלו מחדלים בחקירת המשטרה, בית המשפט צריך לשאול עצמו האם המחדלים האמורים כה חמורים עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו [...] על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות [...] נפקותו של המחדל תלויה בתשתית הראייתית שהניחה התביעה ובספקות אותם מעורר הנאשם, והשלכותיו תלויות בנסיבותיו של כל עניין ועניין".

(ראו גם ע"פ 9908/04 נסראלדין נ' מדינת ישראל (31.7.06) פסקה 9 ו - ע"פ  3573/08 עוואדרה ואח' נ' מדינת ישראל (13.4.2010), פסקה 37).

1. בית המשפט מצווה לבחון משקלן של הראיות החסרות "ואולם, השאלה אינה מה הראיות שהמשטרה לא השכילה לאסוף, אלא כלום די בחומר הראיות, כמות שהוא, גם אם אפשר היה לחקור יותר, והאם הראיות החסרות מפחיתות במידה משמעותית את משקלן של הראיות הקיימות" (ע"פ 4701/94 אוחיון נ' מדינת ישראל (17.7.95), סעיף 3).
2. אין חולק, כי על גורמי החקירה חלה החובה לבצע חקירה מלאה, מקיפה ועניינית בכל אירוע אותו הם חוקרים וזאת כדי לחשוף את האמת. יפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא ברק ב - ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, ((5.2.81) פסקה 9) "מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות בחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של החשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו".
3. בהקשר הטענה בדבר קיומם של מחדלי חקירה, ראוי לציין כי צילומי מצלמות האבטחה אלו הן ראיות שיכולה הייתה המאשימה, בנקל, לאסוף במסגרת החקירה ואחר לבחון האם אותן ראיות מחזקות את משקלן של הראיות הקיימות, או מחלישות אותן. דא עקא שהמשטרה נמנעה מלעשות כן, זאת מבלי ליתן הסבר המניח את הדעת. ברי, כי גם קודם להקמת צוות זי"ט, היו במשטרת ישראל אנשים טכניים שביצעו פעולות של תפיסת מצלמות. זאת ועוד, בהעדר הצילום עצמו, יכול וניתן היה אף להסתפק בדו"ח צפיה של שוטר, שהיה ניגש – בדומה למקסים – לחדר הבקרה וצופה בצילום, ואף מתעדו באמצעות הטלפון הנייד שלו.
4. למחדל העיקרי הנ"ל, מצטרפות טענת ההגנה, בדבר העדר איתור עדים מהמקום וכן העובדה שלא נבדק התיק של המתלוננת, כדי לאמת או להפריך טענה שהטלפון לא יכול היה ליפול מהתא הסגור.
5. דווקא מעדותו של עד התביעה מקסים עולה, כי מצלמות האבטחה בקניון תיעדו את האירוע. לא מן הנמנע שצילום זה היה בו בכדי לחזק או להפריך את גרסת הנאשם. בהתאם לפסיקה שהובאה לעיל, על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות. במקרה דנן, לאור הספיקות וסימני השאלה שעלו מעדותם של עדי התביעה, הרי שיש משמעות גדולה לקיומו או היעדרו של סרטון מצלמות האבטחה. ברי, כי בנסיבות שבהן המחלוקת העובדתית הינה כה צרה – האם הוציא הנאשם את הטלפון מתיקה של המתלוננת או הרים אותו מהקרקע לאחר שנפל - אני מוצאת שהעדר תפיסת סרטון מצלמות האבטחה הוא מחדל חקירתי היורד לשורשו של עניין, ובהעדר הסבר המניח את הדעת למחדל זה, הוא רובץ לפתחה של המאשימה. עוד אני קובעת, כי באי מיצוי החקירה כפי שפורט לעיל, יש בכדי להקים ספק ביחס לאשמתו של הנאשם, לפגוע באופן משמעותי ביכולתו להתגונן בפני המיוחס לו ולפגום במשקלן הכולל של הראיות שהובאו על ידי המאשימה לפני בית המשפט.

ג2. פרשת ההגנה:

גרסת הנאשם:

1. בהודעתו במשטרה, בחר הנאשם שלא להיוועץ בעו"ד בטרם חקירתו. בתגובה לחשדות טען הנאשם "אני לא לקחתי, לקחתי ממדרגות". הנאשם מסר כי באותו היום, אחרי שנכנס לקניון, "התחלתי לעלות על המדרגות נעות, כאשר עליתי, ראיתי פלאפון על המדרגות, הרמתי את הפלאפון, החזקתי אותו ביד, כאשר עליתי, הייתה שם בחורה, היא אמרה לאישה שעלתה גם במדרגות נעות, שהפלאפון שלה אצלי ביד, אמרתי לה מאיפה אני יודע של מי פלאפון, היא אמרה לי "אתה גנבת", עניתי לה לא גנבתי וזהו". עוד מסר הנאשם, כי לא נצמד ולא פתח את התיק של המתלוננת. הנאשם סיפר, שהוא בעצמו מסר את הנייד לברוריה, אחרי שאמרה לו שהנייד שייך לה. לשאלה "האם גנבת עוד דברים?" השיב הנאשם. "לא. גם את זה לא גנבתי". בתום הודעתו מסר הנאשם "..לא עשיתי את זה, תבדקו במצלמות אבטחה".
2. בעדותו של הנאשם בבית המשפט, בחקירתו הראשית, מסר הנאשם שבמועד האירוע הגיע לקניון, לבדו כדי לערוך קניות. באשר לנסיבות האירוע מסר "הייתי עולה במדרגות מקומה ראשונה לקומה שנייה, היה אישה עולה עם ילד ונפל לה טלפון, לקחתי, אמרתי לה סליחה נפל לכם טלפון ובדיוק איך שנגמר היינו מדברים נגמר המדרגות והיו 3 מטרים עומדים כמה אנשים, ובת שלה הייתה בפניקה "טלפון", "טלפון"." בהמשך לאמור מסר הנאשם "עמדתי והייתה עם ילדה בידיים ונפל לה הפלאפון ואמרתי לה "סליחה גברת קחי טלפון" והיא עם שתי ידיים עם הילדה ואנחנו מחכים שיגמרו המדרגות", "איך שנגמר המדרגות, הטלפון היה ביד והתחילה הפניקה שהוא רצה לגנוב טלפון" (עמ' 48, ש' 9 – 19). בהמשך לכך, נשאל הנאשם, מה ענה לדפנה, והשיב "לא עניתי, אמרתי שנפל והייתי מחזיר וזהו. התחילה פניקה והזמינו משטרה, בגלל העבר לקחו אותי, אם הייתי בן אדם נקי, לא היו לוקחים. הבת לא מצליחה לראות מה קורה שמה, אפילו אם היתה גניבה היא לא הייתה יכולה לראות פיזית" (שם, ש' 23 – 25). הנאשם הכחיש את הטענה שהתנצל, אך אישר שביקש שלא תזמין משטרה, כי לא רצה "בעיות", וכן בהמשך מסר "לא, סליחה לא הייתי אומר בשום אופן, לא היה על מה, אם היה על מה אז הייתי אומר, אבל אין ולא היה על מה להגיד סליחה. אני לא גנבתי והחזרתי!" (עמ' 55, ש' 28-31).
3. הנאשם עומת עם טענתה של דפנה לפיה ראתה בעיניה את ידיו מושטות לעבר התיק של ברוריה ומוציאות את מכשיר הטלפון מתוכו והשיב "היא לא הייתה פיזית [יכולה – א.ה.ה] לראות ואפילו אם הייתי הולך עם הטלפון הזה אז היא בכלל לא הייתה רואה שזה שלה", והמשיך "אני לא גנבתי, החזרתי טלפון במקום, בכל פינה יש מצלמות בקניון, למה לא לקחו? בכל פינה יש מצלמות, שייקחו ויסתכלו." לגרסתו של הנאשם, דפנה לא הייתה מצליחה לראות, את אקט "הנטילה" שכאמור לטענתו לא היה, זאת בשל המרחק הרב מהמקום בו עמדה אל מול סוף גרם המדרגות הנעות. לדבריו "היה 4 מטר, הם לא היו יכולים לראות מה קורה שם". על טענתו זו חזר הנאשם מספר פעמים בעדותו, גם במהלך חקירתו הנגדית (ר' למשל עמ' 51, ש' 28-32 לפרו'. ר' גם עמ' 55, ש' 1-9 לפרו'; עמ' 56, ש' 1-14; עמ' 57 ש' 11-13 לפרו')
4. בחקירתו הנגדית, בדומה לעדותו בחקירה ראשית, דבק הנאשם בגרסתו, כי הנייד נפל לברוריה וכי לאחר שהרימו, אמר לברוריה "סליחה גברת נפל לך בפלאפון". לדבריו של הנאשם, בדומה לעדותו בחקירה ראשית, הטלפון היה גלוי בידו כך שבנקל ניתן היה להבחין בו, והדגים יד מושטת קדימה.
5. בחקירתו הנגדית, עומת הנאשם עם העובדה שבמשטרה לא טען שפנה אל המתלוננת במילים "סליחה גברת, הטלפון שלך נפל". לעניין זה, השיב: "לא אמרתי, בבית משפט אני אומר, מה הבעיה? זה פעם ראשונה שאני בחקירה בבית משפט ולכן זה פעם ראשונה שאני אומר את זה. אני לא גנבתי והחזרתי טלפון, הטלפון היה במדרגות" (עמ' 50, ש' 15 – 16) .
6. עוד בחקירתו הנגדית ובדומה לחקירתו הראשית, הנאשם טען שהחזיר את הנייד הוא בעצמו, לברוריה, "איך שנגמר המדרגות", "הייתה עם הילדה, נגמרו המדרגות, שמה את הילדה ולקחה". הנאשם דחה טענותיה של דפנה כי חטפה את הנייד מידיו (ר' עמ' 55, ש' 26-27), זאת בדומה לגרסתו במשטרה.
7. הנאשם, לאורך כל עדותו, חזר על טענתו בדבר קיומן של מצלמות אבטחה ותיעוד האירוע שנתפס בהן, טענה שהועלתה על ידו כבר בהודעתו במשטרה.
8. באשר לדו שיח בינו ובין מקסים, אחר קרות האירוע, אישר הנאשם שהשניים שוחחו ברוסית, אך לדבריו רק "כמה מילים". לטענת הנאשם, לא היה ביניהם שיח של ממש: "לא יודע, אמרתי לו בשביל מה האישה מזמינה משטרה והיא רוצה סתם לסבך אותי והוא אמר לי לא לדבר כי אסור וזהו נגמר, הגיעה משטרה". כאשר עומת עם עדותו של מקסים, לפיה אמר לו את המילים "למה עשיתי את זה" טען "ופתחתי לו לב? מי זה מקסים בשבילי? זה פעם ראשונה שראיתי אותו, מה אני משוגע כזה שראיתי אותו פעם ראשונה ופתחתי לו את הלב? אם היה משהו במצלמה, הייתם לוקחים ובגלל שלא היה כלום, אז לא הבאתם".
9. לסיכום עדותו של הנאשם, ניתן לומר מחד כי גרסתו של הנאשם לפיה הרים את הטלפון מן הקרקע ולא נטל אותו מתיקה של המתלוננת, נותרה עקבית לאורך כל הדרך – כך, אמר למתלוננת באירוע עצמו (כפי שעולה מעדותם של דפנה, של המתלוננת ומקסים), אלו הדברים שמסר לשוטר שגיב בהגיעו למקום (לפי דו"ח הפעולה שערך השוטר ואף לפני שהובהרו לו זכויותיו), גם כאשר עוכב טען "אני לא גנבתי" (לפי דו"ח העיכוב), את אותה גרסה מסר גם בהודעתו במשטרה (מבלי שנועץ בעו"ד לפני מסירת ההודעה) וכן בעדותו בבית המשפט.
10. יחד עם זאת, נותרו סימני שאלה העולים מעדותו. ראשית, טענתו שפנה אל המתלוננת מיוזמתו ואמר לה שנפל לה הטלפון, היא עדות כבושה, שנשמעה בבית המשפט כ – 5 שנים לאחר האירוע עצמו. טענה זו לא מסר הנאשם לאף גורם- לא למקסים המאבטח, לא לשוטרים שהגיעו למקום ולא בהודעתו במשטרה. משכך עסקינן בעדות כבושה, ביחס לפרט מאוד מהותי בגרסה ולכבישתה לא ניתן כל הסבר המניח את הדעת בעדותו של הנאשם. שנית, הנאשם טען שלא ממש דיבר עם מקסים המאבטח, אך מצד שני אישר שכן סיפר לו שהגיע לקניון מאזכרה. דברים אלו, מחזקים דווקא את עדותו של מקסים, שהוא גורם ניטרלי חסר אינטרס, לפיה הנאשם כן אמר לו את המילים "למה עשיתי את זה", ובכך למעשה התוודה בפניו על מעשה הגניבה. קשיים אלו שעולים מגרסתו של הנאשם לא נעלמו מעיני בית המשפט.
11. כידוע, הכלל הוא, שכאשר שקריו של נאשם מהותיים ויורדים לשורש העניין, ומשלא ניתן להם הסבר מספק, ניתן לראות בהם ראייה עצמאית המהווה חיזוק ואף סיוע לראיות התביעה (ע"פ 2014/94 סאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 624). ואולם, שקריו של נאשם בהליך פלילי אינם יכולים לחייב כשלעצמם מסקנות לחובתו, שכן על המאשימה לבסס את האמור בכתב האישום מעבר לכל ספק סביר, על בסיס הראיות מטעמה וללא קשר לשאלת מהימנותו או אי-מהימנותו של הנאשם. כך, שקריו של הנאשם, בוטים ככל שיהיו, אינם יכולים לשמש בסיס להרשעתו.
12. במקרה דנן, נשאלת השאלה, האם עלה בידי המאשימה לבסס את אשמתו של הנאשם במיוחס לו, מעבר לספק סביר, באמצעות הראיות שהובאו מטעמה, וזאת באופן עצמאי ומנותק משאלת מהימנות גרסת הנאשם. לטעמי, לאחר סקירת מכלול הראיות ובחינתן, התשובה לשאלה זו הינה שלילית. ואנמק קביעתי זו: המאשימה מתבססת על עדותה של דפנה כעדות מרכזית, שהיא אכן עדות קוהרנטית ועקבית. יחד עם זאת, אין די בעדותה של דפנה בכדי להוביל למסקנה שיש להרשיע את הנאשם. כפי שפורט לעיל, יתר ראיותיה של המאשימה מעלות קשיים וסימני שאלה – כך, המתלוננת לא הבחינה כלל במתרחש ולא יכולה לשפוך אור על אשר אירע; המתלוננת לא שללה את האפשרות שהטלפון כלל לא היה בתיק בעת האירוע; מקסים המאבטח מסר גרסה כבושה ביחס למצלמות האבטחה ומגרסה זו עולה כי מצפייתו בתיעוד במצלמות לא נראה הנאשם נוטל את הטלפון מתיקה של המתלוננת, אלא שידיו "בכיוון התיק" בלבד; המשטרה חדלה במחדל חקירתי משמעותי ביותר, היורד לשורשו של עניין, ולא נטלה את צילומי מצלמת האבטחה בקניון אף שבנקל ניתן היה לעשות כן ולמרות הסבירות הגבוהה שבצילומים היה בכדי לאשש או להפריך את גרסת הנאשם, השוטרים שגיב וברוד לא נתנו הסבר המניח את הדעת ביחס למחדל זה.
13. בנסיבות המפורטות לעיל, הספק הסביר עולה מתוך ראיות המאשימה. משכך, אף שקבעתי כי הנאשם מסר גרסה שהיא בחלקה גרסה כבושה, הרי שאין בכוחה של גרסה זו בכדי לחזק את ה"אין" בראיות המאשימה ולכפר על קיומם של "חורים ראייתיים", בפרשת התביעה.

ד. סוף דבר:

1. מכל הנימוקים המפורטים לעיל, אני קובעת כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח במידה הנדרשת בפלילים שהנאשם ביצע את המיוחס לו בכתב האישום. אשר על כן וכאמור ברישא להחלטתי זו, החלטתי לזכות את הנאשם, מחמת הספק, מן המיוחס לו בכתב האישום.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז לוד בתוך 45 ימים.

ניתנה היום, כ"ג ניסן תשפ"א, 05 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.