1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בעפולה מיום 4.8.16 (כב' השופטת שאדן נאשף - אבו אחמד) במסגרתה חויבו המבקשות בהפקדת ערובה בסך 80,000 ₪ בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"). יצויין, למען שלמות התמונה, כי בקשת המשיב לחיוב תובע נוסף, תובע 3, בעליהן ומנהלן של שתי המבקשות, בהפקדת ערובה מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נדחתה.
2. בין הצדדים התנהל הליך משפטי קודם בבית המשפט המחוזי בנצרת, בו תבע המשיב את המבקשות ואת מנהלן, לתשלום חוב בגין אספקת תערובת. המבקשות הגישו בקשת רשות להתגונן והצדדים הגיעו להסכמה לפיה ימונה רואה חשבון להכרעה בטענות הנוגעות לחוב ואילו ביחס לטענות הנוספות שהעלו המבקשות במסגרת בקשתן למתן רשות להתגונן, הוסכם כי תישמר להן הזכות להעלותן בתביעה נפרדת.

ואכן, המבקשות והתובע נוסף, בעליהן ומנהלן, הגישו תביעה כספית על סך 1,000,000 ₪, בין היתר בגין אספקת תערובת במשקל חסר, הפרת הסכם בלעדיות, הפסקת אספקת התערובת באופן שגרם להפסקת פעילותן העסקית של המבקשות ופגיעה במוניטין.

1. המבקשות טוענות כי חיובן בהפקדת ערובה חותר תחת הסכמת הצדדים בהליך הקודם, שכן זכותן להגיש תובענה נוספת לא הותנתה בתנאי כלשהו והיה ברור למשיב, כבר אז, כי בכוונת המבקשות להגיש כנגדו תביעה. המבקשות הוסיפו וטענו, כי במסגרת ההליך הקודם לא נבדקו טענותיהן כלפי המשיב וכי המדובר בטענות טובות וסיכויי התביעה, לכן, גבוהים, וודאי שאין המדובר בתביעת סרק ואף בית המשפט קמא לא סבר כך.

המבקשות הדגישו כי מצבן הכלכלי הגרוע נגרם בשל התנהלות המשיב וטענו כי בית המשפט התעלם מן ההלכה אשר קובעת כי רק במקרים חריגים יחוייב תובע בהפקדת ערובה. לבסוף, הלינו המבקשות על כך שבית המשפט קמא סמך ידו על סעיף 353א לפקודת החברות, בעוד שהתובעים בתיק, הן שתי המבקשות שהן, אכן, חברות, ומנהלן שהוא אישיות משפטית נפרדת.

1. לאחר עיון בבקשה על נספחיה מצאתי, כי הבקשה אינה צריכה תשובה, ולכן תידחה על אתר, בגדרה של תקנה 406 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
2. בבוא בית המשפט להכריע בשאלה האם להורות לתובע להפקיד ערובה אם לאו, עליו לאזן בין זכות הגישה לערכאות, שהיא זכות חוקתית, לבין האינטרס להגן על הנתבע מפני תביעות סרק ומפני מצב שבו לא יוכל לפרוע את הוצאותיו מהתובע (ראו רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11/2/2009)).

נקודת האיזון משתנה בהתאם לזהות התובע.

כאשר עסקינן בתובע שהינו אדם פרטי חלה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד -1984, לפיה נקודת האיזון נוטה לטובת זכותו של התובע ולפיכך במקרה זה יחייב בית המשפט את התובע בהפקדת ערובה במקרים חריגים בלבד (ע"א 2877/92 אלטיף נ' מורשת בנימין, פ"ד מז(3) 846 (11/8/1993). ברוח זו הלך גם בית המשפט קמא, כאשר נמנע מהטלת ערובה על התובע הנוסף, בעליהן ומנהלן של המבקשות. מכאן גם לא ברורה טרוניית המבקשות על כך שבית המשפט קמא ביסס את החלטתו על סעיף 353א לחוק החברות כאשר אחד התובעים הוא אדם פרטי, אישיות משפטית נפרדת. עיון בהחלטת בית המשפט קמא מלמד כי בית המשפט קמא ערך את האבחנה הנכונה ואף הסתפק, בסופו של יום, בחיוב המבקשות בהפקדת ערובה ודחה את הבקשה לחייב את התובע הנוסף בהפקדת ערובה בהתאם לתקנה 519 לתקנות סד"א.

ואולם, כאשר מדובר בתובע שהוא חברה בע"מ, כבענייננו, חל סעיף 353א לחוק החברות התשנ"ט- 1999 שלשונו כדלקמן:

"הוגשה לבית המשפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

מכאן, נקודת האיזון משתנה והיא נוטה לטובת הנתבע, כך שעל החברה התובעת מוטל הנטל להוכיח שיש ביכולתה לשלם את הוצאותיו של הנתבע באם תידחה התביעה.

יוצא כי תנאי מספיק לחיוב חברה תובעת במתן ערובה לתשלום הוצאות אם תידחה תביעתה, הינו חוסר יכולתה לשלם את ההוצאות וכאמור הנטל לסתור את הצורך בהפקדת ערובה, מוטל על החברה, שכן בידה מצוי המידע הרלבנטי על מצבה הכלכלי ובנקל יכולה היא להביא ראיות מתאימות.

ראו בעניין החלטות ערכאה זו: בש"א (מחוזי ירושלים) 5425/07 גולדשמיד נ' חב' אליה (19/7/2007); בש"א (מחוזי ירושלים) 1327/06 מדינת ישראל נ' עתיר בע"מ (17/10/2006); בש"א 569/06 (מחוזי חיפה) טופז נ' בנק הפועלים (15/2/2006); בש"א 947/07 (מחוזי חיפה) אחים צוריאל נ' דותן (20/3/2007); בש"א (מחוזי חיפה) 6191/04 POLSKA נ' בנק איגוד, (17/1/06).

במקרה זה, ציין בית המשפט קמא כי אין חולק על מצבן הכלכלי הקשה של המבקשות, כאשר המבקשת 2 נמצאת בפירוק בגין אי-תשלום החוב הפסוק במסגרת ההליך שהתנהל בין המבקשות למשיב. בית המשפט קמא הבהיר כי המבקשות לא הצביעו על יכולת לשלם את הוצאות המשיב, אם תידחה תביעתן ואין בידיהן גם נכסים שיוכלו לסייע בכיסוי ההוצאות.

מכאן, המבקשות לא עמדו בנטל להוכיח איתנות כלכלית, באופן שיצדיק שלא להטיל עליהן ערובה ומסקנה זו של בית משפט קמא, מקובלת אף עלי.

גם במסגרת בקשת רשות ערעור זו לא נטען אחרת (ראו סעיף 12 לבקשה).

1. האם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות שלא לחייב המשיב בערובה?

עיון בהחלטת בית המשפט קמא מלמד כי נשקלו השיקולים השונים שעל בית המשפט להביא בחשבון טרם החלטתו (ראו האמור ברע"א 10376/07 שלעיל וברע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר (13.7.08)). כך, בין היתר, בית המשפט קמא שם לנגד עיניו את הכלל כי חיוב חברה בהפקדת ערובה הוא הכלל והפטור הוא החריג, בית המשפט קמא בחן את מצבן הכלכלי של המבקשות אך גם בחן את מצבו הכלכלי של בעליהן ומנהלן, התובע 3, המצוי בהליכי פשיטת רגל. הובאו בחשבון סיכויי התביעה כאשר בית המשפט בחן האם עסקינן במקרה שהוא קיצוני לכאן או לכאן ובענייננו, מסכימה אני עם בית המשפט קמא כי סיכויי התביעה אינם ברורים וטענות המבקשות דורשות בירור עובדתי ומשפטי מעמיק באופן שאינו מוביל לעמדה כי התביעה היא בעלת סיכוי רב או להפך.

מעבר לאלו, בחן בית המשפט קמא גם את טענת המבקשות כי מצבן הכלכלי הוא תולדה של התנהלות המשיב, אולם לא מצא בכך די כדי שלא לחייב בהפקדת ערובה ובהקשר זה אוסיף ואומר כי עסקינן בטענה שאף היא תתברר במסגרת ההליך בפני הערכאה המבררת, אך לעת הזו, אין בה כדי להצדיק שלא לחייב בערובה.

1. בחינת הנמקתו של בית המשפט קמא מלמדת כי נערך האיזון המקיף והנכון בין השיקולים השונים והחלטתו לחייב את המבקשות בהפקדת ערובה, היא פועל יוצא. לאחר ששקלתי את טענות המבקשות בבקשת ערעור זו, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא ומן הטעמים המפורטים מעלה, הנני מורה על דחיית הבקשה.

משלא נתבקשה תשובה, לא אתן צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ח אב תשע"ו, 01 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.