ניתנה ביום 25 דצמבר 2016

השופט רועי פוליאק

בקשת רשות ערעור על פסק דין בהליך דיון מהיר שניתן על ידי בית הדין האזורי בבאר שבע (סגן הנשיאה א' סופר; ד"מ 64658-11-15), לפיו נקבע כי יש לראות במבקשת "מעסיקה במשותף" של המשיב והמבקשת חויבה לשלם למשיב תשלומים שונים בגין תקופת עבודתו וסיומה.

הרקע

1. המשיב, מבקש מקלט ממוצא אריתראי, הועסק כמלצר בחדר האוכל של מלון אורכידאה-הריף באילת (להלן – המלון) החל מיום 1.6.2012 ועד לפיטוריו, לטענתו, בחודש ינואר 2014. עד לחודש יולי 2013 (כולל) שולמה משכורתו של המשיב על ידי ריף רף נכסים (1998) בע"מ, אשר צורפה כנתבעת 2 לכתב התביעה שהגיש המשיב (ותכונה להלן, ככינויה בבית הדין האזורי – הנתבעת 2). החל מחודש ספטמבר 2013 ועד לסיום עבודתו, שולמה משכורתו של המשיב על ידי אושר ועושר מאגרי אנוש (2012) בע"מ (להלן ככינויה בבית הדין האזורי – הנתבעת 1). המבקשת היא המנהלת והמפעילה של המלון, החל משנת 2010.
2. למעלה משנתיים לאחר סיום עבודתו של המשיב במלון, בנסיבות שנויות במחלוקת, הגיש המשיב תביעה נגד הנתבעות 1 ו – 2 (להלן ביחד גם – החברות המעסיקות) וכנגד המבקשת, ביחד ולחוד, לקבלת תשלומים שונים בגין תקופת עבודתו וסיומה בסכום כולל של 24,391 ש"ח. המשיב טען, כי אף על פי ששכרו שולם על ידי החברות המעסיקות, יש לראות במבקשת "מעסיק במשותף" עם החברות המעסיקות וכי היא אחראית לביצוע התשלומים כלפיו כ"משתמש" מכח הוראות החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב-2011 (להלן – חוק האכיפה).

החברות המעסיקות לא התגוננו וניתן כנגדן פסק דין על מלוא סכום התובענה. לאחר שמיעת עדויות המשיב ומנהלת המבקשת, התקבלה בחלקה התביעה כנגד המבקשת. בית הדין אמנם דחה את הטענה לתחולת חוק האכיפה, אך קבע כי יש לראות במבקשת "מעסיק במשותף" של המשיב ביחד עם החברות המעסיקות. בית הדין פסק, כי לא הוכח כי המשיב פוטר ולפיכך נדחו ראשי התביעה לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת, אך המבקשת חויבה לשלם למשיב דמי חופשה, פיצוי בגין אי הפקדה לפנסיה, דמי הבראה, דמי חגים ושכר חודש אוגוסט 2013 בסך כולל של 12,391 ₪ וכן הוצאות משפט בסכום של 2,000 ₪.

ההליך וטענות הצדדים

1. בבקשת רשות הערעור שהוגשה על ידי המבקשת, טוענת המבקשת כי היה מקום לדחיית התביעה לנוכח היעדר סמכות עניינית, משאין לראות במבקשת "מעסיק במשותף" עם החברות המעסיקות, וכי "לא ברור מדוע בחר המשיב להכניס לקלחת שהיא התובענה דנן את המבקשת, אשר מעולם לא העסיקה את המשיב". לגישת המבקשת, החברות המעסיקות אינן חברות כח אדם והיא לא רכשה שירותי כח אדם אלא שירותי הסעדה, מחברה המתמחה בתחום ההסעדה לה "ניתנה אפשרות להפעיל את מטבח המלון כאשר המסגרת לא היתה לפי חיוב שעות עבודה, אלא תשלום עבור מנות מזון בלבד". המבקשת מציינת, בין היתר, כי היא לא הכירה את המשיב ולא ידעה כלל על העברתו לעבודה מהנתבעת 2 לנתבעת 3 תוך פגיעה בזכויותיו. בהקשר זה, מדגישה המבקשת, כי גם לפי עדות המשיב הוא פוטר על ידי מנהל החברות המעסיקות ואף עבד לעיתים במסעדה שהופעלה - בחוף המלון, אך היתה פתוחה לציבור הרחב - על ידי הנתבעת 2. כמו כן טוענת המבקשת, כי על המשיב למצות זכויותיו כלפי החברות המעסיקות, מכח פסק הדין שניתן כנגדן, וכי פסק הדין מושא הערעור יצר מצב בו המשיב יקבל תשלום "כפול ומכופל" מהמגיע לו. המבקשת מוסיפה ותוקפת את הקביעה לפיה עליה לשלם למשיב את משכורת חודש אוגוסט 2013, למרות שהמשיב לא הוכיח, לטענתה, כי עבד באותו חודש, ואת הקביעה לפיה למשיב זכות לקבלת דמי חגים מעבר לדמי החגים ששולמו לו.

נתבקשה תשובה. המשיב גרס בתשובתו, כי הטענה לפיה המבקשת התקשרה עם המשיבה 2 בהסכם למתן שירות כלל לא הועלתה בכתב ההגנה, ומכל מקום לא הוכחה ואף אם היא נכונה אין בה כדי לחתור תחת פסק הדין. המשיב מוסיף ומציין, כי לא הוגשו לבית הדין הסכמים התומכים בטענות המבקשת, אשר נמנעה מלזמן לעדות גורם מטעמה של הנתבעת 2, וכי כל ההסכמים שהוצגו מקורם בהתקשרות של מפעילת המלון שקדמה למבקשת. כמו כן נטען על ידי המשיב, כי יש לזקוף לחובת המבקשת את טענתה לפיה היא אינה מכירה את המשיב ולא ידעה על העברתו לעבודה מהנתבעת 2 לנתבעת 1 תוך איפוס זכויותיו. באשר לזכות המשיב לשכר חודש אוגוסט 2013 ולדמי חגים נטען, כי ענייננו בקביעות עובדתיות שאין להתערב בהן.

דיון והכרעה

1. תכליתו של הדיון המהיר היא להגיע ל"הכרעה צודקת ומהירה" בתביעות כספיות שהיקפן מוגבל. כפועל יוצא מכך קבע המחוקק, כי – בניגוד לפסק דין בהליך "רגיל" – פסק דין בהליך של דיון מהיר אינו מצמיח זכות ערעור, אלא הגשת ערעור כפופה לקבלת רשות (ראו: סעיפים 31(ב) ו – 31(ד), בהתאמה, לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969; השוו: סעיף 64 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הקובע כלל דומה לתקיפת פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות). ואכן, בפסיקה עקבית של בית דין זה נקבע, כי התערבותה של ערכאת הערעור בפסקי דין שניתנו בהליך דיון מהיר תהיה מצומצמת ביותר ותוגבל לבירור שאלות משפטיות (דב"ע נז/9-12 קוריאט – שובל (27.4.1998)).
2. לאחר בחינת הבקשה לרשות הערעור והתגובה לבקשה, פסק הדין ומכלול החומר בתיק בית הדין האזורי, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום ליתן, בנסיבות העניין, רשות ערעור, משקביעותיו של בית הדין נסמכות על התרשמות בלתי אמצעית מעדויות הצדדים ומצטמצמות לנסיבות הספציפיות של המחלוקת, תוך יישום הלכות משפטיות והתאמתן למסכת העובדתית שנפרשה בפני בית הדין. להלן אנמק בקצרה החלטתי.
3. הקביעה כי המבקשת היא "מעסיק במשותף" – בניגוד למשתמע מבקשת רשות הערעור ומתשובת המשיב, בית הדין קבע כממצא עובדתי-משפטי כי אכן מדובר בהתקשרות אותנטית למתן שירותי מיקור חוץ, אך סבר כי בנסיבות העניין ההתקשרות אינה לגיטימית, כך שיש להכיר במבקשת כ"מעסיק במשותף". בית הדין הצביע על העובדה לפיה לא הוצגו בפניו מסמכים כלשהם המצביעים על מתכונת ההתקשרות בין המבקשת לבין הנתבעת 2, לרבות הסכם רכישת המלון - ממנו ניתן היה להסיק מה מעמדה של הנתבעת 2 ביחס למלון - והסכם בין הנתבעת 2 לבין המבקשת שנכנסה לנעלי המפעיל הקודם של המלון. כמו כן, ייחס בית הדין חשיבות להעברת המשיב מהנתבעת 2 לנתבעת 1, "מיד ליד, מבלי שהדבר הובהר לו, תוך קיפוח זכויותיו ובכלל זה הוותק במקום העבודה". בית הדין עמד על כך, כי "הדברים נעשו מתחת אפו של המלון ... עצימת עיניים זו מטילה צל על לגיטימיות התבנית".

מתכונת הבחינה לזיהוי המעסיק שערך בית הדין האזורי, עולה בקנה אחד פסיקתם של בתי הדין לעבודה לפיה "במשפט העבודה, המעביד של עובד יהא זה שבינו לבין העובד קיימת התקשרות אותנטית ולגיטימית" (ראו הין היתר: ע"ע (ארצי) 33542-11-12 אוניברסיטת בן גוריון – פרופ' דינה פלפל (4.3.2014); ע"ע (ארצי) 11441-10-13 קגנובסקי – עיריית כפר סבא (19.10.2014)). במסגרת הלגיטימיות של ההתקשרות יבחנו גם שאלת תום הלב של הצדדים והשאלה האם בהיבט האוביקטיבי אכן נפגעו זכויות העובד. למצער ניתן לומר בענייננו, כי זכויות המשיב נפגעו כתוצאה מעצימת עיני המבקשת מהפגיעה בזכויותיו, גם אם לא היתה כוונה כזו, ואין, לפיכך, להתערב במסקנת בית הדין לנוכח המסכת העובדתית (החלקית מאד) שנפרשה בפניו על ידי המבקשת.

באופן דומה, גם העובדה לפיה למשיב זכות כלפי החברות המעסיקות אינה חוסמת את תביעתו כנגד המבקשת וכבר נפסק כי זכותם של העובדים לבחור ממי להיפרע (בר"ע (ארצי) 33690-010-14 שופרסל בע"מ – TESFAY HABTU TAKLEZHI ׁ (3.11.2014)). מאליו יובן, כי אין המשיב זכאי להפרע מכלל הנתבעים, ביחד ולחוד, יותר מכפי הסכומים שנפסקו לו וכי למבקשת עומדות זכויותיה, ככל שקיימות, כלפי החברות המעסיקות.

1. משכורת חודש אוגוסט 2013 – מהראיות שהוצגו בפני בית הדין עולה, כי למשיב שולמו משכורות על ידי הנתבעת 2 עד לתום חודש יולי 2013 וכי בתלוש חודש אוגוסט 2013 שילמה לו הנתבעת 2 הפרשים בלבד. לעומת זאת, הנתבעת 1 שילמה למשיב משכורות החל מחודש ספטמבר 2013. המבקשת טוענת, כי המשיב לא הוכיח כי עבד בחודש אוגוסט 2013, אך בית הדין האזורי הצביע על העובדה לפיה בתלוש חודש ספטמבר 2013, שהוצא על ידי הנתבעת 1, צוין כי המשיב החל בעבודתו בשורות הנתבעת 1 ביום 1.8.2013 וכי משכורתו המצטברת נכון לתום חודש ספטמבר 2013 היא של חודשיים עבודה. הנה כי כן, תלושי השכר מעידים, לכאורה, על עבודת המשיב בחודש אוגוסט 2013 ומשלא נטען כי השכר שולם למשיב יש לאשר את קביעת בית הדין האזורי.
2. דמי חגים – בקשת רשות הערעור בסוגית תשלום דמי חגים אינה ברורה. בית הדין בחן את תלושי השכר והפחית חמישה ימי חגים ששולמו למשיב בהתאם לתלוש חודש ספטמבר 2013. המבקשת מצביעה על אותו תלוש בדיוק כדי להוכיח כי "המשיב קיבל גם קיבל דמי חגים" חרף טענותיו. ואולם, משמדמי החגים שנפסקו למשיב נוכו חמשת ימי החגים שאין חולק כי שולמו לו ולא נטען כי שולמו למשיב תשלומים נוספים בגין חגים, יש לאשר את פסיקת בית הדין האזורי בסוגיה.
3. בשולי הדברים מצאתי לנכון להעיר שתי הערות, אשר תיוותרנה בצריך עיון, משעניינן בסוגיות שלא הועלו בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיב:

במישור הדיוני – בהליך של דיון מהיר אין בית הדין קשור לדיני הראיות וזכות הערעור מכוחו, כמפורט לעיל, מוגבלת. בנסיבות אלה, נקבע בסעיף 31(ה) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, כי בית הדין רשאי להעביר את הדיון למסלול של דיון רגיל "אם מצא כי נושא הדיון, הבעיות השנויות במחלוקת, או היקף הראיות הדרושות לבירור העניין אינן מאפשרות דיון מהיר, או שמן הצדק להפסיק את הדיון המהיר" (ראו: בש"א 388/06 פודים – מלונית בית קטן בבקעה (14.6.2006); י' לובוצקי, סדר הדין במשפט העבודה (מהדורה חמישית, 2016), פרק 17 בעמ' 11)). בנסיבות בהן סוגית זיהוי המעסיק עומדת במוקד הדיון המשפטי, יתכן שנכון לשקול העברת הדיון ממסלול של דיון מהיר.

במישור המהותי – שירותי ההסעדה בבית מלון, להבדיל משירותי הסעדה במפעלים אחרים, עשויים להוות חלק מלבת הפעילות של בית מלון, באופן שעלול להשליך על האותנטיות והלגיטימיות של העברתם למיקור חוץ, במיוחד אם כתוצאה מכך העובדים אינם נהנים מזכויות עדיפות המוקנות לעובדים בבתי מלון מכח ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף המלונאות.

1. סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיב ושכר טרחת פרקליטיו בסכום כולל של 3,500 ₪.

ניתנה היום, כ"ה כסלו תשע"ז (25 דצמבר 2016) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.