1. בפניי בקשה להארכת מועד להישפט מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) - התשמ"ב -1982, שהגישה המבקשת לביהמ"ש ביום 5.9.16.
2. על המבקשת הוטל קנס בגין עבירה מיום 26.10.14 של אי ציות לאור אדום ברמזור בניגוד לתקנה 22 (א) לתקנות התעבורה (הודעת תשלום קנס מס' 90503739618).

במקרה דנן מדובר בדו"ח שניתן עפ"י צילום במצלמה אלקטרונית של רכב הרשום על שם המבקשת.

1. עפ"י הנטען בבקשה, לא המבקשת היא נהגה ברכב ביום ביצוע העבירה אלא גב' ותד אמירה ת.ז. 056408420, אליה מבקשת הסבת הדו"ח האמור. בבקשה צויין, כי המבקשת לא קיבלה הדו"ח המקורי לידיה אלא נודע לה אודותיו רק ממשרד הרישוי.

לפיכך, ובכדי למנוע עיוות דין, היא מבקשת להאריך המועד להישפט.

לבקשה צורף עותק הדוח המקורי, תצהיר הנהגת הנטענת והעתק מכתב מדואר ישראל כי אישור המסירה לא נשמר לאחר שנה ממועד שליחתו.

1. הבקשה הועברה לתגובת התביעה אשר התנגדה לה וציינה, כי למבקשת נשלחה הודעת קנס בדואר רשום לכתובתה הרשומה. דבר הדואר לא נדרש ולפיכך רואים אותו כנמסר כדין. על כן ביקשה לדחות הבקשה.

לתגובתה הנוספת צרפה התביעה עותק אישור המסירה לפיו הודעת הקנס נשלחה למבקשת וחזרה בציון "לא נדרש" וכן תדפיס מרישומי הדו"תן, שהינם רשומה מוסדית.

1. הדיון

עפ"י המסמכים שבפני, הדו"ח נשלח בדואר רשום לכתובת הרשומה של המבקשת ביום 17.11.14 (דואר רשום RR-013699802H4) ובתאריך 16.12.14 הוחזר לשולח בציון "לא נדרש" (יצויין כי ע"ג אישור המסירה רשום התאריך 23.11, העולה בקנה אחד עם נתוני הדו"תן), כך שבהתאם לתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מתקיימת "חזקת מסירה", ועל המבקשת מוטל הנטל להפריכה.

במקרה דנן, המבקשת נמנעה מלתמוך טענותיה העובדתיות בתצהיר מטעמה, ואף בבקשה עצמה, שהוגשה באמצעות סנגור, לא טרחה לפרט מתי נודע על דבר קיומו של הדו"ח ולא צרפה עותק ממכתבו של משרד הרישוי באמצעותו נודע לה לטענתה על קיומו של הדו"ח.

המבקשת אף לא טענה, כי הכתובת אליה נשלחה הודעת הקנס אינה כתובתה הנכונה ונמנעה מלהתייחס להודעת כפל הקנס, אשר נשלחה אף היא לאותה הכתובת.

היינו, המבקשת יכולה היתה לדעת על האישום התלוי ועומד נגדה ולבקש ההסבה בזמנים הקבועים בחוק, אם היתה טורחת לקחת את דבר הדואר במועד. משנמנעה המבקשת לקבל את ההודעה שנשלחה אליה בדואר רשום, אין לה להלין אלא על עצמה.

היינו, המבקשת לא הוכיחה, כי ההודעה לא נדרשה על ידה מסיבות שאינן תלויות בה ולפיכך החזקה לא נסתרה.

זאת ועוד, גם אם אקבל טענתה של המבקשת, כי לא קיבלה את ההודעה הראשונה, הרי שהמבקשת לא טרחה לפרט מתי נודע לה לראשונה על דבר קיומו של הדו"ח ונמנעה מלגלות לבי"המש את כל העובדות הרלוונטיות.

בנסיבות אלה, יש להניח, כי אף הבקשה הוגשה לבי"המש באיחור ללא טעם המצדיק זאת.

לפיכך, משחלף המועד לתשלום הקנס, והבקשה להישפט הוגשה אחרי המועד של 90 יום שנקבע בסעיף 229(א)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, הרי שהשתכללה הרשעתה של המבקשת בעבירה, כאמור בסעיף 229(ח) לחוק, אף אם לא שולם הקנס שנקבע בדו"ח.

בנסיבות שכאלה, קבע בית המשפט העליון, כי יש מקום לשקול להיענות לבקשה להארכת מועד להישפט אך ורק במקרים בהם לא ידע ולא יכול היה המבקש לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו – ראה לענין זה רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מ"י וכן רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מ"י.

במקרה דנן כאמור, לא מצאתי כי יש לרפא מחדלה של המבקשת ע"י פתיחת שערי בית המשפט בפניה. יתרת מכך, וחשוב לא פחות, כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, מתן אורכה להישפט במקרים כגון דא מהווה מדרון חלקלק שאחריתו מי יישורנו והאינטרס הציבורי מחייב למנוע הצפה של בתי המשפט, העמוסים ממילא, שלא לצורך.

ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מד"י אמר כב' השו' רובינשטיין:

"סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי ( נוסח משולב) תשמ"ב-1982 נדרש לבקשת הישפטות באיחור, ומפנה לתנאי סעיף 229(ב), הלא המה שכנוע התביעה "שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד, והיא הוגשה מייד לאחר שהוסרה המניעה". ואכן, כפי שציין בית משפט השלום לתעבורה, וכפי ששב וציין בית המשפט המחוזי, על המבקש להסב דו"ח על שמו של זולתו באיחור כה ניכר, ליתן הסבר לפשר השיהוי. המבקש נמנע בשתי הערכאות להסביר מדוע איחר באופן כה ניכר בבקשתו להסבת הדו"ח, והסבר אינו בנמצא אף בבקשת רשות הערעור; גם לא הובאו "נימוקים מיוחדים אחרים" (סעיף 230). בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה , ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים (ראו והשוו רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל וע"פ 6920/07/ חסון נ' מדינת ישראל פסקה 7)".

1. כבר נפסק, כי אי העתרות לבקשה להסבת קנס על שם אחר אינה גורמת עיוות דין. ראה לעניין זה ע"פ 6920/07 הנ"ל וכן עפת (מרכז) 29393-11-09‏ ‏ שלום מיכאלי נ' מדינת ישראל מיום 21.2.10 מפי כב' השופטת נ. אהד.

בשולי הדברים יוער כי פס"הד שצרף הסנגור לבקשה אינו מועיל למבקשת כלל ואינו רלוונטי, שכן באותו מקרה, הצדדים הגיעו להסכמה בבימ"ש המחוזי לפיה יבוטל פס"ד שניתן בבימ"ש לתעבורה במעמד צד אחד.

1. לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"א חשוון תשע"ז, 22 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.