1. בפני בקשה להגשת ראיות לפי תקנות 457-458 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סד"א") שהגישה עזריאלי אי קומרס בע"מ (להלן: "המבקשת") ביום 17.2.17. החלטתי זו ניתנת לאחר עיון בבקשה, תשובת הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן (להלן: "המשיבה") ותגובת המבקשת.

העובדות הצריכות לעניין:

2. העיצום הכספי נשוא ההליך דנן הוטל על המבקשת בעקבות תלונה מיום 26.3.16 של הגב' נטע הרשקוביץ (להלן: "המתלוננת") בגין רכישה של מייבש כביסה באתר קניות אינטרנטי בשם "Buy2" (להלן: "האתר"), בין היתר, כי המוצר שסופק לה אינו תואם למוצר שרכשה, היות ודלת המוצר נפתחת לצד שמאל ולא לצד ימין כפי שהוצג באתר, וכן כי ניסיונותיה לביטול העסקה למול המבקשת לא צלחו.

3. לאחר בדיקה שערך חוקר מטעם המשיבה באתר (להלן: "החוקר"), במסגרתה מצא בין היתר, כי לא פורסם מספר ח.פ של העוסק כנדרש בחוק, ולאחר עיון בתכתובות ומידע נוסף מטעם המתלוננת, כפי שיפורט להלן, שלחה המשיבה למבקשת ביום 26.5.15 הודעה על כוונת חיוב לפי ס' 22ה' לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א – 1981 (להלן בהתאמה: "חוק הגנת הצרכן" ו-"ההודעה").

4. במסגרת ההודעה הודיעה המשיבה למבקשת על כוונתה להטיל עליה עיצום כספי בסך 86,900 ₪ בגין אי קיום הוראות סעיפים 2(א), 14(ג)(א)(1) ו-14ה' לחוק הגנת הצרכן, ועקב ביצוע הפרות סעיפים 22ג(א)(24), 22ג(ב)(1) ו-22(ג)(ב)(16) לחוק הגנת הצרכן. עוד נכתב בהודעה כי המבקשת רשאית להגיש לטעון את טענותיה בכתב תוך 45 יום מיום המכתב, לרבות לגבי טענות לנסיבות הפחתה של העיצום הכספי.

5. ביום 16.7.15 שלחה המבקשת באמצעות המייל בקשה לארכה להגשת תגובה על ההודעה. המשיבה נתנה את החלטתה באותו היום ואישרה למבקשת ארכה עד ליום 8.9.15.

6. יצוין כי טרם נשלחה תגובת המבקשת להודעה, נמסרו למבקשת על פי בקשתה מסמכים נוספים הקשורים להודעה. אלו צורפו כמסמכי תיק החקירה כנספח 4 לכתב הערעור. מסמכים אלו כוללים תכתובות של המתלוננת עם נציגי המבקשת, זיכרון דברים מיום 22.4.15 ומיום 28.4.15 עליו חתם החוקר בו פירט את פעולותיו, לרבות עיון באתר ובתקנון האתר, תכתובות של החוקר עם המתלוננת במסגרתן ביקש מהמתלוננת להשיב על שאלות שונות בקשר לתלונתה, וכן זיכרון דברים מיום 3.5.15 במסגרתו ציין החוקר כי קיבל חומרים שונים מהמתלוננת אותם צרבה על דיסק, לרבות שיחות שהמתלוננת קיימה עם נציגי המבקשת והספק שאותן הקליטה. זיכרון דברים נוסף נחתם על ידי החוקר ביום 5.5.15 ובו פירוט על קבלת תכתובות נוספות בין המתלוננת לבין המבקשת וכן תמונות של המוצר מהמתלוננת.

7. המבקשת שלחה את תגובתה המפורטת באמצעות ב"כ למשיבה ביום 8.9.15, במסגרתה נטענו טענות בקשר למודל העסקי לפיו פועל האתר, לרבות כי האחריות הכוללת לאספקתם וטיבם של המוצרים היא של הספק בלבד, וכן טענות עובדתיות הנוגעות לגרסת המתלוננת.

8. ביום 22.3.16 נערכה שיחה בין נציג המשיבה לבין ב"כ המבקשת, במסגרתה ניתן למבקשת ארכה נוספת עד ליום 31.3.16 לטעון טענותיה בכתב לעניין בקשת הפחתה של העיצום הכספי. תוספת לתגובה מטעם המשיבה הוגשה ביום 31.3.16.

9. המשיבה שלחה למבקשת ביום 22.5.16 "דרישת תשלום לפי ס' 22ז לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981" (להלן: "דרישת התשלום"). במסגרת דרישת התשלום דחתה המשיבה את טענותיה של המבקשת, כאשר לדרישת התשלום צורף נספח בו התייחסות ספציפית לכלל טענותיה של המבקשת, לרבות בקשר להיותה של המבקשת "עוסק" לפי הגדרות חוק הגנת הצרכן, לאור התנהלותה בפועל של המבקשת.

10. ביום 26.9.16 הוגש הערעור נשוא ההליך דנן, במסגרתו נטען, בין היתר, כי המשיבה התעלמה ממערכת היחסים המתקיימת בין המבקשת, העוסקים (המפרסמים באתר) ובין הצרכנים, אשר מוסדרת בתקנון האתר ובמסמכי ההתקשרות של הצרכנים עם האתר. עוד נטען כי החלטת המשיבה אינה סבירה או מידתית, וכי החקירה שביצעה המשיבה הייתה רצופת מחדלים.

11. תשובת המשיבה לערעור הוגשה ביום 22.12.16, ובמסגרתה נדחו טענות המבקשת, תוך חזרה על עיקר הטיעונים שנטענו במסגרת דרישת התשלום.

ביום 17.2.17 הוגשה הבקשה דנן.

תמצית טענות הצדדים:

12. בבקשה מיום 17.2.17 ביקשה המבקשת לצרף תצהיר מאת מנהלת הכספים, הגב' נלי שוורץ, וכן מטעם נציג הספק י. שלום בע"מ (להלן: "הספק"), מר ניר שלום, שניהם לטענת המבקשת לצורך תמיכה בעובדות המפורטות בכתב הערעור ובתגובת המבקשת להודעה.

13. לטענת המבקשת, לבית המשפט קיימת סמכות להכריע בשאלות עובדתיות ולגבות ראיות מתוקף "סמכות השיפוט המקורי" המוקנית לבית המשפט בהליך דנן. עוד טענה המבקשת כי גם אם לא קיימת לבית המשפט "סמכות השיפוט המקורי", הרי שלפחות קיימת לו "סמכות שיפוט ערעורי" לגבות עדויות בהתאם לדיני הגשת עדויות בערעור.

14. עוד הוסיפה המבקשת כי המשיבה לא אפשרה למבקשת להגיש עדויות במסגרת החקירה שבוצעה על ידה טרם משלוח ההודעה בדבר כוונת חיוב לפי סעיף 22ה לחוק הגנת הצרכן, היות ולא העידה את נציגי המבקשת, וזאת בניגוד להתנהלותה בהליכים פליליים שמנהלת המשיבה לפי ס' 23 לחוק הגנת הצרכן.

המבקשת טענה כי המבקשת אינה מבקשת להוסיף ראיות נוספות כאמור בתקנה 457 לתקנות סד"א, אלא רק להוסיף תצהירים שיתמכו בטענותיה בערעור ובתגובה.

15. המשיבה מתנגדת לבקשה תוך שהיא ממקדת את טענותיה בטיבו של ההליך דנן. לטענתה, ההליך שבפנינו הינו במהותו תקיפה של החלטה מנהלית. לאור תיקון מס' 39 לחוק הגנת הצרכן, היקף ההתערבות של בית המשפט בהליכים מסוג זה הוא מצומצם, ועל בית המשפט לבחון את ההחלטה המנהלית על סמך הראיות שהיו קיימות בשלב המנהלי ואשר על בסיסן ניתנה ההחלטה נשוא הליך זה.

16. המשיבה הוסיפה וטענה כי הוספת ראיות בשלב זה תביא לפגיעה בהליך המנהלי המקדים, היות ועוסקים לא ישקדו על הבאת כל ראיותיהם במסגרת ההליך המקדים ככל שיתאפשר להם לצרף ראיות בהליך בבית המשפט. זאת ועוד, הבאת ראיות הדדיות מטעם שני הצדדים וקיום דיני הוכחות תביא להארכתו של ההליך ותחטא לתכליתו של העיצום הכספי.

17. לטענת המשיבה, הטענות שנטענות בתיק זה הינן כנגד שיקול הדעת המקצועי של המשיבה אשר נמצא בלב מומחיותה, ועל כן על בית המשפט לצמצם את התערבותו בשיקול דעת זה. עוד טוענת המשיבה כי בכל מקרה יש להידרש לבקשה להוספת ראיות מכוח תקנה 457 לתקנות סד"א רק במקרים חריגים.

18. המשיבה טוענת כי בכל מקרה מדובר במערכת עובדתית פשוטה, ועל כן אין צורך בתצהירים אותם מבקשת המבקשת להגיש. כך, שאלת היותה של המבקשת "עוסק" הינה שאלה משפטית הנשענת על שיקולי מדיניות שאין צורך בתצהירים על מנת להכריע בה. בנוסף, העיצום הכספי נשען על ראיות עובדתיות ברורות, ועל כן אין צורך בהוספת ראיות נוספות.

עוד הוסיפה המשיבה כי בניגוד לטענת המבקשת, המשיבה אפשרה למבקשת להביא בפניה עדויות במהלך החקירה. בנוסף טענה המשיבה כי יש לדחות את הבקשה היות והוגשה באיחור ניכר.

19. בתשובתה טענה המבקשת כי הליך העיצום הכספי בחוק הגנת הצרכן איננו הליך מנהלי גרידא, אלא נועד להוות חלופה להליך פלילי לפי חוק הגנת הצרכן, במקרים של הפרות שדרגת חומרתן נמוכה יחסית. על המשיבה כמי שמשיתה על הציבור סנקציה שבמהותה פלילית, וכזה הוא לטענתה העיצום הכספי, חובה לחקור על מנת לבסס עובדתית את הבסיס לקנס הכספי.

20. כעולה מכך, הגשת התצהירים הכרחית היות שאין למשיבה כל ידע בפלטפורמות סחר מקוון, ושומה עליה לחקור וללמוד את אופי פעילות זו. לטענת המבקשת המשיבה התרשלה בביצוע חקירה זו. הימנעותה של המשיבה משימוש בסמכויות הקבועות לה בחוק לניהול חקירה היא פעולה שלוקה בחוסר סבירות ומהווה הפעלה מוטעית של שיקול הדעת המוקנה למשיבה. לפיכך, אין למשיבה כל דרך להסביר את אופי פעילותה ולהוכיח את צדקת טענותיה העובדתיות אלא באמצעות תצהירים.

21. עוד טוענת המבקשת כי הזכות להגיש את התצהירים המבוקשים נובעת גם מהעיקרון כי אין פוגעים בקניינו של אדם ללא מתן הזדמנות הוגנת להשמיע את טענותיו.

עוד הוסיפה המבקשת כי בניגוד לטענת המשיבה, בתי המשפט נוקטים לאחרונה בגישה מרחיבה של סמכות בית המשפט בערעורים על עיצומים כספיים לפי חוק הגנת הצרכן.

22. המבקשת דוחה את טענת המשיבה כי קבלת הבקשה חוטאת לעקרון יעילות ההליך, וטוענת כי יעילות ההליך אינה חזות הכל, ועל בית המשפט במסגרת ההליך המנהלי לתת את הדעת לשיקול ההגינות הנותן ביטוי לחובתה של הרשות לכבד את זכויות היסוד של הפרט.

לבסוף טענה המבקשת כי בניגוד לטענת המשיבה, הבקשה לא הוגשה באיחור ניכר.

דיון והכרעה:

23. הכרעה בבקשה דנן מקפלת בתוכה שאלות משנה מקדימות. על מנת להכריע מהן זכויותיה הדיוניות של המבקשת בהליך זה, ובפרט זכותה להגשת תצהירים, על בית המשפט להכריע מהו טיבו של ההליך המונח בפניו, וכתוצאה מכך מה יהיה אופן ומידת ההתערבות של בית המשפט בשיקול דעתה של המשיבה כרשות הפועלת על פי חוק בהטלת עיצום כספי על המבקשת לפי חוק הגנת הצרכן. בנוסף, על בית המשפט לבחון מה יהיו סדרי הדין החלים על הליך שכזה. אתייחס לסוגיות אלו כסדרן.

היקף הביקורת על שיקול הדעת של הרשות המנהלית בהליך דנן;

24. במסגרת ההחלטה בעתמ (ת"א) 13-10-37447 אפריקה ישראל תעשיות בע"מ נ' הרשות לניירות ערך (פורסם בנבו, 2.8.14) (להלן: "עניין אפריקה ישראל") סקרה כב' השופטת רונן את שלוש הדרכים העיקריות לביקורת שיפוטית על החלטות: הליך במסגרתו נידון עניין מושא ההחלטה מחדש (de-novo), ערכאת ערעור בערעור על החלטה או פסק דין של ערכאה דיונית, וכן דיון בעתירה נגד החלטה של רשות מינהלית, שבו מופעלת ביקורת מצומצמת על ידי בית המשפט (ראו גם: עש"א (י-ם) 57740-12-15 אופטיקה הלפרין בע"מ נ' הרשות להגנת הצרכן (פורסם בנבו, 29.8.16) (להלן: "עניין אופטיקה הלפרין"); וכן עש"א (ת"א) 47438-11-15 טיב רשתות בע"מ נ' הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן (פורסם בנבו, 11.1.17) (להלן: "עניין טיב רשתות")).

25. במסגרת תיקון 39 לחוק הגנת הצרכן שנכנס לתוקף ביום 1.1.15, הוקנו לממונה על הגנת הצרכן והסחר הוגן (להלן: "הממונה") כלי אכיפה שונים ביחס להפרות של החוק. אחת הסמכויות שהוקנתה לממונה היא הסמכות להטיל "עיצום כספי" בגין הפרה של הוראות שונות בחוק בשיעורים שונים (ר' ס' 22 לחוק הגנת הצרכן). על פי ס' 22כ' לחוק הגנת הצרכן, על החלטה לדרישת תשלום ניתן להגיש ערעור לבית משפט שלום תוך 45 ימים. בדברי ההסבר לתיקון 39 נכתב כי "מהות הליך הערעור היא תקיפה של החלטה מנהלית" (ר' עמ' 18 לדברי ההסבר).

26. לעניין היקף הביקורת השיפוטית שעל בית המשפט להפעיל במסגרת הליך הערעור על הטלת עיצום הכספי בהתאם לחוק הגנת הצרכן, ניתנה על ידי בתי המשפט השונים פרשנויות שונות. בעניין עש"א (שלום ראשל"צ) 44221-19-15 קרביץ ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 11.3.2016), נקבע כי על בית המשפט להפעיל ביקורת מצומצמת על שיקול הדעת של הרשות המנהלית, בדומה לזו המופעלת בעתירות נגד החלטה מנהלית. כך גם בעת"מ (י-ם) 10714-04-14 רכבת ישראל בע"מ נ' המשרד להגנת הסביבה (פורסם בנבו, 9.7.14), התייחס בית המשפט להיקף ההתערבות של בית המשפט לעניינים מנהליים בשיקול הדעת של הרשות המוסמכת בהטלת עיצום כספי מכוח חוקים אחרים, וקבע:

"נזכיר כי היקף התערבותו של בית המשפט לעניינים מנהליים בשיקול דעתה של הרשות בהטלת עיצום כספי הוא מוגבל. הטלת עיצום כספי הינו בבחינת מעשה מנהלי של הרשות, וככזה היא איננה נבחנת מנקודת מבט של ערעור אלא מנקודת המבט של הביקורת השיפוטית על המעשה המנהלי...".

27. פרשנות שונה לעניין היקף הביקורת השיפוטית בערעור על הטלת עיצום כספי ניתנה בעניין אופטיקה הלפרין, במסגרתו קבע כב' הש' נחלון כי שיקולי המדיניות תומכים במסגרת רחבה של ביקורת על ההחלטה להוציא דרישת תשלום של עיצום כספי, ואולם "יש ליתן משקל ממשי לכך שהמחוקק הטיל על המשיבה את האחריות להסדיר את נושא הגנת הצרכן והסחר ההוגן, ועל מנת שהיא תוכל להגשים את אחריותה יש לאפשר לה מרחב שיקול דעת משמעותי" (ר' עניין אופטיקה הלפרין, פס' 36). עמדה דומה הובעה לאחרונה גם על ידי כב' הש' בר-אשר צבן בעניין עש"א (י-ם) 10263-08-16, כל בו חצי חינם בע"מ נ' מדינת ישראל – הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן ואח' (פורסם בנבו, 10.1.2017) שקבע: "...סמכות בית המשפט הדן בערעור על החלטה להטיל עיצום כספי זהה לסמכותה של ערכאת הערעור, אך זאת תוך מתן משקל להיבט המקצועי של ההחלטה המנהלית. בכל הנוגע לפן המקצועי שבהחלטה, ינהג בית המשפט משנה זהירות בטרם יתערב בהחלטות אשר נשענות על היבט זה." (שם, פס' 25).

28. בעניין אפריקה ישראל נקבע כי היקף ההתערבות של בית המשפט נגזר ממספר שיקולים, בין היתר, אופיו של הטריבונל שקיבל את ההחלטה, סוג ההליך בבית המשפט (עתירה או ערעור), מהות הזכויות שההחלטה עשויה לפגוע בהן והמומחיות של הגוף שקיבל את ההחלטה (ר' עניין אפריקה ישראל, פס' 28).

29. לשיטתי, כפי שפירטתי בפסק דיני בעניין טיב רשתות, הביקורת על הטלת עיצום כספי רחבה יותר מאשר ביקורת על החלטה מנהלית. ועוד, הליך הערעור על הטלת עיצום הכספי הינו למעשה הפעם הראשונה שההחלטה על הטלת העיצום עוברת מבחן שיפוטי. עם זאת, יש לזכור כי עסקינן בתקיפה של החלטה מנהלית, וביהמ"ש אינו שם עצמו בנעליה של הרשות, עליה מוטלת החובה להגשים את מטרות החוק.

30. מכאן שהליך ערעור זה על הטלת עיצום הכספי על ידי המשיבה יהיה על יסוד השיקולים המנהליים לתקיפת שיקול הדעת המנהלי, על כל המשתמע מכך, עם גמישות מסוימת הנובעת ממהותן של הוראות החוק הספציפיות, ולאור טיבו של ההליך כהליך ערעורי.

אילו סדרי דין חלים בהליך דנן?

31. היות שהבקשה דנן נוגעת במהותה לזכותה הדיונית של המבקשת להגשת תצהירים, הרי שעל בית המשפט להכריע מהם סדרי הדין החלים בהליך מסוג זה.

32. המבקשת ביססה את הבקשה להגשת תצהירים על תקנות 457-458 לתקנות סד"א, ואולם טענה כי למעשה לא מדובר בבקשה להבאת ראיות נוספות, אלא בבקשה לתמיכה בתצהירים בטענות שהועלו במסגרת התגובה והערעור.

בתשובה לתגובת המשיבה, טענה המבקשת כי "בהפעילה את מנגנון האכיפה המנהלית חובה על המשיבה לבצע חקירה בהתאם לדין, ולמפרים, לכאורה, עומדות כל הזכויות המוקנות לנאשמים בהליכים פליליים לפי חוק הגנת הצרכן" (ס' 17 לתשובת המבקשת) (ההדגשה אינה במקור – ר.ב.ע). דהיינו, וכך עולה מן האמור לעיל, כי זכותה הדיונית הלכאורית של המבקשת להגשת תצהיריה נובעת, לשיטת המבקשת, הן מן הדין האזרחי (מכוח תקנות 457-458 לתקנות סד"א) והן מן הדין הפלילי (תוך השוואה להליכים הפליליים בהם נוקטת המשיבה מכוח חוק הגנת הצרכן).

33. אין בידי לקבל טענה זו. בדברי ההסבר לתיקון 39 לחוק הגנת הצרכן נערכה הבחנה בין ההליכים תחת האכיפה החלופית לבין ההליכים הפליליים במסגרת חוק הגנת הצרכן:

"כיום מרבית ההפרות של החוק הן עבירות פליליות שרמת הענישה עליהן מחולקת לשלוש מדרגות, בהתאם לדרגת החומרה. הוועדה סברה כי המפתח לקיומה של אכיפה יעילה, הוא מתן סמכות לממונה לעשות שימוש גם בכלי האכיפה החלופית. כך, האכיפה הפלילית תמוקד בהפרות החמורות יותר של החוק, שלגביהם מוצדק לתייג את המפר באופן שלילי וליצור הרתעה של הכלל.

יתרונה של האכיפה המנהלית לעומת האכיפה הפלילית, ובמיוחד מנגנון העיצום הכספי, הוא שמדובר במנגנון גמיש המאפשר תגובה מהירה. מטרתה של האכיפה החליפה היא כפיית ציות להוראות הדין, מניעה ישירה של ההפרה וההרתעה של הפרט באמצעות שלילת התמריץ הכלכלי להפרה.".

34. ערה אני לפסק הדין אליו הפנתה המבקשת בתשובתה מפי כב' הש' רונן בעת"מ 30045-02-12 מנועי בית שמש אחזקות (1997) בע"מ נ' יו"ר הרשות לניירות ערך (פורסם בנבו, 8.8.12) במסגרתו נקבע כי ניתן להחיל בדרך של אנלוגיה את העקרונות המשפטיים של המשפט הפלילי, גם על הליכי אכיפה מנהליים.

35. ואולם אני מוצאת לבסס את עמדתי על פסיקת ביהמ"ש העליון ברע"א 1506/14 נטו משווקים פיננסים סוכנות ביטוח בע"מ נ' הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון (פורסם בנבו, 13.7.2014) (להלן: "עניין נטו") במסגרתו עסק בית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור אשר עסקה בשאלה האם יש להחיל את תקנות סד"א בערעור על החלטה להשית עיצום כספי מכוח סעיף 92א לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 וסעיף 32(ד) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ייעוץ, שיווק ומערכות סליקה פנסיוניים), התשס"ה – 2005.

כב' הש' רובינשטיין קבע בעניין נטו כי החלת סדרי דין אזרחיים בעניינים בעלי פן עונשי מסוים אינה עניין חדש למערכת המשפט הישראלית. כך לדוגמה, במקרה של פיצויים לנפגע עבירה מכוח סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, שם נקבע כי אם יבקש המורשע לערער על סכום הפיצויים שנפסק נגדו כחלק מההליך הפלילי, הליך הערעור ידון כאזרחי. מכאן, כי אם המחוקק בחר להחיל מפורשות את סדרי הדין האזרחיים על הליך הנגזר מן ההליך הפלילי ממש, הרי שאין מניעה להחיל את סדרי הדין האזרחיים הללו ואף ראוי לעשות כן בהליך אשר מלכתחילה בחר המחוקק שלא להגדירו כהליך פלילי (שם, פס' ט').

35. והדברים יפים לעניינו. כאמור, מלשון דברי ההסבר לתיקון 39 ממנו עולה כי המחוקק ביקש לערוך הפרדה בין הליכים המתנהלים כ-"אכיפה חלופית" לבין הליכים פליליים, ומכאן שלא "לצבוע" את הליך העיצום הכספי כ-"פלילי" וזאת על מנת לקדם אכיפה יעילה.

היות שעסקינן באמצעי אכיפה מנהלי ולא פלילי, הרי שיש להחיל את תקנה 2 לתקנות סד"א הקובעת כי כל עניין בעל אופי אזרחי המובא לפני בית המשפט יידון על פי תקנות סד"א. כך, כפי שבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, דן בעניינים מנהליים על פי תקנות סד"א.

משכך, יש לבחון את הבקשה בהתאם לעקרונות שנקבעו לגבי הגשת ראיות בערעור במסגרת תקנה 457 לתקנות סד"א שכותרתה "ראיות נוספות בערעור".

מה דינה של הבקשה להגשת ראיות בהתאם לתקנה 457?

36. תקנה 457 קובעת:

"(א) בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור, ואולם אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות.

(ב) התיר בית המשפט שלערעור הבאת ראיות נוספות, ירשום את הטעמים לכך ויפרש את הענינים שבהם יש לצמצם את הראיות".

37. ככלל, אין בעל דין זכאי להביא ראיות נוספות בערעור אלא במקרים חריגים (ר' רע"א (י-ם) 28818-04-13 יוסי בזוב נ' הוועדה לעיצום כספי – משרד האוצר (פורסם בנבו, 21.10.13); וכן: עש"א (חי') 61745-07-13 נטו משווקים פיננסים סוכנות לביטוח פנסיוני בע"מ נ' הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון (פורסם בנבו, 18.1.15)).

על בעל הדין המבקש להביא ראיות בערעור להראות כי הערכאה הדיונית סירבה שלא כדין לקבל ראיה כלשהי, כי בקשתו מוגשת בתום לב, וכי לא הגיש ראיות אלה לערכאה הדיונית עקב סיבות שאינן תלויות בו (ר' ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 9.5.11)). לטעמי, במסגרת הביקורת על עיצום כספי, הגמישות שיש לגלות בהיות הביקורת על הליך מנהלי רחבה יותר נוגעת לעוצמת הראייה. ייתכן ובמקרים מסוימים ניתן יהיה לשקול סטייה מהכלל מהאמור לעיל, זאת כאשר עוצמת הראייה שמבוקש להציגה הינה חזקה ואי קבלתה יהיה בו משום עיוות דין.

38. בעניין אופטיקה הלפרין גילה כב' השופט נחלון את דעתו בקשר להליכים הדיוניים במסגרת ערעור על עיצום כספי לפי חוק הגנת הצרכן כי: "...אבהיר כי לטעמי בדרך כלל לא יהיה מקום לאפשר שמיעת ראיות במסגרת הערעור." (שם, פס' 38).

39. בעניינינו, כפי שתואר לעיל, למבקשת ניתנה הזדמנות לטעון טענותיה ולצרף ראיותיה במסגרת התגובה להודעה, וכך פעלה. המבקשת יוצגה בשלב זה על ידי ב"כ, והתגובה המפורטת נפרשה על 12 עמודים, וצורפו לה שמונה נספחים שונים, לרבות כתב התביעה בבית המשפט לתביעות קטנות שהגישה המתלוננת נגד המבקשת, הסכם המסגרת שנחתם בין המבקשת לבין הספק, תקנון האתר, פסקי דין שניתנו בעניינים אחרים להם הייתה המבקשת צד, ראיות בקשר לממשק המבקשת למול הספק, חשבוניות מס ומכתב מטעם הספק.

40. מן האמור לעיל עולה כי לא הייתה כל מניעה, והמשיבה לא הציבה בפני המבקשת כל מכשול, כי המבקשת תגיש כל ראיה שהיא מוצאת לנכון במסגרת התגובה להודעת המשיבה. משבחרה המבקשת שלא להגיש את הראיות נשוא בקשה זו במסגרת התגובה להודעה, אין לה אלא להלין על עצמה. משכך, ממילא איני מקבלת את טענת המבקשת כי לא ניתנה לה הזדמנות הוגנת להשמיע את טענותיה. הראיות נשוא בקשה זו הינן, איפוא, ראיות שהמבקשת יכולה הייתה, וצריכה הייתה, להגיש למשיבה, אם היא סבורה שמדובר בראיות שעשויות להשליך על מידת אחריותה להפרות הנטענות. מכאן שלפי תקנה 457 לתקנות דין הבקשה להידחות.

מה גם, שהשאלה מי העוסק הרלוונטי, האם המערערת או הספק עמדה בפני הרשות, והמערערת הציגה טענותיה בעניין.

41. בנוסף, איני מוצאת כי בעניינינו מדובר באחד מהמקרים החריגים שבמסגרתם יתאפשר לבעל דין להגיש ראיות נוספות במסגרת הליך ערעור. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור העובדה כי גם על פי טענת המבקשת לא מדובר בראיות חדשות, אלא בתצהירים תומכים לטענות שטענה במסגרת התשובה להודעה ובמסגרת הערעור. המבקשת לא הראתה מדוע מדובר בראיות הדרושות לבית המשפט לצורך הכרעתו בהליך זה. כך, בהתאם לאמור בבקשה, התצהיר מטעם הגב' נלי שוורץ, מנהלת הכספים של המבקשת, נועד לתמוך בטענת המבקשת בקשר עם המודל הכלכלי אשר חל ומערכת היחסים שבין המבקשת לבין המפרסמים באתר. ואולם, בפני בית המשפט כבר נמצאת התגובה להודעה בו שטחה המבקשת את טענותיה בדבר מנגנון ההתקשרות בינה לבין הספק ולבין הצרכנים, לרבות אחריות הספק לטיב ואספקת המוצרים. בנוסף, על פי האמור בבקשה, התצהיר מטעם הספק נועד לתמוך בטענה כי לא הייתה הטעייה בתיאור המוצר, ואולם התגובה להודעה, שכאמור נמצאת בפני בית המשפט, כוללת מכתב מטעם הספק המתייחס לעניין תלונתה של המתלוננת.

42. יתירה מזאת, ומבלי שאתייחס בשלב זה לעצם החלטת המשיבה להשית עיצום כספי על המבקשת, הרי שעולה שבעת קבלת ההחלטה על השתת העיצום הכספי ושליחת דרישת התשלום, עמדו בפני המשיבה כלל הראיות שנאספו על ידי החוקר מטעמה, וכן כלל הראיות שצירפה המבקשת בתגובתה. ככלל, בית המשפט מבקר את החלטת הרשות המנהלית על יסוד העובדות והנתונים שהיו בפניה בעת מתן ההחלטה, ומשבחרה המבקשת שלא להגיש ראיות אלו טרם קבלת ההחלטה על ידי המשיבה על דרישת התשלום, הרי שהליך הערעור בעניין זה יוכרע בהתאם לראיות, העובדות והנתונים שעל פיהן קיבלה המשיבה את החלטתה, ואין מקום לצרף ראיות נוספות בשלב זה.

43. משמצאתי כאמור לעיל, הרי שממילא מתייתר הצורך לדון ביתר הטענות שהועלו על ידי הצדדים, לרבות בקשר לטענת האיחור בהגשת הבקשה.

סוף דבר,

44. קבעתי כי תקיפת ההחלטות מושא ערעור זה תהיה יסוד השיקולים המנהליים לתקיפת שיקול הדעת המנהלי, על כל המשתמע מכך, עם גמישות מסוימת הנובעת ממהותן של הוראות החוק, ומאחר ועסקינן בהליך ערעור.

קבעתי בנוסף כי על הליך זה יחולו סדרי הדין האזרחיים, וכי התקנה הרלוונטית לפיה תיבחן הבקשה היא תקנה 457 לתקנות סד"א.

45. מצאתי כי בעניינינו ניתנה למבקשת ההזדמנות לשטוח את טענותיה ולצרף את ראיותיה במסגרת התגובה להודעה, ובית המשפט יכריע בערעור על פי הראיות שהונחו בפני המשיבה במועד קבלת ההחלטה על השתת העיצום הכספי על המבקשת, ומשכך אין לאפשר למבקשת לצרף בשלב זה ראיות נוספות.

46. לאור המקובץ, הבקשה נדחית. הצדדים יפעלו בהתאם להסדר הדיוני שהוגש על ידם מיום 23.2.17.

ניתנה היום, ‏כ"ח/ניסן/תשע"ז, ‏24/04/2017 בהעדר הצדדים.