1. בקשה למתן צו מניעה זמני "האוסר על המשיבים לבצע כל דיספוזיציה, מכל מין וסוג שהוא, במקרקעין שברחוב קלישר 3 בת"א... זאת עד למתן פסה"ד בהמרצת הפתיחה..." (להלן- 'הנכס' או 'המקרקעין') היא הבקשה שלפני.

2. הסעד הזמני לו עתרו המבקשות נתבקש במעמד צד אחד וביום 7.9.16 נעתרתי למתן סעד ארעי מחמת הזהירות ולבל יגרם נזק בלתי הפיך ככל שלא ינתן צו המניעה מאחר שמדובר בזכויות נטענות בקשר למקרקעין.

3. בדיון שהתקיים לפני במעמד הצדדים הוסכם כי "התצהירים יהוו בסיס למתן החלטה ואין לנו צורך לחקור"; לאחר שב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם, המלצתי לצדדים לבוא ביניהם בדברים כדי לייתר את מתן ההחלטה. בימים אלה הודיעו ב"כ הצדדים כי לא עלה בידם להגיע להסכמות והם עתרו בבקשה משותפת למתן החלטה.

אני מצרה על הודעה זו, ואולם משנתבקשתי ליתן החלטה – עיינתי שוב בבקשה, בתגובה, בנספחים ובסיכומי הצדדים כמופיע בפרוטוקול הדיון והגעתי למסקנה כי אין מקום למתן סעד זמני.

4. טוענות המבקשות כי נכרת הסכם אופציה לרכישת המקרקעין זאת לאחר "חודשים ארוכים" של מו"מ לקראת חתימת ההסכם. תנאי ההסכם היו מקובלים על הצדדים "וטיוטא "נקייה" וסופית של הסכם האופציה הוסכמה והיתה מוכנה לחתימה..." (סעיף 1.4 לבקשה) ואולם בסמוך לשעת החתימה על ההסכם הודיעו המשיבים כי הם חוזרים בהם ו"אינם מוכנים להעניק כל אופציה..." אלא לבצע עסקת מזומן או עסקת קומבינציה, אך לא הסכימו לחתום על הסכם האופציה; בנסיבות אלה סבורות המבקשות כי "עסקינן במקרה מובהק המחייב אכיפה" מאחר שכל תנאי העִסקה סוכמו ואף נקבעה פגישת חתימה על הסכם האופציה. וכך תארו המבקשות לאורך סעיפים רבים בבקשה את הטיוטות השונות שהועברו בין המבקשות לבין ב"כ המשיבים דאז, עו"ד אהרוני, את התיקונים את התקדמות המו"מ ואת התמורה וכי מדובר בהסכם מכר של אופציה סחירה, הסכם שהשתכלל ויש לאכפו זאת לאחר שעו"ד אהרוני אישר את הטיוטה הסופית שלא נחתמה רק בגלל שבסמוך לשעה שנקבעה לחתימת ההסכם הודיעו המשיבים כי לא יגיעו לחתימה.

טוענות המשיבות כי השקיעו מאמצים וכסף בקידום העִסקה וכי יש לאכוף את ההסכם כי "מתקיימים יסודות גמירות הדעת והמסויָמות (תוך שאין בהעדר החתימה כדי למנוע השתכללות ההסכם)" (סעיף 3 לבקשה).

5. לטענת המבקשות יש לתביעה סיכויים טובים "אם לנקוט לשון המעטה" (סעיף 4.2.1) וכי מאזן הנוחות נוטה לזכותן שכן ככל שלא ינתן הסעד הזמני עלולים המשיבים להתקשר "בכל עסקה שהיא בקשר עם המקרקעין, ולרוקן מתוכן בצורה זו את תובענת המבקשות" (סעיף 4.3.1) לעומת זאת למשיבים לא יגרם נזק אם "לא יוכלו לבצע דיספוזיציה במקרקעין במשך תקופה קצרה" (סעיף 4.3.2).

6. בתגובתם לבקשה הבהירו המשיבים כי טיוטות ההסכם כלל לא שיקפו את רצונם ולא את צרכיהם, כי כלל לא התנהל מו"מ כמתואר בבקשה, כי היו נתונים ללחץ אינטנסיבי של מומחי נדל"ן שראו במקרקעין שלהם "פנינת נדל"ן אטרקטיבית", כי כלל לא היו מעוניינים בהסכם אופציה אלא במיתווה אחר שיתיישב עם מטרתם ורצונם ויהלום את הצרכים של שני המשיבים שהם אחים מבוגרים (בני 68 ו-69) וזה להם הנכס היחידי שמקיים אותם ויוכל להניב פירות לטובתם ולטובת צאצאיהם, כך תארו את הלחץ הבלתי פוסק בין בדרך של ביקור יומיומי של מי מהמבקשות בעסק של אחד המשיבים הפועל במקרקעין, ביקור שהיה עתיר מתנות וכלל הצעות שונות שכלל לא התאימו לתכניתם, ובין באמצעות אחרים ששיבחו את העִסקה.

7. המשיבים הצהירו כי כלל לא הבינו את העִסקה שלכאורה נרקמה על דעתם, ובעיקר לא היו מודעים לכך שהמבקשות כלל אינן רוכשות את הנכס "אלא כי הם מתכוונים רק לקנות את הזכות למכור את הנכס לאחרים" והלחץ הכבד שהופעל עליהם גרם לחוסר נוחות ועו"ד למעשה התקדמו בעִסקה בלי שהמשיבים היו מודעים לתנאי העִסקה.

לא רק זאת אלא שהמשיבים מסבירים כי ב"כ, עו"ד אהרוני, כלל לא הסביר להם את מהותה של עסקת האופציה ואת מהות חוזה המכר כמו גם כי הם לא ראו ולא היו מודעים לטיוטות שהוחלפו, לתנאים, לשינויים שנערכו, לא הוסבר להם מה המחלוקות ומה ההסכמות ובקיצור - עִסקת המקרקעין התנהלה ללא מעורבות של המשיבים ללא מודעות שלהם ובוודאי ללא כל הבנה מצידם.

בקליפת אגוז הבהירו המשיבים כי כלל לא היו מעוניינים בעִסקה במיתווה שהוצע להם, כי המיתווה הזה אינו על דעתם, כי תנאי ההסכם הועלו על הכתב לא הוסברו להם והם לא הבינו את העסקה ממילא לא נתנו כל הסכמה לעסקה כפי שהועלתה במסגרת הטיוטות שכלל לא היו בידיעתם, והלחץ הכבד שהופעל עליהם לרבות באמצעות אחרים הביא לכך שהם לא היו מעוניינים להמשיך בעִסקה המוצעת שלא השתכללה לכלל הסכמות.

8. לטענת המשיבים, לא היה מקום לבקשה לסעד זמני במעמד צד אחד שכן ממילא הם לא ניהלו כל מו"מ עם אחרים, וכי הם לא חתמו על ההסכם המוצע מאחר שהתנאים לא מקובלים עליהם, אינם על דעתם ואינם מבטאים כל הסכמה מצידם.

ומכל מקום כתב הטענות אינו מגלה עילת תביעה המצדיקה מתן סעד זמני שכן אין הסכם תקף והעִסקה הנטענת כלל לא השתכללה לכדי הסכם מחייב, ומכאן שבוודאי אין מדובר בסעד של אכיפת חוזה שכלל אינו קיים.

להכרעתי

9. בהתאם לתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, מוטל הנטל על מבקש הסעד הזמני לשכנע את בית המשפט כי בידיו ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו וכי "מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין" (תקנה 362(ב)(2) לתקנות.

בין התנאים קיים יחס גומלין, הוא 'מקבילית הכוחות' (רע"א 10509/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בגס, (25.12.2005)), קרי, ככל שמאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד כך הדרישה לקיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת, ולהיפך. (למשל: רע"א 2397/06 אברג'יל נ' מנהל מקרקעי ישראל (6.8.2006); רע"א 3071/10 רידר נ' רפאל חברה לבניין בע"מ, (20.5.2010)); לכך יש להוסיף כי צו מניעה הוא סעד מן היושר ולכן יבחן בית המשפט, בין השאר ולפי שיקול דעתו, את שאלת תום הלב והאם המבקש הראה כי דוחק הנסיבות מחייב התערבות שיפוטית מוקדמת בטרם בירור התביעה לגופה (רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ (28.6.10)).

10. ומהכלל אל הפרט.

כאמור בפתח הדיון הסכימו הצדדים "שהתצהירים יהוו בסיס למתן ההחלטה" (עמ' 1), משכך עיינתי בכתבי הטענות ובנספחים, שמעתי את סיכומי הצדדים בדיון וראיתי את שני המשיבים שהתייצבו לדיון, ולאחר שנתתי דעתי לתנאים הנדרשים על פי דין למתן סעד זמני, בחנתי את שאלת קיומן של ראיות לכאורה לקיומה של הזכות הנטענת שעליה מבוקש להגן באמצעות הסעד הזמני והאם הזכות הלכאורית הנטענת מצדיקה התערבות בית משפט כבר בשלב מוקדם זה, וכאמור הגעתי למסקנה כי אין להעתר לבקשת המבקשות למתן סעד זמני, ולא השתכנעתי כי הנטען בכתבי הטענות מהווה חומר ראיות לכאורי ברמה המצדיקה מתן סעד זמני בטרם בירור התובענה לגופה.

11. למסקנה שלא להעתר לבקשה למתן סעד זמני הגעתי בראש ובראשונה על בסיס העובדה כי אין בידי המבקשות להציג חוזה חתום ומשכך גם לא השתכנעתי בשלב מקדמי זה שההכרעה בו ניתנת על בסיס החומר שהוגש לבית המשפט, בדבר קיומו של חוזה שניתן לאכוף אותו כפי שמבוקש להצהיר בתובענה העקרית.

כדי לשכנע כי הטיוטה האחרונה מבטאה גמירות דעת של שני הצדדים וכי הטיוטה השתכללה לכלל חוזה, צריכות הנסיבות להיות כה ברורות וכה חד משמעיות עד כי ניתן יהיה להבחין בצורה חדה וברורה כי "ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים מקיימות כבר כשלעצמן את יסודות גמירת הדעת והמסויָמות..." (רע"א 3160/08 אליהו מזר נ' גאון חברה לבניין והשקעות בע"מ (28.6.09)) - אלא שלא כך עולה מהחומר שהוצג בפני ולא כך השתכנעתי.

אין מחלוקת בין הצדדים כי החוזה שנטען כי הוא תקף ומחייב איננו חתום, אלא שהסיבות שבגינן לא נחתם החוזה – שונות לחלוטין מפי כל אחד מהצדדים, ובודאי שאין בידי בית המשפט לקבוע, בוודאי לא בשלב זה, כי הטיוטה האחרונה היא טיוטה שהשתכללה לכדי חוזה וכי יש להתייחס לטיוטה זו כפי שהייתי מתייחסת לחוזה חתום.

לטענת המבקשות, הסיבות לכך שהחוזה לא נחתם אינן כאלה שיש להן קשר לגמירות הדעת שהיתה, שכן כל התנאים סוכמו במסגרת טיוטה סופית ומוסכמת על הצדדים שנמסרה לב"כ המשיבים לאחר מו"מ ארוך שכלל החלפת טיוטות לא מעטות ולמעשה השתכלל חוזה מחייב בין הצדדים במסגרת הטיוטה הסופית שאושרה על ידי המשיבים באמצעות ב"כ.

ומנגד לטענת המשיבים לא נחתם כל חוזה ולא בכדי; לטענתם הופעל עליהם לחץ כבד לקדם עִסקה שכלל לא היו מודעים לתנאיה, למהותה, הם לא הבינו את העִסקה, ב"כ לא הסביר להם כלל כי מדובר בהסכם אופציה וגם מי שהציג עצמו לפניהם כקונה המקרקעין ובא בהבטחות שונות כלל אינו הקונה אלא מְסַחֵר את האופציה לאחרים, כי התמורה שהוצעה להם אינה מקובלת עליהם, ולא הוסכמה אף בין המשיבים לבין עצמם, כי המו"מ הקצר שקויָם עמם לא כלל הסברים והסכמות וכל התקדמות נטענת לא היתה על דעתם, כי הלחץ הכבד שהופעל עליהם לסיים עִסקה לה לא הסכימו כלל, מראה על פניו על העדר גמירות דעת והעובדה כי לא חתמו על ההסכם מצביעה כשלעצמה על כך כי לא נשתכלל כל חוזה בין הצדדים.

12. ברי כי הנסיבות השונות 'בלשון המעטה' שמתאר כל אחד מהצדדים מצביעות מיניה וביה כי אין לדבר בשלב הזה על חוזה ובודאי שלא על חוזה מחייב שאינו חתום, וכי יש לברר את הנסיבות בדרך של שמיעת ראיות, בחינת הנסיבות, משקלן ומשמעותן לעניין שאלת תוקף החוזה הנטען.

העובדה שהחוזה לא נחתם, היא עובדה מהותית ביותר שהרי "חתימה על הסכם משמשת בדרך כלל אינדיקציה חזקה לרצינות כוונות – כך נהוג ומקובל. לכן העדרה של חתימה היא בדרך כלל אינדיקציה לכך שהצדדים לא גמרו בדעתם, ולא התכוונו עדיין להתקשר בקשר חוזי מחייב..." (ה"פ (ת"א) 182/07 דברי כבוד השופטת רונן, המקובלים עלי).

מסגרת זו של סעד זמני אינה מאפשרת לבחון לעומק את כל הראיות וכל הנסיבות הנטענות אלא מה שיש לפני בית משפט; ומה יש לפני בית משפט הם כתבי טענות, תצהירים ונספחים בהם לא מצאתי מאפיין ממשי לזכות חוזית לכאורית כנטען, אשר להגנתה מבוקש מתן הסעד הזמני.

13. מעיון בנספחים שצורפו לבקשה למתן סעד זמני עולה כי אכן הוחלפו טיוטות מספר, אלא שכל חליפת המיילים והטיוטות שצורפו מתייחסים לחודש אוגוסט בלבד ומכאן שנספחים אלה אינם תומכים בטענה כי המו"מ נמשך "חודשים ארוכים" כנטען, אך כמובן שאין זה העיקר; אוסיף ואומר כי בשני התצהירים התומכים בבקשה אין זכר לפנייה או להדברות כלשהי עם המשיבים בעצמם עובר למועד שנקבע לחתימה, וגם באף אחד מכל הנספחים שצורפו לא מצאתי התייחסות לעמדת המשיבים עצמם, ומשכך אין הטיוטות שצורפו סותרות את טענות המשיבים כי לא ראו את הטיוטות הללו, כי ב"כ לא שיתף אותם בהחלפת הטיוטות, כי הוא לא הסביר להם את מהות העִסקה והם לא היו מודעים לה, וכי לא היו שותפים ל'התקדמות' הנטענת של הליכי המו"מ ממילא לא היו מודעים לתנאים ששונו, אם שונו, במסגרת הטיוטות שהוחלפו.

עוד אוסיף כי לא צורף תצהיר של עו"ד אהרוני שהיה שותף להחלפת הטיוטות, והעדר תצהיר כזה לא רק שהיה תומך בטענת המבקשות כי היתה גמירות דעת וכי הטיוטה האחרונה היא הסכם תקף, טענה שכאמור אינה נכונה לשיטת המשיבים, אלא שהעדרו מהווה חיזוק לטענות המשיבים (ראו לדוגמא: ע"א 293/90; ע"א 548/78; י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, תשס"ד, 1649).

14. בנסיבות אלה, בהן אין חוזה חתום, כאשר תצהירי המשיבים מבהירים מדוע החוזה לא נחתם ומספקים הסבר סביר לכאורה, בוודאי לשלב הזה, לשאלה מדוע לא נחתם החוזה, הסבר שיש בו להרים את הנטל שהועבר אליהם עם הגשת הבקשה, כשמנגד לא מצאתי ראיות לכאורה ולא הסבר ראוי לשאלה מדוע החוזה לא נחתם, משכך משאמרתי כי החתימה על החוזה מהווה אינדיקציה מהותית לגמירות הדעת הרי שבהעדרה – נשמט הבסיס הלכאורי המצדיק התערבות בשלב כה מוקדם של ההליכים, ואין לי אלא להגיע למסקנה כי המבקשות לא הוכיחו את זכותם הלכאורית לסעד הצהרתי הכולל, כנקודת מוצא, את קיומו של חוזה בר אכיפה, ממילא אין מקום ליתן סעד זמני שמטרתו הגנת הזכות עד תום הליכי התביעה.

15. בהעדר תנאי עיקרי מהתנאים המתחייבים למתן סעד זמני, נראה כי אין צורך להמשיך ולדון בענין שלפני, שכן התנאים למתן הצו הזמני הם מצטברים.

יחד עם זאת אומר כי שאלת מאזן הנוחות מושפעת מהעובדה שאין חוזה חתום ולא הוכח לפני קיומה של זכות לכאורית לסעד המבוקש, לפיכך בהתאם ל'מקבילית הכוחות' משלא הוכחה לפני שאלה רצינית המצריכה הגנת בית המשפט בשלב זה אינני סבורה כי יש להגביל את המשיבים מלעשות בקניינם לפי שיקולם. בבואי לערוך איזון בין אינטרס המבקשות לקבלת הסעד הזמני באורח מיידי ובטרם ישמע הדיון לגופו, לבין הפגיעה האפשרית במשיבים, קרי יש לבדוק "להיכן תהא הכף נוטה, אם נשקול זו נגד זו: אי נוחות שתיגרם לתובע, אם לא יינתן הצו, ואי נוחות שתיגרם לנתבע, או לאחרים, אם ינתן, ושאלה זו כרוכה בשאלה אחרת: האם ניתן נזקו של התובע לפיצוי בכסף, אם ימאן בית המשפט לתת לו סעד זמני? ומאידך גיסא: מה נזק עלול הצו הזמני לגרום לנתבע, אם התביעה תידחה?" (כב' השופט י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 616- 617) אני סבורה כי הכף נוטה במקרה דנא באופן מובהק לטובת המשיבים להם הזכות הקניינית במקרקעין, כדי לא לפגוע בזכותם היסודית של המשיבים בקניינם, ולא ראיתי להגביל אותם מלבצע בקניינם לפי שיקול דעתם, בודאי אין לעשות כך כשמדובר מנגד בזכות חוזית נטענת שהספיקות לגבי עצם קיומה נזכרו לעיל.

16. מכל האמור הגעתי למסקנה כי לא ראיתי ש"מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין" (תקנה 362(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי), המבקשות לא עמדו בנטל הדרוש להוכחת טענותיהם ולא שוכנעתי קיומה של זכות לכאורית שמצריכה הגנה בטרם יסתיימו הדיונים בתיק, ומשכך ראיתי לדחות את הבקשה.

אני מבטלת את צו המניעה הזמני שניתן במעמד צד אחד.

ראיתי לחייב את המבקשות לשלם למשיבים ביחד הוצאות בסך 15,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ו חשוון תשע"ז, 27 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.