1. לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), בגין נזק-גוף שהוסב לתובעת, ילידת 20.9.1959, בתאונה מיום 28.9.2014.

2. התאונה אירעה כאמור ביום 28.9.2014, עת שהתובעת הייתה בדרכה למקום עבודתה ברכב הסעות. לאחר התאונה התובעת מיאנה להתפנות לטיפול רפואי והמשיכה למקום עבודתה, אך לטענתה חשה כאבים ולמחרת פנתה למרפאה, שם אובחנו נפיחות ורגישות בכף יד שמאל, רגישות בבית החזה ורגישות מעל חוליות עמוד שדרה צווארי. כמו-כן התלוננה התובעת על סחרחורות וכאבי ראש, ובהמשך גם על כאבים במרפק. התובעת המשיכה במעקב רפואי, עברה בדיקות שונות (CT, U.S, EMG) וביצעה טיפולים מסוגים שונים (פיזיותרפיה, דיקור, נוגדי דלקת), הכל כמתועד במסמכים הרפואיים שצירפה.

3. הואיל ומדובר בתאונת עבודה, הגישה התובעת תביעה למוסד לביטוח לאומי. לתובעת אושר תשלום דמי פגיעה לתקופה של שלושה חודשים (סך של 9,557 ₪, לפי 75% מההכנסה). עם זאת, ועדה רפואית שבדקה את התובעת מצאה כי לא נותרה נכות כלשהי – אורתופדית או נוירולוגית – בגין התאונה, והסתפקה בקביעת נכות זמנית בשיעור של 10% לתקופה שבין 28.12.2014 לבין 17.2.2015.

4. התובעת הגישה ערר לפני ועדה רפואית לעררים. זו-האחרונה בדקה את התובעת, שמעה את תלונותיה, התייחסה לממצאי בדיקות ה- EMG וה- CT (ממצאים תקינים), ומצאה לנכון להפנות את התובעת לבדיקת U.S כתפיים. הבדיקה בוצעה, או-אז סיכמה הועדה הרפואית לעררים את מסקנותיה כדלקמן:

הועדה עיינה בתיק הרפואי אין תיעוד על סבל מתמשך בגין סחרחורות ובבדיקה הקלינית כל הפרמטרים האובייקטיביים היו תקינים, הפרעת התחושה אשר הינה מדווחת אינה לפי פיזור דרמטומי או עצבי פריפרי המתיישב עם מנגנון התאונה. לציין ש EMG מיום 29.12.14 - תקין. אין נכות נוירולוגית בגין התאונה הנדונה.

מבחינה אורטופדית – הועדה דוחה את הערר וקובעת שלא נותרה נכות בכף יד שמאל בעקבות התאונה הנדונה. הועדה מציינת שאין ממצא ב U.S היכול להסביר את חוסר תפקוד גפה שמאלית עליונה ולכן הועדה אינה מוצאת קשר סיבתי בין תלונותיה במרפק שמאל לתאונה הנדונה.

הועדה משאירה על כנה את הנכות הזמנית שנקבעה בודעה מדרג I.

5. הנה כי כן, הועדה הרפואית לעררים קבעה גם-היא כי אין לייחס לתאונה נכות נוירולוגית או אורתופדית, זאת למעט הנכות הזמנית, אשר אושרה לתקופה של כחודש ושלושה שבועות לאחר תום תקופת אי-הכושר.

6. התובעת לא הגישה בקשה להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי בדבר דרגת הנכות, וממילא קביעה זו מחייבת את בית המשפט בהתאם להוראת סעיף 6ב לחוק הפיצויים. עם זאת, ייאמר כבר עתה כי ניכר שהתובעת מתקשה להשלים עם קביעתו של המוסד לביטוח לאומי, ולמעשה עותרת כי בית המשפט יאמוד את הנזק על-פי הנחות שונות באשר למצבה הרפואי ולקשר בינו לבין התאונה.

7. במה דברים אמורים? ובכן, עיקר המחלוקת נוגעת בנושא של הפסדי השכר בעבר. בעת התאונה עבדה התובעת כקופאית בסניף "רמי לוי" שבעיר מודיעין. היא החלה לעבוד במקום כחודשיים לפני התאונה (בתאריך 22.7.2014). לאחר התאונה נרשמו לתובעת ימי מחלה עד ליום 27.12.2014, וכאמור, המוסד לביטוח לאומי הכיר בתקופת אי-הכושר ושילם לתובעת דמי פגיעה. אלא שגם בתום תקופה זו לא שבה התובעת לעבודתה – לא במשרה מלאה, גם לא חלקית. בתאריך 27.5.2015 (כשמונה חודשים לאחר התאונה) נבדקה התובעת על-ידי רופא תעסוקתי, שקבע חוסר יכולת לחזור לעבודה עד ליום 1.7.2015. בינתיים, בחודש מאי 2015 הודיע המעסיק לתובעת כי בשל קטיעת הרצף התעסוקתי "ביוזמתך", במשך תקופה של למעלה ממחצית השנה, "אנו רואים באי הגעתך כהתפטרות ונסדיר סיום העסקתך". בפועל, התובעת חזרה והשתלבה בשוק העבודה בחודש אפריל 2016. התובעת טוענת כי היעדרותה מעבודה לתקופה ממושכת זו (כ- 18 חודשים) נבעה מפגיעותיה בתאונה נשוא התביעה, ולפיכך – כך לשיטתה – יש לחייב את הנתבעת לפצותה בגין הפסדי שכר מלאים (קרוב ל- 70,000 ₪ לאחר ניכוי תגמולי המל"ל).

8. אין בידי לקבל את עמדתה של התובעת בעניין זה. מסקנתי היא, כי לא הוכחה זכאותה של התובעת לפיצוי בגין הפסדי שכר מעבר לתקופת אי הכושר והנכות הזמנית.

9. במקום שבו נדרש פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר (נזק מיוחד), יש להניח תשתית ראייתית מספקת לביסוס הזכאות, ובפרט יש להוכיח הן הפסדי שכר בפועל הן הצדקה רפואית להפסדים אלה. במקרה דנן, התובעת מייחסת את הבחירה שלא לשוב למקום עבודתה, אף לאחר תקופת אי הכושר, לנזקים שנגרמו לה בתאונה, אך דא עקא, שהועדה הרפואית לא הכירה בנזקים הנטענים, בין משום שלא נמצאה נכות בין משום שנשלל הקשר בין התלונות לבין התאונה. כאמור, קביעה זו ניתנה הן בוועדה הרפואית מדרג ראשון הן בוועדה הרפואית לעררים, על-יסוד בדיקה קלינית של רופאי הועדות, עיון בתיק הרפואי ובממצאי ההדמיות ובחינת התלונות שהשמיעה התובעת באספקלריה של מנגנון התאונה. עוד יוער, כי מדו"ח הועדה הרפואית לעררים (מיום 20.5.2015) ניתן להבין שעלו קשיים מסוימים מבחינת מהימנות (ראו הממצאים שפורטו בסעיף 7 לדו"ח).

10. אכן, התובעת הציגה אישור של רופא תעסוקתי מיום 27.5.2015, שלפיו אין היא מסוגלת לחזור לעבודה מתאריך 27.5.2015 עד לתאריך 1.7.2015. לדברי התובעת, העיכוב בהגעתה לרופא תעסוקתי נבע מהיעדר אפשרות לקבוע תור מוקדם יותר. גם בהנחה שכך הדבר, הרי שבנסיבות העניין אין בידי לקבוע כי האישור שנתן הרופא לתובעת גובר על ממצאי הועדות הרפואיות במוסד לביטוח לאומי או מהווה בסיס מספק לקביעת אי-כושר מלא לתקופה הנטענת על-ידי התובעת. בל נשכח, כי הגורם המוסמך לקביעת דרגת הנכות של התובעת – בענייננו, המוסד לביטוח לאומי – קבע כי במועד שבו נבדקה התובעת על-ידי הרופא התעסוקתי היא כלל לא סבלה מנכות עקב התאונה. עוד יצוין, כי במסמך הרופא התעסוקתי אין פירוט לגבי ממצאי הבדיקה הקלינית ולגבי הפגימות שבגינן התובעת אינה יכולה לדעתו לשוב לעבודתה (והקשר בין פגימות אלה לבין התאונה הנדונה). כל שצוין במסמך הוא כי לפי בדיקה רפואית התובעת "לא מסוגלת לחזור לעבודה".

11. עוד יצוין, כי חומר הראיות שלפניי מעלה קשיים נוספים בכל הנוגע לטענותיה של התובעת בדבר שיעור הפסדי השכר בעבר. כך למשל, במסמך רפואי מיום 15.12.2014 כתב האורתופד המטפל שהתובעת "יכולה לחזור לעבודה". זאת ועוד: התובעת נשאלה בשאלון אם הוצעה לה מאז התאונה עבודה על-ידי גורם זה או אחֵר, ותשובתה הייתה: "לא יכולתי לחזור לעבוד אצל רמי לוי, כי יש שם הרבה רעש ועבודה בלחץ, ובעקבות התאונה נהייתי רגישה מאוד לרעש וקשה לי מאוד לעבוד בלחץ. חיפשתי לבד עבודה ומצאתי בשופרסל, שם העבודה רגועה יותר, עבודה שאמנם קשה לי, אך לא היתה לי ברירה...". עינינו הרואות, כי בתצהיר תשובות לשאלון התובעת מייחסת לתאונה רגישות לרעש וקושי לעבודה בלחץ, זאת ללא בסיס של-ממש. עוד יש להעיר, כי עד למועד התאונה התובעת עבדה ברמי לוי במשך תקופה קצרה (כחודשיים), וכפי שהתחוור בחקירתה הנגדית, היה זה "סיבוב שני" של עבודה ברמי לוי, וגם בפעם הקודמת היא התפטרה (עמוד 7 לפרוטוקול). יתרה מכך, התובעת אינה טוענת ובוודאי אינה מוכיחה כי עשתה ניסיון לחזור לעבודתה (או לעבודה אחרת) בתום תקופת אי הכושר (אזכיר כי מדובר בתקופה לא מבוטלת של שלושה חודשים), ולוּ בהיקף משמרות קטן יותר. לבסוף אדגיש, בלי להתעלם מהתיעוד הרפואי שהוצג ובלי להקל ראש בכאבים שעליהם התלוננה התובעת, כי לא מדובר במצב של שברים, אשפוז, ריתוק למיטה, טיפולים "מסביב לשעון" וכיוצא באלה. למעשה, מהתיעוד הרפואי עולה שהתובעת אמנם התלוננה באופן עקבי על כאבים, אך הבדיקות האובייקטיביות לא הצביעו על ממצאים משמעותיים, ולגבי בדיקות ה- US שנערכה לפי הנחיית הועדה הרפואית לעררים, הרי שנקבע כי "אין ממצא ב U.S היכול להסביר את חוסר תפקוד גפה שמאלית עליונה ולכן הועדה אינה מוצאת קשר סיבתי בין תלונותיה במרפק שמאל לתאונה הנדונה".

12. סיכומו של דבר, התובעת לא הוכיחה כי בשל פגיעתה בתאונה היא לא הייתה מסוגלת לחזור לעבודה אף לאחר תום תקופת אי הכושר והנכות הזמנית. בפועל, מצאתי כי טענותיה של התובעת יש בהן מעין ניסיון "להביא ראיות לסתור", בלי לעבור את המסלול הקבוע בדין לצורך כך. קיים קושי ברור בטענתה של באת-כוח התובעת בסיכומים, כי המוסד לביטוח לאומי קיפח את התובעת וכי חרף העובדה ש"אנו לא עונים לקריטריונים שיצדיקו הבאת ראיות לסתור", על בית המשפט להניח מצב רפואי שונה, שכן זה "מדבר בעד עצמו".

13. עם זאת, לאחר ששמעתי את התובעת ונתתי את דעתי למכלול החומר שלפניי, לטענות הצדדים, לאופי עבודתה של התובעת (הכרוך בהפעלה של היד), לטיב הפגיעות ולטיפולים שעברה בתקופה שלאחר התאונה, מצאתי כי מעבר לתקופת אי הכושר, שבגינה זכאית התובעת לפיצוי מלא, יש להכיר בחודשיים נוספים שבהם הגריעה מיכולת ההשתכרות גבוהה יותר מהנכות הרפואית הזמנית שנקבעה במוסד לביטוח לאומי.

14. לאור האמור, ומשמצאתי לקבל את טענתה של התובעת לגבי בסיס השכר (כ- 4,300 ₪ לחודש), הנסמכת על קביעת המוסד לביטוח לאומי, אני פוסק לתובעת פיצוי בראש הנזק של הפסדי שכר לעבר, כדלקמן: סכום של 3,200 ₪ בגין שלושת חודשי אי הכושר, מעבר לדמי הפגיעה (השלמה ל- 100%); וסכום נוסף של 4,300 ₪ בגין תקופת הנכות הזמנית (לפי גריעה של כ- 50% מיכולת ההשתכרות למשך חודשיים, השקולה להפחתה של המשמרות במקום העבודה במחצית). סך כול הפיצוי בראש הנזק האמור עומד אפוא על סך של 7,500 ₪, מעבר לדמי הפגיעה.

15. לגבי ראשי הנזק של הוצאות (רפואיות ונסיעות) ועזרת צד ג, הרי שמדובר כאמור בתיק ללא נכות צמיתה, ואיני רואה לחזור על האמור לעיל בכל הנוגע לקביעות המוסד לביטוח לאומי בעניין המצב הרפואי. עם זאת, בנסיבות העניין, בשים לב לתקופת אי הכושר והנכות הזמנית, לאחר ששמעתי את טענותיהן של התובעת ובתהּ ושקלתי את טיעוני באי-כוח הצדדים, ולאחר שבחנתי בעיון רב את התיעוד הרפואי ואת הקבלות שהוצגו, נחה דעתי כי יש מקום לפסיקת סכום גלובאלי, המשקף את נתוני התיק. בגין הוצאות – כולל הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים (התובעת עברה לא מעט כאלה, כולל בחודשים הסמוכים לתאונה) – ראיתי לפסוק סך של 2,000 ₪; ובגין עזרת צד ג מצאתי לפסוק סכום נוסף של 2,000 ₪, המביא בחשבון עזרה עודפת של בני משפחה בחודשים שלאחר התאונה, בשים לב למיקום הפגיעות (לרבות כף היד). כל הסכומים הם בערכי יום פסק-הדין.

בהיעדר נכות צמיתה, אין מקום לפסיקת הוצאות ועזרה בעתיד.

16. נותר ראש הנזק של כאב וסבל. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, אולם זאת באופן חלקי בלבד; שהרי ככלל אין לפסוק את מלוא הפיצוי האפשרי על דרך השגרה (וודאי בהיעדר נכות צמיתה), אלא יש להתאים את שיעור הפיצוי לנסיבות. בענייננו, בשים לב למכלול האמור לעיל, מצאתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סכום של 9,000 ₪.

17. סוף דבר: הפיצוי המתקבל עומד על סך של 20,500 ₪; מסכום זה יש לנכות אך ורק את גמלת הנכות מעבודה (אין לנכות את דמי הפגיעה שכבר הובאו בחשבון לעיל). לפיצוי יש להוסיף את הסכום שבו נשאה התובעת בגין אגרת המשפט וכן שכר טרחת עורך-דין בהתאם לדין. יובהר, כי לא ראיתי בנסיבות העניין לקבל את בקשתו של בא-כוח הנתבעת להשית על התובעת את יתרת האגרה, ועל כן הנתבעת תישא בסכום זה.

ניתן היום, כ"ד ניסן תשע"ח, 09 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.