ניתנה ביום 06 נובמבר 2016

בשם המבקש – עו"ד אלחאן ערבאי

החלטה

סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (ב"ל 33088-04-16; השופט ד"ר טל גולן), בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה לעררים לעניין אי כושר (להלן גם - הוועדה) מיום 25.1.16, אשר קבעה כי המבקש אבד 65% מכושרו להשתכר.

הרקע לבקשת רשות הערעור

1. המבקש, יליד שנת 1962, הגיש תביעה לנכות כללית, ודרגת נכותו הרפואית הינה בשיעור של 72%.
2. ביום 26.7.2015 התכנסה ועדה לעררים, אשר קבעה כי המבקש איבד 65% מכושרו להשתכר. המבקש הגיש ערעור על החלטה זו (ב"ל 24383-08-15) במסגרתו ניתן פסק דין אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים כי עניינו יחזור אל הוועדה, באותו הרכב, על מנת שתפעל כדלקמן:

"א. הוועדה תדון בליקויים, בנפרד ובמצטבר, ובהשפעתם על כושר העבודה.

ב. הוועדה תפעל בהתאם להלכת אלמוהרה ולפיה נקודת המוצא לקביעת דרגת אי כושר צריכה להיות כי ליקוייו של המערער כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית, מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך אותה נקודת מוצא, על הוועדה לקבוע את דרגת אי הכושר של המערער על פי נסיבותיו האישיות וגילו.

ג. הוועדה תנמק את קביעתה.

ד. הוועדה תזמן את המערער באמצעות בא כוחו."

1. ביום 25.1.2016, התכנסה הוועדה מושא בקשת רשות הערעור שלפניי, וקבעה כי אין שינוי בהחלטתה, כך שהמבקש איבד 65% מכושרו להשתכר. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית הדין האזורי, שכאמור לעיל דחה את הערעור, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.
2. בבקשת רשות הערעור טוען המבקש בתמצית, כי הוועדה התעלמה מהשפעת הליקויים מהם הוא סובל על כושר העבודה שלו, מגילו המתקדם, מאי יכולתו לבצע הכשרה מקצועית, ומהעובדה כי אינו עובד החל משנת 1996. עוד נטען כי הוועדה התעלמה מהשפעתם המצטברת של ליקויו, וכי הוועדה הסתמכה על חוות דעת שנתנה בשנת 2013, אולם מצבו הרפואי החמיר מאז. עוד נטען, כי קביעת הוועדה לעניין אי ההלימה בין אחוזי הנכות הרפואית (72%) לבין דרגת אי הכושר (65%) אינה מנומקת כנדרש.

אשר להכרעתי

1. לאחר שעיינתי בפסק הדין מושא הבקשה, בפרוטוקול הוועדה, בנימוקי הבקשה ובכלל חומר התיק, הגעתי לכלל מסקנה כי לא נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי המצדיקה מתן רשות ערעור. לא שוכנעתי מטענות ב"כ המבקש כי קיים טעם להתערבות ערכאת הערעור בפסק דינו של בית הדין האזורי ובנימוקים שהובילו אותו לדחיית הערעור.
2. הלכה פסוקה היא כי משהוחזר על ידי בית הדין עניינו של מבוטח לוועדה לעררים עם הוראות, על הוועדה להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין, ואל לה לוועדה להתייחס לנושאים שלא פורטו באותה החלטה (דב"ע נא/29-01 מנחם פרנקל – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160, 162).
3. במקרה הנוכחי, עניינו של המבקש הוחזר לוועדה על מנת שתדון בליקויים, בנפרד ובמצטבר, ובהשפעתם על כושר העבודה, וזאת בהתאם להלכת מוהרה (עב"ל (ארצי) 327/03 עזאת מוהרה– המוסד לביטוח לאומי, מיום 15.04.04).
4. בפרק הסיכום והמסקנות קבעה הוועדה כך:

"בן 56, בהמשך לוועדה קודמת מ-26/7/15, הוועדה עיינה בפסק הדין מ-25/1/16. ב-1/10/13 אובחן ע"י מ.ר.ע כסובל מדום נשימה בשינה 40%, השמנת יתר 20% עד 30/6/13, ו-10% מ-1/7/13, מחלת לב איסכמית 40%, וסוכרת מטופלת באינסולין 20%, נכותו הרפואית 72% יציבה.

בחוות דעת רופא מוסמך לעניין כושר השתכרות מ-4/1/13 צוין כי מסוגל לעבודה במשרה חלקית בעבודה קלה ללא מאמץ פיזי עם אפשרות לארוחות סדירות.

הוועדה מציינת כי חלה הטבת מה במצבו הרפואי בהשוואה לאבחון הרפואי מ-4/1/13 ואחוזי הנכות בגין השמנת יתר פחתו מ-20% ל-10% מנופים.

הוועדה עיינה גם בחוות דעת קרדיאלית, ד"ר ג'בארין אחמד מ-16/8/13 לפיה הומלצו 40% בגין מחלת לב, וציין כי מסוגל לעבודה ללא מאמץ גופני מיוחד.

לפי דו"חות השיקום לתובע 16 שנות לימוד, למד שנתיים משפטים אך לא המשיך, עבר ללמוד תיירות וביטוח, למד במשך שנתיים וסיים, עבד כסוכן ביטוח עד 1996 ומאז אינו עובד.

הוועדה בבואה לדון בכושרו לעבודה, מביאה בחשבון גם את גילו, השכלתו, עברו התעסוקתי, העובדה שלא נמצא במסגרת תעסוקתית או שיקומית שנים רבות מ-96, השפעת כל ליקוי בפני עצמו וההשפעה המצטברת של כלל הליקויים, לרבות השילוב של הסוכרת, המחלה הקרדיאלית ודום נשימה בשינה על כושרו לעבודה, הוועדה עיינה במסמכים הנמצאים בתיק, ושוחחה עם התובע שמסר את הנרשם בסעיף 3 לפרוטוקול.

הוועדה קובעת שכל ליקוי בפני עצמו אין בו בכדי להגביל את התובע באחוז המשרה אותה מסוגל לבצע, דום נשימה בשינה בחומרה של 40% מגביל את התובע לעבודה שאינה דורשת ריכוז ועירנות יתר. מחלת הלב בחומרה של 40% מגבילה את התובע לעבודה ללא מאמצים פיזיים חריגים. הסוכרת המטופלת באינסולין מגבילה את התובע לעבודה עם אפשרות לארוחות סדירות, והזרקת אינסולין, אולם ההשפעה המצטברת של כלל הליקויים מגבילה את התובע לעבודה במשרה חלקית בעבודות כפי שצוינו בדו"ח הקודם.

הוועדה קובעת שגובה אחוזי הנכות הרפואית בשיעור של 72% אינם באים לידי ביטוי במלואם בגובה אחוזי הנכות התפקודית מהנימוקים שפורטו.

לאור כל האמור לעיל הוועדה לא מוצאת לנכון לשנות את דרגת אי הכושר החלקית שנקבעה בוועדה קודמת."

1. הנה כי כן, קביעת הוועדה באשר לדרגת אי הכושר שנקבעה למבקש, מנומקת ומפורטת, ובכך פעלה הוועדה כמצוות בית הדין אשר החזיר אליה את הדיון. כפי שקבע בית הדין האזורי, הוועדה מפרטת את התייחסותה הספציפית לכל ליקוי רפואי ממנו סובל המבקש, תוך כדי שהיא מסבירה גם כיצד הליקוי עצמו משפיע על יכולתו של המבקש לעבוד. כמו כן, הוועדה מנמקת מדוע ההשפעה המצטברת של כל הליקויים מגבילה את המבקש לעבודה במשרה חלקית וכי הוא אינו יכול להשתלב בשוק העבודה במשרה מלאה.
2. מעיון בפרוטוקול הוועדה ניתן להיווכח, כי הוועדה אכן בחנה את עניינו של המבקש בהתאם להלכת מוהרה (עב"ל 327/03 מוהרה – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 15.4.04), ובכלל זאת התייחסה הוועדה להשכלתו האקדמית, לגילו של המבקש, ולעובדה שלא נמצא במסגרת תעסוקתית או שיקומית משנת 1996. בסופם של דברים, הוועדה גם מנמקת מדוע גובה הנכות הרפואית אינו משתכלל לכדי נכות תפקודית.
3. בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי הוועדה לא נימקה את החלטתה כנדרש, ונחה דעתי כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי, אשר מצא כי לא נפל פגם משפטי בהחלטתה. בהקשר לכך, לא למותר לציין את שנקבע לאחרונה בהלכת אחסן (ברע 8761-12-14 עודה אחסן – המוסד לביטוח לאומי, מיום 6.6.16) כי: "המשימה של קביעת דרגת אי הכושר הינה מורכבת וסבוכה ולא בכל מקרה שבו נפל פגם כלשהו, ולו זניח, בהנמקתה או בניסוח ההנמקה יהיה מקום להתערב בהחלטת הוועדה ולהחזיר את עניינו של המבוטח לדיון נוסף בפניה".
4. טרם נעילה נציין, כי בניגוד לנטען על ידי המבקש בעניין חוות הדעת הרפואית מיום 4.1.13, שלדעתו של המבקש לא ניתן להתבסס עליה מאחר שממועד זה החמיר מצבו, הרי שקביעת הוועדה בקשר לכך היא כי מצבו הוטב החל ממועד זה, ולפיכך נדחית הטענה בעניין זה.
5. סיכומו של דבר – בקשת רשות הערעור נדחית ללא צו להוצאות.

ניתנה היום, ה' חשוון תשע"ז (06 נובמבר 2016) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.